* מוקדש לחתולי זכרה לברכה, הידועה בכינויה "החתולה הזקנה", שפסעה בחיינו שלוש-עשרה שנים בחרישיות ובמתיקות. חתולה חסרת פינות חדות ונבונה, שלימדה אותנו שאפשר להאריך ימים כחתולת חצר גם בעדינות ובהמתנה.

פעמיים ביום אני מורידה את ארקי, הכלב של אמי. פעם אחת, ירידת צהריים, לרוב בשעה ארבע וחצי (אחרי שאמי הורידה אותו ירידה ראשונה בבוקר מוקדם). פעם שנייה, ירידת ערב מאוחר-לילה, בשעה עשר וחצי. יש תזוזות קלות לכאן או לכאן. מצדי: אם אני מתמהמהת עם ארוחת צהריים או רוצה לראות עוד פרק בסדרה ומצדו: אם הוא מראה לי סימן כלשהו של דחיפות. קלות משום שבימים אלה אני נעדרת כמעט לחלוטין מחויבויות לעולם החיצון, והוא כלב כמעט נעדר מימיקה, עם הוויה עמומה, צייתן וכנוע מאד, שאריות פוסט-טראומה שדבקו לדפנותיו הפנימיות.

יש משהו בהליכה הזו, הידועה, שלא נמאס עליי אף פעם. על-אף שכל התנאים מזמנים זאת לכאורה. אנחנו הולכים באותם רחובות, עושים את אותן הפניות, עוברים ליד אותם ציוני דרך. אני דווקא משתדלת לגוון מטיול לטיול, אף פעם לא נוקטת ברצף, או אפילו בקרבת זמנים, באותו המסלול. אבל האופציות מוגבלות. גם אלמנטים שלכאורה יכולים להשתנות, המקומות שבהם הוא עושה פיפי וקקי למשל, מתגלים כמוגבלים. הוא חוזר על בחירותיו שוב ושוב. אפילו השינויים "הפתאומיים" שאנו עושים בפעמים ששוסטר החתולה מצטרפת אלינו (קורה עכשיו יותר ויותר, ככל שמתחמם) – עצירה במקום וריצה מבוהלת חזרה לכיוון ממנו באנו, שינוי חד של נתיב ההליכה, חצייה מסתערת של הכביש – כל אלה כדי להרחיקה ממוקדי עימות שונים, די חוזרים על עצמם. ובכל זאת, אני תמיד מוצאת עניין מסוים, גם אם לאה ומונוטוני, בעצים ובמטפסים, בבתים מסוימים בדרך, במשחקי האור והחושך על הדברים, בקיצורי הדרך שאנחנו לוקחים הידועים רק לנו .

בעצם, גם העניין חוזר על עצמו, תמיד נרקם סביב אותם מוקדים:

החצר הפנימית של הבית הפרטי על פני הכביש הראשי, זה שנותר על כנו מקדמת דנא (מקדמתי), של משפחה אחת בת כמה דורות, מסקרנת. זהו בית כפרי שנלקח מאי שם והוצב כאן, ובני הבית החיים בתוכו, אולי מוזיקאים אולי רק בנות יש שם, בעלי הילה ספרותית או קולנועית, על-אף שאני כמעט לא יודעת עליהם דבר (כיצד הם מצליחים להיוותר כל השנים נעלמים, מסתוריים כל כך. ואולי אין בהם דבר);

הרטיבות והרוח הפתאומית שיש תמיד, אפילו בערבים חמים, במדשאה הקרובה לקצה העיר. היכן שאני תמיד מניחה שהכלב היה רוצה לעשות צרכיו (כנראה היכן שאני, אם הייתי כלב, הייתי מוצאת לנכון לעשות את צרכיי), אבל הכלב (בכל זאת מפגין איזה גרעין עצמיות משלו, ישר כוח) מושך מאד לגינת הכלבים, שבשעה זו של ירידת הערב מאוחר-לילה, תמיד ריקה;

היעדרו של צליל-עיר ונוכחותו של ניחוח כפרי-משהו, בעמידה במגרש החול הכתום שמוצהר כי 'בקרוב' יהפוך לגינה אורגנית, בעוד ארקי ושוסטר עושים את צרכיהם, בה בעת, כל אחד בפינתו הקבועה. ומכאן: הקסם שבחתולה שמסנכרנת צרכיה עם כלב. ההמתנה לגלות מאיפה תצא לאחר שנעלמה בין הגרוטאות שמסביב למגרש החול;

העניין חוזר ומתגלה בכל טיול. לא רק באותם מוקדים מסוימים אלא גם במעבר המסלול כולו, שכן המסלולים האלה שבהם אנחנו פוסעים מסביב לבית אמי, שמתרקמים יחד למעין רובע, הסמטאות והגנים, הרחובות הקטנים והראשיים (אבל בעצם רק 'קטנים פחות'), הם נופי שנות סוף ילדותי ונעוריי. התקופה הכי רציפה בהווייתי (התקופה שנותנת לי את המושג הרציף ביותר של הווייתי). הלכתי בהם פעמים כה רבות, לעתים בדרך למרכז העיר אבל ברוב הגדול של הזמן בלי יעד, בשוטטות לבד או עם חברה, או בקבוצות מופרעות מחפשות להפר גבול כלשהו, קונקרטי או מופשט, או עם איזה בן שתעה לדרכי. ישבתי על ספסלי העץ הרבים, הנעוצים כהפסקות על שולי הדרך, עישנתי עליהם, בשכיבה או ישיבה, כל כך הרבה סיגריות שפלא שנותר משהו מהריאות (שבצדקנות וניקיון הכפיים אליהם נוטה הלב בשנים האחרונות, הולכות ומתנקות). ועל אף שהעבר הזה נראה לי כמו זמן שנהלך ונחווה בידי אדם אחר, ילדה אחרת, יש תחושת קסם נלווית לצפייה הזו, בדימויי מנורת הקסם המוקרנים על קירות המסלול, על גדרות ומבני בתי הספר הרבים פה באזור, על בנייני המגורים, על חומת הפנימייה שאת ילדיה אף פעם לא ראיתי אבל שמעתי אותם חיים.

אני הולכת עתה את ההליכה הזאת שוב. השנה התחלפה לחמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה על הכדור, ואני בת 33. אני משתדלת לנהות אחר דימויי מנורת הקסם המזגזגים על אישוניי, נדבקת אל המרכיבים הקטנים שהרובע הזה, הקפוא בזמן, מזמן לי. אני בת 33 ואני מחכה לה אצל אמי שתאמר לי. מה קורה איתנו, מה קורם עור וגידים.

זוהי עיר עוד אחת מערי השרון, שכונת מגורים ממוצעת לגמרי (מכונה, בגנריות כפולה, 'שכונת הפרחים' ו'דגניה'). היא משתנה ומתפרקת משנות נעוריי הלאה כמו העולם כולו. הוא ממשיך, לא צועד במקום. אני יודעת, אבל מתנגדת, בהמתנה, מנסה להילחם באמצעות ההליכה החוזרת, בכוח החודר את ההיקסמות. זה מצליח לי, בינתיים. אחת לכמה טיולים, עדיין לקראת-קיץ, עדיין לא קיץ ממש, אנחנו מצליחים: ארקי, שוסטר, ואני, עוברים תחת שדרת גפנים, הולכים בכרמים.