התחלתי במסע. אוטובוס מעמק רפאים לתחנה מרכזית ירושלים, אוטובוס נוסף מהמרכזית למרכזית תל-אביב, ואז נראה. אם לג' תהיה בשורה, אלך בעקבותיה. אם לא, אצטרך לפנות לדירתי החדשה ולחכות לנס. בינתיים התקדמתי בחלל מוחזקת בחוטיה של ג', עד שתניח אותי עוד מעט עוד קצת קדימה בזמן, תגלה לי באיזה מצב תודעתי ורגשי אני בעצם נמצאת. האם זהו סיפור עם אפשרות ממשית להצלחה, או תסריט אימה עם כישלון מתקתק, שזוועת מימושו תדחק אותי עוד ועוד הלאה מביתי החדש ומתוכניותיי. עוד מעט קצת תגלה לי. בנסיעה הממתינה התבוננתי באורות ההולכים ומתבלטים של הערב, הרמזורים, מנורות הרחוב, אורות הבתים המתמלאים והחנויות העומדות להיסגר. עיניים פעורות ואצבעות שמטופפות עצבנית על הקופסא המחוררת. משמעתי אותן למקומן כששמתי לב, והן שוב טופפו להן. מבקשות בינתיים, עד שיוגד לי, לא לשמוע אם שקט או לא שקט שם בפנים מהנפילה.  

לא נדרשתי לטופף זמן רב. ברגע שיצא האוטובוס מהמרכזית חזרה החיה הקטנה להשמיע קול. פצחה באחת וכל הדרך היא מייללת. מצייצת. צווחת. קול גבוה ודקיק של צעצוע, עקבי ואינו מרפה, אינו נותן מנוחה. הצנעתי את קופסת הקרטון בין ידיי לירכיי, לתיקי, לאישה שלידי שאת פניה ודריכות גופה לא הסכמתי לראות, למושב שלפניי ולחלון שלצדי, מתאמצת להקים חומת בידוד היקפית. אבל לא הצלחתי להבליע את הקול. ניקוב גבוה וצר הולך ונוקב את חיקי וחיק המושב והמולת הנוסעים ורעש החיה הגדולה היורדת בפיתולי ההר אל השפלה.

כשרק הגעתי לירושלים בקושי את עצמי יכולתי לשאת בתחבורה הציבורית. הייתי מחשבת כמה תחנות מראש את הירידה, מארגנת את כל מטלטליי עליי עוד בישיבה, מפלסת דרך אל מדרגות הדלת האחורית מבעוד מועד, כל זה כדי שאצליח לצאת באלגנטיות המרבית (והלא רבה) האפשרית לי. לקום מהמושב עם עצירת האוטובוס, לפלס דרך במעבר הצר אל הדלת אחרי העצירה – כל זה נראה לי בלתי אפשרי, תענוג השמור רק לצרים, לעדינים, לדקי הנוכחות. הייתי גדולה ומסורבלת מדי, מטיחה את גופי בפרצוף היושב/ת לידי, נתקעת עם אגני בידיות המושבים משני צידי המעבר, בזרועות היושבים. מה יקרה אם ייפול לי התיק ותכולתו תשפך? אם הנהג יסגור את הדלת ויפליג מהתחנה? הרי לא אוכל להגיד לו בקול החוצה את מחצית האוטובוס קדימה דבר מה. אתבייש. אפספס את לאן-שפניי-לא-מועדות. כמה מסורבלת חליפת העור כשלא מרגישים בה נוח, כמה ענקיים ולא מדויקים מעגליי, רועדים. והנה עכשיו, בדרך מהעיר החוצה, בקרבי קופסת קרטון צווחת לשמיים, שוודאי מטריפה את כל היושבים מסביבי עד הזכוכית, ולא אכפת לי. כך כשאני מוכוונת מטרה למען יצור אחר.  ואולי גם התבגרתי מעט בשנים האלה, בהיסח הדעת.

בתחנה מרכזית תל-אביב, כמו כדי להכעיס, השתתקה החיה הקטנה. הטלפון שלי צלצל ועל הקו ג'. הייתי כל כך עסוקה בהמתנה לה, ששכחתי לחזור אליה. היא דיברה עם צ', ונראה שזה יכול להסתדר. הכל קשה ודל אופטימיות כל כך במלאכת החיים של ג'. המטלות היומיות הפשוטות, ההישרדות העוקבת יום אחר יום, הררי אימה שנדרשים לחבלי התמיכה הרעיוניים החזקים ביותר. ואילו דברים הרואיים שכאלה, דוגמת איתור אמא חתולה שתסכים (ועמה בעליה) לקחת חיה קטנה נוספת תחת חסותה: את זה ג' מתפעלת בלהטוט כלאחר יד. במקום ללכת לביתי החדש, שממילא כבר הלך והתרחק עד היעלמות ממני, צעדתי ברגל לשכונה של צ' בכיוון השני. ג' נשארה על הגדה של העיר הקדושה ואני הפלגתי לבדי מעל זכר ואדי מוסררה, לא מתעכבת להודות לה. התקשרתי אל צ' בתחילת צעידתי, ושוב ברחוב כשהסתבכתי למצוא את הבניין. היה לי חשוב להניח את חלוק הנחל הזה, טרם ניפגש פנים מול פנים, להריח את הסיטואציה מבעוד מועד: האם היא רחבת לב לגבי בואי, או שאולי אני מעיקה עליה. אבל שתי השיחות היו קצרות ולא הצלחתי לקלוט הרבה. וממילא, לצערי או שמא לשמחתי, הדברים מסתברים להיות תמיד ערבוב.

צ' פתחה לי דלת אל תוך הממלכה שלה. היא עברה לפני כמה שבועות, סיפרה בעוד היא מפלסת לנו דרך בין חפצים וזנבות, עברה לכאן מהרחוב המקביל. היה שם בלתי אפשרי, קטן ויקר מאד, ובעיקר עשו לה השכנים צרות עם החתולים. "הוציאו חוזה על שמי", צחקה לא צחקה. "כאן מרווח הרבה יותר, יש חדר גדול נוסף, השכירות סבירה ובעלת הבית מקסימה. יש לי חצר משלי, והכי חשוב: לא מציקים לי". היא המשיכה אותנו דרך מטבח צר וארוך אל תוך חדר גדול יחסית, עמוס בקופסאות קש וערימות ארגזים ותמונות ממוסגרות המונחות נשענות זו על זו על הרצפה, הפנתה אותי לפיסת ספה חשופה בין קופסאות קרטון מעוצבות. מסביב, בכיבושי חלקות הולכים וסוגרים, כורסאות ושולחנות ושידות בגדלים שונים, כמה גורי חתולים קטנטנים המתרוצצים בין הרגליים. ממלכה שהיא שילוב חד-פעמי של הוד ובלאגן, עושר ואגרנות, יופי ודלות מלנכולית. חברתה של ג' ללא צל של ספק. בפינה, מגודרת משלושה כיוונים בכריות גדולות, נתמכת על הקיר ונשאבת מכמה פיות קטנים במקביל, שכבה המלכה האם. חתולה צעירה להפתיע, שנשאה, משום מה, את שם החתולה הבת מבין האחים החתולים שקיוויתי כל כך להשאיר מאחוריי עד כמה שניתן.  

צ' התנצלה על הבלאגן, היא רק עברה ולא הספיקה לפרוק וכבר "זאתי" המליטה ויש כל כך הרבה מה לעשות. החתולה נראית לה מותשת וחלשה, היא כמעט גורה בעצמה, אולי בת חצי שנה ורזה כל כך, והגורים לא אוכלים מספיק, יש עליהם טונות פרעושים והם נדבקים זה מזה, חזור והדבק, בדלקות עיניים. ובינתיים "זאת על שתיים", דיווחה ביובש על עצמה, "לא מספיקה לסדר את הבית". "רק את חדר השינה", היא מחווה לעבר חדר נוסף המתגלה מבעד לדלת פתוחה. ממקום יושבי הצר אני רואה מיטה מלאה בכריות, בובות, קישוטים. כל ביתה ובעיקר מיטתה אומרים ממלכת ילדה שלא התבגרה מעולם ובאחת נעשתה מבוגרת מדי. "עשיתי טעות", היא מחייכת, "נתתי לה לישון איתי לפני שהמליטה, ועכשיו אני מתעוררת באמצע הלילה ובין הסדינים מתרוצצים לי גורים".

באחת התעוררתי מהנסיעה, ואיתי התעוררה אי נעימות. אישה זרה, שזה עתה עברה סוף-סוף לדירה טובה לה, מטופלת ממילא באינספור גורים וחתולה-אם שהיא בעצמה גורה נוספת. לא מגיע לה שאעיק עליה. מהמידע שהספקתי לאסוף אודותיה (ואספתי כמה שניתן, בטורבו, כדרכי), ידעתי כבר שככל שאשאל ואשמע עליה ועל חייה יותר, ארגיש יותר רע עם הבקשה. אבל קול נוסף בראשי, פשוט וחייתי, ככוח ההישרדות של החיה הקטנה שבקופסה המחוררת שעל ברכיי, דחף אותי קדימה: לא נורא, בסך הכל עוד גור אחד לבלאגן.

אך טרם נוצרה ההזדמנות להצגת העניין. צ' לא הפסיקה לדבר. בשעות הבאות, הראתה לי, כמעט זרקה לעברי (כמישהו שחבט בכדור מול הקיר במשך שנים ופתאום נעמד מולו איש למשחק), הרבה יופי. מהסוג של ג', שכדרכו כרוך בצער וידוע למעטים. בת אדם שהיא אוצר בלום של ידע וכישרון, שהצילה והעבירה תחת ידיה עשרות רבות של חתולים, שכמעט וחוסכת אוכל מפיה, או שלכל הפחות אוכלת ומתקיימת באותה רמת קיום שהיא מעניקה בקושי לחתולי החצר הרבים שלה (חשבתי זאת כשפתחה מגירה במטבח המסדרון החדש שלה כדי למצוא פינוק לחתולה האם הכחושה, והוציאה שתי קופסאות שנחו שם כתף אל כתף: האחת אוכל רטוב לחתולים והשנייה טונה לאנשים. היא פרקה כל קופסא לקערית אחרת, הוציאה קוטג' מהמקרר, הערימה על הטונה כמה כפות ואת היתר הפרישה לקערה השנייה, והנה לשתיהן מוכנה ארוחת הערב).

היא עבדה בעבודה קטנה ומסודרת, טכנית למדי ושוודאי לא מיצתה את יכולותיה. בזמנה הפנוי, עיצבה תכשיטים בקווים פשוטים שנצנצו כשהתפארה בהם למולי, מופלאים ומלאי ברק. היא חלמה, כך סיפרה בגילוי לב לא מנסה להתחבא כלל, על פריצה בקריירה חדשה, סדר עולם חדש של הגשמה, מכירה והתעשרות, אבל הייתי מסופקת אם היא בעצמה באמת התכוונה לכך. על כל פנים הייתה חסרה, כך אמרה (ולא נותר לי, על בסיס המידע שספגתי, אלא להצטרף ולהסכים), את הכישורים הטכניים והחברתיים לשם כך. אוצר בלום שמכיר ביופיו אבל גם בבלימתו המובנית, ונדמה שהוא מקבל זאת כמעט בהשלמה. היא רמזה על חיים צעירים לא פשוטים, על קשיים שהלכו והתקשו בליבה, סיכמה שהיא לא רוצה זוגיות או משפחה. "כבר עברתי את הגיל להיות אמא ממילא".

ואני, בניגוד גמור לצייתנות הגבולות האנושיים הכללית שלי, אך בעקביות להתנהגותי במפגשים הנדירים ומאיצי הדופק עם לא-אמא-מרצון, הייתי חייבת לשאול: "אז ממרום השנים, את לא מתחרטת?". איזו מין שאלה זו בכלל, שאלתי את עצמי בעוד אני מוטחת בפניה, בפני הילדה-זקנה, הנדיבה ועדינת הלב, בעלת הממלכה המשונה העמוסה הכמוסה. היא נפנפה את השאלה מעליה, בהחלטיות או בכוונה אמיתית. ואני אמרתי לעצמי בפעם המיליון: זה ודאי לא עסק שלך, וזה ודאי לא מלמד אותך דבר על עצמך. וכל אותה העת צ' ואני מטר מעל גובה הרצפה בה מתרחש מופע האמהות חסרת המעצורים של החתולה האם וחבר הגורים שלה.

אז ידעתי שהגיע זמנה של החיה הקטנה, לחיות או למות. מסרתי לצ' את הפרטים היבשים כפי שמסרה לי אותם הוטרינרית הצעירה: יש שני קטבים, או הצלחה מלאה או כשלון מוחלט, או אימוץ אמהי חומל לשגר הטבעי או טריפה אכזרית. צ' הקשיבה, אבל היה נדמה שהמידע לא חולל בה שום תגובה משמעותית. לא ידעתי אל נכון מדוע, אבל הנחתי שאולי קורה לה עכשיו מה שקרה לא פעם אצלי: איזו גסות לב (קטנטנה), לדרך שבה מצוקת החיה תסתדר. לא שחלילה היינו רוצות שתפגע, אבל אין ממש ברירה, וזה היה הסיכוי היחיד הממשי שלה להצלה. אין אלא לנסות. אם תיטרף, אם תפסיק להיות בעיה, זה נורא, אבל מה היינו יכולות לעשות אחרת?

פנינו אל המשימה ברגשות מעורבים, כך נדמה לי (אם היטבתי לקרוא אותה), של פחד וסקרנות למה שיקרה לנו. לה. התוצאות לא היו מיידיות וגם לא חותכות. החתולה-האם רחרחה את החיה הקטנה. פרצופה הביע שילוב של מורת רוח ועניין, אך מיד שבה אל גוריה ואחר כך התהלכה במשך זמן ממושך בין החדר הגדול למטבח הצר לחצר וחוזר חלילה, בעוד צ' ממשיכה לספר ולהראות לי מחייה. קשה היה לומר מה דעתה של האם, כל הווייתה הייתה מותקפת בדלדול כוחות נוראי. התפתיתי לראות בה אם אנושית צעירה שמסתייגת מצאצאיה. זיהיתי בה ייאוש, עייפות תהומית, שבר-קיומי של מישהי שחייה נלקחו באחת ממנה.

בשלב זה של הערב, כשתיים על שתי רגליים, כבר נטינו לקרבה ממש. קרבה גנרית, בלתי הכרחית, לכאורה קרבה של לית ברירה מתוקף הסיטואציה. צ' לא הפסיקה לדבר, ואני לא הפסקתי לנסות ולהתמקם מחדש ביחסי אליה. למדוד ולהשוות את דמיוננו ואת מרחקנו, בתקווה או פחד לגלות את עתידי. באמצע הלילה הופיעה פתאום ג' בדלת. "רציתי לראות שהפגישה מסתדרת", חייכה באפלה. עם בואה הומר הדואט המגומגם שלנו באחווה משולשת פשוטה ומוכרעת של הבלתי-מסתדרות, המדוכדכות, המצויות או בוחרות להימצא מחוץ לזרם. אז נזכרתי בניסוחה המדויק של ג', בשיחתנו, "היא משלנו". והיינו שלנו. עמדנו שלושתנו במטבח-מסדרון ופתאום היינו שלוש נערות רוקדות במעגל, ואז התגלינו שתי שושבינות זקנות מדי וכלה גם היא לא צעירה: נופפנו בכנפינו וצחקנו מעליבותנו ושימחנו את יופייה של ג', המבטיחה עדיין בגלל מסלוליה הקבועים, שאלנו אותה על שידוכיה. והיא, בהווייתה החסודה והעגומה, חייכה אלינו חיוך משבית שמחות אבל אוהב, והשיבה אותנו לסדר, "איפה הקטנה? כבר הראיתן לה את האימא החדשה שלה?". חיפשנו אותה בדאגה. היא התגלתה בפינה המרופדת, יונקת לצד אחיה החדשים. ואנחנו מעליה, שמחות. שלוש נשים לא ברורות, כבר לא צעירות, אוהבות חיות יותר מדי.