אביתר – חלק ב'

(טריגר תקיפה מינית)

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. עבודה אחרונה לתואר שפעם היה נראה לי כמו העתיד והיום מנותק ממני לגמרי, היא המחויבות היחידה שיש לי (וגם אותה אני מאיימת לפרק, שהרי איש לא מחכה לה בעצם). אני מצרפת אות לאות, מילה למילה, קוראת וכותבת בקושי. כושר הריכוז שלי דל. תודעתי אוזלת באופן פתאומי. נופלת אל בורות ריקים של עצבות שטוחה ודחוסה, מותקפת בפזמונים חוזרים המורכבים מתשובותיה הלקוניות של ד' לתחינותיי להבין ("אין לי תשובות". "המרחק הזה הכרחי". "תניחי לי לעבור את זה לבד"); משדרת בתגובה שאלות חדשות שאיני מעזה לשלוח ("מתי יהיו לך?", "מתי יבוטל המרחק?", ובעיקר ומתחת ומעל הכל: "אז זה אומר שנפרדנו?" ו"מה אעשה עכשיו"?). אם יש רווח כלשהו מהזמן הזה, הוא מעברו.

שרירי שכלי ולבי מדולדלים. בכדי שאוכל לעמוד במשימת הכתיבה לפחות באופן הבסיסי ביותר, אני קובעת פרקי זמן קצרים לעבודה. בין לבין אני רואה פרק נוסף בסדרה זו או אחרת. תיבת המייל שלי כמו עיר נטושה, תלתלי אבק חוצים אותה לעתים נדירות, אימייל הנקרה בדרך, לרוב לא אישי. הוואטסאפ שלי דומם, מהיעדר התכתבויות או מפעילות בקבוצות בלתי-אישיות מושתקות, לא נספרות. שיחות טלפון איש לא עושה היום, אני מעולם לא אהבתי.

המרחק הזה הכרחי

אחת לכמה ימים, אחת מחברותיי האמהות הטריות לוקחת אותי תחת חסותה לכמה שעות, של כרכור מסביב לעולל הרך, שטיפת כלים, השתרעות על הספה (לעתים נדירות, כזכייה בפרס, מול הטלוויזיה). אני מנסה להתאמן כמה שאפשר על נהיגה במכונית. מבקשת מאמי שליחויות קטנות (להחזיר חברה אורחת לביתה, לאסוף חבילה מסניף דואר מרוחק, למלא דלק). הנהיגה, ששנים רבות כל כך פחדתי ממנה, הפכה למטרה יחידה בימים אלה, שכן עצמאות היא עיקר ההבטחה שאני יכולה לקיים לעצמי בעצמי, וכן משום שהיא מספקת אשליה של התקדמות, תנועה. כשהאוטו אצל אמי, אני מסתפקת בטיולים בשכונה. תנועה בזעיר-אנפין. לכאורה תנועה.

תניחי לי לעבור את זה לבד

באחת מירידות הצהריים, אני נתקלת בתמונתו של אביתר. אני יורדת במדרגות עם ארקי, פונה בשביל הכניסה שמאלה (אחת מבין שתי האפשרויות הקיימות) והולכת על מסלול הלבנים האדומות אל השער הירוק, בתוך הגינה שאמי שתלה, ומטפלת בה בדרך המשלבת חינוך ופרא. בקצה המסלול, במרום שלוש המדרגות הקטנות, שוסטר מחכה לנו. אני מדלגת מעליה, ארקי הגמלוני מסתבך ברצועה מאחוריי. מסביבנו שוסטר מקפצת. על ספת הזברה שמתחת לעץ הדקל הגבוה, ראול שוכב ומתבונן בנו בעינו האחת. פרוותו שחורה-לבנה מבריקה. גודלו הפיזי מפואר כברדלס, גודלו הנפשי רדוף כקיפוד.

מתי יבוטל המרחק

המדרגות והשער הם לרוב הנקודה בה מתגלה אם שוסטר מצטרפת אלינו לטיול או לא, וכן השלב שבו אני צריכה להחליט אם אני רוצה לנסות להתחמק ממנה או לא (בהמשך הסמטה, למטה לכיוון המכולת או למעלה לכיוון סמטת גני הילדים, מתגלה אם הבריחה ממנה הצליחה או לא, ובעצם, מכיוון שאי אפשר באמת להתחמק ממנה, אם רצתה באמת לבוא איתנו או סתם עלתה את שלוש המדרגות כדי להמשיך ולהביט בנו בעוד אני סוגרת את השער על אפה הפחוס).

השער הוא גם המקום בו לפני עשרים ואחת שנה, כשהייתי בת שתיים-עשרה, תקף אותי אדם זר בטענה שהוא מוכר מעילים. הוא קפץ עם חליפת הספורט הטורקיז שלו מעל חומת האבן הנמוכה שסימנה את גבול בניין השיכון שלנו, מעל שלוש המדרגות, ונצמד לגופי. השעה הייתה שש בערך. חושך מוקדם של חורף. הטורקיז שלו נצץ בחשיכה, והוא פתח את הריצרץ' של מעילי הורוד. ברחתי ממנו אל חדר המדרגות החשוך, וממנו אל אבי שבדיוק בא לבקר אותנו, ויצא אחריו בריצה. משם נמשכו כמה חודשים של עדויות חוזרות על עצמן עם שוטרים שונים וזימונים למסדרי זיהוי שלא קרו לבסוף. כמה שנים אחר כך, ברחוב הסמוך, שאל אותי גבר מה השעה. הרמתי את ראשי וראיתי אותו, אבל הוא לא זיהה אותי. השיער שלי כבר היה קצר ומחומצן, והרכבתי עדשות מגע. אמרתי לו "ארבע עשרים וחמש" והוא המשיך הלאה. לא ידעתי מה לעשות. במשך שנים אחר כך, שנות החטיבה והתיכון, פחדתי לחזור לבדי אחרי רדת החשיכה ממרכז העיר, משום שהיה חשוך וצליל עקביי הדהד ברחובות רובע הפרחים, בלבדיות כזו. כעדות ויזואלית יחידה לאירוע קיימים הגדר והשער שבנתה אמי כמה ימים לאחר מכן. אלו חלק מהמחירים לטיול ברובע הילדות והנעורים. במטוטלת שבין הקסם להתפכחות.

האם גם היא פחדה מצליל עקבותיה כשהסתובבה בלילות לבדה בתקופה האחרונה, ועוד בדרום העיר?  האם היא ממשיכה להסתובב גם עכשיו, כשאין אף אחת להימנע ממנה? בשלב מסוים הפסיקה לחזור הביתה. לילה ועוד לילה הסתובבה ברחובות וסירבה לחזור. "איפה את?" אני שולחת לך אחרי חצות, היא לא עונה. "למה את לא חוזרת?". "תגידי רק שאת בסדר". לא עונה. ובסוף, לקראת שלוש, או אם מכריעה אותי קודם העייפות: "אני הולכת לישון. השארתי את הדלת לא נעולה". רק באמצע היום למחרת, שמש באמצע השמיים חסרת דאגות, מערפלת את חרדת האתמול, מתקבלת הודעה: "בסוף ישנתי אצל —" או: "לא יכולתי לחזור אתמול. תאמיני לי שעדיף ככה". ואני חושבת: מה קרה? איך את מרגישה? את בסדר? אבל לא כותבת דבר. האם באמת ישנה אצלה? אולי הייתה אצל מישהי אחרת? האם פחדה כשהסתובבה לבדה? מה אעשה עכשיו?

הפעם הזו עלינו ארקי, שוסטר ואני במעלה הסמטה עד סופה, שער גן ילדים, ואז פנינו ימינה, הפניה היחידה האפשרית, לסמטה נוספת ההולכת לאורך גן זה וגן ילדים נוסף. בקצה הסמטה פנינו שמאלה, אז חצינו את הכביש בזהירות (בשל שוסטר הלא צפויה, שבאה תמיד כמה פעימות לב או החסרתן אחרינו, אבל טפו טפו טפו נוהגת בזהירות), אל עבר גינה קטנה בצורת טיפה שבה השניים נוהגים לעשות צרכיהם, ונקודה שבה, לרוב, שוסטר משתהה, עד שאנחנו חוזרים לקחת אותה אחרי שסיימנו לעשות טיול יותר נינוח בלעדיה. את המקטע הבא של הטיול הספציפי איני זוכרת, שכן המסלול נהלך כל כך הרבה פעמים באותם ימים. סביר שהשארנו את שוסטר בגינה, הקפנו את הבלוק הסמוך, וחזרנו מהצד השני לאסוף אותה. חצינו את הכביש חזרה, שוסטר אחרינו באימה ובהצלחה, והתחלנו לחזור הביתה.

חזרנו אל הסמטה ממנה באנו, הפעם עושים את כיוונה ההפוך, מימין לנו גדרות גני הילדים. על שלבי הגדר של הגן הראשון (מכיוון זה) תלוי מבנה יצירתי שהכינו הילדים, מורכב מחלקי בקבוקי פלסטיק שנקשרו בחוטים צבעוניים.

מתי יבוטל המרחק

לאורך צדה השני של הסמטה, גדר אבן נמוכה ומעליה מתרוממת צמחיה המסוככת על מתחם המקיף בניין מגורים ראשון, ובהמשך כניסה אל בניין תאום, החולק איתו את המתחם הסגור, והמשך גדר האבן הנמוכה והצמחייה. שני צדי הסמטה, הן גדרות גני הילדים הן גדר מתחם המגורים, מייצרים הפרדה ברורה ומבוצרת מהרחוב. מבנים של אהבת בטון וגודל, הישמרות מעין חיצונית, זהירות מזרים. בקצה המדרגות של הכניסה לגן הראשון, שער ברזל נעול ועליו שלט בצבעי אדום ולבן : 'להסתכל למצלמה כשמצלצלים!'. לפעמים השכונה מתהפכת.

בערך באמצע הדרך ישנו לוח מודעות עליו מודבקות כרזות של הצגות ילדים וחוגים באזור לצד מודעות פשוטות, בכתב יד או בדפוס בסיסי במחשב, של אנשים – מבוגרים או צעירים מדי – המציעים עצמם כבייביסיטר או דוגווקר.

אני מורידה מבטי אל הרצפה, להצטרף אל שדה ראייתם של בני לוויתי: החתולה והכלב. רצפת הסמטה מרצפות גדולות, בגוון לבן דהוי, מחוספסות. מתחת ללוח המודעות של הגנים, עשרים סנטימטר אולי מתחת פני ארקי וקצת מעל פני שוסטר, יש תלולית חול שמקורה לא ידוע, אולי שארית מהשיפוץ שערכו בגן השני במהלך הקיץ. קצת אחריה לכיוון הבית בוקע פתאום אופקית מהקיר ענף לא דקיק של עץ, וממנו יוצאים ומתפצלים ענפים נוספים ועליהם עלים ירוקים היוצרים יחד מעין סככה ליצורים קטנים שחייהם קרובים לקרקע. התלולית וסככת הענפים הם מוקדי עניין קבועים לארקי ולשוסטר (גם להם, כמו לי, היתפסויות כאלה, אבל שונות). הם נתקעים ומרחרחים ומסתובבים על מקומם שם.

סמוך לתלולית עמוד חשמל עבה וגדול. בהליכה הזו, בעוד ארקי ושוסטר מתחתיי בענייניהם, מודעה שמודבקת על העמוד שובה את תשומת לבי. על נייר A4, בהדפסה ביתית צבעונית, נראה תצלום של חתול ותחתיו כיתוב שחור על גבי לבן. התצלום הוא שמושך את עיני. וכשאני אומרת מושך, אני מתכוונת באופן מיוחד, יותר מהמבט שאני ממילא נותנת בכל דבר שנמצא בהישג-עין. וודאי במסלולים החוזרים על עצמם ברובע הזה, למדתי לעומק כל שריד מודעה דהוי, פחית שבוקע ממנה ציץ צמח, וצבע מתקלף מעמודי הרחוב. אבל יש את הדבר השובה את העין, המנקב, שחודר את הסריקה השיטתית, האובססיבית, אחרי כל גירוי לעין, כל פריט מידע, כל דבר חדש שאפשר להידבק אליו או להפנים אותו. על מנת שאוכל להיתפס במשהו, להינצל.

אז זה אומר שנפרדנו?

אין בתמונה הרבה פרטים. רוב רובה חתול. יושב על מיטת יחיד, אולי ספפה, ניצב גבוה על ישבנו ורגליו (לא משתרע או שוכב). על ראשו מונח כובע בוקרים קטן ממידתו. הוא מתבונן הצדה, אבל כמו נראה שהוא מודע למצלמה. פרצופו רציני ולא נינוח, מבויש אולי. מתחת לתמונה כתוב:

"אביתר הוא חתול ביישן שאוהב להיות בבית. הוא נעלם לפני כמה ימים ובטח לא מוצא את הדרך הביתה. הוא לבן עם כתמים שחורים ועיניים ירוקות בהירות. יש לו כתם שחור כמו של פרה על הגב בחיבור לזנב. הוא מאד חסר לי"

מתחת לכיתוב, שורה של פתקיות אולד-סקול, מוכנות לתלישה עם השם "אבי" ומספר טלפון.

התמונה מפריעה לי וצובטת את לבי. מעוררת בי אי נחת. אך איני יודעת להגיד למה.

אז מה אעשה עכשיו

אני מגוונת את המסלולים בימים הבאים. אומרת לשוסטר וארקי בקול שאני מכינה להם הפתעה, שיהיה להם קצת מעניין. בעצם, אני חייבת לשמור לעצמי על האפשרות למציאות-עין חדשות, מבקשת לשמור על טריות חושיי. הליכה ועוד הליכה. קישוש מילה למילה בדרך אל עבודה חסרת תוחלת. עוד פרק. עוד הליכה. לא מתקדמת.

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. אימייל אחד, אורח נדיר, נח בתיבת המייל שלי:

"מצטערת על איך שדיברתי.

כואב לי עלינו, אבל ככה זה

אני צריכה את הלבד".

אז זה אומר שנפרדנו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s