חיותה – חלק ו' ואחרון

שכנתי התעקשה להמשיך ולומר שהיא לא אוהבת חתולים. הוכחתי אותה שוב ושוב כשכבר היינו מיודדות, והיא סירבה פעם אחר פעם, העוותה את פניה, בעוד החיה הקטנה חוצה, לכאן או לכאן, את המישור האדיר המשתרע בין נעלינו העצומות. עד שהבחינה בה. אז: "היא פשוט כל כך מיוחדת", פניה החתומות התרככו והפכו זקנות וקמוטות אף יותר, "בחיים לא ראיתי חתולה כזאת" (פיה, כמו דלתה, נפתח לחריץ, אך לא גילה מה מסתתר מעבר). גם אחר כך כשפגשה את ג", החתולה הבאה שלי, ניצת במהרה סיפור אהבה, זוגיות משמעותית והדוקה אף יותר. אך גם כשהיו בידיי כבר שתי הוכחות בשר ודם כנגדה (או בעדה), סירבה להודות באמת.*  

אל מי העוותה את פניה בתגובה לטענתי? אל האוויר? אולי אל איזה חתול מדומיין, אל חתול-רעיון, שהרי נאחזה, כנלחמת על זהותה, באי-אהבה תיאורטית, נוקשה ועיוורת למתרחש. עם כל עוד-בוקר ועוד חיוך רפה-פנים ועוד קריאות שמחה, התפוגג החתול-רעיון לפניה, בינינו, ואז נשארה מולי רק היא, זו שאהבה חיות יותר מדי עד שלא יכלה עוד. הרתיעה, הגועל, הדחייה, התגלו כמקום שאליו מתנקזים אחרי שנופלים מצוק האהבה היתרה, כל עניין השנאה-אהבה הסתבר כמעגל. יום אחד, במקום עוד אחת מהעוויות הפנים התוקפניות לאוויר, סיפרה לי איך היה לה כלב שאהבה אהבת נפש. אמרה: כמה הוא אהב אותה, כמה הקשיב לקולה, איך חיכה לה כל היום מאחורי הדלת עד שחזרה, כדי לצאת לטיול ולעשות את צרכיו בחוץ (חיכה מאחורי אותה הדלת, עתה דמיינתי הול מרווח ומרוהט בחסכוניות אסתטית, ארונית עץ קטנה וכורסא נאה עם ריפוד תכלת, כמה גיליונות עיתונים מונחים בסל קלוע, היה מקום). איך אף פעם לא עשה פיפי בבית, גם אם נשאר שעות רבות. סיפרה לאט ובפליאה, כאילו חוקקת בסלע דיברות מושלמות שאף כלב ממשי מעולם לא הצליח לבצע הלכה למעשה. אמרה איך יום אחד, במוצאי יום כיפור (אלא מה?), הרים אותו "איזה אידיוט מהשכונה", מישהו שהציק לה מאז שהייתה ילדה קטנה, והכלב נפל לו וחטף מכה. "בהתחלה היה נראה שהוא בסדר", אמרה, "אבל הוא בעצם נשבר, ויום אחרי זה מת". היא סיפרה את כל זה כלאחר יד, כשאני עומדת בתוך ביתי והיא מצדו השני של החלון, מטאטאת את שביל הכניסה, והחיה הקטנה מטיילת על משענת הספה הצהובה שבינינו, נעמדת על הסורגים, משוויצה ביופייה. "אני לא ייקח עוד כלב", אמרה ופניה המרוככות התעוותו בחיוך, חשפו נצנוץ כחול של שיניים.

והנה הסכנה. כמה פעמים בחיים סיפרו לי אנשים זרים את הסיפורים האיומים ביותר, על סופן האיום של חיות אהובות יותר מדי (את סופם של אוהבי חיות יותר מדי). בכל פעם הכה בי הסיפור מכה חזיתית במפתח הלב. ציפור שיר, בז, חתול אחד (הפרטים המלאים שמורים במערכת), והנה עכשיו כלב, מסתיימים ומסיימים. בכל פעם שאני שומעת סיפור כזה אני נזכרת שהפחד העמוק שלי לא התממש, עדיין. סיפורי החיות שאספתי בשנותיי הם פעוטים, עדינים, לא חורבניים (הם הסתיימו במוות לעתים, אבל לא סיימו אותי). יש אנשים שאוהבים חיות יותר מדי ומתה להם חיה והם פשוט מפסיקים. לא משתקמים, לא קמים. זה הצד השני והמשלים של סכנת ההתערבבות: לא רק לגרום כאב, לשבור ולפגום באופן בלתי הפיך, אלא גם להיפגע, להישבר, לכאוב עד היחרבות (ומה קורה כשזה קורה עם אנשים? מה יקרה לי?). עם כל הפחד שלי כל השנים, הנה אני שוב נזכרת, בעצם אף פעם לא חוויתי הרס כזה, החיים חסו עליי. האם זה עושה אותי אוהבת חיות יותר מדי רק בפוטנציה? אולי אינני ראויה בכלל להשתייך לחבורה? הנה אלה שקרה להם, תלמדי, ככה זה נראה. ולרגע חלף מול עיניי חתול-רעיון פרטי משלי: דוביאל, אבל התפוגג באוויר.

*

חזרתי אל הנסיעות לירושלים, לקראת תחילת שנת הלימודים. בחורה יפה ירוקת-עין שהכרתי מהתואר הראשון וגרה בשכונה האכילה וליטפה את החיה הקטנה בזמן שהייתי מחוץ לעיר. פלרטטנו בהודעות, ואחר כך התחלנו לצאת. בילינו כל ערב, אכלנו ושתינו מחוץ לבית, נהנות מהליכת הכוח יחד ברחוב, כף יד קשוחה תקועה בכף יד קשוחה אחרת. היה מגומגם, ושקט מדי, ושרוף קצת בתחתית אצל כל אחת מאיתנו, אבל נעים, עושה חשמל, יחד. כל קרבה הציתה תגובה פיזית חזקה ששיערנו שאומרת הרבה יותר מזה. ק' נתנה לחיותה את שמה, כמו שנתנה לעוד כמה חיות ארעיות שעברו בדירתי באותה התקופה. כדרכה היא דייקה, אכן חיותה היא הייתה.

חיותה גדלה לה קצת בינתיים, כבר נראתה יותר כמו חתול. היופי כחול הפרווה ומתוק הפרצוף שלה הלך וגבר ככל שגדלה, מעורר פליאה, ובכל זאת פינה את החזית לכוח דומיננטי אחר, שהותיר את חותמו על כל היתקלות איתה: ציפורניה. היא הייתה תאבה לבתר ולשסע כל מה שנקרה בדרכה. בכל דבר, יצור אנושי, צמח או רהיט, ראתה מושא אפשרי ומעורר חשק לפירוק. התעופפה לה שלופת ציפורניים ב-360 קמ"ש מקצה אחד של הדירה למשנהו. אחרי שסיימה לחבל לחלל ולפצוע, הייתה נרדמת בבת אחת, כאילו איבדה הכרה, בתוך תיק זרוק על הרצפה, או על כף רגלי. כמה מתוקה היא הייתה החיה הקטנה.  

למרות שכבר היה סוף ספטמבר, ולמרות שגל החולדות הממריאות לגגות נרגע, בערבים היה ממשיך לעלות חום עצום מתחתית השכונה, באלימות כזו. הייתי יושבת מותשת על הספה, כל החלונות פתוחים, וחיותה מתרוצצת פנימה והחוצה דרך החלונות, משאירה את זרועותיי שותתות דם בדרכה. החום העלה איתו ג'וקים רבים, חומים וגדולים. כשהתחלתי לראות אותם בכמויות בחוץ, שמחתי שיש לי שומרת סף קטנה ואמיצה. "הגיע הזמן להחזיר את חובך לחברה", אמרתי לה והיא בהתה בי בעיניה הכחולות העגולות, לא מבינה. ובאמת היה שקט. אולי לא הצליחו בכלל להיכנס הביתה. אבל אז, לזוועתי הרבה, החל טקס יומי, לילי בעצם, בחסותה של חיותה, של לכידה, הבאה וביתור ג'וקים מסכנים. היא הייתה לוכדת בכפותיה ג'וקים מחוץ לבית ומכניסה אותם דרך החלון. על הרצפה היא הייתה מנהלת נגדם קרב חסר-סיכוי, מבתרת אותם לכמה חתיכות גסות, מכניסה אותם לפיה אבל לא כדי לאכול, הם לא עניינו את הבטן שלה, אלא רק את כל האיברים שלקחו חלק במלאכת הביתור, כדי לנעוץ שיניים ולפרק ולנתץ לחלקיקים. אני הייתי יושבת על הספה משותקת מאימה, מביטה בחצאי ג'וק מנסים להימלט מכפותיה, מביטה בזעזוע בחתול צעצוע היפהפה אבל רצחני וקר הלב שהבאתי לביתי. היא התבוננה בחלקים הנאים שפיזרה בסקרנות מעשית, חסרת עומק, כמו ילד שמתבונן במכונית שפירק. לא היו לה שום סנטימנטים.

לילה-לילה, אותו טקס, אותם מראות, כל לילה ג'וק אחד קורבן לפחות. בהתחלה עוד רציתי לנסות ולהציל אותם ממנה, אבל הבנתי שאין לי סיכוי להוציא ממנה ג'וק שלם, והמסכנים שעברו תחת כפותיה, עדיף שכבר יסיימו את חייהם, וכמה שיותר מהר. חצי קדמי אין לו הרבה לאן להתקדם בעולם, על-אחת כמה וכמה חלק אחורי. הטקס הלילי הזה עורר בי אי-נוחות, לא רק בגלל המראות הקשים, או בגלל שהוא קירב אליי חיה נוספת ממשפחת החיות המסומנות אימה, אלא כי הוא עימת אותי עם נושא שאיני אוהבת לחשוב עליו, שכן איני יודעת מה לעשות איתו: יחסי החיות בינן לבין עצמן.

כמה חמלה ועדינות ואמפתיה קיבלה חיותה, כבר מימיה כנקניק קטן. האנשים שפגשו בה בדרך, הרעיפו עליה חיבה וטוב, זיהו בה רגשות שונים, הזדקקות, חוסר-אונים, פחד. השלימו בחיבה את שתיקותיה, באמצעות לבם ומוחם האנושיים (אני, ואחרים). והנה עכשיו, כשהיא סוף סוף עומדת על רגליה, כשהיא מדברת, היא מפגינה אכזריות מעשית כזו (חתלתול קטן שהוא בעצם נמר). הצצתי אל תוך תחומן של החיות, ממלכה שמוסר אנושי אינו משחק בה, ואיני יודעת איך להבין מה משחק בה. סיפרתי לאמי על טקסי הביתור הליליים, משתקעת בצלילים הגבוהים, פירוטכניקה גרונית של אימה, ואמי אמרה במעשיות: "מה את רוצה? היא חיה". בני משפחה אחרים פשוט משכו כתפיים, רוצים לומר "שוב פעם זו" (אני), כפי שהם עושים בשנים האחרונות לא פעם. כשסיפרתי לאבי, הגיב באחד מאותם סיפורים שהוא אוהב לספר לי, בכל פעם על מקרה אחר, אבל בתבנית דומה: הסיפור מתחיל דווקא נחמד ומעודד, כבשה קטנה שמתחברת עם נמר גדול, או ארנבת צעירה שמתיידדת עם דב חזק, הם נהיים חברים הכי טובים ומבלים את כל הזמן יחד (לפעמים יש סרטוני יוטיוב להמחשת החלק הזה בעלילה). "ומה בסוף קרה?", אבי משתף את הקהל ומחייך אליי חיוך אוהב, "מה?", אני שואלת בעצבנות, יודעת כבר שלא אוהב את התשובה שאני עתידה לקבל, "יום אחד הנמר טרף את הכבשה" (או הדב את הארנבת). "חיות הן חיות. הן לא חברות. הן נחמדות עד שהן רעבות, או עד שזה לא מתאים להן יותר". אני לא אוהבת את הסיפורים האלה, מרגישה מובלת כצאן לטבח בכל פעם שהם מתחילים. יכול להיות שאבי צודק, כלומר באזורים מסוימים הוא בטוח צודק, אבל אני מעדיפה להשאיר את הידיעות האלה מחוץ לתחומי.

אני מעומתת מדי פעם עם החייתיות הלא אנושית של החיות. כמו בהיתקלות בטקסי הביתור של חיותה, או בפעם ההיא שרצינו אמי ואני להתנדב בבית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן, והסתבר לנו שכדי להתנדב צריך להתמודד עם מאסות של דגים ועכברים מתים, מזון לחלק נכבד מהחיות (לא התנדבנו). אני דווקא לא מהטבעונים המיסיונרים, אפילו לפעמים נדמה לי שאני מבסוטה קצת יותר מדי על אנשים שאוכלים גם מוצרים מן החי (אולי חיה דרכם את תאוותי לגבינה, או לבורקס), והחיות – שתאכלנה מה שהן רוצות, אני לא נכנסת להן לצלחת. אני פשוט לא אוהבת להיזכר בחייתיות הזו מפני שהיא מערערת את בטחוני לגבי הדרך בה אני ממלאת פערים לגבי חיות (תיאורטיות, וחשוב מכך: אלה שאני פוגשת): מה חיות מרגישות וחושבות? ביחס לעצמן, לעולם, זו לזו? מתי אני עוברת את הגבול הקריטי מלראות אותן כפי שהן, אל עבר קוטב הבדיון הרע? מתי אני אוהבת אותן יותר מדי, במובן שאני שוגה, משליכה, מעמיסה על חייהן מתוך חיי, מבלבלת סדרי עולם, מתרחקת מהמציאות. רגעים כאלה אל מול החייתיות מעלים שאלות רבות שאין לי עליהן תשובה. כלומר: מעלים חרדה.

בעוד חיותה הלכה והתרחקה ממני לקוטב החיות, אני הלכתי ונהייתי יותר אדם (לטוב או לרע). תחילה התרגלתי לג'וקים (בדומה לאותו טיפול בחשיפה שעברתי עם החולדות החביבות), אחר כך התעוררה בי אמפתיה כלפיהם. לא חשבתי שהיום הזה יגיע, תמיד נראו לי חיות מחוץ לתחום, אבל בשפירא, ועם חיותה, כבר הסתבר לי שעליי להישען לאחור ולקבל את כל מה שמתפרץ. בעוד הם נאבקים על חייהם התבוננתי בהם, לעומק, בסבלנות. עם הזמן שלנו יחד (אני על הספה והם נושמים נשימות אחרונות, האם הם בכלל נושמים? נדמה לי שלא), הם נהיו חיות סתם. חיות רגילות. וכאלה אני מחבבת. טוב, לא אשקר, חיבוב של ממש השגתי רק בהמשך. בשלב הזה הייתי פשוט אדישה, או ניטראלית, כלפיהם. לאחר שהפסידו בקרב, וחיותה התעלפה לה באיזו פינה קטנטנה, הייתי מפנה את חלקיהם עם המגב אל היאה, ומשם אל הפח. כלומר התמודדתי התמודדות ישירה עם האיכות החומרית שלהם, עם רעש הפריכות המתכתית שלהם, דבר שלפני כן, לא הייתי מסוגלת לדמיין לעשות. אפילו קראתי עליהם בוויקיפדיה, אפילו עשיתי עליהם חיפוש תמונות בגוגל, והתבוננתי בתוצאות המוגדלות מבלי לעפעף או לסגור את החלונית מיד. לאחר מכן, גם אחרי שחיותה הלכה, לא שבתי לקפוץ קפיצות מעקמות קרסול בשבילים חשוכים, כל אימת שטס לעברי ג'וק, וכשנחת מהתקרה ג'וק בזמן שיעור יוגה, ממש ליד ראשי, הגיתי בלכידתו הידידותית בכוס, בשחרורו אל הגינה, בעוד יתר המתרגלים קמו לחסלו. שנה ומשהו אחרי חיותה, כשגרתי שוב אצל אמי, פגשתי במקלחת ג'וק. אמי, מחסלת הג'וקים הידועה, צלפית נעליים מיומנת ועשויה ללא חת, מיהרה לעמוד לרשותי, אבל ביקשתי שבמקום להרוג נלכוד אותו ונשחרר מחוץ לחלון. היא לא חשבה שזה רעיון כל כך טוב, אבל, כמנהגה בקודש, זרמה איתי. אלא שלא הצלחנו לתפסו (וזאת למרות שבוויקיפדיה אומרים שאלו שמגיעים אלינו הם החלכאים והנדכאים של הג'וקים, אלה שלא ממש בסדר). הוא חמק ונעלם בין רגליי דרך הדלת הפתוחה, היישר אל חדר השינה של אחי. אז עבר לגור איתנו ג'וק בבית. בלילה נרדמתי בלי קושי.

המשכתי להתבונן בחיותה. לפעמים עם ק', לפעמים בלי. לפעמים בליווי ג'וקים, לפעמים בלי (התחיל טיפה להתקרר). היא הלכה וגדלה, הלכה ונהייתה עצמאית יותר, יצאה יותר ויותר החוצה. עוברי אורח שונים היו עוצרים מדרכם, ולא משנה מה מידת עצבנותם וכמה החיים מחצו אותם, וכרעו לקראתה בקריאות פליאה והיקסמות, מאותן הקריאות השמורות לתינוקות חמודים במיוחד ולגורי חיות בסרטוני אינטרנט. אולי אחד מהם לקח אותו איתה. יום לפני שנעלמה, בערב יום כיפור, החלטנו ק' ואני להפסיק לצאת. כל כיפור החשמל בגופי הלך ודעך בלעדיה. חיכיתי עוד יום אחד בלי חיותה והתקשרתי אליה. היא ניסתה להרגיע אותי, עם מוחה המעשי, אמרה שזה קורה עם חתולים ובטח התרחקה קצת וייקח לה זמן לחזור הביתה, אבל היא תחזור. "אם היא לא תחזור עד מחר, אני אבוא איתך לעשות סיבוב בשכונה". הסכמתי, למרות שידעתי שחיותה לא תחזור, כי רציתי עוד קצת זמן איתה.

בתום שנת החוזה ברחתי מהדירה, מותירה-מתירה את קשריי הארעיים למקום. ק' שעברה לצד השני של העיר, שכנתי האגרנית שהמשיכה בענייניה ושקיותיה, חיותה שמי יודע מה אירע לה. לקחתי עמי את ג" ואת כל חפציי המרובים והמעיקים, ועברתי לאמי בכפר סבא. השהות בשפירא פרצה את החיים עליי, הייתי עדה להם יותר משהייתי אי פעם. כששקטו להסתער עליי, חזרתי לסורי. רגע אחד אחרי שיבשו כל המעיינות וגו', ללא אוויר, ללא מים. אז עשיתי את התנועה היחידה העמוקה שטבועה בי פנימה, חזרתי הביתה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, כך גם אני, כך גם כל חתוליי (כמעט).

* הטקסט הזה עוסק בחיות ואנשים שפגשתי ואהבתי פעם (בעיבוד, ליטוש והרתחה סיפוריים). כל מה שמופיע בו מת כבר, כדרך כל בשר או כל לב, ועם התקדמות הסיפור, ככל שמופיעות בו יותר ויותר גופות, נהיה לו מעצמו כוח מאגי ממית מבחינתי. את החיות החיות שלי, את חיות ההווה שלי, את החיות המפעמות בי ובחיי עדיין, אני מבקשת להשאיר מחוץ לטקסט, לעד מאה ועשרים.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s