אני מתבוננת בה והיא בי. אני מניחה שהיא-היא, לכך אני נוטה, אבל בעצם איני יודעת. איני יודעת דבר לגבי מה שמולי, לפניי. היא קטנה, מרופדת נוצות רכות בגוונים כהים, הגימור הכתום בשולי צורתה כבר ניכר, או שאני מדמיינת… (קריטי לדעת האם היא עדיין-לא, או תכף-כבר). הכנפיים שלה נראות ארוכות מדי, משתלשלות עד לרצפה, כשרוולים שגוברים בגודלם על הילד שאבד בפנים. שעת צהריים שכל הדברים בה מונחים על כף פני השטח. היא נטועה במרכזה של מרצפת גדולה בצבע פנינה ביציאה לחצר, לא זזה. ציפורה קטנה. אני מחזירה לה צמצום עיניים, נושמת לעומקי, דוחקת מעל אוזניי את המנגינה המוכרת, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. לא אשלוף מולה את חרב הרחמים. עדיין לא. אולי. ככה לתמיד.  

שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע עדיין מסתובבת. חיה באדישותה. ואני חשבתי שתעצור ותיפול.  אני כבר עושה את כל מה שצריך לעשות, התנועות כבר מסתדרות עצמאית במערך האיברים. אני קמה, שמה מים על הגז, מצחצחת שיניים בזמן שמחכה שירתחו, מכינה לי קפה, מתקלחת בזמן שמחכה שיתקרר, מתנגבת, שמה קרם גוף נגד היובש שמתחיל לנגוס בירכיים האחוריות ובאחורי הזרועות, מבשר בבשר את החורף, מתלבשת. מכינה שני צנימים עם טחינה וכמה צנוניות חתוכות דק עם מלח, פלפל ושמן זית, מתיישבת על הספה בסלון ואוכלת אותם בשתי נגיסות ומורידה אותם עם השלוק האחרון של הקפה הפושר כבר. מדפדפת קדימה ואחורה כמה עמודים בספר הנוכחי, להיכנס חזרה לעניינים, עד שמאיצה בעצמי לקום ולצאת מהבית אל העבודה. הכל מואר. החפצים והמרצפות והקירות מונחים באור, חד שכבתיים, מוצגים חשופים מכל צידיהם. זהו זמן טוב לאמוד את הדברים כפי שהם (בניגוד ללילה, אז הבית נחטף על ידי הכמיהות העמוקות והמיטלטלות לשם ולכאן של החפצים ושלי, וידי ולבי על התחתונה). אבל ד' איננה עכשיו. היא כבר בעבודה כשאני מתעוררת, וחוזרת אחרי שיורד לילה. והרי אותה ואותנו אני רוצה לאמוד. כשאנחנו סוף סוף מצטלבות באור יום, בצהריים נדירים שאני בבית והיא שבה ישר ממשמרתה, היא מופיעה לפניי בסלון בבגדיה הבהירים הספורטיביים הקצרים כבר מדי לעונה, תוקעת בי את שתי שלוליות התכלת הקפואה המסעירה שבפרצופה. גם היא בודקת, אבל בשתיקה, בלי תנועות. אני מודדת את זרועותיה, את ירכיה, את בטנה. אותי-אותה.  

אני מודדת אותה באור הצהריים, ועולה בראשי הניגון: "אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והייתה מודדתו בטפחים בכל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים". למדידתי נוספת התענגות. באור הצהריים המלא, בשרה של ד' הופך לזהב. אבל רגע אחר כך אני נבהלת, שהרי אני מדקלמת סיפור חורבן: "וכשהקיפוה מצודת ירושלם טבחתו בידו ואכלתו. ועליה מקונן ירמיהו ואומר: ריבוני, 'אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים' (איכה ב, כ). משיבה רוח הקודש ואומרת: 'אם יהרג במקדש ה' כוהן ונביא' (שם) – זה זכריה בן יהוידע הכהן".* מה קורה, אני שואלת את עצמי ומניחה לד' לגשת לענייניה, מה קורם עור וגידים.

אני חוזרת בכל ערב מגובה בחפצים נוספים מבית אמי, בערימות. לפעמים אני צריכה לעשות כמה נגלות מהמכונית לבית. אם ד' נמצאת היא נותנת יד. אני הכי ערמומית שאני יכולה. מקווה שהחפצים יכריעו איזה מאזן בינינו, בבית, שאבין מה קורה, שאעשה משהו קורה. זה ודאי לא נסתר מעיניה, וזו כוונתי. אני מנסה לזהות על פניה תו של התנגדות, הכרה ברגע בו כמות חפציי מטה את הכף לטובתי, לרעתה (אם במושגי רע וטוב, כפי שאני חוששת, עסקינן). לפעמים צהריים נדירים והיא מסיימת משמרת ולא באה הביתה, איני יודעת למה, איני רוצה או מעזה לשאול. אני שואבת כוח מכל החפצים המסודרים כל כך יפה בבית שלנו. המסודרים יפה עד שיהיה בלתי מתקבל על הדעת לפרקם.

מה קורה, מה קורם עור וגידים

עובד במקום עבודתי קורא לי לחצר. "את טובה עם החיות", הוא אומר לי, ומצביע עליה, "נראה לך שקרה לו משהו?", הוא שואל אותי, ואני: "תביא לי קופסת נעליים, כפפות ומגבת מטבח, אני אטפל בה. ותסגור דחוף את הדלת זכוכית, הכלב של ש' פה".

היא מתבוננת בי מהרצפה, אני כורעת לידה, עוטה את הכפפות כבדרך אגב, שולחת בתנועה טבועה, בלתי נשלטת, את ידיי לתפסה, אבל היא חומקת ממני. ובכל זאת: לא עפה. אני מסירה את הכפפות ונשענת לאחור על ישבניי, בישיבה מזרחית. זו גוזל של מיינה, ויותר מזה, אני מתורגלת, מזהה: פרחון.

פרחון, אני מהמהמת לעצמי, עוף צעיר שעזב את הקן, שמצוי בתהליך לימוד לעוף. הוריו נמצאים בסביבה, משגיחים עליו ומדריכים אותו בעת הצורך, אבל משחררים את החבל כדי שילמד ויסתדר בעצמו (משחררים עד כדי אימה בקריטריונים הוריים אנושיים). הפרחונית הזו, היא אולי בסדר, אולי לא. אולי אוזרת כוחות לניסיון תעופה אמיץ, אולי פצועה. אני לא מצליחה לראות היתכנות של תנועה מתחת לשרוולי הכנפיים הגדולים. אני מתבוננת בה והיא בי. שתיקה שבתווך שבין הציפור לאדם משתררת בינינו. המתנה להבין מה קורה, מה קורם עור וגידים. האם היא פצועה, או שהיא סתם על הקצה.

פרחונים מסתובבים על הארץ. ככה סתם, באמצע העיר, בין רגליים חותכות על מדרכה צפופה, באי-תנועה מוקף מכוניות שועטות לכל הצדדים, בקרב עץ שורץ חתולים. הם מתהלכים בנדנוד על הקרקע, נדמים יצורי-ארץ, זרים לטיסה, נטושים. הצדיק מהמרכז הוטרינרי בשרון סיפר לי פעם, אחרי התלבטות פרחון נוספת, איך בעונת הפרחונים, אנשים צובאים על פתחיו עם ערימות. הפרחון הקטן, הבלתי מוגן, שאין לו מושג מה לעשות בשתי המוטות הקטנטנות המדלדלות מתחת המקור אל הרצפה, כל זה נראה לא נכון, מסוכן, כל העסק נראה כמו משהו שצריך עזרה… שוב ושוב, הצדיק נאלץ לומר להם: זה פרחון, זה מה שהוא אמור לעשות, תשאירו אותו במקומו, ההורים דואגים לו. (הזוועה בעניין: הסיכויים להישרדות פרחון בריא בטיפול אנושי צונחים אימים לעומת הסיכויים להישרדותו בסביבתו הטבעית. פרחוני ציפורים מסוגים מסוימים, מסרבים להיות מטופלים שלא על ידי הוריהם, סותמים את פיהם, מפנים כנף לחיים, מתים). גם אני נשאתי על כפיי, לא פעם, אני מניחה, פרחונים כשרים, אל ההצלה העקרה. אם לא הצליחו לעצור אותי ולהסביר לי, בשיחת טלפון מרחוק, שאין צורך. סביר להניח, שאותה Hausrotschwanz שלי בלייפציג, הייתה פרחון תמים, ורק אני לא הייתי שלמה. אז החכמתי קצת, אני יודעת לזהות פרחון, יודעת לא להריץ אותו במיידי באלונקת זרדים אל המרפאה. אבל אין בכך משום הקלה. אני עומדת מנגד, מסמנת איזה גבול של הצלה (הגנה מפגוש מכונית, מלוע חתול) – אבל איני מתכוונת לעשות דבר. אני מסנדלת את איבריי אליי, אל ההגיון. אך החרדה שהפרחון לא יסתדר, יידרס, יימעך, ייאכל, יתרסק – נותרת בעינה. אין איך לפתור אותה. והרי זה בדיוק העניין, זו המהות של היות פרחון. זו המהות של התבוננות בפרחון. יכולה להתגלות כאן עצמאות, בהירות, תנופה, ויכול להיות אסון. עליי להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו, עד לרגע שאולי יהיה מאוחר מדי. כך גם הפעם. כי זאת שלפניי, כך נראה לי, אינה פצועה.

אני עדיין בכריעה מולה, בהידבקות ההתבוננות. והיא – לא זזה. על-אף שצהריים, כבר נרמז מעט קור, נרמז מה שעתיד לקרות עוד קצת, מתישהו, עם שינוי העונה. אני נזכרת בכלב של אמי, החרדתי, שיודע על סופת רעמים וברקים לפני בואה. הוא מתחיל בשריטת הדלתות (לא באמת מעוניין לצאת או להיכנס, באף חלל אין באותו הרגע הצלה), אחר כך הוא מתחיל להצחין מפחד, נעמד כמעט עליי, ולא מרפה שעה ארוכה. ברגע של אומץ, דוהר-מדלג ברחבי הבית ותוחב את עצמו, גדול המימדים, מתחת למיטה של אמי, עד הבוקר. האם עדיף לדעת את מה שעתיד להתגבש? איני בטוחה.

הפרחונית אינה מתבוננת בי יותר. היא מתרכזת ממני והלאה. הייתי אומרת אפילו: מתבוננת פנימה, קשובה. האם היא מפחדת? מוטרדת? כואבת? אולי היא ממתינה. יש בינינו את אותה שתיקה. מאחורי דלת הזכוכית עומדים כמה עובדים ובוהים, אני מרגישה את חקירתם האנושית הכפייתית על גבי. ואז, פילוח השקט. בבת אחת, הפרחונית מנתרת-מתעופפת אל עץ כמה מטרים הלאה. אני מדדה שפופה באטיות אחריה, נותרת בכריעת ברך כדי לחזות בה: כיצד הגוף זז עם נשימתה, האם רועדות או קורסות רגליה. היא מתבוננת בי בשקט חזרה. נבונה. הקונטורה הזעירה מתרחבת ומתכווצת נוצות מהתרגשות, אני מניחה, מגאווה. שנייה-שתיים בזמן שקט והיא מתעופפת אל עץ בצדה השני של החצר. גם אני גאה. אין גאווה כזו של ההצלחה לזהות משהו בחוץ.

בערב אני שבה הביתה לספר לד', אבל היא איננה. ממילא חושך כבר, זמן רדום לעניינינו. אני מסדרת את מקבץ הספרים שהבאתי איתי על הכוננית בחדר השינה. אחר כך מחליפה מיקומים של שני שרפרפים בבית: את הקטן הכחול-כהה שליד המיטה, אני מחליפה עם הנמוך והמרובע יותר, בצבע תכלת, שלצד הספה. אני מסדרת על כל אחד מהם את החפצים שהיו על הקודם. אני מתבוננת על הסידור החדש, כלומר מטביעה אותו בתוכי ומחכה לשמוע את הרשמים שבוקעים מבפנים. אחר כך אני משקה את העציצים במרפסת, ותוהה אם יש סידור מוצלח יותר להושיבם בו. בחצות אני מפסיקה להתקשר אליה ונשכבת לישון. לבי מעביר את הלילה בתנומה כבדה ומוחלטת.

* ספרא, בחוקותיי, ו,ג.