הפרה שנשברה – חלק ג'

בקו אלכסוני תלול מטה, במרחק מה מהדבוקה המרכזית וקרוב אל הדופן הימנית של השולחן, היכן שהקיר הפניני העכור כבר מושפע מעט מהירוק העמוק של הקיר הסמוך ובו החלון, גלויה אורכית עם פרצופה של איימי ויינהאוס. זוהי תוספת חדשה יחסית לאוסף ואחת מהגלויות הבודדות שלא אספתי בכוחות עצמי אלא הגיעה עד אליי. מתנת פרידה מל', חברה מחיים כבר כמעט-מתים, שמסרה את הגלויה בעודה עומדת על קרחון שבאותם ימים התנתק ממני והלאה. היא הביאה לי אותה על סמך אהבתי הידועה לגברת הטובעת.

פרצופה של ויינהאוס ממלא כמעט את כל שטח הציור. מהמצח ועד הסנטר, ומלחי אל לחי (לבי אומר: מדחי אל דחי). מחוץ לפריים: שיער, אוזניים, צוואר. שטח המשולש הקטן שנותר בין קצה הלחי לסופו של מה שהיה במקור בד ועתה נייר קשיח, צבוע שחור. גבותיה שחורות, עיניה מאופרות בשחור הכבד המוכר, נמתחות החוצה ומעלה בפס אייליינר גס, זה שכינו באחד מהסרטים הרבים שעשו עליה וגמעתי בלי מעצור חרף איכותם, "איפור מלחמה של היוצאת לקרב". שפתיה ורודות-סגולות, פתוחות מעט ונגלית מבעדן רמיזה של שיניים ולשון, בתנוחה שמשווה לה מראה מעט מטופש. מבטה מטה והלאה, כמשוקעת אלי תהום. "רגליה יורדות מוות" (משלי ה, ה), עלה הביטוי לא פעם בהתבוננות בה. לא ציטוט כתוב על הקיר, אלא כזה שמצוי ברשימות הציטוטים שהסתובבו בראשי באותן שנים (גם בתוך הראש קירות נוספים ועליהם קונסטלציות דימויים ומילים נוספות). עור פניה כחול. כחול לא טבעי, כחול המושג מאשליית תאורה, כחול שכוונת מכחולו היא בשורת מוות. בפרצופה החתוך, חסר המסגרת האנושית, היא מזכירה לי את החייזרית הפלאית של 'האלמנט החמישי', שרה אופרה שקול אדם לא יוכל לה (והראשונה להיפגע).

באלכסון עולה ממנה, קרוב עוד קצת אל קצה השולחן, גלויה מוארכת נוספת ובה ציור של פרח אדום. הוא נראה לי תחילה כמו היביסקוס אהוב-ילדותי אבל שנים אחרי רכישת הגלויה אני לומדת מהכותרת שזהו פרח אפרסק. מתוך שמש שחורה יוצאים חמישה עלי כותרת אדומים גדולים, וביניהם נפתחים-נשלחים בשלושה כיוונים שונים עלים ירוקים עם קווים שחורים מדגישי תבנית. הרקע בז' עכור. בתקופה אחרת, שבימי השלג נראית כמו גלגול חיים אחר, כתבתי בעיפרון על החלק העליון של הגלויה, מעל הפרח ועל רקע הבז', "גולדמן", והכוונה לסבא רבא שלי, שלום גולדמן ז"ל, אביה האובדני של סבתי עליה השלום, כדי שאזכור להמשיך ולהילחם על סיפור הגאולה שביקשתי לכתוב לו. בשלב זה עוד קיוויתי, שמרתי לו (ולעצמי) אמונים. לא ידעתי שלא אצליח. עוד קצת לכיוון קצה השולחן, על פתק דביק צהוב, מלבני וגדול יותר מהורודים, ציטוט מתוך היומנים של וירג'יניה וולף: "יום שבת, 17 בנובמבר. הערה: ייאוש נוכח איכותו הגרועה של הספר. אינני מבינה איך יכולתי בכלל לכתוב דבר כזה – ועוד בהתלהבות שכזאת. זה היה אתמול. היום אני שוב חושבת שהוא טוב. הערה, בתור עצה לווירג'יניות אחרות עם ספרים אחרים, שכך דרכו של עולם: למעלה למטה, למעלה למטה – ואלוהים יודע את האמת".*

מעל סופו של השולחן ממש, סנטימטרים אחדים ממפגש הקירות, על הקצה התלול של רכס הדימויים המתרומם מעל השולחן, תמונה שצילמתי אני, לפני אלפי ואלפי שנים, כשגרתי בפריז, על הארץ שהיא כוכב, פיתוח מסרט שצילמתי בהולגה. בחלקה הארי של התמונה מופיעים שני פריימים שהונחו בטעות זה על גבי זה (מסוג הטעויות שכל מי שמצלם בהולגה מחכה ומצפה להן), של עצים קירחים בגני לוקסמבורג בזמן חורף, ועליהם-בתוכם מאנֶז', קרוסלה עם אורותיה החגיגיים הצהובים-כתומים-מוזהבים, זוהרים למרחוק בגלל האור החורפי. אל שארית שטח התמונה פולשת תחילתו של פריים נוסף, גם בו עצים קירחים. על האדמה בפריים המרכזי, ועל השמיים והעצים בפריים השני, חולשים נצנוצים אדומים-ורודים שמקורם לא ידוע, אולי מפריים נוסף שעיקרו חסר. כמעט ונתתי את התמונה הזו כמה פעמים בעבר, מנחת אהבה. רציתי לכתוב מילים ולמסור הלאה, כבר הכנסתי למעטפה והוצאתי שוב, לא היה באמת למי.

תמונה קפואה בזמן של הקיר בימות השלג: הספינה השטה הרחק בים הזהוב-ורוד-כסוף, האישה העגומה של מודליאני, הנערה הישנה שנת צהריים על מיטת היחיד, האנשים המחכים לספינה על רכס הצופה למפרץ והספינה הטבועה, איימי ויינהאוס, פרח אפרסק. בין הדימויים מטיילות מילים של אריאל זינדר, בעל ספר ירמיהו, נטליה גינצבורג, וירג'יניה וולף וגם כמה שלי (ובמילים בפרק זה, מטיילות-מתחבאות מילותיו של יאיר הורביץ).

הדימויים הויזואליים והמילוליים שעל הקיר ניחמו אותי שנים רבות נחמה פורתא. הבטיחו לי שהייתי פעם מלאה, שרציתי, גם אם באותו זמן בו התבוננתי בקיר כבר לא זכרתי. אבל בימי השלג כבר התחלתי להבחין ברזונם. הבטתי בהם והם ניבטו לעברי קפואים, תקועים, דלי אפשרות להיפתח. שנים רבות ניזונתי דווקא מהפער ביני ובינם, ממה שקורה (או לא קורה) בין הקרניות שעל פרצופי לשטח הנייר שעל הקיר. והנה עתה ניצב מול מבטי מצבי, כלומר ניצבתי אני, מולי, כהווייתי. קונסטלציית הכוכבים הייתה לסד קפוא, סט עצמות יבשות, משקף-כולא אותי בתוכו, בקור מוכר היטב. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו'. הקור היבש הזה, שיאו של תהליך ההידקקות, עד שפני השטח הפכו זכוכית, חומר שאין לו סבילות למכה הזעירה ביותר. עד שעל פני הזכוכית מילים מתגלות באדים (אך הן אינן מספיקות). מזל שהשלג הצדיק הסתגרות בבית.  

מתוך: חירות של רגע: פרקי יומן, תרגום: אלינוער ברגר, כתר, 2011

הפרה שנשברה – חלק ב'

כל קירות חדרי עירומים למעט אחד. ימים קרים, מים נערמים קשים, לבן על גבי בוץ, קרקע הרחובות. אי אפשר – וגם איני רוצה – לצאת. שותפתי והאחים החתולים, אי שם… מחוץ לשדה ראייה ושמיעה. טיפוסים מבקשים להתכרבל, לנוח אצל, ודאי מתחממים צמודים מרובי גופים אל תנור מרובה צלעות. כבר כמה ימים שהם הלאה ממני. בחדרי, שני תנורים דולקים, אבל הוא אינו מוכנע לגמרי מקיפאונו. גבולותיו צלעות בולטות, חשופות וקרות והתנורים מנסים להמיס את בטנו. האור נלקח מהחלל באחת, נותר רק צבע דק מן הדק. איני יודעת מה מקורו, אם הוא שהצליח להסתנן איכשהו מבעד לשמיים הכבדים הנמוכים ולפתיתי השלג, או פועה חלושות מזוהר הנורה החשופה התקועה גבוה גבוה בתקרה (מסביב לה בולטים מסלולים מעגליים, זיכרון לנברשת שהייתה תלויה שם פעם, אי-אז בימי המלון ואורחו בתפוסה מלאה, הרצל). זהו לא אור ממש, אלא פני דמדומים, בלי קשר לשעה. נים לא נים בצבעים (או בהיעדרם). אור נר המרפרף כמחשבה קשה על היחלשות הראייה. מה יישאר לי אם אאבד את הראייה (מגיל כה צעיר עיניי מוכרות לקויות, ולמרות זאת ודווקא בשל כך, אני חייבת להיאחז בהן כמוצא אחרון וראשון, מוטל בספק וודאי). צלעות חדרי עוצרות את דממת השלג שבחוץ (שהרי איש לא הולך ברחוב במזג אוויר שכזה, אני מדמיינת. מבעד לחלון רואים רק עד שער היציאה של החניון, עם המכוניות הדוממות כבדות תחת השלג). גם אצלי שאון שתיקה. קירות חדרי עירומים, קרים. למעט קיר אחד.

בשבתי, לבדי, אל שולחני.

מעל שולחן הכתיבה, בגובה המבט הפוגש את הקיר, מרקע ההתבוננות שלי. במהלך שנות העשרים, עם כל מעבר עיר-דירה-חיים, אני מפרקת ומדביקה מחדש סידור כזו או אחר של דימויים על הקיר: תצלומים וגלויות שקניתי, אספתי, וגזרתי בדרכי, וברווחים ביניהם, ציטוטים שנקרו או כריתי בדרכי. בתום ההדבקה: קונסטלציית כוכבים נבחרת מנצנצת מעל השולחן ומאירה את הדרך. ביוספרה מדומיינת של הנפש שלי. השולחן: לתקופות עליז ופורה, לתקופות דומם ועקר. עתה שקט.

בכל מעמד של פירוק והרכבה מחדש, גם המראות גם המילים עוברים סינון קפדני: אלה שיבחרו ויודבקו על הקיר (ובאיזה מיקום), אלה שיישארו במעטפת הנייר החום החתומה במגירה עד לבחינה הבאה, או חמור מכך: אלה שיוכרו כלא רלבנטיים ויזרקו. באותם ימים של רגע אחרי שיבשו מעיינות וגו', ההרכב שעבר בכברה כבר התחדד עד לשלד, נהיה לביוספרה מצומצמת ובסיסית מאד.

כל כך הרבה שנים ישבתי מול האוסף הזה עד שהיה והתעוררתי אצל השולחן ברגע, לגלות שמסביב לגלויות התחלפו הקירות, התחלף הבית (והאנשים), התחלפו השנים. אבל אם התחלפתי אני לא ידעתי לומר, שכן מרקע הדימויים שניבט בי היה פחות או יותר זהה.

בקו ישר מעל מנורת הקריאה שבקצה השמאלי של שולחן הכתיבה, גלויה רוחבית ובה נשקף נוף ים. רק משטח מים רגועים, נטולי גלים, ללא רצועת חוף, מתגלה תחת אור הירח. בעומק הפריים, קרוב לקצה הים הנראה לעין, סירת מפרש קטנה. מעל המים שמיים מרובי עננים גדולים ויפים, בחלקם בהירים בחלקם כהים מעט. הגוון השולט בתצלום הוא זהב-כסוף-לבן-ורדרד, והכל טובל בו. זהו אחד התצלומים הראשונים שצולמו, מ1856, של גוסטב לה גרא (gustav le gray), והוא נקרא "Brick au clair de lune'. זהו הדימוי הנקי ביותר באוסף, והוא מרבה להיבחר לקיר. כמה שלא אנסה להתקרב אליו, לעד תשאר הספינה באותו המרחק. הוא נותר יפה-לי, בלתי אישי, קבוע, מנחם.

באלכסון מגלויה זו ומעט מטה לכיוון ימין, גלויה נוספת, מהפורטרטים של מודליאני, איני יודעת את שמה. הכיתוב מאחור מהוה מהדבקות חוזרות ונשנות על הקיר (הקירות). הציור כולו נשלט על ידי גווני אדום, חום, בורדו ושחור. יש בו אישה גבוהת צוואר כיתר נשותיו המצוירות. הגברת הזו, אולי בת עשרים או שלושים, היא עגמומית, לא מרוצה, לא טוב לה. כתפיה שמוטות וצרות, נמשכות מטה אל עבר זרועותיה ואל הרצפה. השפתיים האדומות כהות יותר מהפנים קפוצות, מוחזקות באופן לא נוח קצת מעלה מדי, הסנטר מובלט קדימה בשל כך, העיניים והגבות נופלות יחד מעט מטה באותו כיוון עם הכתפיים השמוטות. נראה שעיניה, החומות יותר מאדומות, מימיות משהו. העיניים והשפתיים והבגד דומים בצבעם לרקע שמאחוריה (קיר? דלת? גם לה יש קיר משלה, אם הוא שלה). העור הבהיר שלה מובלט החוצה ובכל זאת היא נראית דהויה, חסרת חשיבות. אבל אני מזכירה לעצמי, בכל התבוננות, שבכל זאת נתנה לו לצייר אותה, ישבה מולו שעות. ואני מגלה במבט המתייסר והלא מרוצה הזה, היגוני, גם כוח. אולי היא בכל זאת חזקה ומרשה לעצמה. אולי הוא אוהב אותה, והיא יודעת. על גבי הגלויה עצמה, בחלקה התחתון על פני השוליים הלבנים, מודבקים שני פתקים דביקים קטנים ורודים זוהרים. בימני הציטוט: "הגוף הוא ספינה הנושאת את מתיה' (אריאל זינדר, מתוך "פשוט", אוניות תרשיש), בשמאלי: "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו" (ירמיהו ט, כ);

אני מתקדמת על הקיר עם המבט עד לאמצעו של השולחן וקצת יותר אל החלון. אחרי משטח אטום בן כמה סנטימטרים של קיר חשוף, בצבעו הלבן הפניני המלוכלך, יש את דבוקת הדימויים המרכזית, שחורים-לבנים כולם.

החלון מאלחש את קווי הטיסה הלבנים בחוץ. התנורים דולקים, מחרישים את ימי השלג. כבר נהיה חם למדי. ואני במרקע אצל שולחני. אינני אוהבת אלא פינה, לפעמים.

חצי ראש מעל סופו של הים מ-1856, מודבק תצלום מרובע מכתב-עת צרפתי לצילום שגזרתי כמה גלגולים קודם לכן, ובו נערה שוכבת על מיטת יחיד רחבה. החדר המצולם כולל כמה פרטים: בצד הימני העליון של הפריים כוננית נמוכה מלאה ספרים, למראשות מציץ חלקה התחתון של מערכת סטריאו. בחלקה התחתון של המיטה, הקרוב למיקום המצלמה (ומאחוריה, אני מנחשת ואף בטוחה, ישנה צלמת) יש כרית מוארכת עגולה ודחוסה. אבל כל הפרטים הללו הם תפאורת רקע לפרט החשוב באמת: הנערה השוכבת.

אני רואה אותה מחלקה האחורי. מזווית שכיבתה רק קצהו של המרפק בולט. הגב קעור, מהישבן ועד הראש, בזווית לכיוון הכרית. קצת משיער ראשה בולט גם הוא, בקצה המיטה, אבל מרביתו, וכך גם כל פרצופה, מכוסה תחת שמיכה או ציפה. אולי שימשה לה כרית או מקום מחבוא במתכוון, אולי נרדמה כך בטעות. היא לבושה בשמלה לבנה (על פי מידת ההבחנה האפשרית בתצלומי שחור-לבן), ילדותית צנועה ומעומלנת. רגליה החשופות מונחות אחת על השנייה מיושרות ומוחזקות עד לגרביה ומהם נעליה, המוחזקות מחוץ למיטה.

(אולי, עיניי מתלבטות תוך העמקה, בימי השלג הדוממים האלה, נטולי המעש, או בימים אחרים, אל מול קירות אחרים, זוהי בכלל ילדה? איפה עובר הגבול ובמה הוא טמון, שבין ילדה לנערה? האם בכלל ניתן לדעת זאת מתמונה מתה? האם חיים/התבגרות/השתנות יכולים להילכד בתמונת סטילס? יכולים לשרוד את הפיכתם לטבע דומם?

הדבר הכי מעניין בנערה ובתמונה כולה, הוא התנועה שלה. גופה מתוח, מוחזק חזק, אבל בה בעת היא חץ מושלך, מטעם עצמה, מהנעליים ועד לציצית הראש. נראה שנתפסה באמת בשנתה, שאין כאן העמדת פנים לשם התמונה. בגלל לבושה המלא, ומשהו שלא הצלחתי אף פעם לשים עליו את האצבע בהוויית התמונה הכוללת, נראה שזו שנת יום, שינה באור המלא. כל הדימוי אומר דיכאון, היעלמות, משבר נעורים או בית, בדידות אדם צעיר בתוך המשפחה. חשבתי פעם שאם אוציא ספר אשתמש בדימוי הזה לעטיפה. אבל בימים האלה הדימוי דוקר כמו נעץ את עיניי, איזה ספר. חלוד וקהה-חוד הנעץ ומכאיב מאד.  

בתחתית הדימוי המרובע, לרוחבו, מודבק גזיר של נייר פרגמנט כמעט שקוף, ועליו הקטע היחיד שכתבתי אני על הקיר. קטע קטוע, לא מוגמר, שדפקתי בתקופה אחרת על מכונת כתיבה: "לפני שהלכה פנימה אל הגלים הייתה צעד אחד לפניי לכיוון הים, הבטנו יחד על ספינה אחת ששטה שם, כנראה ספינת דייגים מעזהה* מיפו. אחרי שהצביעה על הספינה רצה אל המים והגלים לקחו את הגוף שלה עוד קצת ועוד קצת פנימה. לא חזרה. הבטחתי שאחזיר אותה, חיה או מתה אמרתי אחזיר אותה מה שיהיה, שההורים שלה לא יגידו שלא* איבדתי אותה, כי לא איבדתי אותה" 

מימין ובצמוד לתצלום הנערה השוכבת מודבקים אחד מעל השני שני דימויים-אחים, גם הם מעולם המים. בדימוי העליון, שהוא גם הדימוי הגבוה ביותר במערך הכולל על הקיר, רואים קבוצה של אנשים לבושי שחורים, למעט הילדה הקטנה ביותר הלבושה לבן, עומדים עם גבם אל המצלמה, על קצה צוק, מעל מפרץ רחב ופראי המוביל אל הים. שרשרת הרים סביב המפרץ מכתרת כמעט את כל הפריים. מול האנשים, כנראה היכן שהולך מבטם, ספינת מפרש גדולה ומפוארת באה במים, מקושטת מפרשים כספינת פיראטים. מוחי מקודד את הפרטים, המפרשים, בגדי וכובעי האנשים, כמשתייכים לתקופה אחרת, אולי הויקטוריאנית. התמונה כולה דרמטית, בניגודי השחור ולבן שלה, בטקסיות המושגת מעמידתם המצפה של האנשים, בחומרת הסבר של התקופה האחרת. היא נרשמת אצלי כתמונה אסונית של טריפה.

שנים אחר כך, ודאי הרחק מימי השלג אך איני יודעת לומר בדיוק מתי, ההתבוננויות במרקע אינן מעוגנות או ננעצות לציר הזמן, כשהורדתי אותה מהקיר והייתה בגפה, אני רואה שהיא פחות מבשרת-רע משזכרתי. התשובה לכך, אני מבינה, נמצאת בסמיכות לדימוי-האח שמונח בימי השלג מתחת (וגם בימים רבים אחרים בקרבה מרובה). דימוי דומה כל כך עד שנראה שהם משתייכים לאותה סדרה (איני יכולה לדעת בוודאות כי לא שמרתי את עקבות המקור). גווני התמונה דומים, הים דומה בפראיותו, ספינת המפרש המפוארת המופיעה בו דומה גם היא, התקופה האחרת נראית אחרת באופן דומה (אבל כמובן כל אלה גם לא דומים ממש, או לא דומים מספיק, גנריים). אבל בתמונה זו הספינה שקועה עד אמצעה במים, לא טובעת אלא טבועה כבר עד נפש, אבד עליה הכלח להינצל. במוחי התמזגו שני הדימויים לדימוי אחד: האנשים העומדים-מצפים על הצוק מתבוננים בספינה טבועה, שלא תגיע אל החוף. כמתגעגעים.

על חלקו העליון של הדימוי העליון מודבק פתק דביק ורוד זוהר קטן ובו ציטוט מתוך ספרה של נטליה גינצבורג "קולות הערב": "בסיפור הזה המקומות והאנשים בדויים. הראשונים לא נמצאים על המפה הגיאוגרפית, והאחרונים אינם חיים ולא חיו מעולם בשום מקום בעולם. וצר לי לומר זאת, שכן אהבתי אותם כמו היו אמיתיים".** בכל פעם שאני קוראת את המילים הללו, אני מצטערת שאין לי מספיק אנשים דמיוניים שהמצאתי להתגעגע עליהם.

* כך במקור

** תרגום: מירון רפופורט

הפרה שנשברה – חלק א'

בתזמון פנימי בלתי נמנע הגעתי אל בית המדרש. שעות ארוכות, ימים ארוכים, ישבתי שם. זה היה רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב. הטיפה האחרונה התאדתה לה והותירה אותי בבדידותי, אך זיכרון הכאב עוד רדף בעצמות כרוח רפאים אמיתית למדי. לא יכולתי או לא רציתי להסתדר יותר לבד, להישען על עצמי. וכמו כדי לנעוץ מסמר בעצם היבשה לגמרי, התחיל החורף, נהיה נורא קר.

קירות האולם הגדול שהיו בשעות היום לעולם היו מכוסים מדפים חומים ופשוטים, עמוסים ספרי תורה, עיון ומחקר. ביניהם, שולחנות פורמייקה חומים מרובעים, מונחים ברווחים דומים על מרצפות בגוון פנינה עכור ובניקוד בז'י ישן. לאורך התקרה, מעל המולת התלמידים, מנורות ניאון חשופות מקובעות בשלשות, העמידו אור לבן בדחיסות מתונה. כל החלל כולו חומרים בסיסיים, עניינים, לא יפים. מרכיבים יחד תפאורה מחמיאה על דרך הניגוד להתרחשות החשובה באמת: אנשים הופכים במילים, הופכים למילים. החומר והגוף משניים, מסויגים, נשכחים לזמן מה.

נפגשנו אנשים שונים בכדי לקרוא יחד, להתפלמס, להחליף מהלומות למען החידוד והלימוד, לדבר זה עם זה (או עם זו, במקרה זה). אבל לא במילים משל עצמנו, לא בחרבות עשויות מידינו. היינו נושאי הכלים של טקסטים גדולים מאיתנו. הקריאה המשותפת הציבה את כולנו על מישור שווה לכאורה, איפסה את ההבדלים.

ניסיתי למשוך עד כמה שניתן את ההתמקדות העיוורת (מלאת העיניים) בטקסט. לא רציתי לראות דבר מחוץ לגבולותיו. לא רציתי לראות הבדלים כי לא רציתי להילחם או ללהטט על חבל דק מעל פערים. רציתי להיכנע, לגמרי. לעבור. להפוך להיות כמו האחרים, שנראו לי אחידים בדמותם תורתם אמונתם. לקבל יחד עם ההיטמעות את חבילת ההטבות של תושב חדש, של צרור-תשובות וודאות אחת, שדימיתי לראות באמתחת התושבים הוותיקים. בזמן ההוא, ניסיתי לבלוע כמה שיותר מילים, לשתות דפים עד מלוא הגרון, עד שיתגשם החיזיון שגבה מול עיניי: שאפתח את פי וייצאו ממנו בטור מילים של אנשים אחרים. (לא כתבתי)

חלק מהזמן ישבתי בחברותא, במקרה הספציפי שלנו שלישיה, יחד עם שני בנים למדנים חכמים, שולטים היטב בחוקי המשחק אך מסבירי פנים וידידותיים למתקשה. ביתר הזמן ישבנו כל הקבוצה מסביב לשולחן הארוך (מורכב למעשה מכמה שולחנות קטנים מוצמדים זה לזה), לשיעורים שונים. הדיונים התנהלו במהירות שיא. גזרי טקסט הושלכו זה נגד זה. קושיא נזרקה מעברו האחד של השולחן ותירוץ-נגד חבט בה מהצד האחר. המשוחחים: בנים כמעט כולם, בוגרי ישיבות, מסגרות מכשירות, מקפיצים, משליכים, מודדים, שוקלים את ערכן ופשרן של האמירות שהוחלפו באוויר, מטיחים לכיוון אחר ושוב חזרה. אני, איפשהו באמצע, לרוב רק ביקשתי שלא ייעצר הכדור-הסובב-סביב לשולחן בקרבי. חששתי שאיחשף בקלקלתי, שיקלטו שאני לא מסוגלת להבין משפט פשוט בארמית או שיתגלה עד כמה איני דתייה, עד כמה בסיסי הידע שחסר לי בכדי להיות חלק.

מכיוון שלא יכולתי להיעלם, הייתי עסוקה בהסוואה. עד שאשלים את המהלך הנשאף להסרת חלקים. התבוננתי באולם בית המדרש המרובע וביקשתי לראות בו מסדרון צר להידחס בו, ובכניסה – הזדמנות להשיל מעליי איברים. ממה בתוכי יכולתי להיפטר? להיפתר? הכאב שכן בעצמות, אי אפשר היה לחלץ אותו מתוכן, גם אי אפשר היה להזיזן. אם לא הן, אז לסלק את כל מה שניתן מהקישוטים שסביב, שעל-אף ולא בזכותם הגעתי עד הלום. להשיל כל מה שמתגלה כמותר, מיותר, בשאיפה אל גרסה מגוידת יותר, מגורדת עד הלשד, I'm travelin' light.

לעת ערב חזרתי לחדרי.

כמו בכדי להבליט את ההצטמצמות, גרתי אז בבית ענק, רחב-חדרים ובעל תקרות גבוהות. בסוף המאה ה-19 היה למלון היהודי הראשון בעיר הקודש, ועם השנים שקע לדרגת ארמון חרב. חיינו כמה נפשות חיות, בבית הזה. פרט לי, שותפה-חברה והאחים החתולים. אבל היה מרחב מספיק בכדי שלא נתקל כמעט זה בזה, זו בזה, זו בזו בזו בזה. שותפתי ואני התאמנו הליכות והיינו כל אחת בענייניה בחדרה, אוכלות ומתקלחות ונכנסות ויוצאות במשמרות, כמעט לא נפגשות, והחתולים התרוצצו אי שם, הרחק מעינינו. לפעמים, בהשתלבות נדירה של הבלחת שמש פתאומית עם גיחה קצרה שלי מהחדר, ראיתי אותם מסתובבים במרפסת הענקית, ארץ זנוחה משובצת בריכות גשמים וגבעות עלים. הצצתי בהם מבעד לחלונות המעוטרים והמאובקים של המבואה, או מעבר לחריץ בדלת הברזל הענקית, מתחבאת מפניהם ומהקור. ביתר הזמן ודאי הסתתרו תחת הרהיטים הרבים שהיו מפוזרים ללא הגיון בחדרים השונים. רהיטים מוכפלים, מיותרים, שירשנו מדייר זה או אחר בשרשרת הסטודנטים והמבקשים להיות אמנים שבסופו של דבר החלפנו. האחים החתולים גם הם ברחו מפניי רוב הזמן, ואני שמחתי. אהבתי אותם, כלומר אהבתי להציל אותם, אבל לא רציתי לחיות איתם. לא רציתי לחיות עם אף אחד/ת. חיות או אנשים. רק עם הרצל הסכמתי ללכת לישון.

רוב הזמן הייתי לבדי בחדרי.

עם ההעמקה אל בית המדרש, השלתי מעליי את החיים הרבים מדי שניסיתי לחיות יחד (שבאף אחד מהם לא ממש רציתי). ויתרתי על המהירות והפעלתנות, והרחקתי מעליי כל גורם מפריע לריק שטיפחתי מסביבי ובקרבי. התעוררתי בחושך ועליתי בעיניים טרוטות ובהבל קפה על קו 19 והתחפרתי באולם הניאון עד שירד הערב. בתווך: כמה סיגריות, כמה כוסות קפה, ערגליות. חזרתי אל המלון בחושך, הישר אל ערימות הספרים שביצרו את חדרי. הלכתי עם ספר לשירותים וקראתי מעל שולחן הכתיבה האילם בזמן מנת הערב, וקראתי עד שנרדמתי (ושוב עד שנרדמתי שוב), וחוזר חלילה. אם הייתי מנתקת את עיניי משורות טקסט הלב מיד היה קופץ מבהלה. הייתי אבודה. ולמרות זאת, בתוך מרוץ המילים הזה, הרגשתי שאני לא מצליחה לאחוז באף מילה. בסוף היום בבית המדרש, לפעמים אחרי שעות רבות של חפירה בחברותא, בהתקדמות איטית וסיזיפית ומלאת נכונות, ועוד כמה שעות של חבטות בקצב מעל מהירות ההכרה מעל השולחן הארוך, נותרו לי רק כמה פירורים עלובים שלא מרכיבים אף מנה, חצאי-תובנות. גם במלון החרב המילים לא הצליחו להיספג פנימה, למרות שתליתי אותן על הקירות.

אולי נעשה בזמן הזה שינוי כלשהו במחילות נסתרות ובנתיבים דקיקים תת-עוריים, אך לא זיהיתי אותו. אך את מה שקרה לגוף ראיתי ואהבתי. מיד עם כניסתי לבית המדרש נעניתי לתביעה שזיהיתי: להיות מוקפדת. אי אפשר היה לגעת, אי אפשר היה להתבטא בציבור בקווים הישרים המורגלים. ברור שאפשר היה, אבל אחרת. עד אז הכרתי מעגלים פשוטים ומתרחבים של חיבה: מהלב בפרץ רחב החוצה אל הזרועות והאוויר המקיף מסביב למחווה ולליטוף ולחיבוק. עתה פתאום הייתי צריכה לעשות עצמי סייג לעצמי, להפוך את החיבה – במובן הרחב ביותר של המילה, לסימנים, כמו שרקדנים מסמנים ריקוד, אלא שבמקרה זה לא תהיה אף פעם הופעה. לדבר עם חבר לקבוצה, עם חבר לחברותא, מסביב לשולחן, או מחוץ לדלתות הזכוכית, בהפסקה, שניים עומדים מעשנים ליד המאפרה העומדת: הגוף נשמר מוחזק מעט לאחור, הלב והחום הנפרש ממנו באופן טבעי, נותר לכוד במכלאת הצלעות או יוצא נוטה ממנו הצידה לפספס בכוונה את הגוף אליו רצה להתכוון. הגוף מסמן עיגולים קטנים מאד מסביבו של רטט חי, של סקרנות, של חיבה, של תשוקה לאחר. המחשבה מתפזרת כהססנות באיברים על הדרכים היצירתיות להעביר מצית (מאוחר יותר כאבתי לגלות, בעצם לא הכרח לחשוב כל כך הרבה, הכל זורם באלגנטיות לנולדים מבפנים). לעמוד ליד השיש בתור למיחם, או מעל הערגליות של ארוחת ארבע, לשלוח ידיים אל הקופסה. אסור להוויה הגופנית להתפזר, אסור לפגוע במסלולו, אפילו האווירי, של גוף אחר. שתיתי את כל זה בצמא של מדבר. להיות סולידית, אחוזה, חנוטה. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער וגו' ולא נותר בי דבר.

באותם הימים הלכה והתבהרה אצלי הרגשה-מחשבה, שאני יכולה למסור את עצמי כל כולי להשגחה חיצונית. קראתי יותר ויותר על הרבי, ועל החסידות בכלל, הידקתי קשרים עם ידידה שתמיד חיבבתי, אמנית שחזרה בתשובה, ויחד דיברנו עם איגרות הקודש. התפללתי, אזרתי אומץ ללכת לבית כנסת זה או אחר בשבת. במקום לחשוב להרגיש או לדבר – מה שלא רציתי יותר, כי הרגשתי נבגדת – מילאתי פי לכל אורכו של היום מילים כתובות ומלמלתי אותן החוצה. אחרי שהתבוננתי ולמדתי בעזרת נשים, עשיתי גם אני את המחוות במקומות (הטקסטואליים) הנכונים, את הצעדים קדימה ואחור, את ההשתחוויות. למדתי מתי לומר את המילים בקול רם ומתי להשקיט.

אז נגמר הסמסטר הראשון ובית המדרש יצא גם הוא לחופשה. היום הפך יום ולילה של הסתגרות בחדרי. כתבתי עבודות וקראתי כל מה שהצטבר מסביבי. אז באו כמה ימי שלג וקור קיצוני-פתאומי וערמו ערימות שלג מסביב לבית. סגרתי אחריי את הדלת וישבתי כנקודה בסוף משפט, אל השולחן בחדר הגדול, קרוב לקיר הירוק פנדה שבמרכזו עמד החלון, הפונה אל מגרש החנייה. כולי עיניים. מאוחר בלילה, בשלבי כניעה למאבק בשינה, הייתי מדמיינת את הרצל נשכב לידי על שולחן הביליארד בבית הזה ממש, פעם פעם כשהיה המלון, משום שבא בהפתעה והחדרים היו בתפוסה מלאה.

הפרחון

אני מתבוננת בה והיא בי. אני מניחה שהיא-היא, לכך אני נוטה, אבל בעצם איני יודעת. איני יודעת דבר לגבי מה שמולי, לפניי. היא קטנה, מרופדת נוצות רכות בגוונים כהים, הגימור הכתום בשולי צורתה כבר ניכר, או שאני מדמיינת… (קריטי לדעת האם היא עדיין-לא, או תכף-כבר). הכנפיים שלה נראות ארוכות מדי, משתלשלות עד לרצפה, כשרוולים שגוברים בגודלם על הילד שאבד בפנים. שעת צהריים שכל הדברים בה מונחים על כף פני השטח. היא נטועה במרכזה של מרצפת גדולה בצבע פנינה ביציאה לחצר, לא זזה. ציפורה קטנה. אני מחזירה לה צמצום עיניים, נושמת לעומקי, דוחקת מעל אוזניי את המנגינה המוכרת, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. לא אשלוף מולה את חרב הרחמים. עדיין לא. אולי. ככה לתמיד.  

שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע עדיין מסתובבת. חיה באדישותה. ואני חשבתי שתעצור ותיפול.  אני כבר עושה את כל מה שצריך לעשות, התנועות כבר מסתדרות עצמאית במערך האיברים. אני קמה, שמה מים על הגז, מצחצחת שיניים בזמן שמחכה שירתחו, מכינה לי קפה, מתקלחת בזמן שמחכה שיתקרר, מתנגבת, שמה קרם גוף נגד היובש שמתחיל לנגוס בירכיים האחוריות ובאחורי הזרועות, מבשר בבשר את החורף, מתלבשת. מכינה שני צנימים עם טחינה וכמה צנוניות חתוכות דק עם מלח, פלפל ושמן זית, מתיישבת על הספה בסלון ואוכלת אותם בשתי נגיסות ומורידה אותם עם השלוק האחרון של הקפה הפושר כבר. מדפדפת קדימה ואחורה כמה עמודים בספר הנוכחי, להיכנס חזרה לעניינים, עד שמאיצה בעצמי לקום ולצאת מהבית אל העבודה. הכל מואר. החפצים והמרצפות והקירות מונחים באור, חד שכבתיים, מוצגים חשופים מכל צידיהם. זהו זמן טוב לאמוד את הדברים כפי שהם (בניגוד ללילה, אז הבית נחטף על ידי הכמיהות העמוקות והמיטלטלות לשם ולכאן של החפצים ושלי, וידי ולבי על התחתונה). אבל ד' איננה עכשיו. היא כבר בעבודה כשאני מתעוררת, וחוזרת אחרי שיורד לילה. והרי אותה ואותנו אני רוצה לאמוד. כשאנחנו סוף סוף מצטלבות באור יום, בצהריים נדירים שאני בבית והיא שבה ישר ממשמרתה, היא מופיעה לפניי בסלון בבגדיה הבהירים הספורטיביים הקצרים כבר מדי לעונה, תוקעת בי את שתי שלוליות התכלת הקפואה המסעירה שבפרצופה. גם היא בודקת, אבל בשתיקה, בלי תנועות. אני מודדת את זרועותיה, את ירכיה, את בטנה. אותי-אותה.  

אני מודדת אותה באור הצהריים, ועולה בראשי הניגון: "אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והייתה מודדתו בטפחים בכל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים". למדידתי נוספת התענגות. באור הצהריים המלא, בשרה של ד' הופך לזהב. אבל רגע אחר כך אני נבהלת, שהרי אני מדקלמת סיפור חורבן: "וכשהקיפוה מצודת ירושלם טבחתו בידו ואכלתו. ועליה מקונן ירמיהו ואומר: ריבוני, 'אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים' (איכה ב, כ). משיבה רוח הקודש ואומרת: 'אם יהרג במקדש ה' כוהן ונביא' (שם) – זה זכריה בן יהוידע הכהן".* מה קורה, אני שואלת את עצמי ומניחה לד' לגשת לענייניה, מה קורם עור וגידים.

אני חוזרת בכל ערב מגובה בחפצים נוספים מבית אמי, בערימות. לפעמים אני צריכה לעשות כמה נגלות מהמכונית לבית. אם ד' נמצאת היא נותנת יד. אני הכי ערמומית שאני יכולה. מקווה שהחפצים יכריעו איזה מאזן בינינו, בבית, שאבין מה קורה, שאעשה משהו קורה. זה ודאי לא נסתר מעיניה, וזו כוונתי. אני מנסה לזהות על פניה תו של התנגדות, הכרה ברגע בו כמות חפציי מטה את הכף לטובתי, לרעתה (אם במושגי רע וטוב, כפי שאני חוששת, עסקינן). לפעמים צהריים נדירים והיא מסיימת משמרת ולא באה הביתה, איני יודעת למה, איני רוצה או מעזה לשאול. אני שואבת כוח מכל החפצים המסודרים כל כך יפה בבית שלנו. המסודרים יפה עד שיהיה בלתי מתקבל על הדעת לפרקם.

מה קורה, מה קורם עור וגידים

עובד במקום עבודתי קורא לי לחצר. "את טובה עם החיות", הוא אומר לי, ומצביע עליה, "נראה לך שקרה לו משהו?", הוא שואל אותי, ואני: "תביא לי קופסת נעליים, כפפות ומגבת מטבח, אני אטפל בה. ותסגור דחוף את הדלת זכוכית, הכלב של ש' פה".

היא מתבוננת בי מהרצפה, אני כורעת לידה, עוטה את הכפפות כבדרך אגב, שולחת בתנועה טבועה, בלתי נשלטת, את ידיי לתפסה, אבל היא חומקת ממני. ובכל זאת: לא עפה. אני מסירה את הכפפות ונשענת לאחור על ישבניי, בישיבה מזרחית. זו גוזל של מיינה, ויותר מזה, אני מתורגלת, מזהה: פרחון.

פרחון, אני מהמהמת לעצמי, עוף צעיר שעזב את הקן, שמצוי בתהליך לימוד לעוף. הוריו נמצאים בסביבה, משגיחים עליו ומדריכים אותו בעת הצורך, אבל משחררים את החבל כדי שילמד ויסתדר בעצמו (משחררים עד כדי אימה בקריטריונים הוריים אנושיים). הפרחונית הזו, היא אולי בסדר, אולי לא. אולי אוזרת כוחות לניסיון תעופה אמיץ, אולי פצועה. אני לא מצליחה לראות היתכנות של תנועה מתחת לשרוולי הכנפיים הגדולים. אני מתבוננת בה והיא בי. שתיקה שבתווך שבין הציפור לאדם משתררת בינינו. המתנה להבין מה קורה, מה קורם עור וגידים. האם היא פצועה, או שהיא סתם על הקצה.

פרחונים מסתובבים על הארץ. ככה סתם, באמצע העיר, בין רגליים חותכות על מדרכה צפופה, באי-תנועה מוקף מכוניות שועטות לכל הצדדים, בקרב עץ שורץ חתולים. הם מתהלכים בנדנוד על הקרקע, נדמים יצורי-ארץ, זרים לטיסה, נטושים. הצדיק מהמרכז הוטרינרי בשרון סיפר לי פעם, אחרי התלבטות פרחון נוספת, איך בעונת הפרחונים, אנשים צובאים על פתחיו עם ערימות. הפרחון הקטן, הבלתי מוגן, שאין לו מושג מה לעשות בשתי המוטות הקטנטנות המדלדלות מתחת המקור אל הרצפה, כל זה נראה לא נכון, מסוכן, כל העסק נראה כמו משהו שצריך עזרה… שוב ושוב, הצדיק נאלץ לומר להם: זה פרחון, זה מה שהוא אמור לעשות, תשאירו אותו במקומו, ההורים דואגים לו. (הזוועה בעניין: הסיכויים להישרדות פרחון בריא בטיפול אנושי צונחים אימים לעומת הסיכויים להישרדותו בסביבתו הטבעית. פרחוני ציפורים מסוגים מסוימים, מסרבים להיות מטופלים שלא על ידי הוריהם, סותמים את פיהם, מפנים כנף לחיים, מתים). גם אני נשאתי על כפיי, לא פעם, אני מניחה, פרחונים כשרים, אל ההצלה העקרה. אם לא הצליחו לעצור אותי ולהסביר לי, בשיחת טלפון מרחוק, שאין צורך. סביר להניח, שאותה Hausrotschwanz שלי בלייפציג, הייתה פרחון תמים, ורק אני לא הייתי שלמה. אז החכמתי קצת, אני יודעת לזהות פרחון, יודעת לא להריץ אותו במיידי באלונקת זרדים אל המרפאה. אבל אין בכך משום הקלה. אני עומדת מנגד, מסמנת איזה גבול של הצלה (הגנה מפגוש מכונית, מלוע חתול) – אבל איני מתכוונת לעשות דבר. אני מסנדלת את איבריי אליי, אל ההגיון. אך החרדה שהפרחון לא יסתדר, יידרס, יימעך, ייאכל, יתרסק – נותרת בעינה. אין איך לפתור אותה. והרי זה בדיוק העניין, זו המהות של היות פרחון. זו המהות של התבוננות בפרחון. יכולה להתגלות כאן עצמאות, בהירות, תנופה, ויכול להיות אסון. עליי להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו, עד לרגע שאולי יהיה מאוחר מדי. כך גם הפעם. כי זאת שלפניי, כך נראה לי, אינה פצועה.

אני עדיין בכריעה מולה, בהידבקות ההתבוננות. והיא – לא זזה. על-אף שצהריים, כבר נרמז מעט קור, נרמז מה שעתיד לקרות עוד קצת, מתישהו, עם שינוי העונה. אני נזכרת בכלב של אמי, החרדתי, שיודע על סופת רעמים וברקים לפני בואה. הוא מתחיל בשריטת הדלתות (לא באמת מעוניין לצאת או להיכנס, באף חלל אין באותו הרגע הצלה), אחר כך הוא מתחיל להצחין מפחד, נעמד כמעט עליי, ולא מרפה שעה ארוכה. ברגע של אומץ, דוהר-מדלג ברחבי הבית ותוחב את עצמו, גדול המימדים, מתחת למיטה של אמי, עד הבוקר. האם עדיף לדעת את מה שעתיד להתגבש? איני בטוחה.

הפרחונית אינה מתבוננת בי יותר. היא מתרכזת ממני והלאה. הייתי אומרת אפילו: מתבוננת פנימה, קשובה. האם היא מפחדת? מוטרדת? כואבת? אולי היא ממתינה. יש בינינו את אותה שתיקה. מאחורי דלת הזכוכית עומדים כמה עובדים ובוהים, אני מרגישה את חקירתם האנושית הכפייתית על גבי. ואז, פילוח השקט. בבת אחת, הפרחונית מנתרת-מתעופפת אל עץ כמה מטרים הלאה. אני מדדה שפופה באטיות אחריה, נותרת בכריעת ברך כדי לחזות בה: כיצד הגוף זז עם נשימתה, האם רועדות או קורסות רגליה. היא מתבוננת בי בשקט חזרה. נבונה. הקונטורה הזעירה מתרחבת ומתכווצת נוצות מהתרגשות, אני מניחה, מגאווה. שנייה-שתיים בזמן שקט והיא מתעופפת אל עץ בצדה השני של החצר. גם אני גאה. אין גאווה כזו של ההצלחה לזהות משהו בחוץ.

בערב אני שבה הביתה לספר לד', אבל היא איננה. ממילא חושך כבר, זמן רדום לעניינינו. אני מסדרת את מקבץ הספרים שהבאתי איתי על הכוננית בחדר השינה. אחר כך מחליפה מיקומים של שני שרפרפים בבית: את הקטן הכחול-כהה שליד המיטה, אני מחליפה עם הנמוך והמרובע יותר, בצבע תכלת, שלצד הספה. אני מסדרת על כל אחד מהם את החפצים שהיו על הקודם. אני מתבוננת על הסידור החדש, כלומר מטביעה אותו בתוכי ומחכה לשמוע את הרשמים שבוקעים מבפנים. אחר כך אני משקה את העציצים במרפסת, ותוהה אם יש סידור מוצלח יותר להושיבם בו. בחצות אני מפסיקה להתקשר אליה ונשכבת לישון. לבי מעביר את הלילה בתנומה כבדה ומוחלטת.

* ספרא, בחוקותיי, ו,ג.

חיותה – חלק ו' ואחרון

שכנתי התעקשה להמשיך ולומר שהיא לא אוהבת חתולים. הוכחתי אותה שוב ושוב כשכבר היינו מיודדות, והיא סירבה פעם אחר פעם, העוותה את פניה, בעוד החיה הקטנה חוצה, לכאן או לכאן, את המישור האדיר המשתרע בין נעלינו העצומות. עד שהבחינה בה. אז: "היא פשוט כל כך מיוחדת", פניה החתומות התרככו והפכו זקנות וקמוטות אף יותר, "בחיים לא ראיתי חתולה כזאת" (פיה, כמו דלתה, נפתח לחריץ, אך לא גילה מה מסתתר מעבר). גם אחר כך כשפגשה את ג", החתולה הבאה שלי, ניצת במהרה סיפור אהבה, זוגיות משמעותית והדוקה אף יותר. אך גם כשהיו בידיי כבר שתי הוכחות בשר ודם כנגדה (או בעדה), סירבה להודות באמת.*  

אל מי העוותה את פניה בתגובה לטענתי? אל האוויר? אולי אל איזה חתול מדומיין, אל חתול-רעיון, שהרי נאחזה, כנלחמת על זהותה, באי-אהבה תיאורטית, נוקשה ועיוורת למתרחש. עם כל עוד-בוקר ועוד חיוך רפה-פנים ועוד קריאות שמחה, התפוגג החתול-רעיון לפניה, בינינו, ואז נשארה מולי רק היא, זו שאהבה חיות יותר מדי עד שלא יכלה עוד. הרתיעה, הגועל, הדחייה, התגלו כמקום שאליו מתנקזים אחרי שנופלים מצוק האהבה היתרה, כל עניין השנאה-אהבה הסתבר כמעגל. יום אחד, במקום עוד אחת מהעוויות הפנים התוקפניות לאוויר, סיפרה לי איך היה לה כלב שאהבה אהבת נפש. אמרה: כמה הוא אהב אותה, כמה הקשיב לקולה, איך חיכה לה כל היום מאחורי הדלת עד שחזרה, כדי לצאת לטיול ולעשות את צרכיו בחוץ (חיכה מאחורי אותה הדלת, עתה דמיינתי הול מרווח ומרוהט בחסכוניות אסתטית, ארונית עץ קטנה וכורסא נאה עם ריפוד תכלת, כמה גיליונות עיתונים מונחים בסל קלוע, היה מקום). איך אף פעם לא עשה פיפי בבית, גם אם נשאר שעות רבות. סיפרה לאט ובפליאה, כאילו חוקקת בסלע דיברות מושלמות שאף כלב ממשי מעולם לא הצליח לבצע הלכה למעשה. אמרה איך יום אחד, במוצאי יום כיפור (אלא מה?), הרים אותו "איזה אידיוט מהשכונה", מישהו שהציק לה מאז שהייתה ילדה קטנה, והכלב נפל לו וחטף מכה. "בהתחלה היה נראה שהוא בסדר", אמרה, "אבל הוא בעצם נשבר, ויום אחרי זה מת". היא סיפרה את כל זה כלאחר יד, כשאני עומדת בתוך ביתי והיא מצדו השני של החלון, מטאטאת את שביל הכניסה, והחיה הקטנה מטיילת על משענת הספה הצהובה שבינינו, נעמדת על הסורגים, משוויצה ביופייה. "אני לא ייקח עוד כלב", אמרה ופניה המרוככות התעוותו בחיוך, חשפו נצנוץ כחול של שיניים.

והנה הסכנה. כמה פעמים בחיים סיפרו לי אנשים זרים את הסיפורים האיומים ביותר, על סופן האיום של חיות אהובות יותר מדי (את סופם של אוהבי חיות יותר מדי). בכל פעם הכה בי הסיפור מכה חזיתית במפתח הלב. ציפור שיר, בז, חתול אחד (הפרטים המלאים שמורים במערכת), והנה עכשיו כלב, מסתיימים ומסיימים. בכל פעם שאני שומעת סיפור כזה אני נזכרת שהפחד העמוק שלי לא התממש, עדיין. סיפורי החיות שאספתי בשנותיי הם פעוטים, עדינים, לא חורבניים (הם הסתיימו במוות לעתים, אבל לא סיימו אותי). יש אנשים שאוהבים חיות יותר מדי ומתה להם חיה והם פשוט מפסיקים. לא משתקמים, לא קמים. זה הצד השני והמשלים של סכנת ההתערבבות: לא רק לגרום כאב, לשבור ולפגום באופן בלתי הפיך, אלא גם להיפגע, להישבר, לכאוב עד היחרבות (ומה קורה כשזה קורה עם אנשים? מה יקרה לי?). עם כל הפחד שלי כל השנים, הנה אני שוב נזכרת, בעצם אף פעם לא חוויתי הרס כזה, החיים חסו עליי. האם זה עושה אותי אוהבת חיות יותר מדי רק בפוטנציה? אולי אינני ראויה בכלל להשתייך לחבורה? הנה אלה שקרה להם, תלמדי, ככה זה נראה. ולרגע חלף מול עיניי חתול-רעיון פרטי משלי: דוביאל, אבל התפוגג באוויר.

*

חזרתי אל הנסיעות לירושלים, לקראת תחילת שנת הלימודים. בחורה יפה ירוקת-עין שהכרתי מהתואר הראשון וגרה בשכונה האכילה וליטפה את החיה הקטנה בזמן שהייתי מחוץ לעיר. פלרטטנו בהודעות, ואחר כך התחלנו לצאת. בילינו כל ערב, אכלנו ושתינו מחוץ לבית, נהנות מהליכת הכוח יחד ברחוב, כף יד קשוחה תקועה בכף יד קשוחה אחרת. היה מגומגם, ושקט מדי, ושרוף קצת בתחתית אצל כל אחת מאיתנו, אבל נעים, עושה חשמל, יחד. כל קרבה הציתה תגובה פיזית חזקה ששיערנו שאומרת הרבה יותר מזה. ק' נתנה לחיותה את שמה, כמו שנתנה לעוד כמה חיות ארעיות שעברו בדירתי באותה התקופה. כדרכה היא דייקה, אכן חיותה היא הייתה.

חיותה גדלה לה קצת בינתיים, כבר נראתה יותר כמו חתול. היופי כחול הפרווה ומתוק הפרצוף שלה הלך וגבר ככל שגדלה, מעורר פליאה, ובכל זאת פינה את החזית לכוח דומיננטי אחר, שהותיר את חותמו על כל היתקלות איתה: ציפורניה. היא הייתה תאבה לבתר ולשסע כל מה שנקרה בדרכה. בכל דבר, יצור אנושי, צמח או רהיט, ראתה מושא אפשרי ומעורר חשק לפירוק. התעופפה לה שלופת ציפורניים ב-360 קמ"ש מקצה אחד של הדירה למשנהו. אחרי שסיימה לחבל לחלל ולפצוע, הייתה נרדמת בבת אחת, כאילו איבדה הכרה, בתוך תיק זרוק על הרצפה, או על כף רגלי. כמה מתוקה היא הייתה החיה הקטנה.  

למרות שכבר היה סוף ספטמבר, ולמרות שגל החולדות הממריאות לגגות נרגע, בערבים היה ממשיך לעלות חום עצום מתחתית השכונה, באלימות כזו. הייתי יושבת מותשת על הספה, כל החלונות פתוחים, וחיותה מתרוצצת פנימה והחוצה דרך החלונות, משאירה את זרועותיי שותתות דם בדרכה. החום העלה איתו ג'וקים רבים, חומים וגדולים. כשהתחלתי לראות אותם בכמויות בחוץ, שמחתי שיש לי שומרת סף קטנה ואמיצה. "הגיע הזמן להחזיר את חובך לחברה", אמרתי לה והיא בהתה בי בעיניה הכחולות העגולות, לא מבינה. ובאמת היה שקט. אולי לא הצליחו בכלל להיכנס הביתה. אבל אז, לזוועתי הרבה, החל טקס יומי, לילי בעצם, בחסותה של חיותה, של לכידה, הבאה וביתור ג'וקים מסכנים. היא הייתה לוכדת בכפותיה ג'וקים מחוץ לבית ומכניסה אותם דרך החלון. על הרצפה היא הייתה מנהלת נגדם קרב חסר-סיכוי, מבתרת אותם לכמה חתיכות גסות, מכניסה אותם לפיה אבל לא כדי לאכול, הם לא עניינו את הבטן שלה, אלא רק את כל האיברים שלקחו חלק במלאכת הביתור, כדי לנעוץ שיניים ולפרק ולנתץ לחלקיקים. אני הייתי יושבת על הספה משותקת מאימה, מביטה בחצאי ג'וק מנסים להימלט מכפותיה, מביטה בזעזוע בחתול צעצוע היפהפה אבל רצחני וקר הלב שהבאתי לביתי. היא התבוננה בחלקים הנאים שפיזרה בסקרנות מעשית, חסרת עומק, כמו ילד שמתבונן במכונית שפירק. לא היו לה שום סנטימנטים.

לילה-לילה, אותו טקס, אותם מראות, כל לילה ג'וק אחד קורבן לפחות. בהתחלה עוד רציתי לנסות ולהציל אותם ממנה, אבל הבנתי שאין לי סיכוי להוציא ממנה ג'וק שלם, והמסכנים שעברו תחת כפותיה, עדיף שכבר יסיימו את חייהם, וכמה שיותר מהר. חצי קדמי אין לו הרבה לאן להתקדם בעולם, על-אחת כמה וכמה חלק אחורי. הטקס הלילי הזה עורר בי אי-נוחות, לא רק בגלל המראות הקשים, או בגלל שהוא קירב אליי חיה נוספת ממשפחת החיות המסומנות אימה, אלא כי הוא עימת אותי עם נושא שאיני אוהבת לחשוב עליו, שכן איני יודעת מה לעשות איתו: יחסי החיות בינן לבין עצמן.

כמה חמלה ועדינות ואמפתיה קיבלה חיותה, כבר מימיה כנקניק קטן. האנשים שפגשו בה בדרך, הרעיפו עליה חיבה וטוב, זיהו בה רגשות שונים, הזדקקות, חוסר-אונים, פחד. השלימו בחיבה את שתיקותיה, באמצעות לבם ומוחם האנושיים (אני, ואחרים). והנה עכשיו, כשהיא סוף סוף עומדת על רגליה, כשהיא מדברת, היא מפגינה אכזריות מעשית כזו (חתלתול קטן שהוא בעצם נמר). הצצתי אל תוך תחומן של החיות, ממלכה שמוסר אנושי אינו משחק בה, ואיני יודעת איך להבין מה משחק בה. סיפרתי לאמי על טקסי הביתור הליליים, משתקעת בצלילים הגבוהים, פירוטכניקה גרונית של אימה, ואמי אמרה במעשיות: "מה את רוצה? היא חיה". בני משפחה אחרים פשוט משכו כתפיים, רוצים לומר "שוב פעם זו" (אני), כפי שהם עושים בשנים האחרונות לא פעם. כשסיפרתי לאבי, הגיב באחד מאותם סיפורים שהוא אוהב לספר לי, בכל פעם על מקרה אחר, אבל בתבנית דומה: הסיפור מתחיל דווקא נחמד ומעודד, כבשה קטנה שמתחברת עם נמר גדול, או ארנבת צעירה שמתיידדת עם דב חזק, הם נהיים חברים הכי טובים ומבלים את כל הזמן יחד (לפעמים יש סרטוני יוטיוב להמחשת החלק הזה בעלילה). "ומה בסוף קרה?", אבי משתף את הקהל ומחייך אליי חיוך אוהב, "מה?", אני שואלת בעצבנות, יודעת כבר שלא אוהב את התשובה שאני עתידה לקבל, "יום אחד הנמר טרף את הכבשה" (או הדב את הארנבת). "חיות הן חיות. הן לא חברות. הן נחמדות עד שהן רעבות, או עד שזה לא מתאים להן יותר". אני לא אוהבת את הסיפורים האלה, מרגישה מובלת כצאן לטבח בכל פעם שהם מתחילים. יכול להיות שאבי צודק, כלומר באזורים מסוימים הוא בטוח צודק, אבל אני מעדיפה להשאיר את הידיעות האלה מחוץ לתחומי.

אני מעומתת מדי פעם עם החייתיות הלא אנושית של החיות. כמו בהיתקלות בטקסי הביתור של חיותה, או בפעם ההיא שרצינו אמי ואני להתנדב בבית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן, והסתבר לנו שכדי להתנדב צריך להתמודד עם מאסות של דגים ועכברים מתים, מזון לחלק נכבד מהחיות (לא התנדבנו). אני דווקא לא מהטבעונים המיסיונרים, אפילו לפעמים נדמה לי שאני מבסוטה קצת יותר מדי על אנשים שאוכלים גם מוצרים מן החי (אולי חיה דרכם את תאוותי לגבינה, או לבורקס), והחיות – שתאכלנה מה שהן רוצות, אני לא נכנסת להן לצלחת. אני פשוט לא אוהבת להיזכר בחייתיות הזו מפני שהיא מערערת את בטחוני לגבי הדרך בה אני ממלאת פערים לגבי חיות (תיאורטיות, וחשוב מכך: אלה שאני פוגשת): מה חיות מרגישות וחושבות? ביחס לעצמן, לעולם, זו לזו? מתי אני עוברת את הגבול הקריטי מלראות אותן כפי שהן, אל עבר קוטב הבדיון הרע? מתי אני אוהבת אותן יותר מדי, במובן שאני שוגה, משליכה, מעמיסה על חייהן מתוך חיי, מבלבלת סדרי עולם, מתרחקת מהמציאות. רגעים כאלה אל מול החייתיות מעלים שאלות רבות שאין לי עליהן תשובה. כלומר: מעלים חרדה.

בעוד חיותה הלכה והתרחקה ממני לקוטב החיות, אני הלכתי ונהייתי יותר אדם (לטוב או לרע). תחילה התרגלתי לג'וקים (בדומה לאותו טיפול בחשיפה שעברתי עם החולדות החביבות), אחר כך התעוררה בי אמפתיה כלפיהם. לא חשבתי שהיום הזה יגיע, תמיד נראו לי חיות מחוץ לתחום, אבל בשפירא, ועם חיותה, כבר הסתבר לי שעליי להישען לאחור ולקבל את כל מה שמתפרץ. בעוד הם נאבקים על חייהם התבוננתי בהם, לעומק, בסבלנות. עם הזמן שלנו יחד (אני על הספה והם נושמים נשימות אחרונות, האם הם בכלל נושמים? נדמה לי שלא), הם נהיו חיות סתם. חיות רגילות. וכאלה אני מחבבת. טוב, לא אשקר, חיבוב של ממש השגתי רק בהמשך. בשלב הזה הייתי פשוט אדישה, או ניטראלית, כלפיהם. לאחר שהפסידו בקרב, וחיותה התעלפה לה באיזו פינה קטנטנה, הייתי מפנה את חלקיהם עם המגב אל היאה, ומשם אל הפח. כלומר התמודדתי התמודדות ישירה עם האיכות החומרית שלהם, עם רעש הפריכות המתכתית שלהם, דבר שלפני כן, לא הייתי מסוגלת לדמיין לעשות. אפילו קראתי עליהם בוויקיפדיה, אפילו עשיתי עליהם חיפוש תמונות בגוגל, והתבוננתי בתוצאות המוגדלות מבלי לעפעף או לסגור את החלונית מיד. לאחר מכן, גם אחרי שחיותה הלכה, לא שבתי לקפוץ קפיצות מעקמות קרסול בשבילים חשוכים, כל אימת שטס לעברי ג'וק, וכשנחת מהתקרה ג'וק בזמן שיעור יוגה, ממש ליד ראשי, הגיתי בלכידתו הידידותית בכוס, בשחרורו אל הגינה, בעוד יתר המתרגלים קמו לחסלו. שנה ומשהו אחרי חיותה, כשגרתי שוב אצל אמי, פגשתי במקלחת ג'וק. אמי, מחסלת הג'וקים הידועה, צלפית נעליים מיומנת ועשויה ללא חת, מיהרה לעמוד לרשותי, אבל ביקשתי שבמקום להרוג נלכוד אותו ונשחרר מחוץ לחלון. היא לא חשבה שזה רעיון כל כך טוב, אבל, כמנהגה בקודש, זרמה איתי. אלא שלא הצלחנו לתפסו (וזאת למרות שבוויקיפדיה אומרים שאלו שמגיעים אלינו הם החלכאים והנדכאים של הג'וקים, אלה שלא ממש בסדר). הוא חמק ונעלם בין רגליי דרך הדלת הפתוחה, היישר אל חדר השינה של אחי. אז עבר לגור איתנו ג'וק בבית. בלילה נרדמתי בלי קושי.

המשכתי להתבונן בחיותה. לפעמים עם ק', לפעמים בלי. לפעמים בליווי ג'וקים, לפעמים בלי (התחיל טיפה להתקרר). היא הלכה וגדלה, הלכה ונהייתה עצמאית יותר, יצאה יותר ויותר החוצה. עוברי אורח שונים היו עוצרים מדרכם, ולא משנה מה מידת עצבנותם וכמה החיים מחצו אותם, וכרעו לקראתה בקריאות פליאה והיקסמות, מאותן הקריאות השמורות לתינוקות חמודים במיוחד ולגורי חיות בסרטוני אינטרנט. אולי אחד מהם לקח אותו איתה. יום לפני שנעלמה, בערב יום כיפור, החלטנו ק' ואני להפסיק לצאת. כל כיפור החשמל בגופי הלך ודעך בלעדיה. חיכיתי עוד יום אחד בלי חיותה והתקשרתי אליה. היא ניסתה להרגיע אותי, עם מוחה המעשי, אמרה שזה קורה עם חתולים ובטח התרחקה קצת וייקח לה זמן לחזור הביתה, אבל היא תחזור. "אם היא לא תחזור עד מחר, אני אבוא איתך לעשות סיבוב בשכונה". הסכמתי, למרות שידעתי שחיותה לא תחזור, כי רציתי עוד קצת זמן איתה.

בתום שנת החוזה ברחתי מהדירה, מותירה-מתירה את קשריי הארעיים למקום. ק' שעברה לצד השני של העיר, שכנתי האגרנית שהמשיכה בענייניה ושקיותיה, חיותה שמי יודע מה אירע לה. לקחתי עמי את ג" ואת כל חפציי המרובים והמעיקים, ועברתי לאמי בכפר סבא. השהות בשפירא פרצה את החיים עליי, הייתי עדה להם יותר משהייתי אי פעם. כששקטו להסתער עליי, חזרתי לסורי. רגע אחד אחרי שיבשו כל המעיינות וגו', ללא אוויר, ללא מים. אז עשיתי את התנועה היחידה העמוקה שטבועה בי פנימה, חזרתי הביתה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, כך גם אני, כך גם כל חתוליי (כמעט).

* הטקסט הזה עוסק בחיות ואנשים שפגשתי ואהבתי פעם (בעיבוד, ליטוש והרתחה סיפוריים). כל מה שמופיע בו מת כבר, כדרך כל בשר או כל לב, ועם התקדמות הסיפור, ככל שמופיעות בו יותר ויותר גופות, נהיה לו מעצמו כוח מאגי ממית מבחינתי. את החיות החיות שלי, את חיות ההווה שלי, את החיות המפעמות בי ובחיי עדיין, אני מבקשת להשאיר מחוץ לטקסט, לעד מאה ועשרים.  

חיותה – חלק ה'

אחרי כל זה, החיה הקטנה חייתה איתי זמן קצר בלבד. קצר להצחיק אל מול המאמצים והמשאבים שהושקעו בהשארתה בחיים. בזמן הזה גדלה להיות יצור קטן פראי ויפהפה, להפגיש אותי עם ק' שגם נתנה לה את שמה – חיותה, לרכוש לה אוהבים, ללמד אותי עוד כמה עניינים, ולהיעלם. באמצע הלילה של מוצאי ערב יום הכיפורים נכנסה לחדר השינה שלי לסיבוב אחרון. הקצתי ממנו, ראיתי אותה וידעתי שקורה משהו, אבל חזרתי לישון. יותר לא ראיתי אותה.

על פני השטח, ניסיתי לחפש אותה. שאלתי שכנים, תליתי מודעות מצחיקות-עגומות ברחבי השכונה, עשיתי סיבובי חיפוש אובססיביים ברחובות הקרובים לביתי, אפילו רצתי איזה ערב אחד לצד השני של השכונה להפוך אבנים ולהתבונן מתחת למכוניות בעקבות טיפ טלפוני הזוי שדימה לזהותה, שהסתבר כתעלול מכוון או תולדת מבוכה משונה של כמה ילדים חסרי כיוון. אבל לא באמת התכוונתי למצאה. הרגשתי, אף שלא הודיתי בזה אלא ביני לביני, שנשרה ממני באחת. שהיא איננה.  שכנים וחברים הציעו שגנבו-לקחו אותה, בשל יופייה ומתיקותה יוצאי הדופן. היה באמת משהו פתאומי בהיעלמותה. ללא סימני אזהרה – גם ספרותיים – מקדימים, שיכולתי להיאחז בהם כדי לתפור את סופה בחיי. לפתע נפקח שוב מבט צלול אל החיים שלי שחזרו להיות נטולי חתולים, תמונה שקופה ללא סימן, גם דהוי, להיעדרה. אל מול הצלילות הריקה ממנה יכולתי לבחור איזה תסריט שאני רוצה לגבי גורלה. בין נדרסה/ הורעלה, ובין נלקחה לבית של אנשים שפגשו בה ברחוב והתאהבו בה וביקשו להעניק לה חיים נפלאים, העדפתי לבחור באחרון. בזה או זה לא האמנתי במיוחד. ההכרעה ביניהם ממילא הייתה חסרת משמעות לתחושת האדישות העמוקה שהייתה בי לגבי הליכתה.

הספקתי לראותה חיה ממש, חיה בריאה, חיה במלואה, לתקופה קצרה. אחרי המאורעות הדרמטיים של ההתחלה, קיבלנו שתינו כמה שבועות יפים של שגרה. התמקמתי בדירה, התחלתי לעשות סיבובים בשכונה, דחיתי והמעטתי עד כמה שניתן את העליות לירושלים. ציפיתי שהתלאות המרובות שעברה יבגרו אותה, שתהיה עייפה, שתרצה לדלג על הילדות והנעורים ישר אל חיק הבגרות המבוססת והמנומנמת, והצעתי לה לרווחה חיים מנומנמים למדי, עליי הרי קפצה העייפות כבר. אבל היא התנהגה לפי גילה. קיפצצה לכל עבר בדירה, שורטת אותי שריטות איומות כל אימת שבשרי עמד בדרכה. היא בכלל לא הייתה עייפה. היא הייתה גור, תינוק, מתפרעת ומסתקרנת ולא נחה לדקה ונושכת ושורטת ונרדמת בפתאומיות, ופחדנית גם, כחיה זעירה. מצמצתי עיניים שקועות לכיוונה וביקשתי להשכיל. אבל עמד בינינו היופי, שמנע ממני ללמוד ממנה עליי. היא הייתה יפה כל כך, עדיין לא לגמרי חתולה, עדיין ספק-נמר ספק משהו אקזוטי אחר, עם פרוותה הכחולה-כמעט המקושטת חברבורות, עם עיניה הכחולות העגולות ואוזניה העגולות הנמוכות, ובמימדיה, גליל ארוך שמנמן אך זעיר. כל מי שראה אותה בפעם הראשונה, או השנייה ושלישית, פלט מין קריאת הפתעה וחיבה מיידית, אי אפשר היה לעמוד בפניה. תהיתי אם זה היבט נוסף של כוח החיות שלה, היופי הזה הקורא להגנה ולליטוף. היא הצליחה להמיס את כולם, אפילו את מי שהכי פחות ציפיתי שתחבב אותה, מי שבהתחלה אף חששתי מתוצאות המפגש של החיה הקטנה איתה.

כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה, במהלך החיפושים, שאלתי את בעל הבית אם זה מתאים שאביא חתולים. שאלתי את השכן הסמוך אם זה לא יפריע עם הכלב. רציתי לשאול גם את השכנה מלמעלה אם זה בסדר מבחינתה, אבל בעל הבית שהעלה יחד עמי עיניים במעלה המדרגות המלאות שקיות מתפקעות בחפצים ובשקיות מגולגלות נוספות, אגרנות זבל מפליאה שטרם פגשתי כמותה, החזיר אליי את מבטו וביקש לסלק, מורגל, הסתייגות לקוחה: "היא אישה טובה, היא לא מפריעה". מעל הר הזבל המתפלש באוצרות ששימושם או אי-שימושם ידוע רק לה, עמדה דלת חתומה. חיכיתי לפגוש אותה.

כבר בבוקר הראשון בדירה, כשיצאתי למכולת, ראיתי אותה. יושבת במרומי ההר, כאילו באוויר, או אולי על שרפרף קטן שנעלם מעין בין כל הערימות. קטנה וקמוטה, עם שיער מתולתל ודליל שנקשר בגומייה מעל ראשה. היא אמרה לי שלום קצר, בפנים חתומות שקו ישר ודק של שפתיים חוצה אותן מצד לצד, והמשיכה במלאכתה. כשחזרתי בערב המוקדם מהספרייה, עדיין הייתה שם, עסוקה. היא לא הבחינה בנוכחותי, או שמא עיניה קצרות הרואי לא זיהו אותי מבעד לאפלה היורדת של הערב. מה הייתה מלאכתה? איני יודעת, אך היה היגיון פנימי ברור, גם אם לא שקוף, וסדר קבוע חשוף יותר, למעשיה. המלאכה כללה פשפוש בשקיות, פירוק ערימות ושינוע חפצים וניירות ממקום למקום, הכנסת שקיות לשקיות נוספות וקשירתן, אגירת בקבוקים ודפי קופונים של סופרים. במחצית היום הייתה יורדת את המדרגות ומטאטאת את השביל משער הכניסה הראשי ועד לדלתי ולשער הכניסה של השכן עם הכלב. היא סידרה את פינת הישיבה הצנועה מול חלוני, שני כיסאות משרד מרופטים וכושלים מונחים זה לצד זה, שכיסתה בסדין ישן. מדי פעם הייתה יושבת שם עם מישהו מזוקן ומשופם שנראה כחבר ותיק או מאהב לשעבר, בשתיקה. היא ניקתה מעט פירות שנשרו מהעצים על המדרכה, השקתה את העציצים הנבולים ברובם. כמו עם העציצים, כך גם על מדרגות הר הזבל, פעולות הניקיון, הסידור והטיפול רק החריפו את הריקבון, העומס והלכלוך. מנהג פרי הרגל, או הפרעה בפני עצמה, שנערם כשכבות נוספות על גבי הזבל הרב. תמיד הייתה שם במרום המדרגות, כל עוד שרר אור.

כשירדה החשכה נעלמה פתאום בביתה. ניחשתי שזה בגלל שיש לה עיוורון לילה. איני יודעת מה עשתה בביתה אך נוצר אצלי הרושם שמעולם לא הלכה לישון. כל שעות הלילה פעל אצלה רדיו בקולי קולות, מכוון לתחנה עברית עלומה, מעין תחנת רפאים מזמן אחר. עם הווליום הגבוה קשה היה לדמיין שהיא מצליחה לישון, אני בקושי הצלחתי. בכלל היה קשה לדמיין מה קורה שם בין כתליה ביתה. גם את רגע הכניסה הביתה אף פעם לא תפסתי (בכל זמני שם ראיתי רק פעם אחת, בוקר אחד, את הדלת נפתחת,  בקושי רב, מעניין מה היה מצב החפצים הבית). מרגעי המפגש המצומצמים והקצרים שלנו, למטה-למעלה ללא חילופי דברים, עשתה רושם של אדם לא כל כך נעים או מזמין.

באמצע ספטמבר פרץ פתאום גל חום משוגע, מופע של סיום קיץ, ואי-עמידות השכונה לחום התגלה לי. החום של מישור החוף שכבר שכחתי ממנו, מוצק, כבד, דחוס. הוא לא הצליח להתפזר מהשכונה הלאה. הבתים הנמוכים המוזנחים על חדריהם הצפופים, הגרוטאות המלוכלכות שהפכו תפאורת קבע, גופי התושבים, אנשים צעירים או זקנים מדי להיות נוקשים כל כך בעל כורחם (וקומץ הולך ומתרבה של אנשים כמוני, שבאו מבחירה, אווריריים, מדלגים על התור מבלי שנאלצו לשלם את מחיר הקושי שהיה כאן כמו כרטיס כניסה), החום עמד במקום בתוכם. מי יודע מה פקק שם, חומר של ממש או חומר נפש, בתעלות הביוב ומהרצפה השבורה עד לתקרות הנמוכות, שלא אפשר לחום לזרום ולהתפרק הלאה, אל חלקים אחרים של העיר, אל הים, אל איילון. החום התקוע הציף הכל מעלה, השכונה לא יכלה לשאתו. עמו צפו ועלו, פורצים לכל עבר, עכברים, חולדות. הם התרוצצו ברחובות לאור יום ולאור פנסי הרחוב הלבנים מדי, השמיעו קולותיהם מכל עבר. פחדתי מהם באותם הימים. עד אותם ימים. הם עוררו בי בחילה. משתייכים לאותה משפחה ידועה לשמצה של חיות מסומנות בסימון תרבותי-מיתי עתיק של גנאי, בדומה למדוזות.

השהות בשכונה הכריחה אותי לראשונה להתמודד איתם. במסות. מראם הפך שגור בעיניי, משהו טבעי כל כך בזווית העין שכבר אין טעם להתעכב עליו. אבל זה לקח זמן. בפעמים הראשונות שראיתי חולדה, או אולי עכבר גדול, מי יודע, מתקדם נגד כוח הכבידה במעלה הבניין מרחק לא רב מחלונות דירתי הפתוחים, נחרדתי, גופי הצטמרר. אבל כמה ימים אחר כך, כשראיתי חולדה מפשפשת בשקיות הפתוחות של שכנתי ועולה במעלה המדרגות, כבר הייתי מעט מחוסנת. לא נבהלתי, בעיקר השתוממתי, התפלאתי, חשתי שביב רגש חיובי אפילו, לגביה. "מה זה החיים האלה", תהיתי לעצמי. זה עניין אותי.

בבוקר למחרת, כשראיתי את שכנתי במקומה על ההר, סיפרתי לה. היא הנידה בראשה בכוונה סתומה והמשיכה במלאכתה. חשבתי שאולי היא כועסת שפלשתי לעניינה. למרות שהציגה את כל מרכולתה על המדרגות, הסתמנה כאדם סגור, פרטי. לא יכולתי להעלות על דעתי אילו רגשות, אם בכלל, עוררה בה הידיעה. האם נבהלה, נגעלה, או אולי בכלל הייתה אדישה? פניה היו כרגיל חתומות עם חותם פס השפתיים הצר. המופע המשיך. כמה ימים אחר כך ראיתי יונה גדולה מתה, שוכבת בין קרעי עיתון ובקבוקים ריקים על אחת המדרגות הנמוכות, קרוב לדלתי. לא הצלחתי להתאפק ואמרתי לה גם על זה, והיא, בלי להניד עפעף, ירדה במדרגות, ארזה אותה בכפולת עיתון כמוכר דגים בשוק, וזרקה אותה לפח. אחר כך ראיתי עוד כמה חולדות מעפילות בלילות במדרגותיה, נוברות בשקיות שונות. העזתי לומר לה רק עוד פעם אחת יחידה. היא אמרה: "חולדה?", כאילו זו פעם ראשונה, "הא", כאילו הבינה דבר מה. הדבר עורר בי איזו דאגה דקה. כמו גירוד שטחי כמעט לא מורגש על קליפת הראש שמהדהד איזה גרד במקום אחר, פנימי, בגוף, לא מובן.

בימי גל החום גם התחלתי לתת לחיה הקטנה לצאת החוצה. היא הייתה יוצאת בטיפופים קטנים אך נחושים את הדלת, הולכת כה וכה, בודקת פינות נסתרות בין העציצים הענקיים לעומתה, מגיעה עד לגדר שער הכניסה, משתחלת אל חורים שונים בינות החפצים השונים של שכני שהיו מאוחסנים תחת המדרגות העמוסות: מכונת כביסה, פחיות צבע, פחי מתכת ענקיים מעלי חלודה של אוכל לכלבים, עבור הכלב שאומן לתקוף פולשים וישב מאחורי הגדר, פרצופו תקוע בקרע הפעור של יריעת יוטה ירוקה, עוקב בעניין אחרי מעשיה של החיה הקטנה. יצאתי אחריה מהבית, השגחתי שלא תצא מגבול החצר, שחס וחלילה לא תידרס לי אחרי כל מה שעברה, בכבישי השכונה שלא יודעת רחמים כלפי אף יצור. אחת לכמה דקות הייתי מחפשת אותה כי שוב נעלמה במבוכי החי-צומח-דומם בחצר. כל אותו הזמן, שכנתי ישבה במקומה הקבוע במרומי הר הזבל, בענייניה. בעיניה קצרות הרואי מצמצה לכיווני, אבל לא נראה שמעשיי עניינו אותה במיוחד. את החיה הקטנה בטח לא הצליחה לראות מכל כך גבוה (אני בקושי ראיתי אותה).

בוקר אחרי התקלות נוספת בחולדה מעפילה בהר, יצאתי אחרי החיה הקטנה ושיטוטיה. נשענתי על מפתן הדלת והתבוננתי בה. באותם הימים עוד נראתה לא-לגמרי-חתול, הייתה אמנם מעט גדולה ושמנמנה יותר, אבל עדיין קטנה, עדיין לא מוגמרת. הפרווה הכמעט כחולה שלה נהייתה מאסיבית יותר, והאוזניים עדיין עגולות מאד. למתבוננת בחיה הקטנה מרחוק, זוחלת ונוברת ככה, התחילה להתגבש בי בהדרגה ההבנה, נראתה כמו עכבר או חולדה קטנה, לא חתול. הרמתי את ראשי אל שכנתי העסוקה עד מעל צוואר בענייניה, הורדתי את ראשי אל החיה הקטנה המשתובבת בעפר מאחורי עציץ נבול. חולדה קטנה. שכנתי אומנם לא נקטה עדיין בפעולה נראית לעין בנוגע לחולדות, אבל עוד תהיתי על קנקנה, ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים עם החיה הקטנה שעד כה ידעה כל כך הרבה תעתועי גורל. הבטתי שוב בשכנתי שבמעלה ערימת האשפה, ובחיה הקטנה הנוברת בעפר מסביב לעציצים, והחלטתי לעשות מעשה. צעקתי לעברה במהירות כאומרת מילה אחת: "יש לי חתולה קטנה היא נראית כמו חולדה אבל היא לא רק שתדעי", והצבעתי לכיוונה.

בתגובה, שכנתי נעמדה במרום והתחילה לצווח צווחות חזקות וגבוהות. "איככס, איככס, אני לא יכולה לסבול חתולים". נפגעתי קצת בשביל החיה הקטנה, וכמובן שהופתעתי. אישה שחיה בינות הררי אשפה, שאינה מתרגשת מספיק מחולדות, שזורקת גופת יונה לפח כבדרך אגב, אישה שהלכלוך והמוות לא זרים לה, גורת חתולים כחולת פרווה וקטנטנה מגעילה אותה? אספתי את החיה הקטנה בכף ידי (אחרי כמה ניסיונות כושלים לגבור על זריזותה), ונכנסתי הביתה. בימים ההם עוד הייתה קטנה מדי מכדי לזנק אל החלונות ולצאת מבעד לחרכים. סגרתי לה את הדלת ותכננתי להשהות את ימי הטיול עד הודעה חדשה. אבל היה לה עולם לגלות. היא הסתכלה בי בעיניה הכחולות העגולות, היפות באופן מוגזם למדי, שתפסו כמעט את כל פרצופה הזעיר. "נכון, את שורדת", אמרתי לה. פתחתי את הדלת והיא צעדה לה החוצה.  

עוד כמה פעמים נפלטו משכנתי קריאות גועל ואימה כשירדה לטאטא וראתה את החיה הקטנה חוקרת בגינה. היא צעקה עליי שאקח אותה, שהיא מקלקלת את הסידור, שהיא הורסת עציצים (לגבי האחרון צדקה). אבל במקביל קמו ועלו ממנה קריאות אחרות, מתגברות בהתמדה ובמהירות, דוחקות לקרקעית את הקודמות: "היא דווקא יפה", "איזה עיניים יש לה!", "היא אוהבת אותי". ובאמת, נוצר איזה חיבור מיוחד בין השתיים, האחת מטאטאת ומשקה והשנייה תולשת עלים וחופרת גומחות, ומפזזת סביבה. לא רק ששכנתי הסתדרה איתה, היא התאהבה בה ממש. חיפשה אותה כשירדה לסדר את הגינה, דיברה אליה, צחקה וחייכה איתה. אחר כך כשהלכה החיה הקטנה, העלתה את זכרה עוד זמן רב, התאבלה עליה יותר ממני.

חיותה – חלק ד'

בגסות החיונית שהולידה אצלי החתירה להצלה של החיה הקטנה, הותרתי את צ' לבדה עם כל הבלאגן בסוף אותו הערב והלכתי לדירתי החדשה. בימים הבאים כמעט ולא התקשרתי לשאול לשלומה ולשלום החיה שהפקדתי בידיה (או לשלום יתר החיות באמתחתה). גרוע מכך, לא התפניתי להקל מעט על העול הכלכלי הרובץ על כתפיה, חלקו באשמתי, וזאת על אף שהבטחתי לעזור, אם בקניית אוכל אם במימון עיקור לחתולה האם כשתתפכח מאימהותה הטרייה. על משטח הזמן הכולל שתפסה לי החיה הקטנה מרגע הופעתה, קפצו והשתלטו בן-רגע כל עיסוקיי הקודמים, של ימי התמקמות מעורבבים בענייני שגרה רגילה: המשך התאקלמות בעיר ובדירה החדשה, הלימודים, העבודה באוניברסיטה, אכילה ושתייה וכו'. אחת לכמה ימים שלחתי לצ' הודעה, כשידעתי שהיא בעבודה ולא יכולה להרבות בדיבור, בודקת מרחוק שהעסק דופק. חזרתי להיות גברת לעצמי, בחורה עדיין-לא לגמרי-לא-צעירה שהצליחה, לא בלי ייאוש, להעתיק את חייה מירושלים לשפלת החוף, לראות אם בטעות המהלך יביא שינוי, מה כבר יש להפסיד.

אחרי שבועיים ומשהו צ' התקשרה. הייתה הסתבכות. כבר כמה זמן שהיא מודאגת אבל "עכשיו המצב באמת לא נראה טוב". חוץ מדלקות העיניים והפרעושים הידועים שלא מפסיקים להסתובב, כבר כמה ימים שכולם משלשלים. במיוחד החתולה-האם מדאיגה אותה, נראה לצ' שהיא הולכת ונעלמת. היא ביקשה ממני שאבוא ואקח את החיה הקטנה כי זה ודאי מעמיס עליה והיא עצמה תיקח את יתר הגורים והאם לווטרינר. הצעתי לה שאממן את הביקור אצל הווטרינר אבל נראה שכבר לא האמינה לדבריי. האם היא כועסת? לא היה לי מקום בלב או בראש להתעסק בזה. שוב הייתי לבדי עם החיה הקטנה.

צ' פתחה לי את הדלת והובילה אותי בגבה ובלי סיפורים אל החדר הגדול. פינת ההנקה הוחרבה: גבול הכריות נפל אל הרצפה, והגורים הסתובבו בכל מקום בלכלוך ובקדחתנות. השארתי את מבטי בגובה הרצפה, מנסה לאתר בין כל הגושים הפרוותיים התזזיתיים הקטנים את זו ששמי רשום עליה, מנסה לא להישיר מבט לצ', אף שבכל זאת חשתי בשינוי ברוחה. אחרי כמה דקות של חיפוש, צ' בודדה בשבילי את החיה הקטנה והניחה אותה בידיי. היא השתנתה. גדולה יותר מהנקניק הקטן שהשארתי אבל עדיין קטנה. לרגעים לא הייתי בטוחה שהיא חתול. קווי המתאר של גופה, הפרופורציות שבין גודל הראש לאוזניים ומיקום האוזניים על הראש, דפוס צבעיה, כל אלה השוו לה מראה של גור נמרים או סוג של שרקן או אוגר (מי יודע מה ההבדל). שאלתי שוב ושוב את צ' אם היא בטוחה שהיא חתול, אך היא הייתה עסוקה בגוריה. מה שהיה בטוח זה שהחיה הקטנה היא חיה. עכשיו אפילו יותר קודם, הייתה נכונה לשרוד.

מביתה של צ' לקחתי אותה למרפאה וטרינרית מומלצת קרובה. הייתי בטוחה שינקו ממנה את הפרעושים ויחסנו אותה. קיוויתי שעל אף שנראתה כמו יצור טרום-חתולי, כבר גדלה מספיק בכדי להסתדר עם תחליף חלב אם בלבד. אפילו תיארתי לעצמי שלא אצטרך לתת לה אף תרופה. אלא שבסופו של דבר בילינו במרפאה, שלמזלנו הסתברה להיות גם מרכז וטרינרי למקרי חירום, את שתיים עשרה השעות הבאות, כשהחיה הקטנה מתנדנדת בין חיים למוות ממש. ממש, כלומר לא בראשי או בדמיונות הבעתה, או בחזיונות הכישלון שלי.

היא סבלה מהיפותרמיה חמורה. לקחו אותה מהדלפק המואר של ביקורים סדירים אל אחורי המרפאה הקריטיים, גילחו אחת מרגליה הזעירות ושאבו ממנה בקושי כמות קטנה של דם. אחר כך חיברו אותה אל אינפוזיה ואל מד חום והשכיבו אותה על בקבוק חם בתוך כלוב. אנשי הצוות נתנו לי, מוח צר, להישאר לצד הכלוב שלה, בזמן שניסו לחממה, לאזנה, ובעוד הם ממתינים לתוצאות בדיקות נוספות. בדיקות הדם המקיפות הראו מדדים נמוכים ואנמיה חמורה, שאולי נגרמה מריבוי הפרעושים על גופה (מסתבר שבקוטן כזה חיות יכולות להיכנס למצוקה בריאותית ממש מזה). אני עמדתי על רגליי עם הפנים נוגעים בגבולות הכלוב, מלטפת את הגוף הקטן והפושר בשתי האצבעות שהצלחתי להעביר בין שלבי המתכת.

אחרי כמה שעות ניגש אליי הוטרינר האחראי, חייכן, מעורר ביטחון וקירח, ואמר שאין שיפור. עם חום גוף כזה, מצב מדדיה השונים, וקטנותה, המליץ לשקול המתת חסד. "זה או זה, או שאפשר לנסות תרומת דם ולראות אם היא מתייצבת. אבל זה גם יקר", הוא הזהיר, "וגם מסובך. בגלל שהיא כל כך קטנה אי אפשר למצוא לה ורידים. צריך יהיה לתת לה את זה דרך העצם של הירך. אני אף פעם לא עשיתי את זה." אמר, אבל לא נראה נרתע או מסתייג, אלא שקול ואף נרגש.

התייעצתי עם אמי בטלפון בבכי תמרורים. האם להפסיק את החיה הקטנה או לנסות להמשיכה? אף פעם לא הועמדתי בפני בחירה כזו, מעולם לא חשבתי שאצטרך. העזרה שלי לבעלי חיים במצוקה הייתה דומה לסוג הטבעונית שהפכתי להיות. לא כזו שמנסה לשנות סדרי עולם, שנאבקת לשינוי מהבסיס, אלא כזו שמנסה לעשות טוב ביחס לקיים, אם בהימנעות אם בהתמודדות עם מה שנקרה בדרכי ועליי להגיב לו, בתוך סיטואציה מסוימת ובלית ברירה. גם בסוג זה יש אחריות מסוימת, אפילו יותר ממה שהייתי אוהבת לחשוב. בעצם, הרי על תחושה של אחריות אישית וספציפית כל ההתמסרות הזו למצוקה מבוססת, ובכל זאת יש הבדל בין לנסות להציל את מה שממילא דורש הצלה (וקטור חיובי) ובין להחליט אם לקטוע את מה שלא מצליח להינצל (וקטור שלילי). האחרון היה עד עכשיו מחוץ לתחומי. אני, באופן עקרוני וכאורח חיים, מעדיפה לדבוק בווקטור החיובי, כלומר להגיב לחיים המתפרצים על שעריי, לא לברוא יש מאין (או אין מיש), לא להחליט החלטות של ממש. גם כאן, בחרתי בוקטור החיובי, גם אם לא היה רלבנטי יותר. החלטתי לנסות את תרומת הדם. רק התחננתי, ביני לביני, שאיני מגבירה בכך את הסבל שלה. הווטרינר החייכן אמר שעדיין יש זמן, ושאוכל גם יותר מאוחר להחליט אם להמית אותה, השאלה הדוחקת עכשיו, היא עדיין לא של חיים ומוות, אמר, אלא של כסף.

אמי אמרה שתצא לכיוון המרפאה בהקדם האפשרי. בינתיים חיכינו להגעת תרומת הדם ולאישור מהווטרינר הראשי של המרפאה. פרוצדורת הכנסת המחט דרך עצם הירך הסתברה כמסובכת למדי. הווטרינר החייכן ניסה שוב ושוב, נותן מכות קשות על העצם הזעירה של החיה הקטנה. היא שכבה תחתיו על חתיכת בד משובצת קטנה על שולחן הנירוסטה, נטולת כוחות, מסומרטטת, מעורפלת. שוב ושוב דפק החייכן בעצם הקטנה, וגופה המסמורטט פוצץ ונכתש בעדינות בתגובה, ללא שביב התנגדות. לראות אותה לא מתנגדת למכות הללו, הכאיב לא פחות ממראה המכות עצמן.

למרות מאמציו הרבים והביטחון העצמי שהפגין, הוטרינר החייכן נכשל בהחדרת המחט. גם כאשר הצליח אחת לכמה פעמים לחדור את מחסום העצם ולהעמיד את המחט כאנך כנגדה, מהר מאד התרופפה המחט ונפלה החוצה. הוא חדל מהניסיונות, התארגן לסיום משמרתו, הוריד את החלוק והחזיר דברים למקום, לא פנה אליי בהסברים על העתיד לבוא. נראה היה ששאלת המתת החסד מתקרבת לעברי שוב במהירות עצומה, הפעם מבלי אפשרויות ריאליות אחרות. האם בסיבוב זה אוכל להרגיש שזו פחות בחירה שלי, עתה כשניסיון תרומת הדם כשל? האם אצליח לא להרגיש אחראית או אשמה על מותה? רוב חיי ניסיתי להישאר על הגדה הטובה, זו של חוסר ההתערבבות. מנסה עד כמה שניתן להימנע, לא לקפוץ למים/ללכלך ידיים/להותיר עקבות. בסך הכל, בטח ביחס לגילי, הצלחתי בכך לא רע עד עכשיו. לא עשיתי שום דבר בלתי הפיך, שובר ומכאיב עד כדי כך שיטה אותי לכאן או לכאן, שיכריע אותי כמשהו מסוים על פני כל האפשרויות כולן.* האם אוכל להמשיך בחיי כשעל ידיי ההחלטה לשים קץ לחיה כלשהי? מעשה שלא אוכל להמעיט או לטשטש בו את מקומי, שלא אוכל להחליף לגביו בדמיוני את כל המרכיבים שלקחו בו חלק (הזמן, המקום, ההשלכות, אני) אלא אצטרך לקבל את ייחודיותו וסופיותו?

אז התחלפו המשמרות ובמקום הווטרינר החייכן בא וטרינר אחר. אם בקודם בטחתי, כשבא זה הבנתי שניתן לבטוח יותר. החדש היה צעיר יותר, משונה חברתית מעט, יהיר כדרכם של רופאים צעירים. הוא בחן בעין חדשה את תוצאות הבדיקות, את החום הנוכחי של החיה ואת מראה. הוא נהג כלפיי בחביבות עניינית, השיב לשאלות הרבות ששאלתי, התמודד באופן חיובי עם חרדתי הכללית, אבל הכל במידה מתונה ובלי חום מיותר. רק כשהתקרב אל החיה הקטנה, נמשך רוך מעיניו הטובות לכיוונה. בי נתן את אותו המבט שהכרתי מווטרינרים קודמים שפגשתי במסגרת מילוי תפקידי. מבט של הסתייגות לא-אישית מאוהבי החיות הפשוטים, לא אלה שהפכו את זה למקצוע, של רתיעה עד גועל מאלה שאוהבים קצת יותר מדי, מאלה שהם קצת משוגעים. ידעתי שהמבט הזה יגיע מתישהו גם עם החיה הזו, והודיתי על כך שהגיע מאוחר מהצפוי. בכל מקרה, ודאי העדפתי את מתיקותו השמורה רוב הזמן בכיסים נסתרים ויוצאת בהזדמנות מתאימה אל חיה הזקוקה לכך, על פני חביבות כללית, המפוזרת ללא איפה ואיפה, לאנשים ולבעלי חיים, כמו זו בה לקה הוטרינר החייכן. שהרי בענייני הצלה אנו עסוקים, ואני לא זו שזקוקה להצלה. על אף שחששתי שיחזיר אותי אל קדמת המרפאה, נתן לי גם הווטרינר החדש להישאר מאחור. אחרי שהצליח להחדיר את המחט בקלי קלות, והגיר לתוך הקטנה מנה יפה של דם, השאיר אותי איתה והמשיך בענייני חיות אחרים. עמדתי עוד זמן ממושך מחוץ לכלוב, ליטפתי אותה מבעד לסורגים, שרתי לה את כל שירי האלבום "Back to Black" של איימי המנוחה שלוש פעמים. לא עד שהתייצבה, אלא עד שהגיעה אמי והסכמתי להשאיר את החיה הקטנה לשרוד בעצמה.  

למחרת בצהריים חזרנו אמי ואני לקחת את החיה הקטנה הביתה. בכוח החיים שלה, ובהשקעה כספית לא מבוטלת (ותודה לאמי הצדיקה הנסתרת), יצאה אל העולם כחדשה. כל כך הרבה תלאות בכמה ימים ספורים על פני האדמה, לי לא היה כוח, אבל היא, גדולה עוד קצת יותר משהייתה כשפגשתי אותה בתחילה, המשיכה לבעוט ולהתקדם בחיות הידועה כבר שלה, בארגז קרטון על ברכיי בדרך אל דירתי החדשה. כשאמי הורידה אותנו בכניסה לבניין, כבר הייתי שוב אישה לא צעירה עם חתולה. הימים הקצרים שניתנו לי, להיות קלת-דעת ונטולת דאגות, בין השהיית האחים החתולים בירושלים לבין ההיענות לקריאת ההצלה של החיה הקטנה, בפעם הראשונה ואז בפעם השנייה, אלה נגוזו כלא היו. נו מילא. עברנו שתינו את שער הבניין ואחר כך נכנסנו אל הבית, אני צועדת גדולה והיא מונפת בזרועותיי, כחתן העובר עם כלתו בעד הדלת, "הרימו את קורת הגג נגרים", רק שבידיי חתולה, ומאיך שהחיים נראו עד אותה נקודה, זו הכלה היחידה שאביא הביתה.

* (למען האמת, בימי חייה של העתידה להיקרא חיותה, לא יכולתי לשאת את ההבנה שעשיתי את זה כבר. יחד עם סילוקו של דוביאל מחיי, פיתחתי את מודל ההשהיה, מודל שכאמור הלך ושוכלל עם החיות הבאות. הסברתי לעצמי שזה אינו מעשה סופי אלא פתרון זמני, וכך הגנתי על עצמי בינתיים מדין וחשבון פנימי נוקב. כדי שההשהיה תהיה לגיטימית, צריך היה בינתיים להחזיק במישהו אחר. האם זה העניין שהביא לפתחי את האחים החתולים ואת חיותה, ולא עניין המכסה המינימאלית לחיות במצוקה? תהיתי).