החיים בירושלים הלכו ונסגרו. רגע אחד אחרי שיבשו וגו'. המים התרוקנו מכל המאגרים. האוויר יצא דרך כל הסדקים. הדלק כמעט ואזל. זמנים שבהם ההתמעטות וההיגמרות נאחזו בעוד ועוד מעשים ודימויים כמאבק נחוש אך ריק. מדי לילה יצאתי מדירת השותפות שלי להקפות, וחזרתי שיכורה מאוחרת ומרובת-גופים מדי. מדי בוקר התעוררתי טרוטת עיניים וחסרת מיקוד ונסעתי לאוניברסיטה, חוזרת אחורה אלפי שנים בזמן, בתקווה קלושה להתגלם מחדש אחרת. הכפלתי את החיים שחייתי בו-זמנית וגם כפולים לא הראו להניב דבר. אדם נושם נשימה, נואשת ונלחמת עדיין, בחלל סגור שנגמר בו מזמן האוויר. כל זה כדי לצאת בלילה שוב, עם עוד פחות. אחרי שש שנים, ארבע טובות דיין ושתיים רזות, ביקשתי לצאת מהעולם הקטן שבניתי וקרס עליי קריסה לאה אך שיטתית.

אבל לא רציתי לעזוב את העיר, לא רציתי לגור באף עיר אחרת, זה לא היה דחוף או אפשרי מספיק. חשבתי על אפשרות של עזיבה, אפילו גללתי יום-יום מודעות של חיפושי דירות, אבל לא מצאתי מוצא לשנות דבר בהרגליי. נשימה ועוד אחת, ועוד אחת ריקה, נפערת אל הריק. מפתיע כמה אפשר להמשיך ככה.

בסוף היו אלה האחים החתולים שהובילו את המהלך. במבטי המבקש להבין מלמעלה, אפשר לסמנם כחולייה שנייה בשרשרת שהתחילה בדוביאל ונעצרה כמה שנים אחר כך במעבר למגורים המשותפים עם ד' (נכון לעכשיו, עד שדוביאל, בעזרת אלוהי החיות, יצטרף אלינו, ובתקווה שבזה תיעצר השרשרת סופית): מה שניהל אותי בהחלטתי להעתיק את מקום מגוריי, בקביעת התזמון, בבחירת המקום החדש, היו צרכיו של חתול (אחד לפחות, אך לרוב יותר). בחוליה זו בשרשרת, האחים החתולים עשו בלאגן אקספוננציאלי בדירה בה התגוררתי, והיה צריך ליישבם מחדש.

אי לכך, בחיפושיי אחר דירה דרישותיי היו כדלקמן: דירת קרקע, עדיף עם חצר פרטית, ואם לא אז עם סוג של חצר פנימית או חיצונית של בניין. כמו-כן, היה קריטי שהחלונות בדירה יהיו בעלי סורגים עם שלבים מרווחים מספיק לגופו של חתול (סורגים בדירת קרקע היו המרכיב היחיד שביקשתי בלי ויתור לעצמי). כאופציה אחרונה במדרג שקלתי גם דירות בקומות גבוהות יותר אבל עם מרפסת מעניקה רווחה לפרווה המתבדרת ברוח ובשמש. היו לי כמובן גם מגבלות ורצונות מסוימים משלי: גובה שכר דירה, איזור, מראה כללי,  אבל הם היו פתוחים למשא ומתן. למעשה, חיפשתי קודם כל ומעל לכל בית שיתאים לחתולים. זה מה שהמריץ אותי, זה מה שהיה דחוף לי. "את לא תשכירי דירה בשביל חתולים, זה לא הגיוני", תאמר אמי שוב ושוב במהלך השנים הבאות. בהתחלה התנגדתי למסגור הנוקשה, אחר כך עניתי בעזות מצח מנכסת, "למה לא בעצם?". אם זה היה תלוי רק בי, סביר להניח שהייתי נשארת באותו המקום עוד זמן רב. בפעם הזו ובבאות אחריה. אלא שהיה לי משקל של חתול על הגב. בעיה ותמריץ לפתרון בה בעת. רק כשמבהירים לי שיש (לי) חתול שצריך לשנע, אני מבינה שנגמרה המסיבה.

אחרי כמה הרהורי כפירה על הישארות בירושלים, החלטתי לחפש דירה בשכונת שפירא. השכונה נראתה לי מספיק עצמאית ומנותקת מתל-אביב, שבה לא רציתי לגור. יתרה מכך, חלק מחבריי ומכריי באוניברסיטה עברו אליה ואל סביבותיה בשנים האחרונות והמשיכו לעשות את הדרך מעלה יום-יום. כך התמקמה אצלי בדמיון כשכונה שפניה לירושלים, מעין שכונת-ספר מרוחקת של עיר הקודש, מעין מושבת עובדים (באותה ירושלימצנטריות שהנחתה את כותבי שלטי רחוב 'יפו' בירושלים, שם הוגדרה העיר על פי כך ש'שימשה כנמל לירושלים בתקופות העתיקות'). ממילא לא יכולתי להבין מהיכן בגוף ובראש מתרחשים שינויים דרמטיים. יכולתי רק לחשוב בכוחות הדימויים שעמדו ברשותי: המים המתרוקנים מהמאגרים, האוויר היוצא דרך הסדקים, הדלק ההולך ואוזל (ומתחת לכל: הפצע). הפכתי בחסות עצמי את עצמי לגולה שממשיכה לבקר יום-יום במקום שעזבה, מתבוננת מבחוץ.

            הונחיתי בצעדיי על ידי החתולים, אבל בה בעת פיללתי להשאיר אותם מאחוריי. קיוויתי לאיזה דאוס-אקס-מכינה בדמות אדם שיפטור/יפתור אותי מהם. כמו עם דוביאל, גם עם האחים החתולים האלה, וכך גם עם כל החתולים הבאים בשרשרת (כולל זו שעוד כמה שורות תגיע): ההיענות למצוקה הייתה מוחלטת, ובאותה נשימה גם היכולת הקלה להישמט מהם. באותה המידה בה אספתי ושינעתי מבית לבית חיות חדשות, כך גם נהניתי וידעתי להשאיר אותן מאחוריי. בחוץ הלא-ידוע או בבתים שונים, בקרב אנשים שונים, בעלי תפקיד כזה או אחר בחיי ובליבי.

אז אמנם מצאתי בית בשפירא שעמד בקריטריונים השונים להנחתת החבילה, אבל באותה הנשימה סגרתי עם השותפה הכמעט-לשעבר שלי, בהסכם שרצו בו במידה כזו או אחרת שני הצדדים, שתשמור עליהם בינתיים. עד ש — קיוויתי להשהות את הסידור הזה כמה שניתן (והם, האנשים או החתולים, כמו פצצה מתקתקת, ידעו לנקוף בסוף). ובזמן הזה, של ההשהייה, נכנסה לחיי חיה חדשה.

כיס האוויר שהתפנה לה הפתיע אפילו אותי. הייתי עדיין בימי המעבר. ימי ניקיון, קניות וסידורי הצטיידות. ימים מבלבלים, היקרויות ראשונות של ראש המתעורר על ההר הקדוש והצונן ומונח בשפלה המחולנת והלחה. אבל הם היו גם עם קמצוץ תקווה. יצאתי בבוקר מדירתי התכף-קודמת שבירושלים, סוגרת את הדלת על שני החתולים האחים הכמעט-כבר-לא-שלי, ועברתי בשוק מחנה יהודה בדרכי לתחנה המרכזית וממנה אל ביתי החדש. הייתי צריכה כמה דברים ונכנסתי אל אחת החנויות החביבות עליי. חנות הממוקמת במדרחוב הראשי של השוק, בינונית בגודלה, עם ירכתיים עמוקים. העמקתי עד לקצה האחורי כדי לחפש מתלים למגבות ושטיח לאמבטיה כשהתחלתי לשמוע יללה דקה מאד. הקריאה נשמעה ממש מתוך החנות אבל בוהק הניקיון של המדפים לא גילה לי דבר. התבוננתי מבעד לקיר האחורי של החנות, שהיה למעשה רשת פלסטיק עבה שהוחזקה חובבנית, כזו שדרכה ניתן היה לראות, גם אם באופן לא מיטיבי, כמה בסטות מהשוק הבוכרי. עברתי את הסטנדים עליהם הפומפות והאטבים הצבעוניים והכלים למברשות שיניים ולסבון, כמו מרחרחת אחר מקורה של היללה, ונצמדתי כמה שיכולתי, בין מטאטאים ומגבים, אל רשת הפלסטיק הצפופה. עד שכמעט השתכנעתי שהיללה מגיעה מהצד השני, ולא מתוך החנות.

שילמתי והקפתי את החנות לחלקה האחורי מצדה השני של הרשת. היו שם כמה ארגזים ריקים, פרוקי סחורה, מלוכלכים, זרוקים זה על זה בערבוביה. כצאן לטבח עשיתי את התנועות הללו, כי ידעתי שאני מתקרבת למציאה, ושאיני רוצה, כמו שאני חייבת, למצוא את מה שאני מחפשת. ראיתי מנקה שניקה בקרבת הארגזים ורציתי לשאול אותו אם הוא שומע משהו. עוד לפני שהצלחתי להסביר את עצמי הוא לקח אותי אליה, אמר לי שמצא לידה גם אחד מת, אבל שהיא חיה והוא הניח אותה בינתיים בארגז נקי. הוא היה לוקח אותה איתו הביתה אבל יש לו עוד כמה שעות עד לסיום המשמרת והוא מפחד שהיא לא תשרוד. אם אני יכולה לשמור אותה אפילו לכמה שעות הוא אולי יכול לקחת אותה, למרות שיש לו כבר כמה חתולים בבית. הוא היה מתוק ובעל כוונה מאד.

הצצתי בקרטון והייתה שם החתולה הכי קטנה שראיתי. אפילו לא חתולה בהכרח, חזיר ים פצפון, אוגר זעיר, גוש פרוותי עם פסים אפורים ושחורים, שכולו יחידה אחת ארוכה ומצחיקה. זעירה, קטנה קטנה, אבל החיותה הזאת הייתה די נמרצת. היא ניצלה את כל גודלה האפסי כדי להתקדם ברחבי הקרטון, נתקעת בחומותיו ומנסה בכל מחיר לטפס מעלה. פחדתי להרים אותה. הייתי מינוס כמה התנסויות חשובות של חיות פצועות, טרום-הכשרה. אבל אי אפשר היה להתמהמה. עם כל החיות שבה, היא הייתה קטנה מדי להיות לבד. אולי פשוט קטנה מדי בכלל. זמנה דפק למים ולאוכל (או למה שחיות קטנטנות כמותה צריכות, מי יודע?) ואני הייתי צריכה לפעול במהירות.

בעודי מצמידה את הקרטון קל המשקל לבית החזה וצועדת בכיוון המנוגד לתחנה המרכזית אל עבר עמק רפאים, התחילה להתגבש בראשי השערה מטרידה:

אולי יש תקן לחיות-במצוקה המצויות באמתחתי לטיפול המבקש להתמלא? אולי כל חתול נזקק היוצא משדה הראייה, מפנה מקום לחתול חדש?

שהרי:

דוביאל הושהה/יצא > נכנסו האחים החתולים.

והנה:

האחים החתולים הושהו/אולי ייצאו > הופיעה החיה הקטנה

האם יכול להיות, חשבתי בעוד היא אינה מורגשת כלל בזרועותיי, שהחיות שנמצאות אצלי בכל רגע נתון משמשות כמו מגן בלתי נראה מיתר החלכאות והנדכאות? אלה שנמצאות בטיפול (כך עלה במחשבה השם "המוסך"), מסתירות מעיניי את כל אותן צולעות, נוטות לנפול, מתקשות לנשום, פשוט משונות – המצויות במעגלים הולכים ומתרחבים מהנקודה בה אני נמצאת על פני כדור הארץ, ועד למקום בו אין תנאים בסיסיים לחיים ובהתאם לכך להימצאות בעליי חיים במצוקה (האטמוספרה? ומה לגבי החיות שנשלחו לחלל? האם ישנן עוד כאלה ששם? ואולי בחלל אין אפשרות לשינוי? אין אפשרות למות? רק להתרחק לאינסוף? אם כך כדאי שאהיה אסטרונאוטית). יש כאן, כאמור, עניין אונטולוגי.

נניח את ההצרנות בצד, עליתי על האוטובוס אל עמק רפאים, עכשיו עליי להציל אותה.