Hausrotschwanz – חלק א'

החלונות היו עצומים והתפוסה בהם הייתה ירוקה. הדירה הייתה חדר מונח אחר חדר, יוצאים בזה אחר זה ממסדרון חשוך וטחוב אל חלונות צלולים מלאים בעצי ערמון ענקיים. באפלת הדירה, כמה רהיטים מימי ה-DDR, שחלקו את חייהם עם רהיטים מעט חדשים יותר שנאספו מהרחוב לאחר שבודאי נפלטו מאיזו קומונה פאנקיסטית-קווירית-טבעונית שפורקה (דיירי הבית לימדו אותי על שרשרת הידיים המעבירות ביניהן דברים בעיר הזו). בנקודות שונות בדירה, שנראו לעיניי אקראיות, היו מונחות ערימות קרשים, פחיות, חלקי מתכת, חומרי גלם לפרויקט עתידי שלא עודכנתי בפרטיו ושכנראה לא אקח בו חלק. לא זיהיתי את כוונת החפצים או בעליהם החדשים. טרם ידעתי את שפתו של מי מהם איני דוברת.

חברתי ואני סיכמנו שאגיע כדי שנחלוק יחד קיץ נעים, אבל הוא מיאן לבוא, ובמקומו טפחו על חלונות הבית ימים גשומים מאד, חלקם לבושים כסערות טרופיות וחלקם כסתיו אירופי קריר למדי. במקום לצאת אל החוץ, אל האגמים, אל מסלולי האופניים, אל תגליות העיר החדשה לי, נשארתי בבית. חברתי, חרף עיסוקיה הקטנים, הייתה גם היא בשגרה חופשית למדי. הבקרים שלנו יחד היו עבים, עם ליטופים ולחישות מתחת השמיכות וקימות מאוחרות מהמיטה. היה לנו קל, מדי אולי, לשהות יחד. עור מתוח עטף אותנו. עור החברות הותיקה. עור אחיד ומוכר, גמיש לכאורה, שלי-שלה. כלל לא הזדרזנו להבין איך, אם בכלל, האיברים של כל אחת מסודרים מתחת. אחר כך הייתה חברתי יוצאת מדלת הבית לעבודה ולפגישות שונות קצרות, מייתרת בנימוקים הגיוניים את הצטרפותי. הייתי אז הפתעה לעיר, לחבריה, לאהבתה הישנה, שעוד מחכה להתגלות. בינתיים לא נעים בחוץ: יבוא הקיץ תבוא ההשקה. ליטופים ולחישות וקימות מאוחרות מגפפות על פני העור, על פני העור המשותף, עד שהייתה פונה לעיסוקיה ברשת הקורים שטוותה סביבה בעיר החדשה ומשאירה לפניי את היום.

בינתיים עשיתי מה שממילא אני עושה. פעימה אחר פעימה.

בחדר הראשון ישבתי אצל שולחן האוכל והדבקתי פניי לחלון

בחדר האמצעי שכבתי על ספה אדומה גדולה ורחבה מגופי משעינה את אחורי ראשי על כפות ידיי השלובות

בחדר האחרון ישבתי אל שולחן הכתיבה והפניתי את גבי מהמחשב

הכל כדי להתבונן:  בחוץ הרחב תנועה אדירה של ענפים ועלים ירוקים ברוח, עם האור האחר של כאן, אור המתפרש מהר ונעלם לאט, מסתלק גוון אחר גוון, עד שנופל בחבטה פתאומית מאוחרת אל הלילה.

בחדר הראשון, שוב, ישבתי אצל שולחן האוכל. בעציץ הקפוא עדיין שעל השולחן ישב בודהה לבן בוהק. הוא חייך באדישות, לא יוצר קשר עין. סביבו, בשורת אביב-בשורת רקבון, התגלשו תולעים. שוות נפש, מעולם לא היה לי כל כך הרבה מקום או ריק להתהלך בו בתוכי מבלי שאתקל ברהיטיי השונים, הייתי נעדרת התנגדות. יכולתי להסתפק בלי מילים ובלי אוכל כמעט, רק להיות ניזונה מהירוק הזרחני הזה שבחלון, עשב מוריק בשדה, מסנוור בשמש חורף חזקה, גוון על-טבעי שפה הופיע טבעי על כל עץ ושיח, לפחות כך ראיתי מחלוני. גם אני לא רציתי שאצא. כלומר עדיין לא, דוחה אל הרגע שיהיה חם, שתפתח הדלת אל החוץ בטבעיות. את שעותיי פרצו הופעות אורח מהירות ואקסצנטריות של השותף של חברתי. טיפוס מצויר גבוה ודק ובסופו משקפיים ובלורית קלה שהולכת משב אחריו. הוא הופיע ונעלם בדירה חליפות, ללא מחויבות לרצף זמן-חלל, דיבר אליי דברי חיבה וידידות בגרמנית, שמשום מה הבנתי. כשעזבתי חודש אחר כך, בלי מילים, היה הוא זה שהכי הצטער.

באתי אל החלון משפע קיצי גדוש ושוקק. חייתי אז בממלכה המוזרה שבשרון, והביבר שבאחזקתי (או ליתר דיוק, באחזקה משותפת עם אמי) התפרש במעגלים הולכים וגדלים להתפקע: כלב בהיר וארוך עם אופי בין העמום לבין הפוסט-טראומטי, חתולה טריקולורית פחוסה וחד פעמית שכדי להסבירה צריך לעצור כל פרויקט אחר, חרדון חצי-מחמד בן לשושלת שפוקדת מזה דורות את חלון המטבח וניזונה מפרחי הפורטולקה שבאדנית, חתולה עתיקת יומין שחיה בחצר, שוות נפח-קיום ומראה לבובת פרווה, שגילה ואופיה לא ידועים וזה כנראה סוד הישרדותה שכן היא מציגה כולה ויתור, חתול שחור-לבן חד-עין, ייבוא טרי אל החצר אבל רכש ישן ואגבי שלי, שמדבר קצת יותר מדי, ועוד מיני נלווים, תלוי כמה מרחיקים במעגלים: חתולי חצרות אחרים, חתולי הרחוב עצמו והשביל המחבר אל רחובות אחרים וכך הלאה והלאה שכן אין לדבר סוף. בנוסף לחיות הבית וחיות החצר וחיות הרחוב הקבועות (כל אחת והחוזה הפרטי שנחתם מולה) היו הזמניות, אלה שיש להחנות במוסך, שהרי תמיד נקרות בדרך חיות במצוקה: קיפודים כהי מבט משוטטים, ציפורים עוברות-אורח מתנודדות על רגליהן, זוחלים נופלים הלומים מן השמיים. כל אלה ועוד בתוך החצר המשותפת שהחי והצומח בה עולים על גדותיהם, מטפסים על קירות בניין השיכון הישן ואל השמיים. מעל כולם, מתנוסס הדקל שאמי הנביטה מגלעין תמר בימי קדם, והפך לאח הגבוה ביותר שלי.

ואילו פה, רחוק, אל מול החלון: לבד. הפכתי בין-לילה לנטולת הקשרים ורכוש-חי. אין חיות קבועות ודאי, אך אין גם זמניות במצוקה. לראשונה מזה זמן, אין חיות כלל בשדה הראייה ואף לא ברדיוס ענן המחשבה המתפשט. בהפוגות מן הגשם, כשיכולתי לצאת מהבית, לסיבוב עד הסופרמרקט הקרוב למילוי אספקת המזון, או לטריפה קלילה אך מהודרת בשלושה של פיצה טבעונית בקצה הרחוב, לא ראיתי אף חיה. בעצם פגשתי חתול אחד, אך גם הוא נראה מקרי בהחלט וכשסובבתי מבטי אליו נעלם כלא היה. "אין כאן חתולי רחוב", חברתי לימדה את התיירת. "איפה נמצאים כל החתולים?" שאלתי, והיא חייכה את חיוכה החתום והתמים בתגובה. לא רק שלא באתי אל החיות, גם הן לא באו עליי. אולי צריך איזו אינטימיות עם המציאות, כדי לזמן או להזדמן אל דבר הדורש תיקון? שאלתי את עצמי, והשבתי: אולי צריך קודם כל לצאת מהבית. אולי, השבתי שוב. אכן, גם אני הייתי מחוץ לשדה הראייה שלהן, וזה עשוי להסביר את המצב. שהרי הכל עניין של נראות. צריך לראות ולהיראות כדי להצטלב עם כאב. צער ודאי יש מאחורי הפרגוד.

כך עד שמצאנו את הקן. חברתי באה לספר לי אצל שולחן האוכל, כמו מעניקה לי מתנה. היא אספה עבורי מתנות מילוליות כאלה, בימים לקראת בואי, אולי חששה לקבל את פניי גם בידיים ריקות וגם ללא מילים של ממש. ממתנת הקן התרגשה במיוחד. היא אוהבת את אהבתי ודאגתי לחיות, היא אוהבת חיות בעצמה. זו שכבה פנימית בעור המשותף שלנו. היא, מספיק לראותה במפגש מקרי אחד עם כלב ברחוב, בכדי להבין את עמדתה. זה בה בעת הכי הרבה והכי מעט שאפשר לקבל ממנה, או ממישהו בכלל.

היא לקחה אותי אל חלון החדר האמצעי. בתוכו, סיפרה לי, בנו שתי ציפורים קן, "ועכשיו כל היום מצייצים שם גוזלים". פתחנו את החלון, והיא ניסתה להראות לי, שולחת אצבע ילדית כחץ מורה אל מרווח בחלק העליון של מסגרת החלון, גומחה מתוכננת שלא ידוע מה תוכנן להיות שימושה האנושי אך עכשיו יש לה שימוש ציפורי ברור.

שמענו את הקולות, אבל לא ראיתי דבר. בעצם היה נדמה לי שראיתי – זרדים אולי. מלמטה הכל חשוך מאד, למרות שקרוב. קצת התאכזבתי. חברתי הוסיפה וליטפה, "את הדבר הכי יפה עוד לא ראית. ההורים נעצרים ממש מול החלון!". היא שוב הלכה אל עיסוקיה, אולי עבודתה, התקשיתי לעקוב, יצאה את הדלת מרוצה. ואני לקחתי את כל החפצים הנדרשים לי משני החדרים האחרים, והתמקמתי בעמדת תצפית בחדר האמצעי. לא שרועת איברים ונינוחה על הספה האדומה המרופטת, אלא יושבת דרוכה על שולחן הסלון הלבן, קצת יותר קרוב אל החלון, אבל מבלי להפריע. אסור לפספס את היופי.

תחילה ראיתי אותם בשליחויות האוכל, מופיעים במלוא תפארת זנבם הכתום הארוך, פעמים רבות יותר משהייתי מצפה, אולי כמה פעמים בשעה. מבקרים בענפים ובעלים השונים על פני העצים הגדולים, מאתרים מיני מאכל מתאימים (הנחתי שתולעים קטנות חפות מפשע, אבל העדפתי לא להתעכב על זה), וחוזרים במהרה אל ילדיהם הרעבים. אחרי כמה פעמים שהתרגשתי לראות אותם ככה, חיכיתי כבר למופע המרכזי, לראות את המעוף הנשאר במקום. ראיתי דבר כזה רק פעם אחת קודם לכן. גרתי אז עם נ' בדירה המרווחת מדי, והשתרכתי הביתה באחד הימים של היומיום ההולך ונקבר שלי. מול פרח בגינה הקצוצה המוקפדת בכניסה לבניין, עמד באוויר יונק דבש זכר, טורקיזי יפהפה, ואחר כך התעופף מעלה וברח. כל כך כמהתי אז לעוד רגע עם ציפור העומדת במעופה, ולא הזדמן לי. והנה עכשיו הזדמן לי הקסם כמה פעמים ביום. לא הופתעתי, שכן, והנה שוב נדרשת המפה, הפעם לא לשם נעיצת נעץ אלא למתיחת קו: מירושלים אל לייפציג (עם כמה ערים אחרות בדרך), הכל הפך נגיש יותר: חתול דרוס, חתולים נופלים מחלונות הבית, ביתור גופם של חרקים על ידי חתולים עמלנים, אך גם חרדון מנשנש פרחים צבעוניים בחלון או משחק צל העלים על בקבוקי הזכוכית הכחולים של אמי בסלון, הכל בכל שעות היום כשאני מצויה מחוץ לזמן, זה וגם זה וגם זה, יהיו אשר יהיו, נגלים לפניי. ככל שאהיה עיניים, ככל שתהיה מידה מספקת של התמעטות מצדי, אראה אותם. אך לא בהכרח, לצערי, אדע מה לעשות איתם, כשיופיעו.  

את שעותיי תיבל עתה קול ציוץ גוזלי הציפורים, וכמה ביקורים קצרים של השותף, שאף ישב איתי על השולחן הלבן לכמה רגעים עד שנגוז. הציוצים היו שם עד שהתרגלתי אליהם ופרשתי לעתים גם לחדרים אחרים, למצות דברים נוספים להתבונן בהם. הם היו מקהלת קולות דקים ופעלתניים, נשמעו כיצורים כמעט אוטומטים. הציפורים-הורים נכנסו ויצאו מביתם הנסתר ועפעפו כעיניים מול חלון הסלון כמו לכבודי. היה יופי, אך הוא היה בחוץ ואני הייתי בפנים. שום תנועה מעגלית שחודרת בין התחומים. כשהגשם שכך ושום דבר לא קרה התגבה בי איזה גל והוטח בבת אחת על חברתי. כמעט ונסעתי הביתה. מבלי שנאמר דבר של ממש, החלטנו שאשאר בינתיים. חברתי עשתה מאמץ, ניסתה להמציא תוכניות עתידיות, ניסתה לחשוב על דרכים תיאורטיות לשילובי העתידי בעיר, אך בעיקר ישבנו אל שולחן המטבח, לארוחות בוקר בלתי נגמרות, מורחות ממרחים טבעוניים עשויים מרכיבים שלא ידעתי את תרגומם על לחמים שמנמנים, שותות עוד כוס קפה, שומעות מוזיקת מסיבות שרקדנו בהן פעם ושוטפות כלים בתורות. אז שמענו מקבץ ציוצים כמעט קרוב, מתפרץ פנימה.

"הם בבית", אמרתי לחברתי. "לא, שומעים אותם מבחוץ", קבעה, אך לשמע ציוץ נוסף בודד אמרה: "אולי הוא צריך עזרה?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s