תחנה ראשונה הייתה במרפאה הוטרינרית של האחים החתולים בעמק רפאים. במקום הווטרינר הסמכותי הקבוע הייתה וטרינרית צעירה יותר. היא הייתה אחוזת התפעלות וחיבה רבה לנקניקיה הקטנה שהבאתי לבדיקה, אבל לא עשתה הרבה. היא נראית בסדר, זו אולי היא, עוד אי אפשר לדעת בשלב הזה, היא בת עשרה ימים, אולי שבועיים. "מה אני צריכה לעשות?", שאלתי בדאגה בעוד היא מלטפת בהנאה את החיה הקטנה. "את צריכה להאכיל אותה בתחליף חלב אם, לנו במרפאה אין, אבל בטח תמצאי באחת מחנויות החיות פה בסביבה". "זה יעבוד?" שאלתי אותה, "אני מקווה. היא ממש קטנה. הכי טוב אם היית יכולה למצוא לה חתולה מניקה שתיקח אותה".

"איך זה בכלל עובד?", תמהתי

'צריך לנסות, לא בטוח שזה יעבוד. היא יכולה לאמץ אותה כאילו הייתה שלה, אבל גם יכולה לטרוף אותה, צריך לשים לב". אה, יופי, אחת מבין שתי האפשרויות האלה. אבל מאיפה בכלל אביא חתולה מניקה?, שאלתי את עצמי ויומי מתרחק והולך.

יצאתי משם כלעומת שבאתי, עדיין עם בעיה רצינית – גם אם זעירה – שחייבת להיפתר. במרפאה הוטרינרית החלפתי את ארגז השוק בקופסת נעליים מחוררת. נשאתי את המשקל הזעיר אך בועט ורוטט בשתי ידיי לאורך הרחוב הראשי. בחנות הראשונה הרימו לעברי ידיים ריקות. בחנות השנייה היה תחליף חלב אם, אבל לא היה מזרק מתאים. המוכר הצעיר והחביב, עולה חדש ונלהב מארגנטינה, נתן לי להשתמש בחדר האחורי, שם חיממתי מים לאבקה ואלתרתי צורה מכפות ידיי כדי לנסות ולהאכיל אותה. תוך התארגנויות, הנחתי אותה לשנייה אחת על כיור הנירוסטה לבדה, והיא, בחיות הבלתי אפשרית שלה, גיששה קדימה בחלל הריק ונפלה ארצה. לא בנחיתה אלגנטית של חתול, היא עדיין לא הגיעה לשלב זה באבולוציה הפרטית שלה, אלא הגוף הקטן פגש במלוא שטח הפנים שלו את הרצפה. גם היום, כמה שנים אחרי, כשידוע לי שאותה מכה לא גרמה לה נזק רציני, אני עדיין מרגישה את הנפילה של הגוף הקטן הזה בתוכי, עד שהוא נחבט בקרקעית הבטן, בכאב קטן, עמום, ואיום. רגע של הפקרות הורית. 

ניסיון ההאכלה לא צלח ונוספה לכשלונו בהלה גדולה מהמחיר הלא ידוע של הנפילה. במשך שלושת רבעי שעה צעדתי הלוך וחזור לאורך מקטע קטן מרחוב עמק רפאים שנהפך לחסר מוצא, בין חנות החיות הראשונה לאחרונה שניסיתי. לא הצלחתי למצוא מזרק, ואיבדתי מהגיוס הראשוני של כל גופי להצלה. עקורה טרייה מביתי הקודם, עדיין ללא עוגן נעוץ היטב בעירי החדשה, נפרשה תחת רגליי תהום הכישלון. לא ידעתי מה אעשה איתה, התחיל לכרסם בבטני החשש שלא אצליח. פתאום גם הסתייגתי מההתמסרות האוטומטית לפרויקט. כבר ידעתי שאני אזוקה אליה, אבל עוד נאחזתי באפשרות שאיכשהו לא תתאפשר לי (לא העזתי אפילו להעלות על בדל שכלי שיקרה לה משהו. במצב התודעה בו הייתי, בין-ערים בין-נטיות, הסתברו לדור בכפיפה אחת כמיהה להסתלקות הבעיה ומסירות מוחלטת להצלתה, בכל האמצעים).

נעמדתי לבסוף חסרת כיוון אל מול גרם מדרגות חיצוני של בניין והנחתי על קצהו המרובע את קופסת הנעליים המחוררת. התחלתי ללפף את מחשבותיי סביב עניינים טכניים, פעוטים. ללפף ולהתעייף. כבר הבנתי שאני משתעבדת כאן לעסק שאפתני אף יותר מההצלה הכפולה של האחים החתולים וכרעתי תחת הניסיון הנואל לחישובים על מחירו העתידי (איני חזקה במספרים, זו רק שפת ייצוג אחרת לחרדות): מהי מידת ההקרבה שמידת זעירות ונזקקות כזו דורשת? כמה השקעה תיתבע ממני? איך אפשר לכמתה בשעות עבודה, לימודים, שינה, בסכומי כסף. אם מדובר בסכום השקעה דומה לאחים החתולים ויותר, אין לי כוח ואפשרות לכך. בבור שבין שתי הערים אליהן התחלקתי עכשיו, נפלה רוחי. התחלתי לירות חיצים לכל הכיוונים, כעיוורת. כתבתי פוסט חצי-מתכוון בפייסבוק, אולי מישהו ירצה לקחת אותה, רק לכמה ימים או שבוע, או עד שאתארגן, קיבלתי כמה לייקים בודדים, אף תגובה. עשיתי כמה שיחות טלפון בהולות. בין אחת לשנייה לשלישית קירבתי את אוזני אל חור זה או אחר בקופסא, הרמתי חליפות את המכסה לרווח קטנטן, בכדי שלא יצבא העולם על גופה, כדי לראות את מצבה מזמן קטנטנה ומזה זמן למודת נפילה. היא התנועעה כזחל בעת ובעונה אחת אל כל פינות הקופסא.

כמה שנים קודם למערך המרופד באנשי מקצוע, כבר היו לי כמה חברים טלפונים להתקשר אליהם בכל פעם שמצאה אותי/מצאתי איזו חיה במצוקה. בין אם כדי לשמוע כמה טיפים סמי-מקצועיים ובין אם כדי להתדפק על אוזנו של אחר עם בהלת המצוקה: "אני לא יודעת מה לעשות", "היא נראית לי לא בסדר, מה-יהיה-איתה". הפעם הצטרפה גם בקשת ההשתמטות: "אין לי זמן, אולי את יכולה? אולי את יודעת על בית?". והשיחות האלה, בכל פעם, יותר משניפקו פתרון או הוסיפו מידע, עזרו לי לעבור את היום הראשון, יום הפגישה, היום הכי קשה במפגש עם חיה חדשה להצלה (אחר כך כבר יותר קל, ודאי בלתי נמנע, כשמתעוררים עמה בתודעה).

כשמיציתי את המספר הקטן של המספרים שברשותי, וללא פירות של ממש, הרמתי לגמרי את הקופסא.  היא שכבה שם, עתה כמעט ולא זזה, אולי החיות שלה הולכת ואוזלת ממנה. הכה בי שוב עד כמה היא זעירה. ממלאת אורך שליש מגודלה של הקופסא. פגשתי אותה בשלב הכי מוקדם שאי פעם פגשתי יצור חי. מעולם לא יצא לי ללכת יד ביד (או יד בכף, בטלף) עם יצור מוקדם כל כך. האם בכלל סביר להעלות על הדעת ערוץ תיאורטי להצלה לשכמותה? נאלצתי להודות שאני מחוסרת ידע, אמצעים, ומשאבים, כדי להתמודד איתה. לא נותר לי אלא לפתוח את הדלת. חייגתי אל ג'.

ג' הייתה רכש חדש לרשימת החברים הטלפונים שלי. היא תפסה בה מקום של כבוד, יראה אפילו. כמעט אף פעם לא התקשרתי אליה. ידעתי שאם אפנה אליה, תתגייס במלואה, ותחתור לשינוי במציאות. רציתי לשמור על כוחותיה ורציתי לשמור לעצמי את הקלף הזה לרגעים הכרחיים ואבודים במיוחד. הכרתי אותה רגע קצר אחרי שנ' ואני נפרדנו, כשעמדתי מעל האחים החתולים המכורבלים מיובשים באשפה, ברגע של ניסיון השתמטות (עתה נזכרתי והבנתי, הניסיון לבעוט במפגש עם המצוקה ולברוח היה חלק בלתי נפרד מהסיפור, עוקב במפתיע לרגע ההתמסרות המלאה). היא גרה לא רחוק משם, ועברה בדרכה חזרה מקניות לשבת. "תקחי אותם?" היא שאלה אותי, ועוד לפני שהשבתי אמרה: "כי אם את לא יכולה לי אין בעיה". "לא לא, תודה", התגבשתי ברצוני למולה, ובטון של מקבלת את הפסדה אמרתי: "אני ראיתי ראשונה". בפעם הבאה שנתקלנו בשכונה היא שאלה "מה עם הילדים?" ונתנה לי את מספרה. "אם פעם תתקעי בלי מישהו שיאכיל". אחר כך הרכבתי, פריט אחר פריט, מהשותפים בסבלט וממכרים בשכונה, חלקים מיופייה.  

אישה כמעט לא צעירה, עגולת ויפת פנים, קטנת קומה, שקטה, עם עוצמה נפשית עמוקה, שפונה לקוטב הנמוך. לפני שבאה לירושלים, הייתה פרוצה אל סכנות ותהומות. אחר כך, כבעלת תשובה, נחסכו ממנה פרצות שונות, היא הרימה ראש יפה מעלה, אבל רגליה המשיכו לטבול במים רדודים ומרים. נפגשנו בטעות, ופעמים מעטות, אבל בכל פעם, שמחנו מאד, ונשארנו עומדות במקום, בקרן רחוב זו או אחרת של השכונה, לא אומרות כמעט דבר ובה בעת מעמיקות אל מאגרי המים. ככל שהשיחה נמשכה, הייתה הבריכה האישית של כל אחת מאיתנו מציפה את תחומי הנפש והגוף היחידים אל חצר של רבות, זו אל בריכת חברתה. ניקוו המים אלה אל אלה, עד שיצרו במקום בו נפגשו,  קצת בחוץ, אך לא לגמרי, לא יותר משהלב והדעת יכולים לסבול, מקור מים אפל רחב אחד.

מתוך האפלה הפרטית של ג', המסוגרת, מתקבעת, מוסדרת בדרכי האמונה לקב"ה, הבליח מדי פעם ניצוץ יופי לא מאולף. שני שירים שכתבה אי אז ושלחה לי פתאום במייל, גור חתולים שהעניקה לו חיים, עציצים שטיפחה בדירתה הצנועה והרקיעו אל התקרה. את הכל מסרה. את השיר שלחה באופן חד-כיווני אליי והלאה, מבלי אי פעם להזכיר אותו שוב; לחתול מצאה בית חם; את העציצים הותירה ברחוב כשעברה שוב דירה, מחפשת ישועה; לא הכרתי אותה כמעט כלל, לא ידעתי עליה דבר אחד מתחילה ועד סוף, אבל הייתה לי תקווה סוערת לגביה, שיצליח איכשהו היופי להכריע את הצער, שתצליח איזו שמחה או משמעות אישית, להכריע את ההישרדות היציבה, חמורת הסבר, של הדרך המוסדרת שבחרה. לא להכריע בעצם, לחיות עמה יחד, ללא ויתור טרגי שזעק מכל דבר שלא עשתה.

כשמצאתי את החיה הקטנה, לא ידעתי מה קורה איתה. מאז שעזבתי את השכונה, שנה וחצי קודם, לא התראינו. מדי פעם הייתה שולחת לי ברכה גנרית ומועתקת לשבת, ולא ענתה להודעה ששלחתי לה חזרה. משך הזמן שהכרנו, מעולם לא הצלחתי לבנות בקרבי סיפור עגול, מהימן ויציב אודותיה. העובדה היחידה שגיבשתי לגביה היה היותה אשת חתולים רצינית, בדרגת צדיקה.

הטוב שהפיצה היה כמעט מנוגד לאורח החיים שסיגלה לעצמה, אולי שריד עקשן לחיים הקודמים שהיו לה, שעליהם ידעתי רק שמועה. בתוך חייה החדשים היה בהכרח מזוהה כבזבוז, לא יכלה להיות לו הצדקה. אולי פשוט הייתה חייבת. אולי, התקן אצלה שביקש להתמלא, שאף אל האינסוף. כך כנראה, על כל פנים, העולם שיחק איתה. הפרגוד הוסר, והם צבאו על דרכיה. פעם אחר פעם, בפינות רחוב, מאחורי פחים מתפקעים, מאי שם צליל דק חודר את יריעת היום, הלילה, והיא, במידותיה הקטנות והעדינות, זוחלת ומפלסת דרך לאתר, לשלוף, להכניס לקרטון זמני, להזין ולשקם. והחיות האורחות ממלאות את הבית הדל באור, במלוא כוח מאבק חיותן, עד שהיא מוצאת להן בית הלאה, מחוצה ממנה. נראה היה שלא הייתה צריכה לעשות דבר חוץ מללכת ברחוב כדי שיישפך עליה צער-חיה כלשהו. ידיה רק היו צריכות להיות פרושות.

"שלום –", ברכתי אותה והמתנתי לתשובתה הנשקלת לאט בינה לבינה. אחר כך הזדרזתי לפנות לעניינים הדחופים על הפרק, לא היה צורך להתנצל על דבר, היא ידעה טוב ויפה מדוע דפקתי על דלת לבה. דיווחתי על מיקומי ומצבי, בעודי מרימה לחריץ את המכסה, ומתבוננת בחיה הקטנה הספק נאזלת."מה עושים?", קראתי בצווחה רמה משהייתי רוצה, "אני לא יכולה להאכיל אותה חמש פעמים ביום, אני לא מוצאת תחליף חלב אם, אולי יש לך רעיון לבית שיכול לקחת אותה?  ובכלל נראה שהיא קטנה מדי, וכל זה סתם מיותר. אולי", העליתי בצחוק קל, "את מכירה איזו אמא-חתולה מניקה?"

"הייתה תקופה עמוסה בחתולים לאחרונה", היא מחייכת עייפה מבעד לשפופרת. היא יכולה לשאול כמה סבתות רחומות בשכונה, או שהיא תשים אותה (היא החליטה, וצדקה, שהיא היא) בחדר הצמוד לבית הכנסת, ותאכיל אותה בעצמה. זה נשמע לי כמו תוכנית לא טובה. אני לא מתכוונת להפיל עליה את הצרה שלי, רק לזכות בגאולה באמצעותה. "אני אדבר עם –", היא קוטעת את החוט המתלפף-מתענה של מחשבתי, "היא משלנו, אישה מקסימה. יש לה מיליוני חתולים בחצר שהיא מאכילה, אולי עכשיו אחת המליטה. חכי כמה דקות ותתקשרי אליי שוב? כמעט נגמרו לי השיחות". אני מחכה.