אביתר – חלק ג'

מה אעשה עכשיו?

באחד המסלולים המוגרלים בימים הממשיכים ונולדים בזה אחר זה, אני שבה ונתקלת בדמותו של אביתר. כמה ימים אחר כך עוד פעם. ועוד פעם אחת. ואחת. פניו הסתומות, מבטו הנבוך המופנה הצידה, כובע הבוקרים הקטן המונח בטיפשות על ראשו, עמידתו הדרוכה – כל אלה מצערים אותי. הוא נראה לא-במקומו, מחוץ לאזור הנוחות שלו. ודאי לא העלה על דעתו שתמונתו תוצג כך לעיני כל. אם היה יודע, אולי היה מרגיש שעולמו החשוב, גם אם קטן ככובע הבוקרים שלראשו, נפרץ. כמו ההרגשה שמתעוררת כשאת נתקלת בתמונה גרועה שלך שתויגה ללא ידיעה בפייסבוק, או כשהטלפון הנייד שלך, שכולל את כל ההתכתבויות הרומנטיות והארוטיות שלך, נגנב, ועתה מונח כפרי בשל בידיו של הגנב. כמה טוב שאיני מצטלמת או מתכתבת בימים אלה, וממילא את הטלפון השארתי בבית (ובכל זאת התקווה הזאת, הבלתי נמנעת, המולידה כמעט-ריצה מדלת הבית אל הטלפון, מיד כשאני נכנסת חזרה הביתה). אבל הרי אביתר אינו כמוני.  

ארקי מושך אותי ברצועה, שאזוז כבר מעמוד החשמל. נפגשנו באביתר בעוד סיבוב. הוא רוצה להמשיך ברחרוחיו הלאה, אבל אני חייבת להמשיך בבירור. החשיפה עצמה בטוח מעט מנוולת, אבל איני יכולה לגזור את דינה ולהניח לה. הדיון הפנימי נמשך. יכול להיות, אני שואלת, שמאורע הצילום עצמו לא היה כזה גרוע מבחינת אביתר?  אולי, למרות הפרצוף הרציני, זה היה ערב נחמד? אבי השמיע מוסיקה טובה, פתח איזו קופסת אוכל רטוב, one thing led to another, אביתר, הביישן בדרך כלל, נכנס לאווירה, אמר: נו, יאללה, שיהיה.

את צוחקת? שואלים אותי ארקי ושוסטר בעיניהם

אני בודקת את כל האפשרויות לפני שאני דנה לחומרה, אני משיבה, וממשיכה להתבונן בשתיקה בפרצופו הנכלם של אביתר. ודאי לא הוא ולא אבי, העלו על דעתם שהעניינים יתגלגלו למצב מצער שכזה, בטח לא בזמנים מאושרים כמו החגיגה הקטנה שארגנו על הספפה.

אך גם זה נתיב ללא מוצא של כבוד לאבי של אביתר. אין בנסיבות הצילום ובחוסר הידיעה על העתיד הנורא בכדי להקל על העליבות והפריצות של החשיפה. ואני חייבת להפסיק להתייחס לאביתר כמו בנאדם. למרות השם. פעם ביכרתי שמות כאלה. חלמתי שתהיה לי חיה (אילנית או חתול, לא משנה) בשם עוזי (ובאמת היה לי גור חתולים שחור בשם זה לאיזה יממה אומללה, עד שהחליט שלא יאה לו שאציל אותו וטיפס דרך שלבי התריסים הגבוהים אל עצמאותו). לרגע וירטואלי קצר נשבתי בקסמיו של כלב נטוש מחוסר אוזניים באתר של "תנו לחיות לחיות" בשם צחי. אבל השמות האלה מבלבלים. מטעים.

אחרי שחיותה הלכה גם אני הדפסתי ותליתי מודעות שלה ברחובות המקיפים את ביתי בשכונה. על הדף רק תמונה ומעט מילים: "חיותה הלכה לאיבוד" ומספר הטלפון שלי. בחרתי בתמונה מכבדת שלה. מודעת לעצמה. חיותה כגורה לא מזערית כבר, סגולת פרווה, ענקית-עיניים, עומדת שקטה מול המצלמה. לא הייתי גונבת פריים שלה בהיסח הדעת, או מציגה אותה בפרטיותה-גיחוכה. בחרתי תמונה בה היא מישירה מבט אל המצלמה. רגע אחד בו נעמדים בקו ישר כוכב הלכת אדם וכוכב חיה ויש שיחה. כשיש עין פקוחה.

זו תחושה ברורה. או שיש או שאין. אני נוכחת במוחלטות של זה בימי הכפר האלה כשאני מגיעה שוב ושוב אל בית החולים כדי לפגוש בתינוק נוסף שנולד לעוד חברה. אני מגיחה עם גופי מעל העריסה, ואו שיש או שאין. או שהוא מיישר אליי מבט, מפלח את החלל עד אליי, ער כולו, ונצלב איתי. או שלא (כלומר עדיין לא). לתינוקות אדם זה לרוב קורה מתישהו. בשלב כזה או אחר, הם עושים את הדרך כדי להעמיד את הצינור החלול והגמיש (והמכביד) של התקשורת שבין שני יצורים (או יותר). רובם סוברים שזה כדאי להם (לא כולם עושים, לא כולם סוברים). חיות לרוב לא עושות את זה. או עושות לפרקים (האם הן יודעות יותר טוב מאיתנו מה כדאי?). חיות מסוימות עושות יותר מאחרות (בתוך אותו המין ובין מין למין). כלבים? נדמה לי שכן, חתולים? לפעמים (יש כאלה שאף פעם לא, ויש כאלה שכמעט תמיד). חרדונים? עם כל הצער שבדבר, כנראה שכמעט ולא. דגים? מי יודע. קופים? כן כן כן, אבל התשובה בגוף השאלה. אבל כאמור לרוב לא. הן מביטות מאיתנו והלאה, או כמעט עלינו, או לידינו. לא ננעלים המבטים. ואולי כשחיותה התבוננה בעדשת המצלמה לכאורה, בעצם עשתה דבר מה אחר לגמרי בעולמה שלה ואני טעיתי לקרוא בה התנהגות אנושית? לקרוא לה אביתר כשהיא בכלל מיאו?  

והתצלום הזה שלוכד ומניח אותן ככה, את אביתר (את חיותה?) עושה להן משהו כנגד הטבע (חה חה). עושה להן מהלך של חטיפת הנשמה (כמו ההרגשה שהייתה לאנשים הראשונים שהצטלמו, שרחוקים מאיתנו היום כל כך, כמין אחר). מהלך של חשיפה ערום ועריה. לצלם חיה מתבוננת ישירות במצלמה, ואז להדפיס ולשכפל ולתלות אותה ברחבי השכונה (עכשיו נזכרתי, ראיתי אביתרים תלויים בכמה נקודות בשכונה, מדוע בכל זאת התייחסתי אל האביתר הזה כ-אביתר? מדוע שבתי לפקוד את עמוד החשמל הזה כמקומו?  בגלל שהיה האביתר הראשון שלי?), האם זה לצלם חיה כדי לנכס אותה, כדי להגיד שהיא שלי, כדי לומר לעולם (ולעצמי): הבנתי אותה? אותן? לצלם זו הדרך הכי פשוטה (וטיפשה).

ומה עם לכתוב?  האם לכתוב על חיות סיפור זה לא כמו לתלות את המודעה הזו על אביתר?

כשחשבתי על האפשרות לפרסם את הטקסט הזה הטרידו אותי דאגות שונות על חשיפת אחרים. עד אז הסיפורים שכתבתי היו בדיונים. מורכבים מחומרי מציאות בסיסיים ביותר, לא קונקרטיים בעליל. קיץ אחד, לפני כמה שנים, כתבתי שלד של טקסט עשוי פרקים פרקים על מפגשים אמיתיים שקרו לי. כשהבנתי שאני רוצה לפרסם אותו התחלתי לשאול את עצמי לגבי מי שנכללו אז בטקסט. האם בני ובנות הזוג שלי ואנשים קרובים-רחוקים אחרים מוסווים מספיק? ומהי הסוואה מספיקה? האם אני עושה עוול בכך שאני לוקחת בעלות על זיכרונות שלהם (או שהם גם שלהם) כשאני כותבת עליהם? פתרתי את הטרדות האלה ביני לביני על-ידי הרחקות והסוואות כאלה ואחרות. על ידי עיבוד ספרותי והמצאות. כל אלה פתרונות לא מוחלטים אולי, אבל כאלה שהרגיעו את רוחי. השתדלתי לזקק את הדברים לעניינים עקרוניים שהעסיקו אותי בזמן הכתיבה, קשורים יותר בחוויה שלי את העולם, ופחות במה שקרה לי עם אדם זה או אחר במציאות. בזמן שעשיתי את ההתאמות הנדרשות, נוכחתי לגלות שממילא רוב התחושות הללו, שעלו ביחס ואל מול ועם אנשים, היו בעצם בעיקר עניינים ביני לביני. גיליתי עד כמה מבטי ולבי היו מופנים בשנים האלה פנימה (אבל זה כבר סיפור לזמן אחר).  

אבל לחיות ידעתי שאני רוצה לקרוא בטקסט בשמן המפורש. בשמות או בכינויים שניתנו להן: החתול הדרוס, הציפור הקטנה בלייפציג, חיותה, ארקי, שוסטר, ראול, הפרחון, הפרה שנשברה, וכמובן – דוביאל (יבדל"א אלה החיים). רציתי להוציא אותן לאור, לספר על חייהן הסודיים והמופלאים, לתת להן את הכבוד, שלא יישכחו (הן, חייהן). לרוב הרגשתי שהדבר עושה עמן חסד, מוצדק ממש (מי אחרת היה יודע על חתולי חוץ ממשפחתי?). בעצם, זה גם מה שאני עושה לאביתר ממש כאן, ממש עכשיו. ואולי בכלל כולן רצו להישאר סודיות? אולי מן הראוי היה לעשות גם להן הרחקות? להעמיד גרסאות מעובדות, ספרותיות, של החיות שאהבתי (ואני עדיין אוהבת) יותר מדי?

האם אתה מסיט את מבטך ממני? שאלתי את אביתר

את רצינית? שאלו שוסטר וארקי בעיניהם

לא לגמרי, השבתי, והמשכתי איתם בסמטה לכיוון הגן בצורת טיפה.

אם לא עושים את המלאכה המגונה, האלימה הזו, של ההוצאה מהסוד אל האור, ומשאירים את החיות לעצמן, מה אפשר לומר עליהן?

עמדתי במרכזה של הטיפה, והרצועה של ארקי השתחררה מידיי. קראתי לו מוכנית והתכופפתי בעודי שקועה בטיסת המחשבות ושחררתי אותו מהרצועה. ממילא צהריים, שקט ואין כמעט איש ברחוב. ממילא הוא כלב צייתן ומדוכא כל כך, שאות אחת שתצא מגרוני תשיב אותו ליד רגליי. ושוסטר, גם ככה היא לא מקשיבה לי אף פעם. שקעתי עם עיניי בירקות הדשא, בשמש שמשחקת על הקרקע, חודרת מבעד לעלוות העצים, קופצת על גבעולי הדשא, מפיקה מהם את הירוק-צהוב הזוהר הזה שמאפיין את הזמן הזה של האביב.  

 יד נעלמה חופרת ליטוף חם בפרווה, אור מרצד על העולם מצד לצד ונשבר בו באלפי חתיכות רחש החיה הזו שזזה בכל בירוקים הלמות תנועת מסילות נסתרות בגזעים צקצוק רשרוש פעפוע המיית הלב שתן קקי על הכל טפיפות רגליים השמש עוד טיול?

אין לי גישה לזה. אני עוצמת את עיניי ופוקחת אותן שוב. זה כואב. אני יכולה רק לנסות, בקהות, בקצות האצבעות הבלתי מעודנות לזה, וזה יוצא רע. אני מביטה הצידה ומטה אל הדשא שוב, מסיטה את מבטי מעדשת המצלמה המדומיינת. אני נבוכה מחוסר יכולתי, כשרוני, לומר עליהן משהו, מבפנים.

ובכל זאת, איני יכולה להפסיק לנסות להבין. את עצמי כנראה לא פחות מאותן. לכתוב כדי לקרב את הקרבה. ביני לבינן, וביני לביני. אבל זה לא מסתכם רק בהתעסקות עצמית, בדין וחשבון פנימיים, אלא  גם במשאלה שקשורה במציאות. בעצם בגלל זה אני כותבת כאן. שהרי מעבר לכולן, וכבודן במקומו מונח (האמינו לי), יש חתול אחד שהוא כאב שאני מבקשת לפתור. עבר שאני מבקשת להושיב על ההווה שלי. שהוא לא רק ניסוח פואטי, שהוא גם בשר ועצמות (הרבה בשר). חתול שהוא מוחשי מאד (גם אם לא ניתן ללפיתה כרגע בכפות הידיים בשנת חמש אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בכפר סבא, על הארץ שהיא כוכב). אולי אתקשר לב' לשאול לשלומו של דוביאל. מאז הסבלט ההוא, הרחוק, האבוד, בקיץ הקודם, לא שמעתי ממנו.  

מה אעשה עכשיו?

אנחנו ממשיכים בטיולים שלנו. אני נותנת לארקי, החרישי באופן שמחמיץ את הלב, להוביל. הוא אינו בטוח לאן הוא רוצה ללכת, אפו מכשיל ומבלבל את רגליו. שוסטר תופסת פיקוד, מובילה אותנו, במתכוון או שלא במתכוון, אחריה, בניסיוננו למנוע אסון קטן כזה או אחר שהיא עתידה לחולל. אני איני מושכת בחוטים (ברצועה), אם נתקל באביתר, אחשוב עליו שוב. כי המחשבה רק מתלפפת ונפרשת, מתלפפת ונפרשת שוב, אינה מותרת. כמו הרצועה המסתבכת סביב רגליו של ארקי, המסתבך סביב רגליי. לאן הולכים? אני שואלת אותם

אנחנו מגיעים אל השער ואל שלוש המדרגות ואל החצר. ראול נועץ בנו בעצבנות קלה את עינו הירוקה האחת ממקומו על ספת הפסים. שני חתולים מהמעגלים הרחוקים של "המוסך", של היקפי החצר, משחקים על גבם בשמש החמימה בקצה השביל. הכל שקט כל כך, נינוח. אולי אשכנע את אמי להביא לכאן את דוביאל. אני פה כבר כמה חודשים, לעת עתה איני הולכת לשום מקום. כשהגעתי, אמי אישרה מכסה של שני חתולים (בנוסף לחתולי, היום זכרה לברכה). אבל היא רואה את מצבי, מה זה עוד חתול אחד, אולי תסכים. בערב אדבר איתה.

בהתוודעות פנים הבאה עם אביתר אני חושבת על זה שאינו בתמונה. אבי. אותו חבר אנושי של אביתר, אוהב חיות-יותר-מדי מובהק. על אביתר אולי איני יכולה לומר דבר מה של אמת. מבעד לתצלום המאניש אותו, מבעד לאהבת החיות הפרובלמאטית שלי, אבל על חברו אני יכולה גם יכולה. בדידותו ומוזרותו זועקת אליי מכל תו ותו במודעה הזו. אני יכולה כמעט להישבע שהוא חי לבד, שאביתר הוא כל עולמו, שנשבר. קשה לבסס את התחושה. היא נולדת מהצטברות של סימנים שונים שקשה להפרידם בחזרה. התמונה עצמה היא עדות לרגע של שמחה של אבי (ואולי גם של אביתר), של מסיבת-יחד. ההתבוננות בה, בהקשר ההיעלמות, מנקבת את התמונה ומן החור ניגר הצער החוצה. ההתבוננות יוצרת תמונה חדשה, עגומה וקודרת, של בדידות, המונחת על התמונה הטיפשית של אביתר. כעסתי קצת עדיין על חברו של אביתר, שהאניש אותו ככה, שתלה את תמונתו עירום ועריה. כעסתי יותר שנקשר אליו כל כך, שסיכן עצמו בלהישאר לבד.

אני שולחת הודעה לב':

05 במרץ 2018

היי, אני ממש מצטערת שנעלמתי. יש מצב שאוכל לקחת את דוביאל לבית של אמי בקרוב. אעדכן.

ב' עונה כמה שעות אחר כך:

מייקל ג'קסון נעלם לפני שבוע. אני בספק אם הוא בין החיים.

שוב ושוב אנחנו נתקלים בפני אביתר על עמוד החשמל. פניו הדוהות עם הזמן, עם קרני השמש, עם הרוח. אנו חולפים ואני מתמהמהת, עוברים ואני נעמדת מולו. אנחנו מדברים – אני והוא – על הנעדרים שלנו. עליה, עליו. אביתר עצמו נעדר, אני שואלת אותו אולי הוא יודע משהו, משם, מארץ הנעדרים, כי אני לא שומעת משניהם מילה. שכנה מבוגרת שחולפת על פני אומרת: כל עוד הוא לא עונה לך בחזרה, זה בסדר. היא צוחקת. ארקי ושוסטר מושכים אותי ברצועה. חשבתי להתקשר לאבי (זה קיצור של אביתר?) ולומר לו: אני יודעת איפה החתול שלך. (פה על עמוד החשמל). אלא שהוא לא באמת שם (אני יודעת??). הפתקים הקטנים המיושנים עם מספר הטלפון הולכים ומתמעטים. כשיחזור לרדת גשם (באיזה חודש אנחנו עכשיו? כבר נגמרה שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה או שהיא נתקעה?) והלך עליהם. הלך על אבי למצוא את חתולו. וממילא ככל שהזמן עובר הסיכוי של אביתר לחזור הביתה לספפה הופך קלוש. זאת אומרת, אם הוא בכלל רוצה. ארקי מושך ברצועה. שוסטר מסמנת שמיניות עצבניות בין רגליי ומייללת. בסדר, אני באה. אני מקנאת באביתר, כלומר באבי, שתלה את המודעה הזו מתוך תקווה. על חיותה סתם תליתי, מתוך הרגל. תקווה לא הייתה לי. נוכחותה נחסרה ממני. גם עכשיו אין לי. ולאבי יש תקווה. נואשת אולי, בודדה, עלובה, אבל מלאת כוונה. של מי שיודע כמה הוא הולך להפסיד. אני מקווה שבביתו הקטן, מוזנח הרהיטים, השקט מדי, על הספפה, הוא אינו מסתכל בתמונות של אביתר יותר מדי. למה זה טוב. אני מנסה להימנע. אולי דווקא קיבל משהו מהמודעה הזו, רגע אחרון של אהבה מישירת-מבט, של חיבוק נשלח, גם אם מרחוק, של החיה שלו. ומעבר לכך, יש לי תמיד פינה חמה מאד בלב לאלה שמסרבים להרפות. גם אני הייתי רוצה לתלות, שתי מודעות, אבל אין לי איפה, הם נעלמו בערים רחוקות ממני. אני תולה על לוח לבי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s