החתול הדרוס – חלק ב'

אז הייתי נהרסת ממותה של חיה. איני מדברת על הצער הבלתי ניתן לעיכול או פענוח של אי-הישרדותה,  אלא על האגביות של המוות והיעדר כל החגיגיות שלו. ליתר דיוק: היעדר ההכרה והפומביות של המוות ברגע התרחשותו, ואחר-כך פומביותו היתרה. כמו במקרה של החתול הדרוס שהתאייד מחייהם של חבריו לחצר אל סוף באספלט מקרי, כך גם עם כל ציפור שמוטה סופית חסומת-עבר המונחת סתם כך באמצע מדרכה בעיר או סמוך לבריכת שמן זעירה בתחנת דלק (אפילו לא בתוך הבריכה עצמה). העוברים בדרך פוסעים לכיוון זה או אחר במסגרת יומם, חולפים על פניה של החיה המתה, חסרי מחשבה, מאיימים לנוול את צלמה בהיסח הדעת. החלק בי שמבקש בלי הרף לתקוע נעצים על פני מפת הזמן יאמר: החל מהחתול הדרוס, בכל פעם שנתקלתי בחיה מתה, דחק ועלה בי הרצון לעצור ולהכיר בחייה ובמותה. אך בכל זאת הייתי ממשיכה הלאה. התביישתי לבלוט במוזרותי, דוברת אל חיות מתות, ויותר מכך: פחדתי לגעת. שכן אחרי ה'נשיק ותודה' של הפרידה המכובדת היה אמור להגיע, על פי הפרוטוקול הפנימי, החלק של ההבאה לקבורה. לא העזתי אפילו לדמיין איך יתפרק/יישמט/יתמוסס הגוף המת בידיי. כמה נימוך יתגלה להיות. בשלבים מאוחרים יותר, כשכבר הצלחתי לעצור, להתכופף, להושיט ידיים כמחוות ידידות, עדיין לא יכולתי להביא עצמי מעבר למרחק שמור ומתון ממגע.

תקופה ארוכה היו אלה בעיקר ציפורים מתות שהייתי פוגשת בדרכי בכל עיר בה חייתי והלכתי. אולי נחרטו דווקא הן בזיכרוני בגלל הסיום הנמוך בבטון, המבזה כל כך למי שחייה גבוה על עץ או בשמיים. באותם ימים, זכור לי מפגש אחד, שאולי הוא בעצם קיבוץ זיכרון של פגישות מרות רבות: בחזרה מפגישה בעבודה באיזור השרון, נתקלתי בציפור קטנה גמורה על מדרכה מבוקעת שהאדמה מאיימת לפרוץ תחתיה. חצי מטר החמצה ממנוחה סבירה בצל עץ. חלפתי על פניה, חזרתי, התבוננתי בה. אנשים איגפו אותי מצד ימין של המדרכה הצרה, כמה אף חבטו בי, כתף אל כתף. לא יכולתי. הלכתי משם. המראה שלה שוכבת על צידה על המדרכה, עם זוגות רגליים אדישות או דורסות חולפות מעליה עוד רדף אותי שעות ארוכות אחר כך. גם מבלי לדבר על זה ממש (שכן מי רוצה להודות בשאיפה נסתרת להפוך לקברנית חיות מטעם עצמה), עמדתי הייתה ברורה לקרוביי. עד היום, המחווה הכי רומנטית שעשו עבורי הייתה הבאה ספונטנית לקבורה חתול שמצא את מותו ברחוב יפה מדי בתל-אביב (אריזה מוקפדת, איסוף והנחה בפח מרופד). אותה אהובה עשתה בשבילי ועל דעת עצמה את מה שלא יכולתי.

באותם ימים הייתי נבוכה כמעט לחלוטין ממפגש עם מצוקה של חיות (ובעצם עם חיות – ודרכן עם הפרא – בכלל). שלחתי ידיים ורגליים עיוורות באוויר בניסיון להשיב מלחמה (מול מה?). מי בכלל יודע אם להיפרד יפה מחיות ולקבור אותן מיטיב איתן באיזשהו מימד. אני יודעת שככה אני הייתי רוצה, ודאי לא להיות מונחת באמצע שאון העיר. אבל אני אדם (כך מסתבר). ידוע שחיות נוטות למות נעלמות לפעמים, פורשות למחבוא אחרון, כך שאולי אפשר לומר שהן דווקא מבקשות פרטיות ברגע מותן (ומנגד, לא בהכרח אחריו). אולי אינן עצובות שאיש – או חיה –אינו יודע על דבר מותן, אולי אינן מוטרדות מאפשרות של מנח מגוחך של גופתן, ממיקומה הסתמי, או ממבט בהיר וחורך חושף ערווה ותומה, שעלול להינתן בהן על ידי כל מאן דהוא.  קשה לדעת רצונן של חיות מתות, אבל לא יותר קל – לי לפחות – לדעת רצונן של חיות חיות. במקרים מעטים בלבד המצוקה מובהקת וברורה כמו שהייתה עם החתול הדרוס (וגם אז לא הצלחתי להושיט לו עזרה, והרצונות שלי אחר כך לא בהכרח עלו בקנה אחד עם רצונותיו, חי או מת). במקרים רבים, אמצעיים יותר, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לדעת מה נכון. ושוב התנועה אל הנעץ על המפה: החל מהחתול הדרוס והלאה (אף כי לגביו, לא הלאה אף פעם), ניסיתי להשיב מלחמה בדרכי. לרוב הסתכמו מאמציי בהתעקשות פשוט לא להרפות. אל מול ניסיון ההתערבות ההולך וגובר במציאות הייתי נשארת פעמים רבות ללא תשובה: איך יודעים מה לעשות עם חיה? מה חיה רוצה או צריכה? אולי היא בכלל בסדר? אולי זו אני שלא בסדר, שמגזימה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s