חיותה – חלק ה'

אחרי כל זה, החיה הקטנה חייתה איתי זמן קצר בלבד. קצר להצחיק אל מול המאמצים והמשאבים שהושקעו בהשארתה בחיים. בזמן הזה גדלה להיות יצור קטן פראי ויפהפה, להפגיש אותי עם ק' שגם נתנה לה את שמה – חיותה, לרכוש לה אוהבים, ללמד אותי עוד כמה עניינים, ולהיעלם. באמצע הלילה של מוצאי ערב יום הכיפורים נכנסה לחדר השינה שלי לסיבוב אחרון. הקצתי ממנו, ראיתי אותה וידעתי שקורה משהו, אבל חזרתי לישון. יותר לא ראיתי אותה.

על פני השטח, ניסיתי לחפש אותה. שאלתי שכנים, תליתי מודעות מצחיקות-עגומות ברחבי השכונה, עשיתי סיבובי חיפוש אובססיביים ברחובות הקרובים לביתי, אפילו רצתי איזה ערב אחד לצד השני של השכונה להפוך אבנים ולהתבונן מתחת למכוניות בעקבות טיפ טלפוני הזוי שדימה לזהותה, שהסתבר כתעלול מכוון או תולדת מבוכה משונה של כמה ילדים חסרי כיוון. אבל לא באמת התכוונתי למצאה. הרגשתי, אף שלא הודיתי בזה אלא ביני לביני, שנשרה ממני באחת. שהיא איננה.  שכנים וחברים הציעו שגנבו-לקחו אותה, בשל יופייה ומתיקותה יוצאי הדופן. היה באמת משהו פתאומי בהיעלמותה. ללא סימני אזהרה – גם ספרותיים – מקדימים, שיכולתי להיאחז בהם כדי לתפור את סופה בחיי. לפתע נפקח שוב מבט צלול אל החיים שלי שחזרו להיות נטולי חתולים, תמונה שקופה ללא סימן, גם דהוי, להיעדרה. אל מול הצלילות הריקה ממנה יכולתי לבחור איזה תסריט שאני רוצה לגבי גורלה. בין נדרסה/ הורעלה, ובין נלקחה לבית של אנשים שפגשו בה ברחוב והתאהבו בה וביקשו להעניק לה חיים נפלאים, העדפתי לבחור באחרון. בזה או זה לא האמנתי במיוחד. ההכרעה ביניהם ממילא הייתה חסרת משמעות לתחושת האדישות העמוקה שהייתה בי לגבי הליכתה.

הספקתי לראותה חיה ממש, חיה בריאה, חיה במלואה, לתקופה קצרה. אחרי המאורעות הדרמטיים של ההתחלה, קיבלנו שתינו כמה שבועות יפים של שגרה. התמקמתי בדירה, התחלתי לעשות סיבובים בשכונה, דחיתי והמעטתי עד כמה שניתן את העליות לירושלים. ציפיתי שהתלאות המרובות שעברה יבגרו אותה, שתהיה עייפה, שתרצה לדלג על הילדות והנעורים ישר אל חיק הבגרות המבוססת והמנומנמת, והצעתי לה לרווחה חיים מנומנמים למדי, עליי הרי קפצה העייפות כבר. אבל היא התנהגה לפי גילה. קיפצצה לכל עבר בדירה, שורטת אותי שריטות איומות כל אימת שבשרי עמד בדרכה. היא בכלל לא הייתה עייפה. היא הייתה גור, תינוק, מתפרעת ומסתקרנת ולא נחה לדקה ונושכת ושורטת ונרדמת בפתאומיות, ופחדנית גם, כחיה זעירה. מצמצתי עיניים שקועות לכיוונה וביקשתי להשכיל. אבל עמד בינינו היופי, שמנע ממני ללמוד ממנה עליי. היא הייתה יפה כל כך, עדיין לא לגמרי חתולה, עדיין ספק-נמר ספק משהו אקזוטי אחר, עם פרוותה הכחולה-כמעט המקושטת חברבורות, עם עיניה הכחולות העגולות ואוזניה העגולות הנמוכות, ובמימדיה, גליל ארוך שמנמן אך זעיר. כל מי שראה אותה בפעם הראשונה, או השנייה ושלישית, פלט מין קריאת הפתעה וחיבה מיידית, אי אפשר היה לעמוד בפניה. תהיתי אם זה היבט נוסף של כוח החיות שלה, היופי הזה הקורא להגנה ולליטוף. היא הצליחה להמיס את כולם, אפילו את מי שהכי פחות ציפיתי שתחבב אותה, מי שבהתחלה אף חששתי מתוצאות המפגש של החיה הקטנה איתה.

כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה, במהלך החיפושים, שאלתי את בעל הבית אם זה מתאים שאביא חתולים. שאלתי את השכן הסמוך אם זה לא יפריע עם הכלב. רציתי לשאול גם את השכנה מלמעלה אם זה בסדר מבחינתה, אבל בעל הבית שהעלה יחד עמי עיניים במעלה המדרגות המלאות שקיות מתפקעות בחפצים ובשקיות מגולגלות נוספות, אגרנות זבל מפליאה שטרם פגשתי כמותה, החזיר אליי את מבטו וביקש לסלק, מורגל, הסתייגות לקוחה: "היא אישה טובה, היא לא מפריעה". מעל הר הזבל המתפלש באוצרות ששימושם או אי-שימושם ידוע רק לה, עמדה דלת חתומה. חיכיתי לפגוש אותה.

כבר בבוקר הראשון בדירה, כשיצאתי למכולת, ראיתי אותה. יושבת במרומי ההר, כאילו באוויר, או אולי על שרפרף קטן שנעלם מעין בין כל הערימות. קטנה וקמוטה, עם שיער מתולתל ודליל שנקשר בגומייה מעל ראשה. היא אמרה לי שלום קצר, בפנים חתומות שקו ישר ודק של שפתיים חוצה אותן מצד לצד, והמשיכה במלאכתה. כשחזרתי בערב המוקדם מהספרייה, עדיין הייתה שם, עסוקה. היא לא הבחינה בנוכחותי, או שמא עיניה קצרות הרואי לא זיהו אותי מבעד לאפלה היורדת של הערב. מה הייתה מלאכתה? איני יודעת, אך היה היגיון פנימי ברור, גם אם לא שקוף, וסדר קבוע חשוף יותר, למעשיה. המלאכה כללה פשפוש בשקיות, פירוק ערימות ושינוע חפצים וניירות ממקום למקום, הכנסת שקיות לשקיות נוספות וקשירתן, אגירת בקבוקים ודפי קופונים של סופרים. במחצית היום הייתה יורדת את המדרגות ומטאטאת את השביל משער הכניסה הראשי ועד לדלתי ולשער הכניסה של השכן עם הכלב. היא סידרה את פינת הישיבה הצנועה מול חלוני, שני כיסאות משרד מרופטים וכושלים מונחים זה לצד זה, שכיסתה בסדין ישן. מדי פעם הייתה יושבת שם עם מישהו מזוקן ומשופם שנראה כחבר ותיק או מאהב לשעבר, בשתיקה. היא ניקתה מעט פירות שנשרו מהעצים על המדרכה, השקתה את העציצים הנבולים ברובם. כמו עם העציצים, כך גם על מדרגות הר הזבל, פעולות הניקיון, הסידור והטיפול רק החריפו את הריקבון, העומס והלכלוך. מנהג פרי הרגל, או הפרעה בפני עצמה, שנערם כשכבות נוספות על גבי הזבל הרב. תמיד הייתה שם במרום המדרגות, כל עוד שרר אור.

כשירדה החשכה נעלמה פתאום בביתה. ניחשתי שזה בגלל שיש לה עיוורון לילה. איני יודעת מה עשתה בביתה אך נוצר אצלי הרושם שמעולם לא הלכה לישון. כל שעות הלילה פעל אצלה רדיו בקולי קולות, מכוון לתחנה עברית עלומה, מעין תחנת רפאים מזמן אחר. עם הווליום הגבוה קשה היה לדמיין שהיא מצליחה לישון, אני בקושי הצלחתי. בכלל היה קשה לדמיין מה קורה שם בין כתליה ביתה. גם את רגע הכניסה הביתה אף פעם לא תפסתי (בכל זמני שם ראיתי רק פעם אחת, בוקר אחד, את הדלת נפתחת,  בקושי רב, מעניין מה היה מצב החפצים הבית). מרגעי המפגש המצומצמים והקצרים שלנו, למטה-למעלה ללא חילופי דברים, עשתה רושם של אדם לא כל כך נעים או מזמין.

באמצע ספטמבר פרץ פתאום גל חום משוגע, מופע של סיום קיץ, ואי-עמידות השכונה לחום התגלה לי. החום של מישור החוף שכבר שכחתי ממנו, מוצק, כבד, דחוס. הוא לא הצליח להתפזר מהשכונה הלאה. הבתים הנמוכים המוזנחים על חדריהם הצפופים, הגרוטאות המלוכלכות שהפכו תפאורת קבע, גופי התושבים, אנשים צעירים או זקנים מדי להיות נוקשים כל כך בעל כורחם (וקומץ הולך ומתרבה של אנשים כמוני, שבאו מבחירה, אווריריים, מדלגים על התור מבלי שנאלצו לשלם את מחיר הקושי שהיה כאן כמו כרטיס כניסה), החום עמד במקום בתוכם. מי יודע מה פקק שם, חומר של ממש או חומר נפש, בתעלות הביוב ומהרצפה השבורה עד לתקרות הנמוכות, שלא אפשר לחום לזרום ולהתפרק הלאה, אל חלקים אחרים של העיר, אל הים, אל איילון. החום התקוע הציף הכל מעלה, השכונה לא יכלה לשאתו. עמו צפו ועלו, פורצים לכל עבר, עכברים, חולדות. הם התרוצצו ברחובות לאור יום ולאור פנסי הרחוב הלבנים מדי, השמיעו קולותיהם מכל עבר. פחדתי מהם באותם הימים. עד אותם ימים. הם עוררו בי בחילה. משתייכים לאותה משפחה ידועה לשמצה של חיות מסומנות בסימון תרבותי-מיתי עתיק של גנאי, בדומה למדוזות.

השהות בשכונה הכריחה אותי לראשונה להתמודד איתם. במסות. מראם הפך שגור בעיניי, משהו טבעי כל כך בזווית העין שכבר אין טעם להתעכב עליו. אבל זה לקח זמן. בפעמים הראשונות שראיתי חולדה, או אולי עכבר גדול, מי יודע, מתקדם נגד כוח הכבידה במעלה הבניין מרחק לא רב מחלונות דירתי הפתוחים, נחרדתי, גופי הצטמרר. אבל כמה ימים אחר כך, כשראיתי חולדה מפשפשת בשקיות הפתוחות של שכנתי ועולה במעלה המדרגות, כבר הייתי מעט מחוסנת. לא נבהלתי, בעיקר השתוממתי, התפלאתי, חשתי שביב רגש חיובי אפילו, לגביה. "מה זה החיים האלה", תהיתי לעצמי. זה עניין אותי.

בבוקר למחרת, כשראיתי את שכנתי במקומה על ההר, סיפרתי לה. היא הנידה בראשה בכוונה סתומה והמשיכה במלאכתה. חשבתי שאולי היא כועסת שפלשתי לעניינה. למרות שהציגה את כל מרכולתה על המדרגות, הסתמנה כאדם סגור, פרטי. לא יכולתי להעלות על דעתי אילו רגשות, אם בכלל, עוררה בה הידיעה. האם נבהלה, נגעלה, או אולי בכלל הייתה אדישה? פניה היו כרגיל חתומות עם חותם פס השפתיים הצר. המופע המשיך. כמה ימים אחר כך ראיתי יונה גדולה מתה, שוכבת בין קרעי עיתון ובקבוקים ריקים על אחת המדרגות הנמוכות, קרוב לדלתי. לא הצלחתי להתאפק ואמרתי לה גם על זה, והיא, בלי להניד עפעף, ירדה במדרגות, ארזה אותה בכפולת עיתון כמוכר דגים בשוק, וזרקה אותה לפח. אחר כך ראיתי עוד כמה חולדות מעפילות בלילות במדרגותיה, נוברות בשקיות שונות. העזתי לומר לה רק עוד פעם אחת יחידה. היא אמרה: "חולדה?", כאילו זו פעם ראשונה, "הא", כאילו הבינה דבר מה. הדבר עורר בי איזו דאגה דקה. כמו גירוד שטחי כמעט לא מורגש על קליפת הראש שמהדהד איזה גרד במקום אחר, פנימי, בגוף, לא מובן.

בימי גל החום גם התחלתי לתת לחיה הקטנה לצאת החוצה. היא הייתה יוצאת בטיפופים קטנים אך נחושים את הדלת, הולכת כה וכה, בודקת פינות נסתרות בין העציצים הענקיים לעומתה, מגיעה עד לגדר שער הכניסה, משתחלת אל חורים שונים בינות החפצים השונים של שכני שהיו מאוחסנים תחת המדרגות העמוסות: מכונת כביסה, פחיות צבע, פחי מתכת ענקיים מעלי חלודה של אוכל לכלבים, עבור הכלב שאומן לתקוף פולשים וישב מאחורי הגדר, פרצופו תקוע בקרע הפעור של יריעת יוטה ירוקה, עוקב בעניין אחרי מעשיה של החיה הקטנה. יצאתי אחריה מהבית, השגחתי שלא תצא מגבול החצר, שחס וחלילה לא תידרס לי אחרי כל מה שעברה, בכבישי השכונה שלא יודעת רחמים כלפי אף יצור. אחת לכמה דקות הייתי מחפשת אותה כי שוב נעלמה במבוכי החי-צומח-דומם בחצר. כל אותו הזמן, שכנתי ישבה במקומה הקבוע במרומי הר הזבל, בענייניה. בעיניה קצרות הרואי מצמצה לכיווני, אבל לא נראה שמעשיי עניינו אותה במיוחד. את החיה הקטנה בטח לא הצליחה לראות מכל כך גבוה (אני בקושי ראיתי אותה).

בוקר אחרי התקלות נוספת בחולדה מעפילה בהר, יצאתי אחרי החיה הקטנה ושיטוטיה. נשענתי על מפתן הדלת והתבוננתי בה. באותם הימים עוד נראתה לא-לגמרי-חתול, הייתה אמנם מעט גדולה ושמנמנה יותר, אבל עדיין קטנה, עדיין לא מוגמרת. הפרווה הכמעט כחולה שלה נהייתה מאסיבית יותר, והאוזניים עדיין עגולות מאד. למתבוננת בחיה הקטנה מרחוק, זוחלת ונוברת ככה, התחילה להתגבש בי בהדרגה ההבנה, נראתה כמו עכבר או חולדה קטנה, לא חתול. הרמתי את ראשי אל שכנתי העסוקה עד מעל צוואר בענייניה, הורדתי את ראשי אל החיה הקטנה המשתובבת בעפר מאחורי עציץ נבול. חולדה קטנה. שכנתי אומנם לא נקטה עדיין בפעולה נראית לעין בנוגע לחולדות, אבל עוד תהיתי על קנקנה, ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים עם החיה הקטנה שעד כה ידעה כל כך הרבה תעתועי גורל. הבטתי שוב בשכנתי שבמעלה ערימת האשפה, ובחיה הקטנה הנוברת בעפר מסביב לעציצים, והחלטתי לעשות מעשה. צעקתי לעברה במהירות כאומרת מילה אחת: "יש לי חתולה קטנה היא נראית כמו חולדה אבל היא לא רק שתדעי", והצבעתי לכיוונה.

בתגובה, שכנתי נעמדה במרום והתחילה לצווח צווחות חזקות וגבוהות. "איככס, איככס, אני לא יכולה לסבול חתולים". נפגעתי קצת בשביל החיה הקטנה, וכמובן שהופתעתי. אישה שחיה בינות הררי אשפה, שאינה מתרגשת מספיק מחולדות, שזורקת גופת יונה לפח כבדרך אגב, אישה שהלכלוך והמוות לא זרים לה, גורת חתולים כחולת פרווה וקטנטנה מגעילה אותה? אספתי את החיה הקטנה בכף ידי (אחרי כמה ניסיונות כושלים לגבור על זריזותה), ונכנסתי הביתה. בימים ההם עוד הייתה קטנה מדי מכדי לזנק אל החלונות ולצאת מבעד לחרכים. סגרתי לה את הדלת ותכננתי להשהות את ימי הטיול עד הודעה חדשה. אבל היה לה עולם לגלות. היא הסתכלה בי בעיניה הכחולות העגולות, היפות באופן מוגזם למדי, שתפסו כמעט את כל פרצופה הזעיר. "נכון, את שורדת", אמרתי לה. פתחתי את הדלת והיא צעדה לה החוצה.  

עוד כמה פעמים נפלטו משכנתי קריאות גועל ואימה כשירדה לטאטא וראתה את החיה הקטנה חוקרת בגינה. היא צעקה עליי שאקח אותה, שהיא מקלקלת את הסידור, שהיא הורסת עציצים (לגבי האחרון צדקה). אבל במקביל קמו ועלו ממנה קריאות אחרות, מתגברות בהתמדה ובמהירות, דוחקות לקרקעית את הקודמות: "היא דווקא יפה", "איזה עיניים יש לה!", "היא אוהבת אותי". ובאמת, נוצר איזה חיבור מיוחד בין השתיים, האחת מטאטאת ומשקה והשנייה תולשת עלים וחופרת גומחות, ומפזזת סביבה. לא רק ששכנתי הסתדרה איתה, היא התאהבה בה ממש. חיפשה אותה כשירדה לסדר את הגינה, דיברה אליה, צחקה וחייכה איתה. אחר כך כשהלכה החיה הקטנה, העלתה את זכרה עוד זמן רב, התאבלה עליה יותר ממני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s