ובכל זאת, לא הצלחתי להתנתק מהשניים. עוד חודשים רבים אחר כך סבבתי סביב נ' ודוביאל וחיפשתי את המרחק הנכון, האפשרי, כדי לא לגמרי להיפרד. ונ', אחרי זמן קצר של ייסורים פתוחים ואיומים אליי, התהפך, הלך, נשבר ממני. אין יותר עם מי לדבר, אין איש בבית (ואין בית). ובכל זאת, באיזה רגע אחד כמה חודשים אחר כך, עשה מחווה לעברי, או אולי ביקש להתעלל בי דווקא, ופנה לעזרה. הוא נוסע לחו"ל לכמה ימים ומישהו צריך להאכיל את "החתול" (עתה תמיד "החתול" בפיו, יותר לא קרא לו דוביאל). הגעתי לשם בוקר שבת אחד, חמושה באמי שהסיעה אותי לקצה דרך העפר, חנתה והמתינה לי בעודי שולחת את עצמי לבדי אל שדה הקרב. תוכי מפוחלץ קיבל את פניי במסדרון, אחרי שחיפשתי שעה ארוכה מתחת לעציצים שונים את המפתח המוחבא לבית. הבטתי בו באימה, והוא, עיני הכפתור שלו מביטות בעדי והלאה, חלולות, אבל ריסנתי את עצמי. מי אני שאתחלחל ממעשה שכזה, אחרי כל מה שעשיתי.

עשיתי סיבוב ענייני מהיר בחדרים, דוביאל אינו בבית. אז עברתי לענייני שלי: הצצתי על המגנטים והפתקים והתמונות המוצמדים למקרר, פתחתי אותו ורשמתי את תכולתו, הסתכלתי סביב על החלל המשותף. דירת רווקים ירושלמית, בית יפה, ישן, בנוי בקסם של זמן אחר, לא נטמע או מותאם אל האנשים שבאים בו. נכנסתי אל החדר החדש והזמני של נ', פתוח בדלתותיו אל הסלון, לא חדר שינה של ממש, אלתור בעת דחק. חשתי את קצות העצבים של הלב, מסודרים ופתוחים החוצה לאורך כל תאי העור, והגוף כולו כמו תקע דולף חשמל, והנגיעה במראות הבית, מחשמלת חשמול קבוע כואב אבל סביל. חדרו החדש של נ' מסודר, נקי, חשוך מאד. באלכסון קרוב למיטה, מרחק של ברית, ארגז החול של דוביאל. דוביאל ודאי כבר התרגל למקומו החדש, הם הרי פה כבר כמה חודשים, הוא בטח כבר יוצא החוצה. ארגז החול המוחזק פה, אם כך, הוא עדות להחזקתנו קרוב אל הלב. התרגשתי מהאופן בו נ' שומר עלינו עדיין, על מה שיצרנו בינינו, על החתול מוזר-העיניים שהבאנו בחבלי לידה נבוכים. הפלגתי בדמיונות רחומים עלינו, על עצמי. אלא שאז מצאתי (חיטטתי) איזה שרבוט על בריסטול הפרוש כמפה על שולחן הכתיבה, שרבוט אהבה עזה, יסודית, הבטתי בה ופניה היו לא-שלי.

יצאתי מוכת הלם אל החצר. לא חצר ממש, לשון בטון משובצת עציצים, מוקפת חומה לא גבוהה, גובלת בחלקות השכנים. דוביאל צריך להימצא איפשהו באזור. הבית נמוך, קומה אחת, הגג במרחק נגיעה. עקבתי אחרי ההוראות של נ' שודאי מביט עכשיו בנופים שלא אשמע עליהם (עם האהבה המשורבטת על הבריסטול? כל כך מהר?), הצבתי כיסא צמוד לחומה ונעמדתי עליו, הנחתי את קערות האוכל והמים עליה, ואז נשענתי עליה בידי, ניסיתי למשוך את עצמי במאמץ על הידיים למעלה. פעם-פעמיים-שלוש, כמעט נואשתי וויתרתי, אולי דוביאל יסתדר לבדו?, בסוף הצלחתי. עליתי ברגליי על החומה והלכתי עליה אל גג הרעפים. השתעשעתי להתרסק ממנה אל לשון הבטון, לשבור איזה קרסול, להביט מלמטה בשמיים הממוסגרים בקיר הבית ובחומת הבטון מרובת העציצים. אבל נ' יבוא רק עוד כמה ימים, מה יהיה ממני עד שיחזור, ומה תעשה אמי המחכה בקצה הדרך, ומה אם יבוא עם חברתו החדשה? אולי דוביאל ייחלץ לעזרתי.

פספסתי בקולי לכל עבר. ענו לי חתולים אחרים, ביקשו להתקרב אליי, כלומר אל קערת האוכל. השתתקתי, לא רציתי לעורר אותם יתר על המידה וגם לא את האנשים הגרים מסביב. צהרי שבת מוקדמים, איני גרה כאן, זה לא הבית שלי. התבוננתי מהגג סביב על הבתים השכנים, על העצים בעלי המחטים (אורנים? איני מבינה דבר בצומח), על האבן המרצפת את המבט. דממה ירושלמית של מחוץ למרכז, כמעט מוחלטת. אמי המחכה באוטו, מחוץ לשדה ראייתי, מעבר לבתים, אולי כבר תוהה מדוע אני מתמהמהת, אבל עדיין אינה רוצה להפר את אחיזתי העצמאית במשימה.

אז הוא הופיע.

הוא, אבל אחר. אולי לא הוא? לא, נראה שדווקא כן. הוא הגיח מבין מרגלות העץ מכוסה המחטים, המאובק, המשובץ גרוטאות שבקרבתי. הגיח וחמק-עבר, נעלם. "דוביאל?" קראתי לעברו, הנחתי את קערות האוכל והמים תחתיי, פספסתי. רכנתי אל האוכל, מערבבת אותו תוך שקשוק-נענוע הקערה, שיופץ ריחו. חיה כלשהי, כך היה נדמה לי, נתפסה בזווית העין שלי. הרמתי מבט והוא היה שם: דוביאל שלי. הוא הביט בי במבט חודר, עם עיניו הצהובות החריגות, כבאדם זר. הוא רזה מאד, השומן המפונק המגונדר המהודר נשר ממנו, התרוקנו כיסי חליפתו, הבגד נהיה גדול עליו, התרופף והידלדל הגוף, התגלגל בגוף של חיית פרא זנוחה, דהויה, מאובקת.

פרצתי בבכי, אבל היסיתי את עצמי, שלא להבהילו. זה דוביאל, הייתי כמעט משוכנעת, אבל כאילו חצי מנשמתו פרחה, כאילו ראה דברים, הפליג רחוק ומוזר הלאה ממני. הוא התנפל על קערת האוכל, חיסל אותה תוך שניות ספורות. כעסתי על נ', בטח זלזל בו, בטח לא האכיל אותו מספיק, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא לא אוהב אותו באמת, אפילו בז לו, שהסכים לקחת אותו ולשמור עליו ועכשיו להמשיך איתו הלאה לבדו, רק בשבילי, בגללי. אבל ברית המיטה וארגז החול…

ירדתי אל הבית ועליתי שוב, לתת לו מנה נוספת. כשנרגע מרטט האכילה העצבנית, היה נדמה לי שגופו נרפה לקראתי, שלחתי אליו יד זהירה לליטוף. המפגש ארע. הוא זיהה את מגעי, אולי, מבעד שכבות של עמימות בלתי ניתנת לביטול. סובב אליי את מבטו והיה נדמה לי שהוא יודע פתאום מי אני. קלושות, רחוקות. בעיניים הצהובות החריגות זיהיתי כעס, אימה גדולה, מרחק (היום איני יודעת אם ראיתי בו אי פעם, בבריאות או בחולי, משהו פרט לעצמי). ידעתי שעליי להרפות ולחזור לאמי, עוד ליטוף אחד, עוד אחד, זהו, נתתי בו מבט אחרון, ירדתי חזרה אל לשון הבטון, נכנסתי פנימה, סגרתי הכל אחרי.  יותר לא דרשתי בשלומו. והנה, עכשיו, הרגליים מעל התהום, הסיגריה עושנה עד דק, מת. משהו עמוק עמוק בתוכי מותר. חוט שחשבתי שאוכל מתישהו, בעתיד לא ידוע, לתפור חזרה אל העור. האניץ האחרון ניתק, פשוט ככה. אפשרויות נפתחות ונסגרות בהינף קיץ.

אחרי כמה ימים זבי-עין אני ממשיכה בענייני. כלומר אנחנו ממשיכות בעניינינו. נעות יחד קדימה, עוברות מחלל לחלל. סוף שבוע אחרון בסבלט של החלון-על-פי-תהום, שתינו שם, מעל השיש, בעיצומו של בישול צהריים שהתהווה בהיסח הדעת, אני נשלחת להביא מהסופר הקרוב רוטב סויה (הכל אני זוכרת, ואזכור לגביה). אני נוסעת על אופניי, קושרת אותן ליד האמ.פם, תרה במסדרונות הנקיים והמזמינים, עומדת בתור הקצר של בוקר שבת מאוחר, עולה על אופניי עם השקית (שכוללת עוד כמה פריטים לא הכרחיים, להרעפה), וחוזרת אליה. כל הזמן הזה, שאני בחוץ המתחמם והולך, היא בתוכי זזה בעצבנות מצד לצד לאורך השיש, חותכת דק-דק ירקות, סיגריה תחובה לה בזווית הפה, כפות ידיה מוחזקות בתנוחת שפית מלומדת למודת קרבות. היא שומעת מוזיקה מוגזמת וגורמת לשותפה להישמט על הספה מצחוק, חצי להתאהב. אני שמחה כל כך לחזור אליה, לביתנו שהוא לא הבית שלנו. כשאני מתנפלת עליה בחיבוק היא אומרת לי: "הייתה לך שיחה מ-02". מי בכלל זוכר שיש אנשים אחרים בעולם. יקום שיש בו רק אותה, ואותי, ואת השותפה ההכרחית להקסמת הקהל החשובה שלה. אני לא מספיקה לחייג חזרה כשמתקבלת הודעה: "— חי, תתקשרי אליי לפרטים המלאים".

אני מקשיבה:  — נעדר כמה ימים, בזמן שב' היה בכלל בחו"ל. כשחזר, —  לא חזר עוד יומיים שלמים. בשיחה מעל שולחן הצהריים אשתו אומרת לו:  עכשיו שאני חושבת על זה, ומספרת איך ראתה חתול דרוס במרכז המסחרי. לא חשבתי שהוא ירחיק עד לשם, ולא זכרתי מה הצבעים שלו, כך נדמה שהיא אומרת לבעלה מבעד לדברים שהוא מספר לי בטלפון. "איזה קטע", אני עונה (מה עוד אני יכולה לומר), ואחר כך אני חושבת: כשסיפר לי ש—/דוביאל מת, האם הוסיף מטעם עצמו שמת מוות מיידי ולא סבל? פריט מידע יציר מוחו שנועד למזער את כאבי? ובערב, אחרי שאדי השמחה מתפזרים להם, אני שואלת את עצמי: איך העז להמית אותו על סמך שמועה. אבל אז אני נזכרת: מותר לו להמציא ולומר מה שבא לו, אחרי שהפלתי את — עליו חזרה (מי הוא האדם האיום שמחזיר חתול?). חצי שנה אחרי הפרידה, כשנ' הודיע לי שאינו רוצה לטפל יותר בדוביאל (ובעצם, כך גיליתי, עבר לגור עם חברתו החדשה), לא השארתי לב', אוהב החיות, שום ברירה. אולי פרשנות היתר שלו את העובדות הדלות, מלמדת שאיחל למותו של —. רק קצת, רק במידה שאוהבי חיות יותר מדי מקווים לה. פורס מז'ור שיסגור איזו פינה (או יפנה אחת בחדר).

"אז דוביאל חי", אני אומרת לשתינו. "נהדר", ד' לגמרי שמחה.  "ניקח אותו כשנעבור?" אני שואלת אותה בחשש קל, והיא, מעל הסיר המגלה רתיחה הולכת וגדלה, מערבבת בזרוע חזקה, "ברור, הוא שלך". וכמה קיצים מתיישבים זה על זה ומידקקים לאחד, הלב של פעם מונח על הלב של עכשיו, יש רצון לאיחוי. לא הכל הוחרב עד היסוד, לא צריך להמשיך ולשאת את אות העוול הזה. יש אפשרות לתיקון, אפשרות של דוביאל.

–