חיותה – חלק ד'

בגסות החיונית שהולידה אצלי החתירה להצלה של החיה הקטנה, הותרתי את צ' לבדה עם כל הבלאגן בסוף אותו הערב והלכתי לדירתי החדשה. בימים הבאים כמעט ולא התקשרתי לשאול לשלומה ולשלום החיה שהפקדתי בידיה (או לשלום יתר החיות באמתחתה). גרוע מכך, לא התפניתי להקל מעט על העול הכלכלי הרובץ על כתפיה, חלקו באשמתי, וזאת על אף שהבטחתי לעזור, אם בקניית אוכל אם במימון עיקור לחתולה האם כשתתפכח מאימהותה הטרייה. על משטח הזמן הכולל שתפסה לי החיה הקטנה מרגע הופעתה, קפצו והשתלטו בן-רגע כל עיסוקיי הקודמים, של ימי התמקמות מעורבבים בענייני שגרה רגילה: המשך התאקלמות בעיר ובדירה החדשה, הלימודים, העבודה באוניברסיטה, אכילה ושתייה וכו'. אחת לכמה ימים שלחתי לצ' הודעה, כשידעתי שהיא בעבודה ולא יכולה להרבות בדיבור, בודקת מרחוק שהעסק דופק. חזרתי להיות גברת לעצמי, בחורה עדיין-לא לגמרי-לא-צעירה שהצליחה, לא בלי ייאוש, להעתיק את חייה מירושלים לשפלת החוף, לראות אם בטעות המהלך יביא שינוי, מה כבר יש להפסיד.

אחרי שבועיים ומשהו צ' התקשרה. הייתה הסתבכות. כבר כמה זמן שהיא מודאגת אבל "עכשיו המצב באמת לא נראה טוב". חוץ מדלקות העיניים והפרעושים הידועים שלא מפסיקים להסתובב, כבר כמה ימים שכולם משלשלים. במיוחד החתולה-האם מדאיגה אותה, נראה לצ' שהיא הולכת ונעלמת. היא ביקשה ממני שאבוא ואקח את החיה הקטנה כי זה ודאי מעמיס עליה והיא עצמה תיקח את יתר הגורים והאם לווטרינר. הצעתי לה שאממן את הביקור אצל הווטרינר אבל נראה שכבר לא האמינה לדבריי. האם היא כועסת? לא היה לי מקום בלב או בראש להתעסק בזה. שוב הייתי לבדי עם החיה הקטנה.

צ' פתחה לי את הדלת והובילה אותי בגבה ובלי סיפורים אל החדר הגדול. פינת ההנקה הוחרבה: גבול הכריות נפל אל הרצפה, והגורים הסתובבו בכל מקום בלכלוך ובקדחתנות. השארתי את מבטי בגובה הרצפה, מנסה לאתר בין כל הגושים הפרוותיים התזזיתיים הקטנים את זו ששמי רשום עליה, מנסה לא להישיר מבט לצ', אף שבכל זאת חשתי בשינוי ברוחה. אחרי כמה דקות של חיפוש, צ' בודדה בשבילי את החיה הקטנה והניחה אותה בידיי. היא השתנתה. גדולה יותר מהנקניק הקטן שהשארתי אבל עדיין קטנה. לרגעים לא הייתי בטוחה שהיא חתול. קווי המתאר של גופה, הפרופורציות שבין גודל הראש לאוזניים ומיקום האוזניים על הראש, דפוס צבעיה, כל אלה השוו לה מראה של גור נמרים או סוג של שרקן או אוגר (מי יודע מה ההבדל). שאלתי שוב ושוב את צ' אם היא בטוחה שהיא חתול, אך היא הייתה עסוקה בגוריה. מה שהיה בטוח זה שהחיה הקטנה היא חיה. עכשיו אפילו יותר קודם, הייתה נכונה לשרוד.

מביתה של צ' לקחתי אותה למרפאה וטרינרית מומלצת קרובה. הייתי בטוחה שינקו ממנה את הפרעושים ויחסנו אותה. קיוויתי שעל אף שנראתה כמו יצור טרום-חתולי, כבר גדלה מספיק בכדי להסתדר עם תחליף חלב אם בלבד. אפילו תיארתי לעצמי שלא אצטרך לתת לה אף תרופה. אלא שבסופו של דבר בילינו במרפאה, שלמזלנו הסתברה להיות גם מרכז וטרינרי למקרי חירום, את שתיים עשרה השעות הבאות, כשהחיה הקטנה מתנדנדת בין חיים למוות ממש. ממש, כלומר לא בראשי או בדמיונות הבעתה, או בחזיונות הכישלון שלי.

היא סבלה מהיפותרמיה חמורה. לקחו אותה מהדלפק המואר של ביקורים סדירים אל אחורי המרפאה הקריטיים, גילחו אחת מרגליה הזעירות ושאבו ממנה בקושי כמות קטנה של דם. אחר כך חיברו אותה אל אינפוזיה ואל מד חום והשכיבו אותה על בקבוק חם בתוך כלוב. אנשי הצוות נתנו לי, מוח צר, להישאר לצד הכלוב שלה, בזמן שניסו לחממה, לאזנה, ובעוד הם ממתינים לתוצאות בדיקות נוספות. בדיקות הדם המקיפות הראו מדדים נמוכים ואנמיה חמורה, שאולי נגרמה מריבוי הפרעושים על גופה (מסתבר שבקוטן כזה חיות יכולות להיכנס למצוקה בריאותית ממש מזה). אני עמדתי על רגליי עם הפנים נוגעים בגבולות הכלוב, מלטפת את הגוף הקטן והפושר בשתי האצבעות שהצלחתי להעביר בין שלבי המתכת.

אחרי כמה שעות ניגש אליי הוטרינר האחראי, חייכן, מעורר ביטחון וקירח, ואמר שאין שיפור. עם חום גוף כזה, מצב מדדיה השונים, וקטנותה, המליץ לשקול המתת חסד. "זה או זה, או שאפשר לנסות תרומת דם ולראות אם היא מתייצבת. אבל זה גם יקר", הוא הזהיר, "וגם מסובך. בגלל שהיא כל כך קטנה אי אפשר למצוא לה ורידים. צריך יהיה לתת לה את זה דרך העצם של הירך. אני אף פעם לא עשיתי את זה." אמר, אבל לא נראה נרתע או מסתייג, אלא שקול ואף נרגש.

התייעצתי עם אמי בטלפון בבכי תמרורים. האם להפסיק את החיה הקטנה או לנסות להמשיכה? אף פעם לא הועמדתי בפני בחירה כזו, מעולם לא חשבתי שאצטרך. העזרה שלי לבעלי חיים במצוקה הייתה דומה לסוג הטבעונית שהפכתי להיות. לא כזו שמנסה לשנות סדרי עולם, שנאבקת לשינוי מהבסיס, אלא כזו שמנסה לעשות טוב ביחס לקיים, אם בהימנעות אם בהתמודדות עם מה שנקרה בדרכי ועליי להגיב לו, בתוך סיטואציה מסוימת ובלית ברירה. גם בסוג זה יש אחריות מסוימת, אפילו יותר ממה שהייתי אוהבת לחשוב. בעצם, הרי על תחושה של אחריות אישית וספציפית כל ההתמסרות הזו למצוקה מבוססת, ובכל זאת יש הבדל בין לנסות להציל את מה שממילא דורש הצלה (וקטור חיובי) ובין להחליט אם לקטוע את מה שלא מצליח להינצל (וקטור שלילי). האחרון היה עד עכשיו מחוץ לתחומי. אני, באופן עקרוני וכאורח חיים, מעדיפה לדבוק בווקטור החיובי, כלומר להגיב לחיים המתפרצים על שעריי, לא לברוא יש מאין (או אין מיש), לא להחליט החלטות של ממש. גם כאן, בחרתי בוקטור החיובי, גם אם לא היה רלבנטי יותר. החלטתי לנסות את תרומת הדם. רק התחננתי, ביני לביני, שאיני מגבירה בכך את הסבל שלה. הווטרינר החייכן אמר שעדיין יש זמן, ושאוכל גם יותר מאוחר להחליט אם להמית אותה, השאלה הדוחקת עכשיו, היא עדיין לא של חיים ומוות, אמר, אלא של כסף.

אמי אמרה שתצא לכיוון המרפאה בהקדם האפשרי. בינתיים חיכינו להגעת תרומת הדם ולאישור מהווטרינר הראשי של המרפאה. פרוצדורת הכנסת המחט דרך עצם הירך הסתברה כמסובכת למדי. הווטרינר החייכן ניסה שוב ושוב, נותן מכות קשות על העצם הזעירה של החיה הקטנה. היא שכבה תחתיו על חתיכת בד משובצת קטנה על שולחן הנירוסטה, נטולת כוחות, מסומרטטת, מעורפלת. שוב ושוב דפק החייכן בעצם הקטנה, וגופה המסמורטט פוצץ ונכתש בעדינות בתגובה, ללא שביב התנגדות. לראות אותה לא מתנגדת למכות הללו, הכאיב לא פחות ממראה המכות עצמן.

למרות מאמציו הרבים והביטחון העצמי שהפגין, הוטרינר החייכן נכשל בהחדרת המחט. גם כאשר הצליח אחת לכמה פעמים לחדור את מחסום העצם ולהעמיד את המחט כאנך כנגדה, מהר מאד התרופפה המחט ונפלה החוצה. הוא חדל מהניסיונות, התארגן לסיום משמרתו, הוריד את החלוק והחזיר דברים למקום, לא פנה אליי בהסברים על העתיד לבוא. נראה היה ששאלת המתת החסד מתקרבת לעברי שוב במהירות עצומה, הפעם מבלי אפשרויות ריאליות אחרות. האם בסיבוב זה אוכל להרגיש שזו פחות בחירה שלי, עתה כשניסיון תרומת הדם כשל? האם אצליח לא להרגיש אחראית או אשמה על מותה? רוב חיי ניסיתי להישאר על הגדה הטובה, זו של חוסר ההתערבבות. מנסה עד כמה שניתן להימנע, לא לקפוץ למים/ללכלך ידיים/להותיר עקבות. בסך הכל, בטח ביחס לגילי, הצלחתי בכך לא רע עד עכשיו. לא עשיתי שום דבר בלתי הפיך, שובר ומכאיב עד כדי כך שיטה אותי לכאן או לכאן, שיכריע אותי כמשהו מסוים על פני כל האפשרויות כולן.* האם אוכל להמשיך בחיי כשעל ידיי ההחלטה לשים קץ לחיה כלשהי? מעשה שלא אוכל להמעיט או לטשטש בו את מקומי, שלא אוכל להחליף לגביו בדמיוני את כל המרכיבים שלקחו בו חלק (הזמן, המקום, ההשלכות, אני) אלא אצטרך לקבל את ייחודיותו וסופיותו?

אז התחלפו המשמרות ובמקום הווטרינר החייכן בא וטרינר אחר. אם בקודם בטחתי, כשבא זה הבנתי שניתן לבטוח יותר. החדש היה צעיר יותר, משונה חברתית מעט, יהיר כדרכם של רופאים צעירים. הוא בחן בעין חדשה את תוצאות הבדיקות, את החום הנוכחי של החיה ואת מראה. הוא נהג כלפיי בחביבות עניינית, השיב לשאלות הרבות ששאלתי, התמודד באופן חיובי עם חרדתי הכללית, אבל הכל במידה מתונה ובלי חום מיותר. רק כשהתקרב אל החיה הקטנה, נמשך רוך מעיניו הטובות לכיוונה. בי נתן את אותו המבט שהכרתי מווטרינרים קודמים שפגשתי במסגרת מילוי תפקידי. מבט של הסתייגות לא-אישית מאוהבי החיות הפשוטים, לא אלה שהפכו את זה למקצוע, של רתיעה עד גועל מאלה שאוהבים קצת יותר מדי, מאלה שהם קצת משוגעים. ידעתי שהמבט הזה יגיע מתישהו גם עם החיה הזו, והודיתי על כך שהגיע מאוחר מהצפוי. בכל מקרה, ודאי העדפתי את מתיקותו השמורה רוב הזמן בכיסים נסתרים ויוצאת בהזדמנות מתאימה אל חיה הזקוקה לכך, על פני חביבות כללית, המפוזרת ללא איפה ואיפה, לאנשים ולבעלי חיים, כמו זו בה לקה הוטרינר החייכן. שהרי בענייני הצלה אנו עסוקים, ואני לא זו שזקוקה להצלה. על אף שחששתי שיחזיר אותי אל קדמת המרפאה, נתן לי גם הווטרינר החדש להישאר מאחור. אחרי שהצליח להחדיר את המחט בקלי קלות, והגיר לתוך הקטנה מנה יפה של דם, השאיר אותי איתה והמשיך בענייני חיות אחרים. עמדתי עוד זמן ממושך מחוץ לכלוב, ליטפתי אותה מבעד לסורגים, שרתי לה את כל שירי האלבום "Back to Black" של איימי המנוחה שלוש פעמים. לא עד שהתייצבה, אלא עד שהגיעה אמי והסכמתי להשאיר את החיה הקטנה לשרוד בעצמה.  

למחרת בצהריים חזרנו אמי ואני לקחת את החיה הקטנה הביתה. בכוח החיים שלה, ובהשקעה כספית לא מבוטלת (ותודה לאמי הצדיקה הנסתרת), יצאה אל העולם כחדשה. כל כך הרבה תלאות בכמה ימים ספורים על פני האדמה, לי לא היה כוח, אבל היא, גדולה עוד קצת יותר משהייתה כשפגשתי אותה בתחילה, המשיכה לבעוט ולהתקדם בחיות הידועה כבר שלה, בארגז קרטון על ברכיי בדרך אל דירתי החדשה. כשאמי הורידה אותנו בכניסה לבניין, כבר הייתי שוב אישה לא צעירה עם חתולה. הימים הקצרים שניתנו לי, להיות קלת-דעת ונטולת דאגות, בין השהיית האחים החתולים בירושלים לבין ההיענות לקריאת ההצלה של החיה הקטנה, בפעם הראשונה ואז בפעם השנייה, אלה נגוזו כלא היו. נו מילא. עברנו שתינו את שער הבניין ואחר כך נכנסנו אל הבית, אני צועדת גדולה והיא מונפת בזרועותיי, כחתן העובר עם כלתו בעד הדלת, "הרימו את קורת הגג נגרים", רק שבידיי חתולה, ומאיך שהחיים נראו עד אותה נקודה, זו הכלה היחידה שאביא הביתה.

* (למען האמת, בימי חייה של העתידה להיקרא חיותה, לא יכולתי לשאת את ההבנה שעשיתי את זה כבר. יחד עם סילוקו של דוביאל מחיי, פיתחתי את מודל ההשהיה, מודל שכאמור הלך ושוכלל עם החיות הבאות. הסברתי לעצמי שזה אינו מעשה סופי אלא פתרון זמני, וכך הגנתי על עצמי בינתיים מדין וחשבון פנימי נוקב. כדי שההשהיה תהיה לגיטימית, צריך היה בינתיים להחזיק במישהו אחר. האם זה העניין שהביא לפתחי את האחים החתולים ואת חיותה, ולא עניין המכסה המינימאלית לחיות במצוקה? תהיתי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s