בתזמון פנימי בלתי נמנע הגעתי אל בית המדרש. שעות ארוכות, ימים ארוכים, ישבתי שם. זה היה רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב. הטיפה האחרונה התאדתה לה והותירה אותי בבדידותי, אך זיכרון הכאב עוד רדף בעצמות כרוח רפאים אמיתית למדי. לא יכולתי או לא רציתי להסתדר יותר לבד, להישען על עצמי. וכמו כדי לנעוץ מסמר בעצם היבשה לגמרי, התחיל החורף, נהיה נורא קר.

קירות האולם הגדול שהיו בשעות היום לעולם היו מכוסים מדפים חומים ופשוטים, עמוסים ספרי תורה, עיון ומחקר. ביניהם, שולחנות פורמייקה חומים מרובעים, מונחים ברווחים דומים על מרצפות בגוון פנינה עכור ובניקוד בז'י ישן. לאורך התקרה, מעל המולת התלמידים, מנורות ניאון חשופות מקובעות בשלשות, העמידו אור לבן בדחיסות מתונה. כל החלל כולו חומרים בסיסיים, עניינים, לא יפים. מרכיבים יחד תפאורה מחמיאה על דרך הניגוד להתרחשות החשובה באמת: אנשים הופכים במילים, הופכים למילים. החומר והגוף משניים, מסויגים, נשכחים לזמן מה.

נפגשנו אנשים שונים בכדי לקרוא יחד, להתפלמס, להחליף מהלומות למען החידוד והלימוד, לדבר זה עם זה (או עם זו, במקרה זה). אבל לא במילים משל עצמנו, לא בחרבות עשויות מידינו. היינו נושאי הכלים של טקסטים גדולים מאיתנו. הקריאה המשותפת הציבה את כולנו על מישור שווה לכאורה, איפסה את ההבדלים.

ניסיתי למשוך עד כמה שניתן את ההתמקדות העיוורת (מלאת העיניים) בטקסט. לא רציתי לראות דבר מחוץ לגבולותיו. לא רציתי לראות הבדלים כי לא רציתי להילחם או ללהטט על חבל דק מעל פערים. רציתי להיכנע, לגמרי. לעבור. להפוך להיות כמו האחרים, שנראו לי אחידים בדמותם תורתם אמונתם. לקבל יחד עם ההיטמעות את חבילת ההטבות של תושב חדש, של צרור-תשובות וודאות אחת, שדימיתי לראות באמתחת התושבים הוותיקים. בזמן ההוא, ניסיתי לבלוע כמה שיותר מילים, לשתות דפים עד מלוא הגרון, עד שיתגשם החיזיון שגבה מול עיניי: שאפתח את פי וייצאו ממנו בטור מילים של אנשים אחרים. (לא כתבתי)

חלק מהזמן ישבתי בחברותא, במקרה הספציפי שלנו שלישיה, יחד עם שני בנים למדנים חכמים, שולטים היטב בחוקי המשחק אך מסבירי פנים וידידותיים למתקשה. ביתר הזמן ישבנו כל הקבוצה מסביב לשולחן הארוך (מורכב למעשה מכמה שולחנות קטנים מוצמדים זה לזה), לשיעורים שונים. הדיונים התנהלו במהירות שיא. גזרי טקסט הושלכו זה נגד זה. קושיא נזרקה מעברו האחד של השולחן ותירוץ-נגד חבט בה מהצד האחר. המשוחחים: בנים כמעט כולם, בוגרי ישיבות, מסגרות מכשירות, מקפיצים, משליכים, מודדים, שוקלים את ערכן ופשרן של האמירות שהוחלפו באוויר, מטיחים לכיוון אחר ושוב חזרה. אני, איפשהו באמצע, לרוב רק ביקשתי שלא ייעצר הכדור-הסובב-סביב לשולחן בקרבי. חששתי שאיחשף בקלקלתי, שיקלטו שאני לא מסוגלת להבין משפט פשוט בארמית או שיתגלה עד כמה איני דתייה, עד כמה בסיסי הידע שחסר לי בכדי להיות חלק.

מכיוון שלא יכולתי להיעלם, הייתי עסוקה בהסוואה. עד שאשלים את המהלך הנשאף להסרת חלקים. התבוננתי באולם בית המדרש המרובע וביקשתי לראות בו מסדרון צר להידחס בו, ובכניסה – הזדמנות להשיל מעליי איברים. ממה בתוכי יכולתי להיפטר? להיפתר? הכאב שכן בעצמות, אי אפשר היה לחלץ אותו מתוכן, גם אי אפשר היה להזיזן. אם לא הן, אז לסלק את כל מה שניתן מהקישוטים שסביב, שעל-אף ולא בזכותם הגעתי עד הלום. להשיל כל מה שמתגלה כמותר, מיותר, בשאיפה אל גרסה מגוידת יותר, מגורדת עד הלשד, I'm travelin' light.

לעת ערב חזרתי לחדרי.

כמו בכדי להבליט את ההצטמצמות, גרתי אז בבית ענק, רחב-חדרים ובעל תקרות גבוהות. בסוף המאה ה-19 היה למלון היהודי הראשון בעיר הקודש, ועם השנים שקע לדרגת ארמון חרב. חיינו כמה נפשות חיות, בבית הזה. פרט לי, שותפה-חברה והאחים החתולים. אבל היה מרחב מספיק בכדי שלא נתקל כמעט זה בזה, זו בזה, זו בזו בזו בזה. שותפתי ואני התאמנו הליכות והיינו כל אחת בענייניה בחדרה, אוכלות ומתקלחות ונכנסות ויוצאות במשמרות, כמעט לא נפגשות, והחתולים התרוצצו אי שם, הרחק מעינינו. לפעמים, בהשתלבות נדירה של הבלחת שמש פתאומית עם גיחה קצרה שלי מהחדר, ראיתי אותם מסתובבים במרפסת הענקית, ארץ זנוחה משובצת בריכות גשמים וגבעות עלים. הצצתי בהם מבעד לחלונות המעוטרים והמאובקים של המבואה, או מעבר לחריץ בדלת הברזל הענקית, מתחבאת מפניהם ומהקור. ביתר הזמן ודאי הסתתרו תחת הרהיטים הרבים שהיו מפוזרים ללא הגיון בחדרים השונים. רהיטים מוכפלים, מיותרים, שירשנו מדייר זה או אחר בשרשרת הסטודנטים והמבקשים להיות אמנים שבסופו של דבר החלפנו. האחים החתולים גם הם ברחו מפניי רוב הזמן, ואני שמחתי. אהבתי אותם, כלומר אהבתי להציל אותם, אבל לא רציתי לחיות איתם. לא רציתי לחיות עם אף אחד/ת. חיות או אנשים. רק עם הרצל הסכמתי ללכת לישון.

רוב הזמן הייתי לבדי בחדרי.

עם ההעמקה אל בית המדרש, השלתי מעליי את החיים הרבים מדי שניסיתי לחיות יחד (שבאף אחד מהם לא ממש רציתי). ויתרתי על המהירות והפעלתנות, והרחקתי מעליי כל גורם מפריע לריק שטיפחתי מסביבי ובקרבי. התעוררתי בחושך ועליתי בעיניים טרוטות ובהבל קפה על קו 19 והתחפרתי באולם הניאון עד שירד הערב. בתווך: כמה סיגריות, כמה כוסות קפה, ערגליות. חזרתי אל המלון בחושך, הישר אל ערימות הספרים שביצרו את חדרי. הלכתי עם ספר לשירותים וקראתי מעל שולחן הכתיבה האילם בזמן מנת הערב, וקראתי עד שנרדמתי (ושוב עד שנרדמתי שוב), וחוזר חלילה. אם הייתי מנתקת את עיניי משורות טקסט הלב מיד היה קופץ מבהלה. הייתי אבודה. ולמרות זאת, בתוך מרוץ המילים הזה, הרגשתי שאני לא מצליחה לאחוז באף מילה. בסוף היום בבית המדרש, לפעמים אחרי שעות רבות של חפירה בחברותא, בהתקדמות איטית וסיזיפית ומלאת נכונות, ועוד כמה שעות של חבטות בקצב מעל מהירות ההכרה מעל השולחן הארוך, נותרו לי רק כמה פירורים עלובים שלא מרכיבים אף מנה, חצאי-תובנות. גם במלון החרב המילים לא הצליחו להיספג פנימה, למרות שתליתי אותן על הקירות.

אולי נעשה בזמן הזה שינוי כלשהו במחילות נסתרות ובנתיבים דקיקים תת-עוריים, אך לא זיהיתי אותו. אך את מה שקרה לגוף ראיתי ואהבתי. מיד עם כניסתי לבית המדרש נעניתי לתביעה שזיהיתי: להיות מוקפדת. אי אפשר היה לגעת, אי אפשר היה להתבטא בציבור בקווים הישרים המורגלים. ברור שאפשר היה, אבל אחרת. עד אז הכרתי מעגלים פשוטים ומתרחבים של חיבה: מהלב בפרץ רחב החוצה אל הזרועות והאוויר המקיף מסביב למחווה ולליטוף ולחיבוק. עתה פתאום הייתי צריכה לעשות עצמי סייג לעצמי, להפוך את החיבה – במובן הרחב ביותר של המילה, לסימנים, כמו שרקדנים מסמנים ריקוד, אלא שבמקרה זה לא תהיה אף פעם הופעה. לדבר עם חבר לקבוצה, עם חבר לחברותא, מסביב לשולחן, או מחוץ לדלתות הזכוכית, בהפסקה, שניים עומדים מעשנים ליד המאפרה העומדת: הגוף נשמר מוחזק מעט לאחור, הלב והחום הנפרש ממנו באופן טבעי, נותר לכוד במכלאת הצלעות או יוצא נוטה ממנו הצידה לפספס בכוונה את הגוף אליו רצה להתכוון. הגוף מסמן עיגולים קטנים מאד מסביבו של רטט חי, של סקרנות, של חיבה, של תשוקה לאחר. המחשבה מתפזרת כהססנות באיברים על הדרכים היצירתיות להעביר מצית (מאוחר יותר כאבתי לגלות, בעצם לא הכרח לחשוב כל כך הרבה, הכל זורם באלגנטיות לנולדים מבפנים). לעמוד ליד השיש בתור למיחם, או מעל הערגליות של ארוחת ארבע, לשלוח ידיים אל הקופסה. אסור להוויה הגופנית להתפזר, אסור לפגוע במסלולו, אפילו האווירי, של גוף אחר. שתיתי את כל זה בצמא של מדבר. להיות סולידית, אחוזה, חנוטה. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער וגו' ולא נותר בי דבר.

באותם הימים הלכה והתבהרה אצלי הרגשה-מחשבה, שאני יכולה למסור את עצמי כל כולי להשגחה חיצונית. קראתי יותר ויותר על הרבי, ועל החסידות בכלל, הידקתי קשרים עם ידידה שתמיד חיבבתי, אמנית שחזרה בתשובה, ויחד דיברנו עם איגרות הקודש. התפללתי, אזרתי אומץ ללכת לבית כנסת זה או אחר בשבת. במקום לחשוב להרגיש או לדבר – מה שלא רציתי יותר, כי הרגשתי נבגדת – מילאתי פי לכל אורכו של היום מילים כתובות ומלמלתי אותן החוצה. אחרי שהתבוננתי ולמדתי בעזרת נשים, עשיתי גם אני את המחוות במקומות (הטקסטואליים) הנכונים, את הצעדים קדימה ואחור, את ההשתחוויות. למדתי מתי לומר את המילים בקול רם ומתי להשקיט.

אז נגמר הסמסטר הראשון ובית המדרש יצא גם הוא לחופשה. היום הפך יום ולילה של הסתגרות בחדרי. כתבתי עבודות וקראתי כל מה שהצטבר מסביבי. אז באו כמה ימי שלג וקור קיצוני-פתאומי וערמו ערימות שלג מסביב לבית. סגרתי אחריי את הדלת וישבתי כנקודה בסוף משפט, אל השולחן בחדר הגדול, קרוב לקיר הירוק פנדה שבמרכזו עמד החלון, הפונה אל מגרש החנייה. כולי עיניים. מאוחר בלילה, בשלבי כניעה למאבק בשינה, הייתי מדמיינת את הרצל נשכב לידי על שולחן הביליארד בבית הזה ממש, פעם פעם כשהיה המלון, משום שבא בהפתעה והחדרים היו בתפוסה מלאה.