אפשרות של דוביאל – חלק א'

הנה שוב מתקרב הקיץ. תמיד יש בו אפשרות. הוא כבד ומפותל ומערב את הפנים, הוא מערכת עיכול. כל הדברים שבו יכולים להיוולד או למות. כך לפחות אצלי. בשנים האחרונות, כל תחילת קיץ דברים מתחילים או נגמרים, וכל סוף קיץ אני חוגגת יומולדת בהחמצה מסוימת, לא בזוג. למוח אוהב התבניות קשה שלא לזהות את הלופ, ועדיין: כך היה עד הקיץ הזה. אולי הפעם אצליח לשבור דרך מבעד.

אפריל. מזג האוויר עדיין רומנטי, גם האפשרות של החום כשהוא עולה במחשבה. ד' ואני נכנסות לסבלט בלי להישיר מבט לכוונה, כדי שהדברים יוכלו להתרחב. אני כבר חשה בגופי את ההתמסרות שאתמקצע בה עם כניסתנו עוד כמה חודשים לדירה אמיתית יחד: ללכת בתעלות הטיפוח והטיפול והבישול, לצייד את הבית בכל מה שאפשר לדמיין שצריך. זה לא ביתנו עדיין, אבל מסתבר שזה לא משנה לעיקר.

אנחנו מסמנות סימונים, כמו רקדניות בחזרה, משתמשות בתפאורה המלאה העומדת לרשותנו (במחיר סביר בהחלט): כיסאות, ספה, שיש מטבח, מקרר, שמפו, דוד, מצעים, עציצים במרפסת הקטנה, שקעי חשמל, נייר טואלט, המדף התחתון של שולחן הסלון, ארונית הספרים הרעועה, מנורת הלילה ליד המיטה, המחשב. על הכל אנחנו עוברות, בכל אנחנו משתמשות, כובשות לרגע (כיבוש נצחי של שימוש ארעי, של עצם השימוש, של עצם היכולת להשתמש). זמן של חדוות חיים להשתמש בכל, מבלי להתבייש, לתפוס מקום גם אם זמני. חיות יחד.

גם מחוץ לסבלט אנחנו נמצאות. מסתובבות בשמש החזקה תמיד (שלא אכפת לה מייחוד הקיץ הפרטי שלי), הולכות ברחוב, יושבות בבתי קפה עם חברים רבים, מעשנות, מחזיקות ידיים, חוזרות פנימה. אני במקומי. פשוט לי. ד' מחייכת אליי, היא אומרת שהיא אוהבת אותי. רק תנו לי לקנות לה כוסברה בשוק, או ירוק אחר, לחכות לה שתחזור מעבודתה. נראה לי שגם היא שמחה. יש אמנם איזו שיחה אחת, קצרה, מגומגמת, נחרדת מצדה, על מדרגות הכניסה לדירה, על כניסה לדירה, אבל אנחנו ממשיכות לעבור מסבלט לסבלט, לא מדברות על להיפרד בגופינו שוב, ויש נקודת ציון בזמן הנראה לעין, שהיא זו שכמובן מניחה, של בית משותף אמיתי. נראה שזה אפשרי.

וגם דוביאל בא שוב עם הקיץ הזה. חוזר. תחילה מת. צהריי יום שישי נהדר, אני בסלון-מטבח בעוד אחד מהסבלטים שלנו כשאני מקבלת את הידיעה. לבדי, עם חלון-דלת הנפתחת לתהום שצריך לא ליפול לתוכה, ודיירי הבית הקבועים חיים עם התכנון הלקוי הזה משום מה בשלום. ב' מתקשר. תקופה ארוכה שלא שמעתי ממנו, ששכחתי ממנו ומהחתול שהעפתי עליו בסופו של דבר חזרה. "יש לי משהו מצער לספר לך" הוא אומר לי, ואני באמצע הטרום-תחילת-קיץ שלי, באפשרות, בכלל לא מוכנה לזוועה, לא תופסת את כיוון השיחה, ממשיכה לעשן עם רגליי מתנדנדות מעל החלון-תהום. והוא ממשיך: "— מת". אני שומעת את חיוכו הבלתי ניתן לסיווג אומר לי: "הוא נדרס. אבל זה היה ברגע, הוא לא סבל". לפני שאני חושבת על משמעות דבריו, אני עסוקה בהחלפה: ב' נתן לנו את דוביאל כגור יחד עם שם. שם טיפשי ומביך למדי, שהסתבר להיות, כמו רוב הדברים הקשורים בב', כמדויק על גבול הגאונות. אבל אנחנו רצינו שיהיה שלנו, אז נתנו לו שם אחר. ואני, משום מה, כמו בכל הקשור לדוביאל, לא מצליחה לתת לעצמי ולסביבה דין וחשבון כנה. מאז שב' הניח אותו אצלנו, אני לא מצליחה לספר לו שהחלפנו לו את השם (בתחילה מאי נעימות נימוסית קלה ואחר כך מאי נעימות תמוהה הולכת וגוברת). בכל פעם שב' מתקשר לדרוש בשלום החתול שהועבר בין ידינו, בנחמדותו, אני נדרשת לתרגום השם ביני לביני. מ— לדוביאל כשהוא מדבר, ומדוביאל ל— כשאני מדברת. אני עסוקה בזה קודם כל גם עכשיו. חושבת לעצמי: הוא ניצח, דוביאל סיים כשלו. נולד ומת כ— כי לא לקחתי עליו אחריות (כך בפעם הזאת, וכך יהיה, אם לא אקח אותו, אם לא מת עדיין, כשימות סופית).

וב' בינתיים, אין לו זמן לדבר איתי, הוא נכנס לגן של בתו, וצריך לנתק, אבל יתקשר אליי בערב להמשיך את הסמול טוק. אדם אניגמטי. מה זה משנה הפרטים, אני אומרת לעצמי, ומנתקת. "דוביאל מת", אני אומרת בדירה שאינה לגמרי שלי, שאני רואה עכשיו שהיא בעצם אינה שלי, בלי ד'. איני עצובה בדיוק. כלומר אני עצובה נורא, אבל באופן שאין לו תקנה. באיזשהו מקום ידעתי שהמסלול הזה, שלי ושלו, הגיע לקיצו, שלא אוכל לתקן. אני לא יכולה לאבד שליטה בגלל מותו של חתול שאני בכבודי ובעצמי נטשתי. למה ציפיתי?

והלב דוהר קדימה (אחורה), מתגלגל על הלשון: מהסבלט הפורח הזה שמעל התהום אל סבלט אחר, של קיץ אחר, של שיא הנטישה. כשנפרדנו נ' ואני הייתי צריכה לשלוף את עצמי בשערות ראשי מהבית שלנו. עברתי למצב פעולה מתקתק: ארגנתי את העניינים הטכניים של פירוק הבית מהר, את האריזה, מצאתי לשנינו סבלטים. נ' הועבר לסבלט בבית פרטי בעל חצר קטנה, מוקף בסביבת חצרות שכנים מזמינה לשוטטות, ואני עזבתי לסבלט עירוני בדירה סגורה, אמנם רחבת ידיים, אבל עם כמה שותפים ובעיקר עם חתולה אחת טרודה. הפלתי על נ' את דוביאל, בלי שאלה. אין במקומי החדש מקום. הוא, דוביאל, היה אז כבר כמעט היצור הדחוי, המתועב, המוקצה מחמת אימה וכאב, שיהפוך להיות עוד רגע קט, טעון באותה שטנה שמרכיבים על גבי גופות ילדים אחרי שפורקה החבילה, זיכרון מגעיל ומעליב למשהו שנאהב פעם, ואיך אפשר היה (שכן לזכור את היופי כמעט בלתי אפשרי, בטח לא ברגעים כאלה של מנוסה קדימה וגם לא בכל שנות האשמה והכאב הנגררות אחר כך).

גם בזמן המקדים לפרידה כבר לא סבלתי את נוכחותו. כשבא אלינו תחילה, אל הבית הראשון שלנו, החי והעמוס להתפקע, היה רזה וקטן, גור בן כמה חודשים, מכוער. עם פרצוף, כמו שאבי נוהג להגיד בעיקר על אנשים, לא-מאורגן. אבל היה לו מאפיין אחד שקנה אותי מהרגע הראשון: אישונים צהובים מוזרים לא זהים, אחד לאורך ואחד לרוחב, תולדה של איזו דלקת עיניים שהייתה לו כשהיה בן יומו, כך על פי דיווחו המהימן אז של ב'. התרגלנו זה לזו, זה לזה, בבית הצפוף שלנו. במהרה כבש את ליבנו, במהרה כבש את החצר. היה צבעוני ונוצץ כמו הארוחות שהכין נ' לי ולעצמו אז, כמו הקישוטים על הקירות, כמו הספרים המרובים.

אבל אחר כך, בבית הבורגני שלנו, בנקודה האחרונה במדרון, דוביאל הפך להיות מקור לדאגה עבורי. הוא הפך זה מכבר לחתול בוגר, שמן ומדושן, יפהפה. פרוותו לבנה-אפורה-מנומרת מבריקה ומפוארת. פרצופו לבן מתוק ובמרכזו, שרדו נאמנות חרף כל השינויים מבפנים ומחוץ, העיניים הצהובות החריגות. הוא היה יפה וחגיגי כמוקיון שפניו צבועים לבן. הוא התקשה להסתגל לבית החדש יותר מאיתנו (לפחות על פני השטח הנראה לעין), התגעגע כנראה אל מרחביו הירוקים שבחצר הפרועה. אבל אחר כך הזדרז להתרגל, נהנה אפילו, שכן יכול היה להשגיח ממרום קומתנו החוצה מבלי חששות ואיומים, יכול היה להשתזף ולהשתרע ימים שלמים במרפסת הפורחת.

מבחינתי היה יצור עוכר-שלווה. אם משום שהגיב אל מה שקורה בינינו אם מטעם עצמו הפך חרדתי יותר. התחבא ימים שלמים בתוך ארון הבגדים הגדול מדי, התחבא מתחת לשולי הבד המפונפן שפרשנו על הספה בסלון (סלון ממש, לא כמה מרצפות מתוחמות בדמיון בין מטבח לפינת עבודה מדומיינים אף הם). במהלך היום היה לגבשושית שמנמנה למרגלות הספה שאיתרנו בידינו אחרי היעדרות שקטה וממושכת מדי. כשהיינו לוכדים אותו מהצד השני של הבד היה נועץ בנו את ציפורניו, משחק-נוקם. לפעמים גם מבלי כוונה לתפסו, כשהיינו פוגשים אותו אקראית עם רגלינו, ישובים על הספה בשיחה טפלה, היה נועץ בנו. בלילות היה מתנפל על כפות רגלינו החשופות מבעד לשמיכות תקיפות קצרות ואלימות, התנקשות זריזה ומכוונת. עד שסגרנו את דלתות החדר, עד שתחמנו את תזוזותיו. בלילות הראשונים יילל הרבה, לפעמים עד שחישבתי להפסיד לו, ואחר כך נרגע. סטטוס-קווים מתקבעים ומופרים ומתקבעים שוב הרבה, הקפדתי להזכיר לעצמי. סופו של חתול להיכנע, הוא לא אדם, שדרכי ייאושו ושברונו מפתיעות ומאכזבות בהרבה (כך האמנתי אז, ועתה איני יודעת). 

פחדתי ממנו ולא רציתי בקרבתו. הוא היה מעורבב לי. הוא היה לא-רק-חתול בשבילי. איזו עדות לאיזה כשלון של הלב, לאיזה חוסר יכולת להתמסרות טוטאלית מצדי, שטרם הבנתי, ושלכן היו הרסניים ועזים כל-כך. הרחקתי אותו ממני כשבא להתכרבל בחיקי. אהבתי אותו כמובן. הוא היה מתוק, חגיגי ושמנמן להתפאר, שימח אותי ואת באי הבית הרבים מדי שהביא אלינו נ' אז. אבל רווח לי שמישהו אחר רצה לשמש לו חברה וחיק כרבול. רק לא אני. ככל שעברו הימים, המעטתי מגע איתו.

סטטוס-קוו אצל אנשים יותר מתקבע. כלומר בעוצמה ובחריפות מחיר השינוי יותר מתקבע. מתקבע עד שחורץ קווים, עד שמתייבש, ואז עד שנבקע בקול תרועה רמה ובחורבן כולל. בכל תקופת נעיצת החלקים האחרונים אל הקרקע, דוביאל הלך ודהה ברקע. נצמד אל קירות הבית, אל חלקים תחתונים של פאנלים, אל פנים ארונות, אל תחת המיטה, חומק אל קערת המזון והמים במרפסת השירות בהיסח לבנו ודעתנו, עושה את צרכיו חרישית, נוח באופן מוחלט. עד כדי כך שכלל לא היה בתודעתי כשהתנעתי את המכונות הכבדות ופרצתי ללכת. כשפורק הבית, הוא נלקח בחשבון כבדרך אגב, כאחד החפצים. 

הצטערתי עליו ודאי, הוטרדתי מגורלו, חשתי אחראית. אבל כמזהה מבחוץ שכך עליי לנהוג ולהרגיש. הוא היה כמה מעגלים רחוק מעליי. לא עשיתי דבר עבורו. הפלתי אותו על נ' ללא מצמוץ. לכאורה באופן זמני, לכאורה משהה את ההחלטה/פרידה, לכאורה עד שאצא מהסבלט ההוא לבית אמיתי. אבל עד אותו רגע שבו ב' התקשר אליי, עד יום מותו (ההוא), לא הצלחתי לפגוש בו שוב. שבועיים אחרי כניסתי לסבלט, העמסתי על עצמי כשכבת הגנה שני גורים חתולים, אח ואחות, שמצאתי זרוקים בפינת אשפה בשכונה הזמנית החדשה. החתולה של הסבלט נדחקה לפינה, ואני נדחקתי לפינת חדרי, חולקת חדרון קטן ממילא עם שני שותפים זעירים, סחופי-חולי, מטופלים בערימת כדורים וטיפות, מסביב לשעון, זקוקים לי. מה הייתי צריכה יותר משני יצורים קטנטנים משוועים להצלה, משימה קצרת-מועד, מתאבדת, שצריך לתת בה הכל (ובמובן זה אפשר לעמוד בה, גם אם נכשלים ובא מוות). בפעם הזו, הכפולה, ובכל הבאות אחריה, לא חשבתי מעבר להצלה, הייתי כולי חדורת-הווה חדורת-מטרה, להתרסק על זה, להשליך את חיי מנגד לזמן מה. אבל אז השניים האלה הפתיעו לשרוד, ונשארתי ובאמתחתי עוד שני חתולים. האפשרות של דוביאל הלכה והתרחקה ממני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s