כל קירות חדרי עירומים למעט אחד. ימים קרים, מים נערמים קשים, לבן על גבי בוץ, קרקע הרחובות. אי אפשר – וגם איני רוצה – לצאת. שותפתי והאחים החתולים, אי שם… מחוץ לשדה ראייה ושמיעה. טיפוסים מבקשים להתכרבל, לנוח אצל, ודאי מתחממים צמודים מרובי גופים אל תנור מרובה צלעות. כבר כמה ימים שהם הלאה ממני. בחדרי, שני תנורים דולקים, אבל הוא אינו מוכנע לגמרי מקיפאונו. גבולותיו צלעות בולטות, חשופות וקרות והתנורים מנסים להמיס את בטנו. האור נלקח מהחלל באחת, נותר רק צבע דק מן הדק. איני יודעת מה מקורו, אם הוא שהצליח להסתנן איכשהו מבעד לשמיים הכבדים הנמוכים ולפתיתי השלג, או פועה חלושות מזוהר הנורה החשופה התקועה גבוה גבוה בתקרה (מסביב לה בולטים מסלולים מעגליים, זיכרון לנברשת שהייתה תלויה שם פעם, אי-אז בימי המלון ואורחו בתפוסה מלאה, הרצל). זהו לא אור ממש, אלא פני דמדומים, בלי קשר לשעה. נים לא נים בצבעים (או בהיעדרם). אור נר המרפרף כמחשבה קשה על היחלשות הראייה. מה יישאר לי אם אאבד את הראייה (מגיל כה צעיר עיניי מוכרות לקויות, ולמרות זאת ודווקא בשל כך, אני חייבת להיאחז בהן כמוצא אחרון וראשון, מוטל בספק וודאי). צלעות חדרי עוצרות את דממת השלג שבחוץ (שהרי איש לא הולך ברחוב במזג אוויר שכזה, אני מדמיינת. מבעד לחלון רואים רק עד שער היציאה של החניון, עם המכוניות הדוממות כבדות תחת השלג). גם אצלי שאון שתיקה. קירות חדרי עירומים, קרים. למעט קיר אחד.

בשבתי, לבדי, אל שולחני.

מעל שולחן הכתיבה, בגובה המבט הפוגש את הקיר, מרקע ההתבוננות שלי. במהלך שנות העשרים, עם כל מעבר עיר-דירה-חיים, אני מפרקת ומדביקה מחדש סידור כזו או אחר של דימויים על הקיר: תצלומים וגלויות שקניתי, אספתי, וגזרתי בדרכי, וברווחים ביניהם, ציטוטים שנקרו או כריתי בדרכי. בתום ההדבקה: קונסטלציית כוכבים נבחרת מנצנצת מעל השולחן ומאירה את הדרך. ביוספרה מדומיינת של הנפש שלי. השולחן: לתקופות עליז ופורה, לתקופות דומם ועקר. עתה שקט.

בכל מעמד של פירוק והרכבה מחדש, גם המראות גם המילים עוברים סינון קפדני: אלה שיבחרו ויודבקו על הקיר (ובאיזה מיקום), אלה שיישארו במעטפת הנייר החום החתומה במגירה עד לבחינה הבאה, או חמור מכך: אלה שיוכרו כלא רלבנטיים ויזרקו. באותם ימים של רגע אחרי שיבשו מעיינות וגו', ההרכב שעבר בכברה כבר התחדד עד לשלד, נהיה לביוספרה מצומצמת ובסיסית מאד.

כל כך הרבה שנים ישבתי מול האוסף הזה עד שהיה והתעוררתי אצל השולחן ברגע, לגלות שמסביב לגלויות התחלפו הקירות, התחלף הבית (והאנשים), התחלפו השנים. אבל אם התחלפתי אני לא ידעתי לומר, שכן מרקע הדימויים שניבט בי היה פחות או יותר זהה.

בקו ישר מעל מנורת הקריאה שבקצה השמאלי של שולחן הכתיבה, גלויה רוחבית ובה נשקף נוף ים. רק משטח מים רגועים, נטולי גלים, ללא רצועת חוף, מתגלה תחת אור הירח. בעומק הפריים, קרוב לקצה הים הנראה לעין, סירת מפרש קטנה. מעל המים שמיים מרובי עננים גדולים ויפים, בחלקם בהירים בחלקם כהים מעט. הגוון השולט בתצלום הוא זהב-כסוף-לבן-ורדרד, והכל טובל בו. זהו אחד התצלומים הראשונים שצולמו, מ1856, של גוסטב לה גרא (gustav le gray), והוא נקרא "Brick au clair de lune'. זהו הדימוי הנקי ביותר באוסף, והוא מרבה להיבחר לקיר. כמה שלא אנסה להתקרב אליו, לעד תשאר הספינה באותו המרחק. הוא נותר יפה-לי, בלתי אישי, קבוע, מנחם.

באלכסון מגלויה זו ומעט מטה לכיוון ימין, גלויה נוספת, מהפורטרטים של מודליאני, איני יודעת את שמה. הכיתוב מאחור מהוה מהדבקות חוזרות ונשנות על הקיר (הקירות). הציור כולו נשלט על ידי גווני אדום, חום, בורדו ושחור. יש בו אישה גבוהת צוואר כיתר נשותיו המצוירות. הגברת הזו, אולי בת עשרים או שלושים, היא עגמומית, לא מרוצה, לא טוב לה. כתפיה שמוטות וצרות, נמשכות מטה אל עבר זרועותיה ואל הרצפה. השפתיים האדומות כהות יותר מהפנים קפוצות, מוחזקות באופן לא נוח קצת מעלה מדי, הסנטר מובלט קדימה בשל כך, העיניים והגבות נופלות יחד מעט מטה באותו כיוון עם הכתפיים השמוטות. נראה שעיניה, החומות יותר מאדומות, מימיות משהו. העיניים והשפתיים והבגד דומים בצבעם לרקע שמאחוריה (קיר? דלת? גם לה יש קיר משלה, אם הוא שלה). העור הבהיר שלה מובלט החוצה ובכל זאת היא נראית דהויה, חסרת חשיבות. אבל אני מזכירה לעצמי, בכל התבוננות, שבכל זאת נתנה לו לצייר אותה, ישבה מולו שעות. ואני מגלה במבט המתייסר והלא מרוצה הזה, היגוני, גם כוח. אולי היא בכל זאת חזקה ומרשה לעצמה. אולי הוא אוהב אותה, והיא יודעת. על גבי הגלויה עצמה, בחלקה התחתון על פני השוליים הלבנים, מודבקים שני פתקים דביקים קטנים ורודים זוהרים. בימני הציטוט: "הגוף הוא ספינה הנושאת את מתיה' (אריאל זינדר, מתוך "פשוט", אוניות תרשיש), בשמאלי: "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו" (ירמיהו ט, כ);

אני מתקדמת על הקיר עם המבט עד לאמצעו של השולחן וקצת יותר אל החלון. אחרי משטח אטום בן כמה סנטימטרים של קיר חשוף, בצבעו הלבן הפניני המלוכלך, יש את דבוקת הדימויים המרכזית, שחורים-לבנים כולם.

החלון מאלחש את קווי הטיסה הלבנים בחוץ. התנורים דולקים, מחרישים את ימי השלג. כבר נהיה חם למדי. ואני במרקע אצל שולחני. אינני אוהבת אלא פינה, לפעמים.

חצי ראש מעל סופו של הים מ-1856, מודבק תצלום מרובע מכתב-עת צרפתי לצילום שגזרתי כמה גלגולים קודם לכן, ובו נערה שוכבת על מיטת יחיד רחבה. החדר המצולם כולל כמה פרטים: בצד הימני העליון של הפריים כוננית נמוכה מלאה ספרים, למראשות מציץ חלקה התחתון של מערכת סטריאו. בחלקה התחתון של המיטה, הקרוב למיקום המצלמה (ומאחוריה, אני מנחשת ואף בטוחה, ישנה צלמת) יש כרית מוארכת עגולה ודחוסה. אבל כל הפרטים הללו הם תפאורת רקע לפרט החשוב באמת: הנערה השוכבת.

אני רואה אותה מחלקה האחורי. מזווית שכיבתה רק קצהו של המרפק בולט. הגב קעור, מהישבן ועד הראש, בזווית לכיוון הכרית. קצת משיער ראשה בולט גם הוא, בקצה המיטה, אבל מרביתו, וכך גם כל פרצופה, מכוסה תחת שמיכה או ציפה. אולי שימשה לה כרית או מקום מחבוא במתכוון, אולי נרדמה כך בטעות. היא לבושה בשמלה לבנה (על פי מידת ההבחנה האפשרית בתצלומי שחור-לבן), ילדותית צנועה ומעומלנת. רגליה החשופות מונחות אחת על השנייה מיושרות ומוחזקות עד לגרביה ומהם נעליה, המוחזקות מחוץ למיטה.

(אולי, עיניי מתלבטות תוך העמקה, בימי השלג הדוממים האלה, נטולי המעש, או בימים אחרים, אל מול קירות אחרים, זוהי בכלל ילדה? איפה עובר הגבול ובמה הוא טמון, שבין ילדה לנערה? האם בכלל ניתן לדעת זאת מתמונה מתה? האם חיים/התבגרות/השתנות יכולים להילכד בתמונת סטילס? יכולים לשרוד את הפיכתם לטבע דומם?

הדבר הכי מעניין בנערה ובתמונה כולה, הוא התנועה שלה. גופה מתוח, מוחזק חזק, אבל בה בעת היא חץ מושלך, מטעם עצמה, מהנעליים ועד לציצית הראש. נראה שנתפסה באמת בשנתה, שאין כאן העמדת פנים לשם התמונה. בגלל לבושה המלא, ומשהו שלא הצלחתי אף פעם לשים עליו את האצבע בהוויית התמונה הכוללת, נראה שזו שנת יום, שינה באור המלא. כל הדימוי אומר דיכאון, היעלמות, משבר נעורים או בית, בדידות אדם צעיר בתוך המשפחה. חשבתי פעם שאם אוציא ספר אשתמש בדימוי הזה לעטיפה. אבל בימים האלה הדימוי דוקר כמו נעץ את עיניי, איזה ספר. חלוד וקהה-חוד הנעץ ומכאיב מאד.  

בתחתית הדימוי המרובע, לרוחבו, מודבק גזיר של נייר פרגמנט כמעט שקוף, ועליו הקטע היחיד שכתבתי אני על הקיר. קטע קטוע, לא מוגמר, שדפקתי בתקופה אחרת על מכונת כתיבה: "לפני שהלכה פנימה אל הגלים הייתה צעד אחד לפניי לכיוון הים, הבטנו יחד על ספינה אחת ששטה שם, כנראה ספינת דייגים מעזהה* מיפו. אחרי שהצביעה על הספינה רצה אל המים והגלים לקחו את הגוף שלה עוד קצת ועוד קצת פנימה. לא חזרה. הבטחתי שאחזיר אותה, חיה או מתה אמרתי אחזיר אותה מה שיהיה, שההורים שלה לא יגידו שלא* איבדתי אותה, כי לא איבדתי אותה" 

מימין ובצמוד לתצלום הנערה השוכבת מודבקים אחד מעל השני שני דימויים-אחים, גם הם מעולם המים. בדימוי העליון, שהוא גם הדימוי הגבוה ביותר במערך הכולל על הקיר, רואים קבוצה של אנשים לבושי שחורים, למעט הילדה הקטנה ביותר הלבושה לבן, עומדים עם גבם אל המצלמה, על קצה צוק, מעל מפרץ רחב ופראי המוביל אל הים. שרשרת הרים סביב המפרץ מכתרת כמעט את כל הפריים. מול האנשים, כנראה היכן שהולך מבטם, ספינת מפרש גדולה ומפוארת באה במים, מקושטת מפרשים כספינת פיראטים. מוחי מקודד את הפרטים, המפרשים, בגדי וכובעי האנשים, כמשתייכים לתקופה אחרת, אולי הויקטוריאנית. התמונה כולה דרמטית, בניגודי השחור ולבן שלה, בטקסיות המושגת מעמידתם המצפה של האנשים, בחומרת הסבר של התקופה האחרת. היא נרשמת אצלי כתמונה אסונית של טריפה.

שנים אחר כך, ודאי הרחק מימי השלג אך איני יודעת לומר בדיוק מתי, ההתבוננויות במרקע אינן מעוגנות או ננעצות לציר הזמן, כשהורדתי אותה מהקיר והייתה בגפה, אני רואה שהיא פחות מבשרת-רע משזכרתי. התשובה לכך, אני מבינה, נמצאת בסמיכות לדימוי-האח שמונח בימי השלג מתחת (וגם בימים רבים אחרים בקרבה מרובה). דימוי דומה כל כך עד שנראה שהם משתייכים לאותה סדרה (איני יכולה לדעת בוודאות כי לא שמרתי את עקבות המקור). גווני התמונה דומים, הים דומה בפראיותו, ספינת המפרש המפוארת המופיעה בו דומה גם היא, התקופה האחרת נראית אחרת באופן דומה (אבל כמובן כל אלה גם לא דומים ממש, או לא דומים מספיק, גנריים). אבל בתמונה זו הספינה שקועה עד אמצעה במים, לא טובעת אלא טבועה כבר עד נפש, אבד עליה הכלח להינצל. במוחי התמזגו שני הדימויים לדימוי אחד: האנשים העומדים-מצפים על הצוק מתבוננים בספינה טבועה, שלא תגיע אל החוף. כמתגעגעים.

על חלקו העליון של הדימוי העליון מודבק פתק דביק ורוד זוהר קטן ובו ציטוט מתוך ספרה של נטליה גינצבורג "קולות הערב": "בסיפור הזה המקומות והאנשים בדויים. הראשונים לא נמצאים על המפה הגיאוגרפית, והאחרונים אינם חיים ולא חיו מעולם בשום מקום בעולם. וצר לי לומר זאת, שכן אהבתי אותם כמו היו אמיתיים".** בכל פעם שאני קוראת את המילים הללו, אני מצטערת שאין לי מספיק אנשים דמיוניים שהמצאתי להתגעגע עליהם.

* כך במקור

** תרגום: מירון רפופורט