אפשרות של דוביאל – חלק ב'

ובכל זאת, לא הצלחתי להתנתק מהשניים. עוד חודשים רבים אחר כך סבבתי סביב נ' ודוביאל וחיפשתי את המרחק הנכון, האפשרי, כדי לא לגמרי להיפרד. ונ', אחרי זמן קצר של ייסורים פתוחים ואיומים אליי, התהפך, הלך, נשבר ממני. אין יותר עם מי לדבר, אין איש בבית (ואין בית). ובכל זאת, באיזה רגע אחד כמה חודשים אחר כך, עשה מחווה לעברי, או אולי ביקש להתעלל בי דווקא, ופנה לעזרה. הוא נוסע לחו"ל לכמה ימים ומישהו צריך להאכיל את "החתול" (עתה תמיד "החתול" בפיו, יותר לא קרא לו דוביאל). הגעתי לשם בוקר שבת אחד, חמושה באמי שהסיעה אותי לקצה דרך העפר, חנתה והמתינה לי בעודי שולחת את עצמי לבדי אל שדה הקרב. תוכי מפוחלץ קיבל את פניי במסדרון, אחרי שחיפשתי שעה ארוכה מתחת לעציצים שונים את המפתח המוחבא לבית. הבטתי בו באימה, והוא, עיני הכפתור שלו מביטות בעדי והלאה, חלולות, אבל ריסנתי את עצמי. מי אני שאתחלחל ממעשה שכזה, אחרי כל מה שעשיתי.

עשיתי סיבוב ענייני מהיר בחדרים, דוביאל אינו בבית. אז עברתי לענייני שלי: הצצתי על המגנטים והפתקים והתמונות המוצמדים למקרר, פתחתי אותו ורשמתי את תכולתו, הסתכלתי סביב על החלל המשותף. דירת רווקים ירושלמית, בית יפה, ישן, בנוי בקסם של זמן אחר, לא נטמע או מותאם אל האנשים שבאים בו. נכנסתי אל החדר החדש והזמני של נ', פתוח בדלתותיו אל הסלון, לא חדר שינה של ממש, אלתור בעת דחק. חשתי את קצות העצבים של הלב, מסודרים ופתוחים החוצה לאורך כל תאי העור, והגוף כולו כמו תקע דולף חשמל, והנגיעה במראות הבית, מחשמלת חשמול קבוע כואב אבל סביל. חדרו החדש של נ' מסודר, נקי, חשוך מאד. באלכסון קרוב למיטה, מרחק של ברית, ארגז החול של דוביאל. דוביאל ודאי כבר התרגל למקומו החדש, הם הרי פה כבר כמה חודשים, הוא בטח כבר יוצא החוצה. ארגז החול המוחזק פה, אם כך, הוא עדות להחזקתנו קרוב אל הלב. התרגשתי מהאופן בו נ' שומר עלינו עדיין, על מה שיצרנו בינינו, על החתול מוזר-העיניים שהבאנו בחבלי לידה נבוכים. הפלגתי בדמיונות רחומים עלינו, על עצמי. אלא שאז מצאתי (חיטטתי) איזה שרבוט על בריסטול הפרוש כמפה על שולחן הכתיבה, שרבוט אהבה עזה, יסודית, הבטתי בה ופניה היו לא-שלי.

יצאתי מוכת הלם אל החצר. לא חצר ממש, לשון בטון משובצת עציצים, מוקפת חומה לא גבוהה, גובלת בחלקות השכנים. דוביאל צריך להימצא איפשהו באזור. הבית נמוך, קומה אחת, הגג במרחק נגיעה. עקבתי אחרי ההוראות של נ' שודאי מביט עכשיו בנופים שלא אשמע עליהם (עם האהבה המשורבטת על הבריסטול? כל כך מהר?), הצבתי כיסא צמוד לחומה ונעמדתי עליו, הנחתי את קערות האוכל והמים עליה, ואז נשענתי עליה בידי, ניסיתי למשוך את עצמי במאמץ על הידיים למעלה. פעם-פעמיים-שלוש, כמעט נואשתי וויתרתי, אולי דוביאל יסתדר לבדו?, בסוף הצלחתי. עליתי ברגליי על החומה והלכתי עליה אל גג הרעפים. השתעשעתי להתרסק ממנה אל לשון הבטון, לשבור איזה קרסול, להביט מלמטה בשמיים הממוסגרים בקיר הבית ובחומת הבטון מרובת העציצים. אבל נ' יבוא רק עוד כמה ימים, מה יהיה ממני עד שיחזור, ומה תעשה אמי המחכה בקצה הדרך, ומה אם יבוא עם חברתו החדשה? אולי דוביאל ייחלץ לעזרתי.

פספסתי בקולי לכל עבר. ענו לי חתולים אחרים, ביקשו להתקרב אליי, כלומר אל קערת האוכל. השתתקתי, לא רציתי לעורר אותם יתר על המידה וגם לא את האנשים הגרים מסביב. צהרי שבת מוקדמים, איני גרה כאן, זה לא הבית שלי. התבוננתי מהגג סביב על הבתים השכנים, על העצים בעלי המחטים (אורנים? איני מבינה דבר בצומח), על האבן המרצפת את המבט. דממה ירושלמית של מחוץ למרכז, כמעט מוחלטת. אמי המחכה באוטו, מחוץ לשדה ראייתי, מעבר לבתים, אולי כבר תוהה מדוע אני מתמהמהת, אבל עדיין אינה רוצה להפר את אחיזתי העצמאית במשימה.

אז הוא הופיע.

הוא, אבל אחר. אולי לא הוא? לא, נראה שדווקא כן. הוא הגיח מבין מרגלות העץ מכוסה המחטים, המאובק, המשובץ גרוטאות שבקרבתי. הגיח וחמק-עבר, נעלם. "דוביאל?" קראתי לעברו, הנחתי את קערות האוכל והמים תחתיי, פספסתי. רכנתי אל האוכל, מערבבת אותו תוך שקשוק-נענוע הקערה, שיופץ ריחו. חיה כלשהי, כך היה נדמה לי, נתפסה בזווית העין שלי. הרמתי מבט והוא היה שם: דוביאל שלי. הוא הביט בי במבט חודר, עם עיניו הצהובות החריגות, כבאדם זר. הוא רזה מאד, השומן המפונק המגונדר המהודר נשר ממנו, התרוקנו כיסי חליפתו, הבגד נהיה גדול עליו, התרופף והידלדל הגוף, התגלגל בגוף של חיית פרא זנוחה, דהויה, מאובקת.

פרצתי בבכי, אבל היסיתי את עצמי, שלא להבהילו. זה דוביאל, הייתי כמעט משוכנעת, אבל כאילו חצי מנשמתו פרחה, כאילו ראה דברים, הפליג רחוק ומוזר הלאה ממני. הוא התנפל על קערת האוכל, חיסל אותה תוך שניות ספורות. כעסתי על נ', בטח זלזל בו, בטח לא האכיל אותו מספיק, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא לא אוהב אותו באמת, אפילו בז לו, שהסכים לקחת אותו ולשמור עליו ועכשיו להמשיך איתו הלאה לבדו, רק בשבילי, בגללי. אבל ברית המיטה וארגז החול…

ירדתי אל הבית ועליתי שוב, לתת לו מנה נוספת. כשנרגע מרטט האכילה העצבנית, היה נדמה לי שגופו נרפה לקראתי, שלחתי אליו יד זהירה לליטוף. המפגש ארע. הוא זיהה את מגעי, אולי, מבעד שכבות של עמימות בלתי ניתנת לביטול. סובב אליי את מבטו והיה נדמה לי שהוא יודע פתאום מי אני. קלושות, רחוקות. בעיניים הצהובות החריגות זיהיתי כעס, אימה גדולה, מרחק (היום איני יודעת אם ראיתי בו אי פעם, בבריאות או בחולי, משהו פרט לעצמי). ידעתי שעליי להרפות ולחזור לאמי, עוד ליטוף אחד, עוד אחד, זהו, נתתי בו מבט אחרון, ירדתי חזרה אל לשון הבטון, נכנסתי פנימה, סגרתי הכל אחרי.  יותר לא דרשתי בשלומו. והנה, עכשיו, הרגליים מעל התהום, הסיגריה עושנה עד דק, מת. משהו עמוק עמוק בתוכי מותר. חוט שחשבתי שאוכל מתישהו, בעתיד לא ידוע, לתפור חזרה אל העור. האניץ האחרון ניתק, פשוט ככה. אפשרויות נפתחות ונסגרות בהינף קיץ.

אחרי כמה ימים זבי-עין אני ממשיכה בענייני. כלומר אנחנו ממשיכות בעניינינו. נעות יחד קדימה, עוברות מחלל לחלל. סוף שבוע אחרון בסבלט של החלון-על-פי-תהום, שתינו שם, מעל השיש, בעיצומו של בישול צהריים שהתהווה בהיסח הדעת, אני נשלחת להביא מהסופר הקרוב רוטב סויה (הכל אני זוכרת, ואזכור לגביה). אני נוסעת על אופניי, קושרת אותן ליד האמ.פם, תרה במסדרונות הנקיים והמזמינים, עומדת בתור הקצר של בוקר שבת מאוחר, עולה על אופניי עם השקית (שכוללת עוד כמה פריטים לא הכרחיים, להרעפה), וחוזרת אליה. כל הזמן הזה, שאני בחוץ המתחמם והולך, היא בתוכי זזה בעצבנות מצד לצד לאורך השיש, חותכת דק-דק ירקות, סיגריה תחובה לה בזווית הפה, כפות ידיה מוחזקות בתנוחת שפית מלומדת למודת קרבות. היא שומעת מוזיקה מוגזמת וגורמת לשותפה להישמט על הספה מצחוק, חצי להתאהב. אני שמחה כל כך לחזור אליה, לביתנו שהוא לא הבית שלנו. כשאני מתנפלת עליה בחיבוק היא אומרת לי: "הייתה לך שיחה מ-02". מי בכלל זוכר שיש אנשים אחרים בעולם. יקום שיש בו רק אותה, ואותי, ואת השותפה ההכרחית להקסמת הקהל החשובה שלה. אני לא מספיקה לחייג חזרה כשמתקבלת הודעה: "— חי, תתקשרי אליי לפרטים המלאים".

אני מקשיבה:  — נעדר כמה ימים, בזמן שב' היה בכלל בחו"ל. כשחזר, —  לא חזר עוד יומיים שלמים. בשיחה מעל שולחן הצהריים אשתו אומרת לו:  עכשיו שאני חושבת על זה, ומספרת איך ראתה חתול דרוס במרכז המסחרי. לא חשבתי שהוא ירחיק עד לשם, ולא זכרתי מה הצבעים שלו, כך נדמה שהיא אומרת לבעלה מבעד לדברים שהוא מספר לי בטלפון. "איזה קטע", אני עונה (מה עוד אני יכולה לומר), ואחר כך אני חושבת: כשסיפר לי ש—/דוביאל מת, האם הוסיף מטעם עצמו שמת מוות מיידי ולא סבל? פריט מידע יציר מוחו שנועד למזער את כאבי? ובערב, אחרי שאדי השמחה מתפזרים להם, אני שואלת את עצמי: איך העז להמית אותו על סמך שמועה. אבל אז אני נזכרת: מותר לו להמציא ולומר מה שבא לו, אחרי שהפלתי את — עליו חזרה (מי הוא האדם האיום שמחזיר חתול?). חצי שנה אחרי הפרידה, כשנ' הודיע לי שאינו רוצה לטפל יותר בדוביאל (ובעצם, כך גיליתי, עבר לגור עם חברתו החדשה), לא השארתי לב', אוהב החיות, שום ברירה. אולי פרשנות היתר שלו את העובדות הדלות, מלמדת שאיחל למותו של —. רק קצת, רק במידה שאוהבי חיות יותר מדי מקווים לה. פורס מז'ור שיסגור איזו פינה (או יפנה אחת בחדר).

"אז דוביאל חי", אני אומרת לשתינו. "נהדר", ד' לגמרי שמחה.  "ניקח אותו כשנעבור?" אני שואלת אותה בחשש קל, והיא, מעל הסיר המגלה רתיחה הולכת וגדלה, מערבבת בזרוע חזקה, "ברור, הוא שלך". וכמה קיצים מתיישבים זה על זה ומידקקים לאחד, הלב של פעם מונח על הלב של עכשיו, יש רצון לאיחוי. לא הכל הוחרב עד היסוד, לא צריך להמשיך ולשאת את אות העוול הזה. יש אפשרות לתיקון, אפשרות של דוביאל.

אפשרות של דוביאל – חלק א'

הנה שוב מתקרב הקיץ. תמיד יש בו אפשרות. הוא כבד ומפותל ומערב את הפנים, הוא מערכת עיכול. כל הדברים שבו יכולים להיוולד או למות. כך לפחות אצלי. בשנים האחרונות, כל תחילת קיץ דברים מתחילים או נגמרים, וכל סוף קיץ אני חוגגת יומולדת בהחמצה מסוימת, לא בזוג. למוח אוהב התבניות קשה שלא לזהות את הלופ, ועדיין: כך היה עד הקיץ הזה. אולי הפעם אצליח לשבור דרך מבעד.

אפריל. מזג האוויר עדיין רומנטי, גם האפשרות של החום כשהוא עולה במחשבה. ד' ואני נכנסות לסבלט בלי להישיר מבט לכוונה, כדי שהדברים יוכלו להתרחב. אני כבר חשה בגופי את ההתמסרות שאתמקצע בה עם כניסתנו עוד כמה חודשים לדירה אמיתית יחד: ללכת בתעלות הטיפוח והטיפול והבישול, לצייד את הבית בכל מה שאפשר לדמיין שצריך. זה לא ביתנו עדיין, אבל מסתבר שזה לא משנה לעיקר.

אנחנו מסמנות סימונים, כמו רקדניות בחזרה, משתמשות בתפאורה המלאה העומדת לרשותנו (במחיר סביר בהחלט): כיסאות, ספה, שיש מטבח, מקרר, שמפו, דוד, מצעים, עציצים במרפסת הקטנה, שקעי חשמל, נייר טואלט, המדף התחתון של שולחן הסלון, ארונית הספרים הרעועה, מנורת הלילה ליד המיטה, המחשב. על הכל אנחנו עוברות, בכל אנחנו משתמשות, כובשות לרגע (כיבוש נצחי של שימוש ארעי, של עצם השימוש, של עצם היכולת להשתמש). זמן של חדוות חיים להשתמש בכל, מבלי להתבייש, לתפוס מקום גם אם זמני. חיות יחד.

גם מחוץ לסבלט אנחנו נמצאות. מסתובבות בשמש החזקה תמיד (שלא אכפת לה מייחוד הקיץ הפרטי שלי), הולכות ברחוב, יושבות בבתי קפה עם חברים רבים, מעשנות, מחזיקות ידיים, חוזרות פנימה. אני במקומי. פשוט לי. ד' מחייכת אליי, היא אומרת שהיא אוהבת אותי. רק תנו לי לקנות לה כוסברה בשוק, או ירוק אחר, לחכות לה שתחזור מעבודתה. נראה לי שגם היא שמחה. יש אמנם איזו שיחה אחת, קצרה, מגומגמת, נחרדת מצדה, על מדרגות הכניסה לדירה, על כניסה לדירה, אבל אנחנו ממשיכות לעבור מסבלט לסבלט, לא מדברות על להיפרד בגופינו שוב, ויש נקודת ציון בזמן הנראה לעין, שהיא זו שכמובן מניחה, של בית משותף אמיתי. נראה שזה אפשרי.

וגם דוביאל בא שוב עם הקיץ הזה. חוזר. תחילה מת. צהריי יום שישי נהדר, אני בסלון-מטבח בעוד אחד מהסבלטים שלנו כשאני מקבלת את הידיעה. לבדי, עם חלון-דלת הנפתחת לתהום שצריך לא ליפול לתוכה, ודיירי הבית הקבועים חיים עם התכנון הלקוי הזה משום מה בשלום. ב' מתקשר. תקופה ארוכה שלא שמעתי ממנו, ששכחתי ממנו ומהחתול שהעפתי עליו בסופו של דבר חזרה. "יש לי משהו מצער לספר לך" הוא אומר לי, ואני באמצע הטרום-תחילת-קיץ שלי, באפשרות, בכלל לא מוכנה לזוועה, לא תופסת את כיוון השיחה, ממשיכה לעשן עם רגליי מתנדנדות מעל החלון-תהום. והוא ממשיך: "— מת". אני שומעת את חיוכו הבלתי ניתן לסיווג אומר לי: "הוא נדרס. אבל זה היה ברגע, הוא לא סבל". לפני שאני חושבת על משמעות דבריו, אני עסוקה בהחלפה: ב' נתן לנו את דוביאל כגור יחד עם שם. שם טיפשי ומביך למדי, שהסתבר להיות, כמו רוב הדברים הקשורים בב', כמדויק על גבול הגאונות. אבל אנחנו רצינו שיהיה שלנו, אז נתנו לו שם אחר. ואני, משום מה, כמו בכל הקשור לדוביאל, לא מצליחה לתת לעצמי ולסביבה דין וחשבון כנה. מאז שב' הניח אותו אצלנו, אני לא מצליחה לספר לו שהחלפנו לו את השם (בתחילה מאי נעימות נימוסית קלה ואחר כך מאי נעימות תמוהה הולכת וגוברת). בכל פעם שב' מתקשר לדרוש בשלום החתול שהועבר בין ידינו, בנחמדותו, אני נדרשת לתרגום השם ביני לביני. מ— לדוביאל כשהוא מדבר, ומדוביאל ל— כשאני מדברת. אני עסוקה בזה קודם כל גם עכשיו. חושבת לעצמי: הוא ניצח, דוביאל סיים כשלו. נולד ומת כ— כי לא לקחתי עליו אחריות (כך בפעם הזאת, וכך יהיה, אם לא אקח אותו, אם לא מת עדיין, כשימות סופית).

וב' בינתיים, אין לו זמן לדבר איתי, הוא נכנס לגן של בתו, וצריך לנתק, אבל יתקשר אליי בערב להמשיך את הסמול טוק. אדם אניגמטי. מה זה משנה הפרטים, אני אומרת לעצמי, ומנתקת. "דוביאל מת", אני אומרת בדירה שאינה לגמרי שלי, שאני רואה עכשיו שהיא בעצם אינה שלי, בלי ד'. איני עצובה בדיוק. כלומר אני עצובה נורא, אבל באופן שאין לו תקנה. באיזשהו מקום ידעתי שהמסלול הזה, שלי ושלו, הגיע לקיצו, שלא אוכל לתקן. אני לא יכולה לאבד שליטה בגלל מותו של חתול שאני בכבודי ובעצמי נטשתי. למה ציפיתי?

והלב דוהר קדימה (אחורה), מתגלגל על הלשון: מהסבלט הפורח הזה שמעל התהום אל סבלט אחר, של קיץ אחר, של שיא הנטישה. כשנפרדנו נ' ואני הייתי צריכה לשלוף את עצמי בשערות ראשי מהבית שלנו. עברתי למצב פעולה מתקתק: ארגנתי את העניינים הטכניים של פירוק הבית מהר, את האריזה, מצאתי לשנינו סבלטים. נ' הועבר לסבלט בבית פרטי בעל חצר קטנה, מוקף בסביבת חצרות שכנים מזמינה לשוטטות, ואני עזבתי לסבלט עירוני בדירה סגורה, אמנם רחבת ידיים, אבל עם כמה שותפים ובעיקר עם חתולה אחת טרודה. הפלתי על נ' את דוביאל, בלי שאלה. אין במקומי החדש מקום. הוא, דוביאל, היה אז כבר כמעט היצור הדחוי, המתועב, המוקצה מחמת אימה וכאב, שיהפוך להיות עוד רגע קט, טעון באותה שטנה שמרכיבים על גבי גופות ילדים אחרי שפורקה החבילה, זיכרון מגעיל ומעליב למשהו שנאהב פעם, ואיך אפשר היה (שכן לזכור את היופי כמעט בלתי אפשרי, בטח לא ברגעים כאלה של מנוסה קדימה וגם לא בכל שנות האשמה והכאב הנגררות אחר כך).

גם בזמן המקדים לפרידה כבר לא סבלתי את נוכחותו. כשבא אלינו תחילה, אל הבית הראשון שלנו, החי והעמוס להתפקע, היה רזה וקטן, גור בן כמה חודשים, מכוער. עם פרצוף, כמו שאבי נוהג להגיד בעיקר על אנשים, לא-מאורגן. אבל היה לו מאפיין אחד שקנה אותי מהרגע הראשון: אישונים צהובים מוזרים לא זהים, אחד לאורך ואחד לרוחב, תולדה של איזו דלקת עיניים שהייתה לו כשהיה בן יומו, כך על פי דיווחו המהימן אז של ב'. התרגלנו זה לזו, זה לזה, בבית הצפוף שלנו. במהרה כבש את ליבנו, במהרה כבש את החצר. היה צבעוני ונוצץ כמו הארוחות שהכין נ' לי ולעצמו אז, כמו הקישוטים על הקירות, כמו הספרים המרובים.

אבל אחר כך, בבית הבורגני שלנו, בנקודה האחרונה במדרון, דוביאל הפך להיות מקור לדאגה עבורי. הוא הפך זה מכבר לחתול בוגר, שמן ומדושן, יפהפה. פרוותו לבנה-אפורה-מנומרת מבריקה ומפוארת. פרצופו לבן מתוק ובמרכזו, שרדו נאמנות חרף כל השינויים מבפנים ומחוץ, העיניים הצהובות החריגות. הוא היה יפה וחגיגי כמוקיון שפניו צבועים לבן. הוא התקשה להסתגל לבית החדש יותר מאיתנו (לפחות על פני השטח הנראה לעין), התגעגע כנראה אל מרחביו הירוקים שבחצר הפרועה. אבל אחר כך הזדרז להתרגל, נהנה אפילו, שכן יכול היה להשגיח ממרום קומתנו החוצה מבלי חששות ואיומים, יכול היה להשתזף ולהשתרע ימים שלמים במרפסת הפורחת.

מבחינתי היה יצור עוכר-שלווה. אם משום שהגיב אל מה שקורה בינינו אם מטעם עצמו הפך חרדתי יותר. התחבא ימים שלמים בתוך ארון הבגדים הגדול מדי, התחבא מתחת לשולי הבד המפונפן שפרשנו על הספה בסלון (סלון ממש, לא כמה מרצפות מתוחמות בדמיון בין מטבח לפינת עבודה מדומיינים אף הם). במהלך היום היה לגבשושית שמנמנה למרגלות הספה שאיתרנו בידינו אחרי היעדרות שקטה וממושכת מדי. כשהיינו לוכדים אותו מהצד השני של הבד היה נועץ בנו את ציפורניו, משחק-נוקם. לפעמים גם מבלי כוונה לתפסו, כשהיינו פוגשים אותו אקראית עם רגלינו, ישובים על הספה בשיחה טפלה, היה נועץ בנו. בלילות היה מתנפל על כפות רגלינו החשופות מבעד לשמיכות תקיפות קצרות ואלימות, התנקשות זריזה ומכוונת. עד שסגרנו את דלתות החדר, עד שתחמנו את תזוזותיו. בלילות הראשונים יילל הרבה, לפעמים עד שחישבתי להפסיד לו, ואחר כך נרגע. סטטוס-קווים מתקבעים ומופרים ומתקבעים שוב הרבה, הקפדתי להזכיר לעצמי. סופו של חתול להיכנע, הוא לא אדם, שדרכי ייאושו ושברונו מפתיעות ומאכזבות בהרבה (כך האמנתי אז, ועתה איני יודעת). 

פחדתי ממנו ולא רציתי בקרבתו. הוא היה מעורבב לי. הוא היה לא-רק-חתול בשבילי. איזו עדות לאיזה כשלון של הלב, לאיזה חוסר יכולת להתמסרות טוטאלית מצדי, שטרם הבנתי, ושלכן היו הרסניים ועזים כל-כך. הרחקתי אותו ממני כשבא להתכרבל בחיקי. אהבתי אותו כמובן. הוא היה מתוק, חגיגי ושמנמן להתפאר, שימח אותי ואת באי הבית הרבים מדי שהביא אלינו נ' אז. אבל רווח לי שמישהו אחר רצה לשמש לו חברה וחיק כרבול. רק לא אני. ככל שעברו הימים, המעטתי מגע איתו.

סטטוס-קוו אצל אנשים יותר מתקבע. כלומר בעוצמה ובחריפות מחיר השינוי יותר מתקבע. מתקבע עד שחורץ קווים, עד שמתייבש, ואז עד שנבקע בקול תרועה רמה ובחורבן כולל. בכל תקופת נעיצת החלקים האחרונים אל הקרקע, דוביאל הלך ודהה ברקע. נצמד אל קירות הבית, אל חלקים תחתונים של פאנלים, אל פנים ארונות, אל תחת המיטה, חומק אל קערת המזון והמים במרפסת השירות בהיסח לבנו ודעתנו, עושה את צרכיו חרישית, נוח באופן מוחלט. עד כדי כך שכלל לא היה בתודעתי כשהתנעתי את המכונות הכבדות ופרצתי ללכת. כשפורק הבית, הוא נלקח בחשבון כבדרך אגב, כאחד החפצים. 

הצטערתי עליו ודאי, הוטרדתי מגורלו, חשתי אחראית. אבל כמזהה מבחוץ שכך עליי לנהוג ולהרגיש. הוא היה כמה מעגלים רחוק מעליי. לא עשיתי דבר עבורו. הפלתי אותו על נ' ללא מצמוץ. לכאורה באופן זמני, לכאורה משהה את ההחלטה/פרידה, לכאורה עד שאצא מהסבלט ההוא לבית אמיתי. אבל עד אותו רגע שבו ב' התקשר אליי, עד יום מותו (ההוא), לא הצלחתי לפגוש בו שוב. שבועיים אחרי כניסתי לסבלט, העמסתי על עצמי כשכבת הגנה שני גורים חתולים, אח ואחות, שמצאתי זרוקים בפינת אשפה בשכונה הזמנית החדשה. החתולה של הסבלט נדחקה לפינה, ואני נדחקתי לפינת חדרי, חולקת חדרון קטן ממילא עם שני שותפים זעירים, סחופי-חולי, מטופלים בערימת כדורים וטיפות, מסביב לשעון, זקוקים לי. מה הייתי צריכה יותר משני יצורים קטנטנים משוועים להצלה, משימה קצרת-מועד, מתאבדת, שצריך לתת בה הכל (ובמובן זה אפשר לעמוד בה, גם אם נכשלים ובא מוות). בפעם הזו, הכפולה, ובכל הבאות אחריה, לא חשבתי מעבר להצלה, הייתי כולי חדורת-הווה חדורת-מטרה, להתרסק על זה, להשליך את חיי מנגד לזמן מה. אבל אז השניים האלה הפתיעו לשרוד, ונשארתי ובאמתחתי עוד שני חתולים. האפשרות של דוביאל הלכה והתרחקה ממני.

Hausrotschwanz – חלק ג'

אני עם ברכיי על הדשא, ישבני על עקביי הכואבים ומבטי תקוע בציפור הקטנה. והיא, לא זזה. מה-יהיה-איתה, היא-לא-בסדר. מוח צר הוא גם מוח חד ומעמיק לראות. יש לו פחות מרחב נבירה. הוא מתביית על כל חומר ויזואלי הפרוש מולו, מבתר, מנקר, מפרק, בכדי להיטיב להבין. אך כאן אין כמעט עם מה לעבוד, אני מחכה שיזרקו לעבר מקורי איזו פיסת מידע. מה-יהיה-איתה, היא לא זזה. עיניי יוצאות אליה מחוריהן ואני בקושי רואה. החושך מוכן מעלינו כשמיכה כבדה שבשלוש-שתיים-אחת פתאומי תיפול. גם האור המועט שעדיין מתפזר ובורח מסביב, לא מגלה כמעט דבר. השטח נכבש כתמים שונים בגודלם ובגוונם בין הירוק עכור לאפור כהה. אנחנו תקועות במקום.

בהרגל טבוע עמוק ראשי רץ על רשימת שמות. אולי אתקשר לאחד המומחים בארץ. אבל איני בטוחה שידו מגעת עד כאן. מה יוכל לומר לי על ציפור רחוקה ממנו אלפי קילומטרים, שאינו יכול לפגוש, אולי כזו שמסוגה לא פגש מעולם (האם זה בכלל משנה בכדי שיוכל לטפל בה? איני בטוחה). איני זקוקה לחבר טלפוני, אני זקוקה לערוץ ממשי להתהלך בו, ובסופו לפגוש באדם סמכותי יותר, חרדתי ומוזר פחות, ממני, שיוכל להתבונן – בלי תיווכי – בחיה הקטנה. אז אירגע. אבל למי אפנה? איני מכירה כאן אף אחד, איני מכירה את העיר, איני דוברת את השפה. ואין זה שאני מרגישה רחוקה מאותם בעלי מקצוע מקומיים, הם פשוט לא בנמצא. זרותי כאן היא לא עניין של מרחק, היא עניין אונטולוגי. חיישניי שיצאו מאיפוס סורקים בקדחתניות ברדיוס מתפרע מסביבי בחיפוש אחר עזרה. אין כלום שם בחוץ (בראשי).

בטח שיש למי לפנות גם כאן, אני מהמהמת לעצמי היגיון, אלא שככה זה עם רבדי הקיום, כמו עם הצער כך עם הסעד: וילונות מסתירים את האנשים שאני מחפשת, עד שהם בלתי ניתנים להשגה, לתפישה. אני מפנה מילימטרית פניי לצד לאסוף מידע הכרחי בנקודה אחרת: חברתי העומדת כמה מטרים מאחוריי. מתנועותיה הרגועות ומשתיקתה השלווה אני מקבלת את הרושם שהיא לא תנסה לפלס עבורי ערוצים דוגמת אלה. אפילו שהיא ודאי יכולה, שכן היא אדם בעל חן רב כל כך, שטמונה בחובו אפשרות תמידית של הצלה, והעיר כבר הפכה לעירה. אבל היא אוהבת חיות בדרך אחרת ממני, אולי כתולדה של הבדל משמעותי יותר בינינו: שהיא נוהגת בחיים אחרת ממני.

מוח צר, מה יש לו פרט לפירוק עצמים, התבייתות עליהם והתלפפות סביבם. אך מושא המבט והחרדה לא נגיש, לא נחדר, נשאר נקודה כהה אטומה, דוממה. עיניי מתגלגלות אחורה לרגע, מאיימות להיאטם פנימה גם הן. מהאדמה – מהברכיים כנראה – עולה רטט עמוק ובלתי נעים. אבל אני מוח צר, אין לי פנאי להבלים כאלה. עורפי קולט גלי תנועה. חברתי, אני יודעת משנות הידידות (אז כשיכולתי לאסוף מידע אודותיה ולנתחו, כשהדופק היה בקצב רגיל והראש לא סחרחר), מתבוננת בדברים, נותנת להם לעשות את פועלם, מבלי להתווכח אך גם מבלי לתת להם להכניעה (שהרי היא מלכתחילה לא נכנסת אל המאבק, הוא לא בשבילה). גם, אך לא רק, כי לדידה הכל ממילא דינמי, יבוא וילך מאיתנו, וכך גם אנחנו. אין זה מספיק באמת, כפי שהטעיתי לומר קודם, לראותה במפגש מקרי עם כלב ברחוב, בכדי להבין את עמדתה. צריך להמתין לרגע אחד אחרי, ולראות כיצד היא ממשיכה בדרכה כמות שבאה, הוא לכיוונו והיא לכיוונה, שמחה ומקשקשת בזנבה. לפניי נקודה כהה כהה. אני המוח הצר המתמקד בה, עד לא ידע.

אין למי להתקשר, אין עזרה. החושך עוד רגע נופל עלינו, ואני רק מחכה. ממרחק, אני מגלה את אוזלת ידו של מערך התמיכה. אך יותר מכך: את אוזלת ידי שלי. בהיעדר אנשי מקצוע, שידעו לומר מה-יהיה-איתה, בהיעדר יד אמהית מרגיעה ומכוונת, אין לי מושג. האימה שוב נפערת. אז למדתי כמה פעולות מכאניות, להרים ציפור או קיפוד, אז למדתי לא להתרגש (ללא יותר מרגע) ממיתה מדומה. אבל לא נדרשתי להתמודדות עמוקה ובלתי אמצעית עם המפגש, המערך אפשר לי לדלג מעליה. אם הייתה כאן בכלל הכשרה היא הייתה של העברה, אני כקו חם להעברת חיות, קו מטומטם. נהג אמבולנס אמנם תפקיד יפה, אך לא כשאין לו בית חולים לפרוק אליו את פצועיו, מסתובב במעגלים ללא כתובת לחזור אליה. בעצם, בעומקו של המפגש, לא השתפרתי כלל. האימה והחרדה לא קטנו, אולי רק הושהו, לא השתפרתי באבחון אם יש או אין מצוקה, ומה טיבה (הבסיסי, לא המקצועי-וטרינרי). ללא המערך, אני הדיוטה כשלונית גמורה.

כמה זמן עבר? הברכיים שלי שואלות, מסיטות-דוקרות-צובטות-מנמללות את מיקודי מהמוח מטה. אני לא משיבה להן, שיתנמללו להן (שיהפכו נמלים ואז אולי ארחם עליהן). אני ממצמצת בעיניי העיוורות אל הכהות המאסיבית שהתפשטה לכל עבר, ובמיוחד, כמו כדי להכעיס, דווקא שם, באזורה של הציפור הקטנה. חברתי עומדת ממש מעליי ושותקת. אם הייתה לבדה הייתה מניחה מזמן לציפור. "הם יבואו לקחת אותה" היא אומרת לי, "כדאי שנלך מפה, הן מרגישות אותנו, המשפחה". אני מרגישה את ברכיה תומכות-נכנסות בגבי. מה שהיא לא תגיד לי, אבל אני מבינה לבדי שזה מה שמנחה את צעדיה, זה שהיא מאמינה בהתערבויות מינימאליות. פחות מכך, בהשתתפויות עדינות. פחות מכך,  בעמידה פרושת איברים בפרקי מציאות קטנים, ככה לוקחים חלק נכון ומחובר בתנועה הגדולה, בלי להפריע, בלי לאלץ או לעוות דבר מה.

אבל זה לא כל כך פשוט עכשיו בשבילה. לא רק הציפור הקטנה מוטלת שם, על האדמה, אלא גם אני, וזו כבר בעיה יותר גדולה מבחינתה. אני מרגישה דרך ברכיה את עצבנותה הילדית. היא כועסת, אבל אני מתרגשת קצת, כבר שכחתי את מגעה בימים האחרונים, העור המשותף הפך רדום ודבוק. כמה הייתה רוצה לעלות כבר, איך הורדתי אותה ממסלולה הפרטי שנסעה עד לכאן כדי לארגן, ועל אף שצמצמה וניסתה ולא נתנה לי – עכשיו אני מבינה – הצלחתי בכל זאת לחבל או להטות את מסלולה, הנה, ועוד מתוך ביתה – אני מצליחה. אני בציפור הקטנה וחברתי בי, מוטרדת ורוצה שאקום ואחזור איתה לביתה. אבל היא יודעת, היא חכמה, שהיא צריכה להתמודד באופן כלשהו עם המוח הצר. "היא תהיה בסדר", היא אומרת לי. אבל היא רואה את היצמדותי המקיפה ולא מתעקשת. היא מנתקת את ברכיה מגבי, אומרת ברוגז מעורב בחיבה: "גם כאן הן מוצאות אותך".

ומוחי חוטף את המילים: האמנם? האם הציפור הקטנה הגיעה דווקא אליי כי ידעה שתוכל לסמוך על כך שאסייע לה? האם יש לי איזה תדר מיוחד שנפלט החוצה וחיות חשות בו? משהו מקביל לסוג דם, שבני האדם לא מרגישים בו אבל משחק תפקיד ברבדים מסוימים מהותיים של חיינו? האם אני בכל זאת דוברת את שפת החיות? או אולי לא את שפתן ממש אלא רכיבים ממנה? ואני חוזרת אחורה אל החיות השונות של השנים האחרונות: אל לטיפה ואויב, אל חיותה, אל שוסטר, ושוב אל אויב בגלגולו החדש כראול, אל הקיפודים השונים, אל גוזלית היונה ולהבדיל גם אל אלה שמתו בנוכחותי או בחיקי ובחיק אמי – האם הן באו אליי, מצאו אותי, כי יש בי משהו שהן מזהות? שהן מבקשות? אולי בכל זאת זה לא רק המערך שהקל על העסק, אולי זו גם אני ואני יכולה? (איני חושבת באותם שנים על זה שנטשתי ולא הענקתי לו עזרה). כשזה נדמה לי שזה ככה, לעתים נדירות, זה ממלא את חזי גאווה ומנקב תעלה מהלב החוצה. הנה, אני מצליחה לחדור מבעד לקליפה בתנועה עגולה, להיות בקשר עם מה שנמצא בחוץ.

אבל במקרה הזה כלל איני בטוחה. אל מול הציפור הקטנה, דוממה ומשונה זמן ממושך כל כך, אני נוטה לחשוב על הקוטב השני, קוטב ההתערבות-התערבבות, ההמצאה, הדמיון הרע. נכון שהציפור הקטנה נכנסה בעצמה אל הבית. היא שהביאה עצמה אלינו, נתקלה בנו אפשר לומר. אבל אולי כל מה שהתרחש אחר כך, עם ההיסטריה והפחד והבהלה על ההיא-לא-בסדר הזה ומה-יהיה-איתה, אולי כל זה הביא למשק כנפיים חפוז, חסר ביטחון, ולא מוצלח אל הקרקע למטה? ואולי ההיתלות על הקיר, הייתה בעצם אחיזה מרשימה ורק בעיניי ובמוחי זוהתה כמצוקה? ואולי גם ההמתנה הזאת על הקרקע מעבר לגדר היא תקינה וטבעית לחלוטין, חלק מהערוצים בהם הציפור הקטנה אמורה ללכת (לעוף)? האם אני מתערבת מדי במציאות, שוגה בקריאתי אותה, טועה לזהות סימפטומים ומחברת אותם ביד שרלטנית לכלל תופעה מפוברקת? האם במקום "גם כאן הן מוצאות אותך", מה שחברתי הייתה צריכה-רצתה לומר בעצם זה: "גם כאן את מוצאת אותן"?

חברתי מנצלת שוב את היסח הדעת כדי לעשות מעשה קטן. לא בין החיות, הפעם, אלא בין בנות האדם, מתקרבת אליי ונוגעת בכתפי ברכות. "בואי נעלה", היא אומרת לי, "נחזור עוד כמה דקות לראות אם היא עדיין כאן. אני בטוחה שהיא תהיה בסדר". היא מנהיגה ואני מסכימה, מתרוממת על ברכיי הנוקשות שמשמיעות נקישת עץ, ואנחנו עולות בשקט הביתה. אני לא לגמרי רגועה. אני הולכת ישר אל המטבח לשטוף כלים, פניי אל קיר העץ ואל הכלים התלויים עליו אך הוא איננו מצמית כציפור, והעיניים והמוח מתגלשים ממנו למטה אל קציפת הכיור. מאחורי גבי, מתהלכת חברתי הלוך ושוב בקצב הרגיל שלה. עתה כשיצאה מבינינו הציפור הקטנה, ואיננו מכוונות יחד לדבר, איננו ממהרות למלא את המרווח שהותירה. היא ממלמלת משהו מאחוריי, ואני לא מבינה. לא תמיד אני מתאמצת בימים אלה, שכן איני בטוחה שהיא פונה אליי. ללא ציפור משותפת, דיבורינו שוב קווים מקווקווים או נקטעים באמצע או נשברים פתאום בפנייה חדה אל עבר החלל היתום ומפספסים את הנמענת (אם נשלחו אליה בכלל מלכתחילה).

היא עוזבת בפתאומיות את החדר. אני בשלי (או בלא-שלי), אדמה לא מוכרת ממילא, שוב איני דוברת, או מתיימרת לדבר, אף שפה. היא חוזרת אחרי כמה דקות, ירדה למטה, והציפור הקטנה כבר לא הייתה. בענף בדיוק מעל למקום בו עמדה, עומדת Hausrotschwanz גדולה ומדברת. חברתי מרגיעה, מלטפת בדבריה, בכוונה תקיפה: "זאת אמה שלה, היא בטוח עזרה לה לעלות למעלה, אולי חיכו שנלך". אני נשענת על דבריה, סומכת עליה, אפילו לא יורדת למטה כדי לסרוק את הזירה. המוח הצר מתרחב מעט-מעט לנשימה, חוזרת כוונה לגפיים. השעות הבאות מוח ריק, מתבונן אל הלבן, נחטף על-ידי משבים סתמיים, חסר מיקוד. רק למחרת בבוקר, כשאנחנו יוצאות ממילא לסיבוב נדיר בעיר, אולי של חגיגה, אני נותנת מבט עמוק אל הפינה הידועה בגינה האחורית, והיא ריקה. אני מנסה להיאחז בניתוחה של חברתי, לשמור על סיגור אופטימי, אך עוד כמה ימים אחר כך אני ממשיכה להפוך ולהפוך בשאלה האם הציפור הקטנה ניצלה, האם הראיות מספיקות כדי להסיק את המסקנות החיוביות שהסיקה חברתי או שמא הציגה פרשנות לקויה, ומה שראתה היה זירת רצח, בה האם עומדת מעל המקום בו בתה הקטנה נטרפה? איכשהו, אני יחסית נינוחה. אולי בגלל כוחה של חברתי, אולי בגלל ששדה הראייה שוב ריק לעין, ואין מטרה להצר סביבה. ביני וביני, אני נותרת עם תחושה של חוסר-יכולת, חוסר התאמה, חוסר הצלחה. האם הבנתי את מה שקרה? האם פעלתי בקוטב השפוי, המחובר, או האם יצרתי בעיה?

Hausrotschwanz – חלק ב'

יצאנו מהמטבח אל המסדרון ושם הוא היה: גוזל קטן שחור לגמרי, כמעט בלתי מובחן באפלולית (טרם התגלה מתוכו הזנב הכתום שנותן לו את שמו). הוא נראה מעט אבוד, תקוע במקומו, זקוק לעזרה קלה, אם כדי לחזור לבית הוריו ואם מעבר לכך. התגייסנו לתפוס אותו שתינו. זה היה לנו טוב, העור המשותף כבר החל להתגלות ברפיונו, מתנדנד תלוי מעל הבורות הפעורים תחתיו. עתה היינו מכוונות לדבר מה משותף, גם אם קטן כגוזל. חברתי דרבנה אותי לעמוד בראש, ואני שמחתי, הייתי בטוחה בעצמי במידת מה, בזכות ההכשרה. כבר הלכתי בערוץ הזה בעבר הלא רחוק, כבר החזקתי בידיי ציפור, אני יודעת להתכונן אל פרפור הכנפיים בכדי שלא יבהילני. אבל הגוזל היה חמקני. הוא התקדם בניתורים מאולתרים שנלמדו לא מכבר אל פינת המסדרון הגובלת בדלת הכניסה, ואז, במהלך מהיר מדי לקליטתי, חמק בין רגליי חזרה עמוק אל הדירה, פנה אל החדר האמצעי, ונעלם מעיניי. התחקיתי אחריו ברגליי הגדולות, שוודאי הרעידו עבורו את הארץ. הוא ניתר-התנדנד-ברח אל מתחת לארונית ברזל אדומה, שכנגדה מונחת ערימת קרשים עלומה, שם עצר ממנוסתו.

חברתי באה אחריי בצעדיה הקלים ונשענה על פתחו של החדר. כרעתי אל מחבואו, הצמדתי את רקתי אל הרצפה וסקרתי את פס החלל החשוך שמתחת לארונית, אך הגוזל לא נראה לעיניי. אולי חמק אל מאחורי ערימת הקרשים. שקלתי את צעדיי. פחדתי להזיז את הערימה, לא רציתי למעוך אותו בטעות. בזמן שהתמהמהתי, הגוזל הקטן ברח לצדו השני של החדר, קרוב אל החלון, בניתורים מגומגמים אך זריזים, בפיזור כנפיים ופלומה. לבי הגביר מעט את ריצתו כנגד כלוב הצלעות, חברתי השקיפה מהסף ואני התקדמתי באטיות. לא רציתי לעשות תנועות זריזות מדי, לא מושכלות, לגרום לו לפתוח בתעופה ניסיונית אל החלון, אולי אינו יודע לעוף עדיין. בפינה זו של החדר נדחס בין רגל של כסא עץ מקופל ובין הקיר, והפך מת. עין שחורה אטומה פקוחה לעברי, דוממת.

הא, מעמיד פני מת, לא תעבוד עליי, אמרתי לו בלבי, שכן אולי הוא דובר גרמנית. ידעתי שאני לא אמורה להיבהל. שהרי למדתי כבר שחיות, אולי במיוחד ציפורים, לפעמים רק נראות מתות, מעמידות פנים כדרך הגנה. שמחתי ביני לביני. פעמיים בזמן כה קצר ראיתי שההכשרה משתלמת. החיים בשרון בשנים האחרונות, עם אינספור החיות שעברו תחת ידיי, עם השהות בקרבת מורים גדולים – בעלי מקצוע שונים, ואנשים נטולי השכלה פורמלית בתחום אך בעלי לב, ובראשם אמי – לימדוני דבר או שניים על איך להתקרב אל הטבע בפחות חשש, נשאו אותי מעל תהום האימה של המפגש עם חיה במצוקה. בשרון בניתי לי מנגנון משוכלל של תמיכה וסיוע, מרופד אנשים ומוסדות. כל אלה הפחיתו אצלי את החרדה הרחוקה והקרובה מהמפגש, נתנו בידיי כלים, סיפקו לרגליי ערוצים סלולים ללכת בהם, והקלו בתוך כך מעט על החשש מהמעוות שאין לו תקנה, הלא-בסדר, המושחת מתאונה, ההופך למשהו אחר, מעבר לקווי אנוש והבנה. בשונה מהגישושים הראשונים הבלתי-אמצעיים, הנבוכים, הלחוצים, עם כל חיה במצוקה חדשה, עתה ידעתי  – פחות או יותר – לאן לחייג ומה לעשות: קיפוד מעוך במצב מתקדם של מחלת הגרב? אין בעיה, יש קו חם לעניין הזה (בהן צדק) שמסייע להבהילו לכמה מוקדים אפשריים ידועים; ציפור אכולת-כנף שאינה מצליחה להתרומם מהקרקע המאיימת? נו פרובלמוז, יש מספר וכתובת לא רחוקה, גם לעניין הזה.

גם בנוגע למפגש עצמו, שנייה אחרי שנתקלתי בחיה חדשה, ורגע לפני שאני מפקידה את השלל בידי בעלי מקצוע, השתפרתי: למדתי כאמור להתגבר על פרפור כנפיים מבוהל, לתפוס קיפוד עם כפפות או עיתון עבה מבלי להיחרד ולהידקר, ולזהות מפגני אמנות מרשימים של התחזות למת: כמה חודשים קודם, התקשרתי מהשביל שליד הבית לאמא שלי, שתבוא לעזור לי להרים גוזלית-יונה חולה שחתולינו זוממים סביבה. היא הרימה אותה מהרצפה המייללת ושמה אותה בעדינות בידיי והלכה להשקות את החצר (הייתה שעת הדמדומים החביבה עליה לביצוע מלאכה זו). אחרי שקצב פעימות הלב שלי נרגע, שמתי לב שהגוזלית שקטה מדי בין ידיי. עד שאמי הגיעה אליי בסיבוב ההשקיה, העליתי חזרה את הדופק לדרגת כמעט-עלפון, הספקתי להספיד את הגוזלית, ולהוריד שני נחילי דמעות חמות של אשמה. אחיזתי הרצינית בה, כדי שלא תיפול או תברח, ודאי מחצה אותה. אמי רכנה מעל ערימת הנוצות והבשר הסגורה בכפות ידיי, נשפה על פניה והעירה אותה חזרה לחיים. "היא לא מתכוונת למות כל כך מהר", אמרה לי בחיבה והמשיכה להשקות. הניסיון הזה, הלימוד במסגרת ההכשרה, היה עתה חלק מההון שלי, שהלך והסתמן כרכושי המשמעותי ביותר. תראי איך התבגרת, טפחתי לעצמי על השכם, ולחברתי הדוממת מאחוריי אמרתי בגאווה: "הוא אולי רק נראה מת". "מה יש לו למות עכשיו באמת", אמרה, כמי שאין מחדשים לה דבר.

שלחתי את ידיי בלי פחד רב מדי למה שיקרה כשנפגש, ידיי וגופו של הגוזל, ולמה שיקרה כשאחבוק את גופו. בכדי לא לחוש עד הקצוות את גודל המעמד והתפקיד, אחזתי בו מבעד למגבת מטבח. הוא היה קטן בהרבה מאותה ציפור ראשונית, והמשיך בדבקות להחזיק גוף קשה ולא מתקשר. דומם, משוח ואסוף ממקורו לכיוון קצהו, מתבונן בעדי כולו עין שחורה אטומה פקוחה. אך אני התבוננתי בו וראיתי את הגוזלית-יונה, מורת הדרך לחי המעמיד פני מת. נשאתי אותו קרוב אל החלון הפתוח. חברתי התקרבה  מאחוריי כתומכת-שקטה והשמיעה קולות שמחה דקים מוכרים. אך כאן הגעתי לקו הסיום של ידיעותיי ויכולותיי ועמדתי על מקומי. חברתי הציעה שנחזיר את הגוזל לקן, אבל היה קשה להגיע אליו תלוי בין שמיים לארץ, מה גם שאחרי כמה דקות התבוננות היה נראה לנו די בוודאות שסיים את תפקידו וננטש. חברתי הציעה שנשחרר את הגוזל הקטן שיעוף. איך גדלת להיות שלמה כזו, שאל אותה בשקט גבי.

חברתי הציעה שנוציא את הגוזל מהמגבת ונניח אותו על אדמת האדנית בחלון, אולי מגע האדמה הלחה יזכיר לו את ציפוריותו. אצלי כבר היה מת למדי, התחלתי להשתכנע מההצגה או לפקפק בה. אולי אם נניח אותו כך, יישמט בטרגיות הישר מחלון הקומה השנייה אל האדמה. נזהרנו שתינו כל העת לא לגעת בו, שכן חששתי שריח האדם שלנו יבריח כל סיכוי של הוריו לחזור ולטפל בו. חברתי, מטבעה, הייתה מודאגת פחות. חרף ההכשרה שבשרון, כך החל להסתבר לי, שב ועלה בתוכי רצף חרדות, אמונות טפלות, ושאלות ללא מענה: האם ריח אדם מרחיק הורים גם מבעד למגבת? או שאולי כל עניין הריח נכון רק לגורי חתולים או לחיות מסוימות? האם העמדת פני מת מלמדת אולי על מחלה או מצב אקוטי כלשהו? הספקות והשאלות הלכו והידרדרו זו אל זו, זו את זו, אל המדרון המסתיים בפזמון ידוע מראש. חברתי, מעט חסרת סבלנות, לקחה מידיי את החבילה שבמגבת, קרבה אותה אל האדנית, פתחה מעט את מפתח המגבת, ובעדינות הטתה את ידיה כדי ליצור מדרון קל אל האדמה. הגוזל, ברגע שיאי של מפגן העמדת פני המת שלו, נותר נוקשה לגמרי. גופו התהפך מטה, ראשו אל הקרקע, רגליו הקפוצות מזדקרות כזרדים מעלה, בואכה תשעים מעלות. עצרנו את הניסיון באמצע.

והנה החלה המטמורפוזה שלי אל המוח הצר. שלב ראשון: המצח מצטבר דאגה. דאגת-החיות המוכרת לעייפה, שטיבה הולך ונערם מועקה מכווצת לכל-חיה, של מה-יהיה-איתה, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה, אולי-תמות? זוהי מועקה ישנה-נושנה, שהייתה תמיד כרוכה בחוסר ההבנה שלי לגבי איך שדברים אמורים להיות. חשבתי שהשתפרתי בזה, שהועילה לכך תקופת ההכשרה, והנה עדיין רב הזר, המסתורי, המוזר, על פני הטבעי, הבהיר, הברור. אולי-היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. עכשיו אני חושבת, לא רק פני המת, היה משהו משונה גם בטיב הילוכו-ניתורו של הגוזל.

ובהיסח הדעת שלי, בהתגבהות והתקבעות דאגת המצח שלי, התפנה לו רגע שקט להיתכנות הדברים בזרימתם הטבעית, לפעולה של אלה ששרויים בתוך הדברים. חברתי והגוזל (בשיתוף פעולה, או בניצוחה של אחת הנפשות, איני יודעת), נפרדו. הגוזל פרח מהמגבת, ניסה להגיע אל ענף עץ הערמון העצום שממול אך פספס, ומשם בצניחתו מטה כיוון אל חומת האבן של הבניין, ימינה מעט מחלון החדר, אך גם עליו לא הצליח להתייצב, ואז נעלם מעינינו.

ירדנו מהר במדרגות, מצחי דופק כנגד ערימת הדאגה המתקשה, אני ראשונה ואחרי מתנהלת בקצבה החביב הלא-מופרע-מדבר חברתי. אל הכניסה הקדמית וממנה בפנייה חדה ימינה אל הרחוב. ביקשתי מחברתי לחפש את הגוזל במבטה, שכן כבר החל אצלי השלב הבא במטמורפוזה, עם העיניים ההופכות כהות, מאבדות אחוזים רבים מיעילותם. הפניתי מבטי לכל הצדדים ולא ראיתי דבר. אז השמיעה חברתי קול של זיהוי. כהת מבט, התבייתו אוזניי על קולה. זה לא היה קול של שמחה פשוטה, כקולות השגורים היוצאים מגרונה, אלא כזה הפוסע אל עבר קו הגבול מהטוב אל המוזר.

"מה תעשי כאן, ציפור קטנה", שאלה חברתי. החמלה הליטופית השמורה לאירועים קשים בקעה ממנה חגיגית. אני עמדתי מאחוריה, מהססת להתקרב, אבל מציצה מאחורי צלליתה. המראה שנגלה לעיניי היה מוזר. הציפור הקטנה נראתה כמו אחרי תאונה משונה. צמודה לחומת האבן הגבוהה של הבניין, עם ראשה וגופה בכיוון צניחה כלפי מטה, מטר ומשהו מעל האדמה, תלויה-נאחזת עם כל כובד משקלה הזעיר ברגלה האחת על הקיר הגס. "אוי לא", המהמתי, "מה קרה לה". חברתי התנדנדה סביבה בעדינות, ברוח-טובה, אמרה שדווקא הפתיעה, שהיא מחזיקה מאד יפה בקיר, "ספיידרמן", הצליחה מעט להצחיק אותי. לא הסכמתי להתקרב עוד. לא יכולתי להיות קרובה מדי אל מראה התאונה. היה עליי להסיט את העיניים הכהות הצידה (אבל בכל זאת להסתכל כל הזמן קצת, לשמור על קשר עין עם הסיוט שנכפה עליי להצילו).

 "מה זה?", המהמתי אל חברתי, "למה היא ככה? היא נפלה, הרגל שלה תכף נתלשת", עיניי הכהות ערפלו את המראות מסביבי, ואוזניי החלו להתמלא נוזל, שלב חדש. ניגנתי לעצמי מנגינה דקה, מנסה לעורר בי זיכרון טרי, היא הייתה בסך הכל בסדר לפני שעה קלה, אולי רק קצת מבולבלת, מעמידה פנים, והנה גם עכשיו השתמשה יפה בסך הכל בכנפיה, לא התרסקה אל הרצפה. אולי בכלל, מתערבבת-מתערבת שכמותי, הפחדתי אותה. המשכתי להציץ מעבר לכתפה של חברתי.

בעוד אני, כהת עיניים מלאת אוזניים מהמהמת, פתחה חברתי את המגבת ואספה את הציפור הקטנה בעדינות מהקיר. מפתח המגבת היה הפעם רחב למדי. למעשה, חברתי לא החזיקה את הציפור עצמה אלא רק את המגבת כמושב עבורה, באומץ. שום דבר לא מנע מבעדה לפרוש כנפיים ולעוף מאיתנו. ובכל זאת, היא נשארה לשבת. "מה יש לה?" החריתי-החזקתי  אחרי, בניגון מדבק, " אולי היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה, חיות לא אמורות להתנהג ככה". כלומר אני חושבת, כן, כן, אני די בטוחה, הן אמורות לשאוף להשתחרר לחופשי. חברתי המשיכה להתנועע מטר פה מטר שם בתנועותיה הרגועות, גלים עדינים ונעימים, והופס, בזריזות מעבר למהירות-אדם הציפור הקטנה חומקת בין שלבי שער העץ הלבן של הבניין השכן ופנימה אל חצרו. נראה שהיא בטוב, שהיא מסוגלת, הנה בכל זאת היא לא פגומה, לא פצועה, לא חולה. אבל היא פשוט עומדת שם, על הקרקע. מה היא עושה?

חברתי מתפעלת מההשתחלות הקלה מבעד לשלבי השער, מחייכת בהתלהבותה הילדית, אני מתקרבת אל השער ותוחבת פניי בין השלבים, להיטיב לראות את הציפור הקטנה, מה הלכה לעשות? היא כה קטנה, מתמזגת אל הבטון האפור שסביבה בבחינת נקודה לעיניי הכהות. האור של מה שהיה אמור להיות קיץ והסתבר להיות ימי ביניים גשומים, היה דל מדי. הגשם פסק מזמן, עתה התפניתי לראות, והיום התקדם (אולי שעת צהריים מאוחרת? שעת ערב מוקדמת? כמה זמן התחקינו אחריה?), מגיר רק מעט צבע מן הצמחים והעצים, מהבטון, מסמא עוד יותר את עיניי. הבטתי דרך השלבים כמו אדם קצר-רואי לאור נר, מנסה לחדד את מבטי באותו עיגול כהה וקטן על הארץ. היא פשוט מונחת שם. חסרת מעש.

"מה היא עושה?", דחקתי בחברתי, מוציאה אפי מבין השלבים, מסירה מבט מהציפור הקטנה רק לרגע כדי להישיר מבט אליה, עומדת לצדי נשענת על השער. הלוואי ותיתן לי תשובה. אני כה זקוקה לאחת. חברתי אינה משיבה, היא מחכה, היא אינה מודאגת ממש. היא, כך נדמה לי, אם אני מיטיבה להבין אותה, רוצה לראות מה קורה בטרם תגבש תסריטי אימה. בכלל, נראה שהיא מעדיפה לא להתגבש אף פעם ולשום כיוון, אם אפשר. "היא לא בסדר", אני אחרי, "למה היא לא עפה? למה היא נשארת על הרצפה? זו לא התנהגות של חיה תקינה, יכולים לטרוף אותה".

"לפחות אין כאן חתולי רחוב", מחייכת חברתי. היא כבר אמרה כמה פעמים בימים האחרונים, ברגעים בודדים של משחק משותף, ש"סיבה מספקת שנגור פה ולא בארץ זה שאין כאן חתולי רחוב שאת יכולה לאמץ", ואני הנהנתי כל פעם בהקלה כנה (לא מעתיד נטול חתולים, אלא מכך שכללה אותי בעתידה). אבל אני מוטרדת מהציפור הזאת. "מה היא עושה?", אני מהמהמת קטומת-חושים. אבל חברתי אינה מתרגשת, קשה להניע אותה ממקומה. מכירה את נפש בהמתה היא אומרת, "את רוצה שננסה להיכנס לשם?". אני חוששת קצת. חצר פרטית, אני וצייתנותי לחוקים, ובכל זאת – הציפור הקטנה נטועה לא ברורה באותו מקום, וכל זמן על האדמה הוא סכנה. השער נעול, וגם הדלת הקטנה שלצדו. "בואי נלך לראות מאחורה", חברתי מציעה.

אנו עוברות את דלת הכניסה לבניין ויוצאות מהדלת האחורית, ושמאלה על הדשא אל הגדר המפרידה בין חצר הבניין של חברתי והחצר השכנה. אני מתיישבת על ברכיי על הדשא בנקודה הקרובה ביותר אל הנקודה שהיא הציפור הקטנה על הבטון. היא עדיין באותו מקום שנחתה בו, אותו מקום שעינינו עזבו כדי להיכנס מבעד לבניין ולצאת מצדו השני. מה היא עושה שם? החשיכה שמכסה יותר ויותר את עיניי מקשה עד מאד לראות.

אני מרגישה את הר הדאגה מתגבה כנגד מצחי, את אוזניי המלאות נוזל לא נעים, עולה על גדותיו, עד שכמעט ואיני שומעת. רק תו אחד קבוע של מצוקה שנוקש בתוכי ושאני חייבת, פשוט חייבת, להיענות לו. המטמורפוזה הושלמה, אני מוח צר. נהיית עיוורת וחירשת לכל דבר פרט לציפור הקטנה. אני צריכה להיענות לקריאה. איני יכולה להרפות, איני יכולה לזוז.

Hausrotschwanz – חלק א'

החלונות היו עצומים והתפוסה בהם הייתה ירוקה. הדירה הייתה חדר מונח אחר חדר, יוצאים בזה אחר זה ממסדרון חשוך וטחוב אל חלונות צלולים מלאים בעצי ערמון ענקיים. באפלת הדירה, כמה רהיטים מימי ה-DDR, שחלקו את חייהם עם רהיטים מעט חדשים יותר שנאספו מהרחוב לאחר שבודאי נפלטו מאיזו קומונה פאנקיסטית-קווירית-טבעונית שפורקה (דיירי הבית לימדו אותי על שרשרת הידיים המעבירות ביניהן דברים בעיר הזו). בנקודות שונות בדירה, שנראו לעיניי אקראיות, היו מונחות ערימות קרשים, פחיות, חלקי מתכת, חומרי גלם לפרויקט עתידי שלא עודכנתי בפרטיו ושכנראה לא אקח בו חלק. לא זיהיתי את כוונת החפצים או בעליהם החדשים. טרם ידעתי את שפתו של מי מהם איני דוברת.

חברתי ואני סיכמנו שאגיע כדי שנחלוק יחד קיץ נעים, אבל הוא מיאן לבוא, ובמקומו טפחו על חלונות הבית ימים גשומים מאד, חלקם לבושים כסערות טרופיות וחלקם כסתיו אירופי קריר למדי. במקום לצאת אל החוץ, אל האגמים, אל מסלולי האופניים, אל תגליות העיר החדשה לי, נשארתי בבית. חברתי, חרף עיסוקיה הקטנים, הייתה גם היא בשגרה חופשית למדי. הבקרים שלנו יחד היו עבים, עם ליטופים ולחישות מתחת השמיכות וקימות מאוחרות מהמיטה. היה לנו קל, מדי אולי, לשהות יחד. עור מתוח עטף אותנו. עור החברות הותיקה. עור אחיד ומוכר, גמיש לכאורה, שלי-שלה. כלל לא הזדרזנו להבין איך, אם בכלל, האיברים של כל אחת מסודרים מתחת. אחר כך הייתה חברתי יוצאת מדלת הבית לעבודה ולפגישות שונות קצרות, מייתרת בנימוקים הגיוניים את הצטרפותי. הייתי אז הפתעה לעיר, לחבריה, לאהבתה הישנה, שעוד מחכה להתגלות. בינתיים לא נעים בחוץ: יבוא הקיץ תבוא ההשקה. ליטופים ולחישות וקימות מאוחרות מגפפות על פני העור, על פני העור המשותף, עד שהייתה פונה לעיסוקיה ברשת הקורים שטוותה סביבה בעיר החדשה ומשאירה לפניי את היום.

בינתיים עשיתי מה שממילא אני עושה. פעימה אחר פעימה.

בחדר הראשון ישבתי אצל שולחן האוכל והדבקתי פניי לחלון

בחדר האמצעי שכבתי על ספה אדומה גדולה ורחבה מגופי משעינה את אחורי ראשי על כפות ידיי השלובות

בחדר האחרון ישבתי אל שולחן הכתיבה והפניתי את גבי מהמחשב

הכל כדי להתבונן:  בחוץ הרחב תנועה אדירה של ענפים ועלים ירוקים ברוח, עם האור האחר של כאן, אור המתפרש מהר ונעלם לאט, מסתלק גוון אחר גוון, עד שנופל בחבטה פתאומית מאוחרת אל הלילה.

בחדר הראשון, שוב, ישבתי אצל שולחן האוכל. בעציץ הקפוא עדיין שעל השולחן ישב בודהה לבן בוהק. הוא חייך באדישות, לא יוצר קשר עין. סביבו, בשורת אביב-בשורת רקבון, התגלשו תולעים. שוות נפש, מעולם לא היה לי כל כך הרבה מקום או ריק להתהלך בו בתוכי מבלי שאתקל ברהיטיי השונים, הייתי נעדרת התנגדות. יכולתי להסתפק בלי מילים ובלי אוכל כמעט, רק להיות ניזונה מהירוק הזרחני הזה שבחלון, עשב מוריק בשדה, מסנוור בשמש חורף חזקה, גוון על-טבעי שפה הופיע טבעי על כל עץ ושיח, לפחות כך ראיתי מחלוני. גם אני לא רציתי שאצא. כלומר עדיין לא, דוחה אל הרגע שיהיה חם, שתפתח הדלת אל החוץ בטבעיות. את שעותיי פרצו הופעות אורח מהירות ואקסצנטריות של השותף של חברתי. טיפוס מצויר גבוה ודק ובסופו משקפיים ובלורית קלה שהולכת משב אחריו. הוא הופיע ונעלם בדירה חליפות, ללא מחויבות לרצף זמן-חלל, דיבר אליי דברי חיבה וידידות בגרמנית, שמשום מה הבנתי. כשעזבתי חודש אחר כך, בלי מילים, היה הוא זה שהכי הצטער.

באתי אל החלון משפע קיצי גדוש ושוקק. חייתי אז בממלכה המוזרה שבשרון, והביבר שבאחזקתי (או ליתר דיוק, באחזקה משותפת עם אמי) התפרש במעגלים הולכים וגדלים להתפקע: כלב בהיר וארוך עם אופי בין העמום לבין הפוסט-טראומטי, חתולה טריקולורית פחוסה וחד פעמית שכדי להסבירה צריך לעצור כל פרויקט אחר, חרדון חצי-מחמד בן לשושלת שפוקדת מזה דורות את חלון המטבח וניזונה מפרחי הפורטולקה שבאדנית, חתולה עתיקת יומין שחיה בחצר, שוות נפח-קיום ומראה לבובת פרווה, שגילה ואופיה לא ידועים וזה כנראה סוד הישרדותה שכן היא מציגה כולה ויתור, חתול שחור-לבן חד-עין, ייבוא טרי אל החצר אבל רכש ישן ואגבי שלי, שמדבר קצת יותר מדי, ועוד מיני נלווים, תלוי כמה מרחיקים במעגלים: חתולי חצרות אחרים, חתולי הרחוב עצמו והשביל המחבר אל רחובות אחרים וכך הלאה והלאה שכן אין לדבר סוף. בנוסף לחיות הבית וחיות החצר וחיות הרחוב הקבועות (כל אחת והחוזה הפרטי שנחתם מולה) היו הזמניות, אלה שיש להחנות במוסך, שהרי תמיד נקרות בדרך חיות במצוקה: קיפודים כהי מבט משוטטים, ציפורים עוברות-אורח מתנודדות על רגליהן, זוחלים נופלים הלומים מן השמיים. כל אלה ועוד בתוך החצר המשותפת שהחי והצומח בה עולים על גדותיהם, מטפסים על קירות בניין השיכון הישן ואל השמיים. מעל כולם, מתנוסס הדקל שאמי הנביטה מגלעין תמר בימי קדם, והפך לאח הגבוה ביותר שלי.

ואילו פה, רחוק, אל מול החלון: לבד. הפכתי בין-לילה לנטולת הקשרים ורכוש-חי. אין חיות קבועות ודאי, אך אין גם זמניות במצוקה. לראשונה מזה זמן, אין חיות כלל בשדה הראייה ואף לא ברדיוס ענן המחשבה המתפשט. בהפוגות מן הגשם, כשיכולתי לצאת מהבית, לסיבוב עד הסופרמרקט הקרוב למילוי אספקת המזון, או לטריפה קלילה אך מהודרת בשלושה של פיצה טבעונית בקצה הרחוב, לא ראיתי אף חיה. בעצם פגשתי חתול אחד, אך גם הוא נראה מקרי בהחלט וכשסובבתי מבטי אליו נעלם כלא היה. "אין כאן חתולי רחוב", חברתי לימדה את התיירת. "איפה נמצאים כל החתולים?" שאלתי, והיא חייכה את חיוכה החתום והתמים בתגובה. לא רק שלא באתי אל החיות, גם הן לא באו עליי. אולי צריך איזו אינטימיות עם המציאות, כדי לזמן או להזדמן אל דבר הדורש תיקון? שאלתי את עצמי, והשבתי: אולי צריך קודם כל לצאת מהבית. אולי, השבתי שוב. אכן, גם אני הייתי מחוץ לשדה הראייה שלהן, וזה עשוי להסביר את המצב. שהרי הכל עניין של נראות. צריך לראות ולהיראות כדי להצטלב עם כאב. צער ודאי יש מאחורי הפרגוד.

כך עד שמצאנו את הקן. חברתי באה לספר לי אצל שולחן האוכל, כמו מעניקה לי מתנה. היא אספה עבורי מתנות מילוליות כאלה, בימים לקראת בואי, אולי חששה לקבל את פניי גם בידיים ריקות וגם ללא מילים של ממש. ממתנת הקן התרגשה במיוחד. היא אוהבת את אהבתי ודאגתי לחיות, היא אוהבת חיות בעצמה. זו שכבה פנימית בעור המשותף שלנו. היא, מספיק לראותה במפגש מקרי אחד עם כלב ברחוב, בכדי להבין את עמדתה. זה בה בעת הכי הרבה והכי מעט שאפשר לקבל ממנה, או ממישהו בכלל.

היא לקחה אותי אל חלון החדר האמצעי. בתוכו, סיפרה לי, בנו שתי ציפורים קן, "ועכשיו כל היום מצייצים שם גוזלים". פתחנו את החלון, והיא ניסתה להראות לי, שולחת אצבע ילדית כחץ מורה אל מרווח בחלק העליון של מסגרת החלון, גומחה מתוכננת שלא ידוע מה תוכנן להיות שימושה האנושי אך עכשיו יש לה שימוש ציפורי ברור.

שמענו את הקולות, אבל לא ראיתי דבר. בעצם היה נדמה לי שראיתי – זרדים אולי. מלמטה הכל חשוך מאד, למרות שקרוב. קצת התאכזבתי. חברתי הוסיפה וליטפה, "את הדבר הכי יפה עוד לא ראית. ההורים נעצרים ממש מול החלון!". היא שוב הלכה אל עיסוקיה, אולי עבודתה, התקשיתי לעקוב, יצאה את הדלת מרוצה. ואני לקחתי את כל החפצים הנדרשים לי משני החדרים האחרים, והתמקמתי בעמדת תצפית בחדר האמצעי. לא שרועת איברים ונינוחה על הספה האדומה המרופטת, אלא יושבת דרוכה על שולחן הסלון הלבן, קצת יותר קרוב אל החלון, אבל מבלי להפריע. אסור לפספס את היופי.

תחילה ראיתי אותם בשליחויות האוכל, מופיעים במלוא תפארת זנבם הכתום הארוך, פעמים רבות יותר משהייתי מצפה, אולי כמה פעמים בשעה. מבקרים בענפים ובעלים השונים על פני העצים הגדולים, מאתרים מיני מאכל מתאימים (הנחתי שתולעים קטנות חפות מפשע, אבל העדפתי לא להתעכב על זה), וחוזרים במהרה אל ילדיהם הרעבים. אחרי כמה פעמים שהתרגשתי לראות אותם ככה, חיכיתי כבר למופע המרכזי, לראות את המעוף הנשאר במקום. ראיתי דבר כזה רק פעם אחת קודם לכן. גרתי אז עם נ' בדירה המרווחת מדי, והשתרכתי הביתה באחד הימים של היומיום ההולך ונקבר שלי. מול פרח בגינה הקצוצה המוקפדת בכניסה לבניין, עמד באוויר יונק דבש זכר, טורקיזי יפהפה, ואחר כך התעופף מעלה וברח. כל כך כמהתי אז לעוד רגע עם ציפור העומדת במעופה, ולא הזדמן לי. והנה עכשיו הזדמן לי הקסם כמה פעמים ביום. לא הופתעתי, שכן, והנה שוב נדרשת המפה, הפעם לא לשם נעיצת נעץ אלא למתיחת קו: מירושלים אל לייפציג (עם כמה ערים אחרות בדרך), הכל הפך נגיש יותר: חתול דרוס, חתולים נופלים מחלונות הבית, ביתור גופם של חרקים על ידי חתולים עמלנים, אך גם חרדון מנשנש פרחים צבעוניים בחלון או משחק צל העלים על בקבוקי הזכוכית הכחולים של אמי בסלון, הכל בכל שעות היום כשאני מצויה מחוץ לזמן, זה וגם זה וגם זה, יהיו אשר יהיו, נגלים לפניי. ככל שאהיה עיניים, ככל שתהיה מידה מספקת של התמעטות מצדי, אראה אותם. אך לא בהכרח, לצערי, אדע מה לעשות איתם, כשיופיעו.  

את שעותיי תיבל עתה קול ציוץ גוזלי הציפורים, וכמה ביקורים קצרים של השותף, שאף ישב איתי על השולחן הלבן לכמה רגעים עד שנגוז. הציוצים היו שם עד שהתרגלתי אליהם ופרשתי לעתים גם לחדרים אחרים, למצות דברים נוספים להתבונן בהם. הם היו מקהלת קולות דקים ופעלתניים, נשמעו כיצורים כמעט אוטומטים. הציפורים-הורים נכנסו ויצאו מביתם הנסתר ועפעפו כעיניים מול חלון הסלון כמו לכבודי. היה יופי, אך הוא היה בחוץ ואני הייתי בפנים. שום תנועה מעגלית שחודרת בין התחומים. כשהגשם שכך ושום דבר לא קרה התגבה בי איזה גל והוטח בבת אחת על חברתי. כמעט ונסעתי הביתה. מבלי שנאמר דבר של ממש, החלטנו שאשאר בינתיים. חברתי עשתה מאמץ, ניסתה להמציא תוכניות עתידיות, ניסתה לחשוב על דרכים תיאורטיות לשילובי העתידי בעיר, אך בעיקר ישבנו אל שולחן המטבח, לארוחות בוקר בלתי נגמרות, מורחות ממרחים טבעוניים עשויים מרכיבים שלא ידעתי את תרגומם על לחמים שמנמנים, שותות עוד כוס קפה, שומעות מוזיקת מסיבות שרקדנו בהן פעם ושוטפות כלים בתורות. אז שמענו מקבץ ציוצים כמעט קרוב, מתפרץ פנימה.

"הם בבית", אמרתי לחברתי. "לא, שומעים אותם מבחוץ", קבעה, אך לשמע ציוץ נוסף בודד אמרה: "אולי הוא צריך עזרה?"

החתול הדרוס – חלק ב'

אז הייתי נהרסת ממותה של חיה. איני מדברת על הצער הבלתי ניתן לעיכול או פענוח של אי-הישרדותה,  אלא על האגביות של המוות והיעדר כל החגיגיות שלו. ליתר דיוק: היעדר ההכרה והפומביות של המוות ברגע התרחשותו, ואחר-כך פומביותו היתרה. כמו במקרה של החתול הדרוס שהתאייד מחייהם של חבריו לחצר אל סוף באספלט מקרי, כך גם עם כל ציפור שמוטה סופית חסומת-עבר המונחת סתם כך באמצע מדרכה בעיר או סמוך לבריכת שמן זעירה בתחנת דלק (אפילו לא בתוך הבריכה עצמה). העוברים בדרך פוסעים לכיוון זה או אחר במסגרת יומם, חולפים על פניה של החיה המתה, חסרי מחשבה, מאיימים לנוול את צלמה בהיסח הדעת. החלק בי שמבקש בלי הרף לתקוע נעצים על פני מפת הזמן יאמר: החל מהחתול הדרוס, בכל פעם שנתקלתי בחיה מתה, דחק ועלה בי הרצון לעצור ולהכיר בחייה ובמותה. אך בכל זאת הייתי ממשיכה הלאה. התביישתי לבלוט במוזרותי, דוברת אל חיות מתות, ויותר מכך: פחדתי לגעת. שכן אחרי ה'נשיק ותודה' של הפרידה המכובדת היה אמור להגיע, על פי הפרוטוקול הפנימי, החלק של ההבאה לקבורה. לא העזתי אפילו לדמיין איך יתפרק/יישמט/יתמוסס הגוף המת בידיי. כמה נימוך יתגלה להיות. בשלבים מאוחרים יותר, כשכבר הצלחתי לעצור, להתכופף, להושיט ידיים כמחוות ידידות, עדיין לא יכולתי להביא עצמי מעבר למרחק שמור ומתון ממגע.

תקופה ארוכה היו אלה בעיקר ציפורים מתות שהייתי פוגשת בדרכי בכל עיר בה חייתי והלכתי. אולי נחרטו דווקא הן בזיכרוני בגלל הסיום הנמוך בבטון, המבזה כל כך למי שחייה גבוה על עץ או בשמיים. באותם ימים, זכור לי מפגש אחד, שאולי הוא בעצם קיבוץ זיכרון של פגישות מרות רבות: בחזרה מפגישה בעבודה באיזור השרון, נתקלתי בציפור קטנה גמורה על מדרכה מבוקעת שהאדמה מאיימת לפרוץ תחתיה. חצי מטר החמצה ממנוחה סבירה בצל עץ. חלפתי על פניה, חזרתי, התבוננתי בה. אנשים איגפו אותי מצד ימין של המדרכה הצרה, כמה אף חבטו בי, כתף אל כתף. לא יכולתי. הלכתי משם. המראה שלה שוכבת על צידה על המדרכה, עם זוגות רגליים אדישות או דורסות חולפות מעליה עוד רדף אותי שעות ארוכות אחר כך. גם מבלי לדבר על זה ממש (שכן מי רוצה להודות בשאיפה נסתרת להפוך לקברנית חיות מטעם עצמה), עמדתי הייתה ברורה לקרוביי. עד היום, המחווה הכי רומנטית שעשו עבורי הייתה הבאה ספונטנית לקבורה חתול שמצא את מותו ברחוב יפה מדי בתל-אביב (אריזה מוקפדת, איסוף והנחה בפח מרופד). אותה אהובה עשתה בשבילי ועל דעת עצמה את מה שלא יכולתי.

באותם ימים הייתי נבוכה כמעט לחלוטין ממפגש עם מצוקה של חיות (ובעצם עם חיות – ודרכן עם הפרא – בכלל). שלחתי ידיים ורגליים עיוורות באוויר בניסיון להשיב מלחמה (מול מה?). מי בכלל יודע אם להיפרד יפה מחיות ולקבור אותן מיטיב איתן באיזשהו מימד. אני יודעת שככה אני הייתי רוצה, ודאי לא להיות מונחת באמצע שאון העיר. אבל אני אדם (כך מסתבר). ידוע שחיות נוטות למות נעלמות לפעמים, פורשות למחבוא אחרון, כך שאולי אפשר לומר שהן דווקא מבקשות פרטיות ברגע מותן (ומנגד, לא בהכרח אחריו). אולי אינן עצובות שאיש – או חיה –אינו יודע על דבר מותן, אולי אינן מוטרדות מאפשרות של מנח מגוחך של גופתן, ממיקומה הסתמי, או ממבט בהיר וחורך חושף ערווה ותומה, שעלול להינתן בהן על ידי כל מאן דהוא.  קשה לדעת רצונן של חיות מתות, אבל לא יותר קל – לי לפחות – לדעת רצונן של חיות חיות. במקרים מעטים בלבד המצוקה מובהקת וברורה כמו שהייתה עם החתול הדרוס (וגם אז לא הצלחתי להושיט לו עזרה, והרצונות שלי אחר כך לא בהכרח עלו בקנה אחד עם רצונותיו, חי או מת). במקרים רבים, אמצעיים יותר, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לדעת מה נכון. ושוב התנועה אל הנעץ על המפה: החל מהחתול הדרוס והלאה (אף כי לגביו, לא הלאה אף פעם), ניסיתי להשיב מלחמה בדרכי. לרוב הסתכמו מאמציי בהתעקשות פשוט לא להרפות. אל מול ניסיון ההתערבות ההולך וגובר במציאות הייתי נשארת פעמים רבות ללא תשובה: איך יודעים מה לעשות עם חיה? מה חיה רוצה או צריכה? אולי היא בכלל בסדר? אולי זו אני שלא בסדר, שמגזימה?

החתול הדרוס – חלק א'

הנה אחת מההתגלשויות מטה ב'סולמות ונחשים' של הלב. כמו לידת בזק, המרסקת בדרך את האיברים, רק שהתוצר הפוך. לא אל הנולד אלא אל מה שכבר-מת. והנה אני כמה שנים אחורה בזמן, בעיר אחרת, במערך לב-אל-לב אחר. אני אצל החתול הדרוס. כל חיה מתה, מתקבצת אצלי, לחיות המתות האחרות. לא נוספת למבנה משמעות גדול מסך חלקיו, אלא כעוד גרגר אפונה לערמה שפוכה. היום כל מוות הוא יחידי, בלתי ניתן להשוואה, אבל במובן הסתמי והמפוכח, על שלא ניתן לייצר הכללות, היקשים, או לבקש מזור בהסבר או בהבנה. היום מוות של חיה, ואולי במקרים מסוימים, אעז לומר, גם של בני אדם, מונח בתוך קופסת מתים מוכנה מראש של הראש. אבל זה לא תמיד היה ככה. פעם, לפני המבול אולי, המוות היה פוצע את החלל מסביבו, מנקב מבעדו, מבריח מבעד לעצמות וגורם לקריסה זמנית של המערכת.  

היה אז אז. עלינו לילה אחד במעלה רחוב ראשי, מי שהיה אהובי אז ואני, בכוחות עייפים של סוף סרט. התעכבנו מעט על ידי העלייה התלולה. נ' הרזה מאד אך חסר השרירים, בעל סיבולת לב ריאה מולדת מרגיזה, כלל לא התנשף. אני הייתי כל כולי בירכיים הכבדות המושכות מטה אל אבני המדרכה. התנהלנו איטיים ועצלים. איני זוכרת איזה סרט ראינו, אבל ודאי לא היה זה אחד מאלה שנוסכים בי תחושת אופטימיות הגובלת בשגעון גדלות קטן ורגעי. נשפכנו חזרה אל המציאות של ערב קר ובהיר מיד עם היציאה מהסינמטק. חיינו אז כבר כמה שנים יחד וכל הווייתנו הייתה של רצים למרחקים ארוכים שמעט משתעממים מן הדרך. לא הייתה לנו סיבה למהר, אך לא היינו חרדים עדיין מכך שבעצם שנינו לא רצינו כל כך להגיע הביתה.

כמה מטרים אחרי העיקול אל תחתית קרן היסוד, בדיוק אל מול מסעדה יוקרתית שמעולם לא אכלתי בה אבל הקפדתי ללטוש מבטים מבעד לזגוגיתה אל הערב מעורר הכמיהה של יושביה, ראיתי את הדברים קורים ממש כפי שהם: מונית יוצאת מחניה, ופוגעת בחתול שחור שחצה את הכביש. החתול חטף מכה קשה מאד, כנראה בראשו, והתחיל להתעוות בפרפורים נוראיים על הבטון, גופו התחולל בהשתגעות חשמלית שנובעת מבפנים. איני זוכרת את זווית הפגיעה המדויקת של המונית בחתול, או את מיקומה המדויק של המונית על הכביש בעת הפגיעה, אבל אני זוכרת שאחר כך היה רק החתול, קרוב יחסית אל המדרכה, מוגן מפגיעתן של מכוניות נוספות (אם כי לא מוגן שוב כלל). הוא המשיך ברטיטותיו. את המונית איני זוכרת יותר, ואני נותנת לה ולנהג ליהנות מהספק של שיבושי הזיכרון, או מנגד מניחה שהמכה התרחשה לא חזיתית כי אם צדית, ושהנהג המשיך חופשי בור ומאושר בדרכו אל הלילה.

קראתי את ה'אוי לא' הרגיל שלי. תגובתי הקבועה למראה אירועים מצערים, גדולים כקטנים. 'אוי לא' שהוא אמנם כנה, אבל בגלל שימושיו השונים וכיוונו לקטן ולגדול כאחד, מעורר לפעמים תימהון או חשדנות מסביבי, כאילו איני מתכוונת לכך. התכוונתי דווקא. אבל ה'אוי לא' שלי היה עצור. לא יכולתי לומר או לעשות יותר ממנו. לא ידעתי אז כלום לגבי מותן של חיות. איך זה נראה, איך והאם אפשר לעזור ועד איזה שלב נכון או כדאי להתערב. זו הייתה פריצה ראשונית. כילדה, ליטפתי פרוות של חיות שונות. הן היו של מחמד, של שמחות, של שעשוע או של עצמאות ילדית. ראיתי אותן במתיקותן ובקטנותן, במשחקיהן. אם מתו, היו נעלמות דרך פלא מעבר לפינת התודעה. אף פעם לא נאלצתי, (הסביבה המשפחתית הגנה עליי, כנראה), להישיר מבט אל מותן, אל התעוותותן, אל סיבובן החריג. עתה כשנקרה המוות בדרכי, כל שיכולתי היה 'אוי לא' רפה. קפאתי אל מול התרחשות הדברים ממש מול עיניי, וכן הסתייגתי מאיזה רצון עמום שגעגע בי לעשות משהו.

עמדתי שם עם איבריי, הולכת לא-הולכת, ונ' כרך זרוע סביב כתפי והעלה אותי בעדינות אך בתקיפות במעלה הרחוב הגדול. הוא לחש לי משהו שאיני זוכרת, כפי שאיני זוכרת אף אחד מהמשפטים שאמר,  או כיצד היה בינינו לפני שהתחיל להיפרם. סביר שאמר: "זה כבר לא יעזור לו", או: "עכשיו אין כבר מה לעשות בשבילו", מכוון בעצותיו אליי, לא אל החתול, מדבר אל החלק הזה במוחי שהתחיל לפעול עכשיו בשתלטנות, מסתובב ומגלגל את עצמו לדעת. השתכנעתי קצת, המשכתי ללכת איתו. לאט, כבדת ירכיים עוד יותר מקודם, מביטה הלאה ומעלה כאילו רואה כבר את הבית ואת הערב העקבי והידוע מראש. כמו כל ערב, נבדל רק בעיטורו המעציב של מוות קטן שראיתי מולי, כבד ככובד כבודת תיק יד (מה הוא שכבד ככבודה הנשלחת לבטן המטוס המוביל קדימה בזמן, עוד לא ידעתי אז).  

בצעדים הספורים שעשינו, המשכתי להביט לאחור, מתחילה בתנועה ידועה של מתיחת חוט הצער וליפופו: מתיחה וליפוף, הפוך בה והפוך בה שהכל בה. לא יכולתי להמשיך וללכת משם, כך סתם, אל הלילה הפרטי שלי. אבל המשכתי בדרכי. אלא שאת התוכניות הבורגניות שלי פילחה זעקה: במקום אליו הגענו עמדה אישה בלונדינית מתוקתקת, בת ארבעים או חמישים (הייתי אז צעירה מכדי להבחין בניואנסים של הגילאים האלה). היא פערה את פיה באופן מוגזם והניחה את כפות ידיה על צידי פרצופה כזועק על הגשר, אלא שהיא עמדה על קרן היסוד בואכה שלום עליכם. היא זעקה באנגלית אמריקאית: "what happened?" ו- "Why?" בתמיהה ובשברון לב ובזעזוע גדולים כל כך שהרעידו את האספלט מתחת לרגלינו ולאורך גופו של החתול השחור. אולי הייתה אחראית חלקית למכות החשמל שהמשיך וביטא גופו, בקושי הסתכלתי. היא לא הבינה איך דבר כזה יכול היה לקרות, ודיברה על החתול הזה, כאילו היה מישהו ספציפי, אדם, שהכירה.

הידקתי את אחיזתי בזרועו של נ', במאית-שנייה רעה שבה הגבתי כעדת-אנשים כללית, מתבוננים מהצד ומחמיצים פנים ולשון: "אוי, היא משוגעת", אבל באותה מאית-שנייה ממש, עוד לפני שחלפה, הרגשתי איך הרטט שיצרה פרץ אצלי נתיב שכל הזמן חיכה מתחת. עמדתי מולה. אולי חיפשתי קשר עין, עם אותה עמיתה, בת ברית, שלימים ילמדו אותי לכנות 'קרייזי קט ליידי' (שלימים-ימים, אלמד שאולי נכון לכנות כך גם אותי). אבל היא הייתה בשלה, התאבלה, וראיתי כיצד מפנים אותה משם, גבר בן גילה, בן זוגה כנראה, נגע בזרועה בעדינות ובהבנה, הרחיק אותה הלאה (הגברים של הנשים הללו, תמיד אוחזים בזרועותיהן ומסיעים אותן מהצער הלא מתקבל על הדעת הזה). הסתכלתי גם על האחרים באותה חבורה, שסייעו למשוך-לדחוף אותה הלאה. התרשמתי איך היו שם כולם וקיבלו אותה, בדרך כזו או אחרת, את הצער הגלוי באופן כה פרוע הזה, את הקינה קורעת הלב הזו. מוקפת בחבורתה, מותשת, עלתה האישה הבלונדינית המתוקתקת במעלה הרחוב. אני נותרתי על מקומי, נ' היכנשהו מאחוריי. גם כשניתקנו היו אז גופינו מונחים במרחב כמו תאומים זהים.

על החתול לא יכולתי להסתכל יותר. הוא נטבע בראשי כציור, מונח שחור על האספלט השחור, הכל צבוע בצבע הצהוב המצויר של מנורות הרחוב הגדולות בירושלים. חזרנו לצעוד, נ' ואני, אבל לבי היה עם האישה הבלונדינית וודאי עם החתול השחור. צערנו נבדלו. ביקשתי גם אני לעצור את הכל, לעצור את הכל, לשבות, להתעכב. אי אפשר להמשיך במעלה הרחוב, אל הערב הרגיל והמשמים, אי אפשר, למרות שכולם עושים ככה, למרות שנכון לעשות ככה (שהרי מה אעשה, אשאר שם עד עולם?), המשכנו אל הבית. מעל הכניסה המוארכת אל הבניין דלק חלוננו באור צהוב ובתוכו היה ממוסגר שקט ונושם דוביאל.* עלינו את המדרגות, נכנסנו הביתה, התחלנו להתהלך כל אחד במסלוליו השונים בחדרים. הבית שלנו אז היה גדול מדי, מאפשר מרחב רב למוטרד או למנוכר. מאפשר להתבודד יתר על המידה, להקים מאחז עצמאי ולהכריז עליו כמדינה של אדם אחד. אני הייתי מהמקלחת למטבח, מהמטבח לחדר השינה, משם למרפסת ואל החלון הדוביאלי. נ' נעלם היכנשהו, אולי אל חדר העבודה. נצמדתי אל דוביאל על החלון, התבוננו יחד החוצה. הוא סוקרן ממשהו שנעלם מעיניי, הצטופף לעברי על החלון. רוב השנים לא היינו מיודדים במיוחד, אבל יכולתי לטקס עמו עצה. המדושנות שלו, עגלגלותו, פינוק בשרו, כמעט צרבו את העין אל מול זיכרון החתול השחור ששובשה צורתו. "צריך לעשות איתו משהו" אמרתי לדוביאל. נ' יצא מפינתו. "כבר אין את מי להציל", אמר לי. "בדיוק" השבתי. זנבו של דוביאל נע בעניין באוויר. "מה תעשי עם חתול מת?" הוא הניח יד מבקשת טוב על כתפי. היינו תאומים בגוף שלא דיברו את אותה השפה. גופו נגוז מאחורינו.

מתבוננים מבעד לזגוגית, סיפרתי לדוביאל את הצער של החתול ההוא, שעזב את כל חבריו מחצר זו או אחרת, לגיחה קטנה, בלתי רצינית, למקום אחר. איך לא ידע שזו פרידה, איך בסתמיות הלך, עוזב את חבריו, מבלי להביט לאחור שכן רק לרגע קט. כאבתי את היעדרו של רגע בו מישהו שם ידע ויכול היה לומר: "מה שהיה לא יהיה עוד". רציתי להודות לו, ואז לקחת אותו ממקום מותו, להביא אותו לקבורה נאה. אבל נשארתי ליד החלון.

* זה המקום לומר: החיות בטקסט אמיתיות, האנשים לא-ממש. חככתי בדעתי זמן רב אם להשאיר לחיות את שמן. שהרי גם להן, לא רק לאנשים, זה יכול להיות בלתי נעים, שממסמרים אותן אל הנצח. אף ניסיתי להחליף את הופעתן בטקסט בשם או כינוי אחר, בבחינת אחד בכתיב ואחד בקרי בטקסט הפרטי שלי, אבל כל החלפה צרמה לי. השמות צרובים להן אל תוך הגוף, או שהן בגופן התדפקו עד גבולותיו. ובלב הדברים: דוביאל, שאת מסלולו בחלל ובזמן – בין דברים נוספים – לבי מבקש לשרטט. במרוצת השנים, הפסקתי לתת שמות לחיות. היו אלה חברים, שותפות, בנות זוג, שנתנו במקומי. דוביאל היה שם שהוחלט-נחלם עם מי שהיה אז בן זוגי. הכי קרוב לילד. ואילו האנשים, הם אמיתיים כמו שטביעת השמש המעמיקה בחפצים המונחים בתחומה יום-אחר-יום אמיתית. או כמו שכרסום המלח בחזיתות הבתים הניצבים מול הים מתרחש והולך. אלה שהיו שם, ברקע, דוללו, נדקקו, והופשטו, עד שהפכו לגרסה בדיונית עמומה (אך כואבת וטעונה) של הזיכרון.