כל ימי השלג הייתי בחדרי. חמישה ימים שבהם נברא בודד העולם. פעמיים ביום יצאתי לגיחות קצרות וממוקדות לשירותים ולמטבח לצרכיי הבסיסיים, וגיליתי חללים נטושים מאדם וחיה. פעם אחת נשמעה דפיקה בדלת. בדיעבד, צלצלו בראשי כמה דפיקות שקדמו לה, אלא שלקח להן זמן לנקב מבעד לקליפת מוחי, מבעד לשכבות הדימויים שמיסכו את הכרתי כשמיכת פליז חמימה. חדרי כולו היה כבר דחוס-חום.

"—" קולה של שותפתי קרא בשמי, כאילו קראו בו לראשונה.

"אני חייבת להתאוורר, רוצה ללכת לעיר העתיקה?".

לא עניתי. לא רציתי ללכת, כן רציתי להגיב (הנימוסין מחייבים). אבל לא יצא לי קול. שכחתי אולי איך לממשו.

כמה שעות אחר כך, כבר התחיל להחשיך, שמעתי את קולה שוב. בלי דפיקה, מדבר כמעט בלחש ובמתיקות, מבעד לדלתי: "העיר העתיקה הייתה ריקה. את לא מאמינה. אכלתי חומוס במסעדה חפורה בתוך קיר ונכנסתי לכנסיית הקבר ויצאתי חיה (כאן צחקה) השלג מגיע עד לברכיים".

הקשבתי

"גם בעיר עצמה אין כמעט אף אחד."

המשכתי להקשיב אבל היא נאלמה-נעלמה.

"ידעתי", אמרתי לעצמי לראשונה בקול, והוא נשמע צרוד (פתאום חשבתי, בראשית ודאי היו יסודות העולם צרודים, מגומגמים, ההתחלה לא יכלה להיות חלקה ורכה), מוקדם עדיין לצאת.

"את רוצה לעזור לי להכין בתים לחתולים למטה?, הם קופאים", נשמע שוב קולה המתוק של שותפתי.

"איפה נמצא קרטונים?", שאלתי את עצמי בקולי החדש ובמוחי נצרף לסימן הלשוני דימוי של קרטון. אז בא והתיישב בו חתול. שותפתי אולי לא שמעה אותי, יותר לא נשמע קולה.

בבת אחת נעלם השלג. נחשפו היסודות שראיתי מבעד לחלוני: המכוניות החונות, אספלט החניון, הבוטקה של השומר, פחי האשפה המתפקעים מימים רבים ללא פינוי, שביל האבנים המוביל אל מדרגות המלון החרב. כולם חדשים, נקיים, מנצנצים תחת השמש החדשה, מתגלים בכוחותיהם. אני לא התגליתי ככה אלא כמו קולי: צרודה. לא הבקעתי מבעד לשתיקה שעטפה את חדרי וראשי אל בוקר חדש, אלא מגולגלת בתוכה נפלטתי החוצה, אל הגלגלים השבים להשתקשק, אל קו 19 וממנו אל האוניברסיטה ובתוכה במעלה המדרגות וההר אל בית המדרש. חזרתי אל שולחן הלימוד עייפה וקמעה מאוכזבת. לא הצליח תהליך ההתגלגלות, לא נהייתי בזכות המילים לאדם אחר. ובעוד אני תקועה בכך, בחוסר ההשתנות, מזג האוויר התחמם.

הפרה שנשברה

למדנו אז גמרא הדנה במשנה "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה", הנכללת בעולם הסכמי השמירה, דהיינו בדיונים בהיבטים שונים של הסכמי עבודה, ובאחריות האומן או בעל המלאכה כלפי עבודתו וכלפי החפצים בבעלות אחרים שהוא עושה בהם שימוש במסגרת עבודתו. על פי המשכה של המשנה, במקרה הנידון על השוכר להישבע בפני הבעלים וכך הוא מתפטר מאחריות, ואילו על השואל לשלם לשוכר על הפרה. רבי יוסי מביע תמיהה על פתרון זה, ואכן, זהו מצב נוגד הגיון לכאורה: הרי על פי השכל הישר הפרה שייכת לבעלים, ולכן היה הגיוני שהוא זה שיקבל פיצוי כלשהו על אובדנה. כמו-כן, צפוי היה שהשוכר יישא באחריות כלשהי על האובדן, קל וחומר שלא ירוויח מכך.

בהמשך הסוגיה טוען ר' זירא שלפי שיטת המשנה יכול להיות מצב שבו הבעלים בעצמו ישלם לשוכר, ועוד יותר מפרה אחת. הוא מתאר את המקרה הבא: השוכר שוכר את הפרה מהבעלים למאה ימים ובמהלכם חוזר הבעלים ושואל מהשוכר את הפרה לתשעים יום. לאחר מכן השוכר חוזר ושוכר שוב מהבעלים את הפרה לשמונים יום ואז חוזר הבעלים ושואל אותה ממנו לשבעים יום והפרה מתה בתוך ימי השאילה. במקרה כזה, על כל שאילה ושאילה של הבעלים – שתיים בסך הכל – הוא חייב לשוכר פרה אחת. הבעלים שאל מהשוכר שתי פרות לחוד ולכן צריך להחזיר שתי פרות.

על שיטה זו אומר רב אחא מדיפתי לרבינא כי מדובר בפרה אחת שנכנסת ויוצאת ממצבי אחריות שונים. בשל כך, הוא שואל, מדוע שהבעלים ישלם לשוכר שתי פרות. רבינא משיב שמכיוון שלא ניתן להחזיר את הפרה עצמה, הבעלים משלם על ההתחייבות ולא על הפרה, ומבחינת התחייבות היו כאן שתי פרות, לא אחת. מר בר רב אשי מציג הבנה אחרת: אכן יש כאן שתי פרות, אבל אחת שאולה ואחת שכורה. השוכר יקבל לידיו מהבעלים פרה על "השאולה", ובזו שבמקום ה"שכורה" ימשיך לעבוד עד להשלמת ימי השכירות ואז יחזיר אותה לבעלים.

אני לומדת את הסוגיה ביחד עם חבריי לחברותא, שוברת שיני-מחשבה כהרגלי, מנסה להחזיק משפט אחד שלם בראשי, וכל פיתול מפיל את כולו לקרקע. כבר שעה ארוכה שאנו לומדים ובוקר מוקדם עדיין. קודקודינו נוטים זה לזה, מוחותינו נוקדנים-דקדקניים, נטולי לחלוחית. בד בבד, במוחי שלי בלבד, הולכות ומתרבות פרות. עוד פרה, ועוד אחת, הן בוקעות אצלי בראש, מועברות בין השוכר לבין הבעלים רצוא ושוב, ונשארות. אנחנו מתקדמים מילה אחר מילה, הם נוהגים נטולי ידיים, ואני עם אצבע יד שמאל מחזיקה את המילים שלא אפול מהשורה, מטיילת אל רש"י ואחר כך לתוספות, וחוזרת חזרה אל הגמרא. היום מתקדם ואורות הנאון דופקים בראש. אני מפלבלת בעיניי, קולות התלמידים הצעירים הרבים שהצטרפו לאולם בשעות האחרונות מתגבהים כקירות צליל המאיימים להתנפץ על גולגולתי. במקרה בוחן קיצוני פרטי שעולה במוחי, הבעלים והשוכר, בסחרור מסוכן של החלפת ידיים, מעבירים את הפרה יום יום מצד לצד. לא רק שתיים, אלא חמישים פרות, אחת לכל יום שאילה, עוד אחת ועוד אחת. הן באות ואינן הולכות. מתכנסות, נאחזות בקרקעית השכל שלי. הן גודשות את מוחי, מצטופפות, גודשות מקצה לקצה עד שמסתירות את פני השטח כולו.

עיניי פנימה, אני רואה, הן מתקבצות כולן סביב משהו. איני מצליחה לראות אך אני כבר יכולה לדמיין. הן גועות, אינן מקבלות את ההיגיון התלמודי, הן תובעות, אי אפשר לקבל עליה החזר! ואני נושמת עמוק, נו פרות, לכו מכאן. פוקחת עין ומוודאת שחבריי לחברותא אינם מבחינים שמשהו אינו כשורה, כלומר שאני מוסווית, אילמת כהרגלי, סתומה. אחד-שניים-שלושה נדנודים של ראשי, על דרך כפיפות קדימה-אחור של תלמידי חכמים, אני מצליחה: חמישים הפרות התובעות החזר על אמתן-הורתן-חברתן מתנדפות, מפנות דרכן, ונותרת על הקרקע של מוחי רק הפרה האחת ההיא, האמיתית, כלומר ההיפותטית-האמיתית, זו שנשברה.

נשברה.

איזו מילה איומה. ויזואלית כל כך. אוצרת בתוכה מראה קבוע, אסוני. כמו "הסתלקה", שאוצרת בתוכה התנדפות פתאומית, התאיידות, פרידה שהיא העתקת נשימה, נקיפת חומר ברורה בחלק העליון של הגרון. אני מבינה שזוהי כנראה תולדת הקסם או הזרות שמבצבצים מהפער, מהמרחק הלשוני-תרבותי ביני לבין המילים הללו, אבל הדימוי הויזואלי מסרב להימחות. פניה של הפרה על קרקעית מוחי לבנים מזוקן, היא מדולדלת כולה. עצמותיה בולטות בכאב מבעד לפרוותה הזיפית המלוכלכת. ודאי שתקרוס תחת העול, תחת עבודת כל ימי חייה הרזים, ללא הפוגה. חיי עבדות ללא גאולה.

ואני מצטערת עליה, פרה היפותטית מסכנה. ובעצם לא רק פרה היפותטית, אלא פרה היפותטית של לפני יותר מאלף חמש מאות שנה. רק עצמות, אם בכלל (היפותטיות), נשארו ממנה. נדמה לי שמשהו אצלי לא כשורה. אני מבקשת את סליחת חבריי לחברותא, הולכת לשירותי הבנות, נכנסת לתא שירותים כדי להירגע. ונכנסת לי מבחוץ מחשבה: הצער על הפרה הזו לא יאה כאן, כמו שאסור להתפלל במקומות מריחים. אני מנגבת דמעה אחת שהצליחה להשתחל מלבי הקפוא, הסדוק, החוצה.

בסופו של הלימוד אני אוספת את חפציי, נדחקת אל טרמפ חביב מחבריי לקבוצה, נפלטת לבדי אל מרכז ירושלים, ליד ביתי, היכן שספק קדוש ספק רגיל, וכיווני האוויר מרובים מדי, מסוכסכים עם עצמם. העצב על הפרה הזקנה שנשברה, ממשיך לשחק בי. אני משתרכת דרך החניון הנקי אל שביל המרצפות אל המלון החרב. סוגרת את הדלת על העיר, אך היא אינה מרפה. חיית צעצוע, אני לה או היא לי. אני תוהה, זהו הרי רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו', איך יכול להיות שחם לי כל כך. אני מכבה את התנורים, נותנת לחום להסתלק מבין החרכים הבלתי נראים אבל הידועים כבר של החלון והדלת, והחום איננו הולך. משהו, ללא ספק, התחיל להתעגל ולהינמס. הצער המילולי הנוקב על הפרה ההיפותטית מתערבל ומתרבה בתוכי, הופך מיץ חם וסמיך, מתחדש.

שנה מכאן, כשאקפל את קיר הדימויים וחפציי ואעזוב את ירושלים, כבר אהיה מבושלת-מגושמת שוב. נטולת חן כדרכם של הלוקחים חלק, המתערבלים בהוויה המתפעפעת והלא-מוסדרת של החיים. נטולת בית מדרש ואפשרות לגאולה מוסדרת, מזיעה הרבה יותר, בעלת חיות (וחתולים).