ראול – חלק א'

אצבע יד שמאלי מנוקבת בניב המשונן של ראול עד העומק. אני שקטה. לא ידעתי כמה עומק בשר יש בתוכה. ראול שולף ממני את ניבו ובורח מהמקום. עוד רגע קצר עד שבשורת הכאב – טסה ברשת החשמל שבגופי – מגיעה לקומה אחרונה אל הראש. אני פוערת את הפה בלי קול, אני לא צעקנית גדולה, אבל זולגות לי דמעות, כואב לי עד עמקי החלקים הפנימיים באצבע (איני יודעת ממה עשוי הגוף, יכולה להשתמש רק במילה הכללית, העמומה וממסכת, "בשר"). טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, אני מפזרת אותה לכל הכיוונים, עוד אחת מופיעה, בצבע בורדו וצפופה יותר מקודמתה. מסלקת, ועוד אחת. אני מוצצת קצת דם בפי, לוחצת אצבע קדימה ואצבע מאחור כמלקחיים כנגד הקצה השותת, לעצור את הכאב.

[אני כותבת את הפרק הזה בעיניים עצומות. מנסה להתרכז ולהתמקד, להתייחד מכלל ההפרעות. קל יותר כשאיני רואה את המילים כתובות. סופיות, בעלות תוכחה. סיפרו על רוברט ואלזר שכתב את אחד הרומאנים שלו בכתב יד מיקרוסקופי בכדי שלא ייאלץ לראותו. זה מהדהד בתוכי איזו שלווה. עולה בי עתה דימוי האצבע המושטת, פתיה, בניסיון לאחוז בראול בדרך שלום, עולה בי הניב החודר לעומק, או שאולי הייתה זו ציפורן, דימוי משונן וארוך וחסר רחמים שמעביר בי רעד. טוב לכתוב על ראול בעצימת עיניים לא רק בשבילי. כשראול עוצם עיניים יש לו שתיים. הוא תמים, ורגוע, אני רוצה להעניק לו את זה].

*

ראול הוא אגבי. אם חומרי הסיפור היו מוצגים בנאמנות לאיך שהוא מונח במרחב, ממקם את נוכחותו, מתקבל על ידי הסביבה, הוא לא היה הנושא. כיצד לכתוב פרק על מי שבעצם מהלך בשוליו, נחבא אל הכלים (האדניות, השיחים)? גם כאן, עליי להודות, הוא אינו מטעמו ולעצמו בלבד. הוא גם בן דמותו, צל חששני, של חתול אחד, וגילום מחדש בגופו של אחר. תיאטרון צללים (כמה מתאים, שחור ולבן) בכיכובו של ה-חתול (היחיד, שהוא כל אותם החתולים). אולי זו רמייה עצמית וכללית, לחשוב שמישהו או משהו בעולם הוא מייצג של עצמו בלבד. מקרה פרטי וסופי. אולי כל אחד ואחת מונחים על גבי ותחתי מופיעים אחרים. ראול המונח על דוביאל שמונח על כתם-קסם, ד' המונחת על נ', ד' המונחת עתה על דוביאל (ואיני רוצה לנקב כעת את הניקוב העמוק הזה, הלאה). כמה קשה להתרכז ולהתמקד באחד, עם כל ההפרעות האלה. מיד מזנקים על הלב והראש (איך אפשר להתרכז ולהתמקד כשהלב, האצבע, שותתים? אבל בעצם כבר עברו כמה חודשים. כבר נהיה קו ישר רציף) כל מיני כאבים. והנה אולי בכשלון הפיסקה, יצאה כאן איזו הדגמה של התנהגות ראולית טיפוסית, התחמקות-חמקמקות של אימה קלה, מופיעה במלוא הדרה ואינה מצויה בהווה.  

ראול ואני חיים עתה חיים מקבילים. רחוקים-קרובים, בלתי משיקים. הוא שוכב על הספה המפוספסת בחצר כשאני יוצאת בבוקר לעבודה. הוא שם כשאני חוזרת לקראת ערב. בבוקר אני פונה ימינה ומתרחקת ממנו עד קצה השביל, עושה עיקוף קטן, לא הכרחי אך מסתבר כעיקש, בדרך למרכז העיר. בערב אני מגיעה מהצד השני, יורדת את שלוש המדרגות הזכורות לרע שהתמקם רגוע בתחתית הבטן, ועוברת ממש לידו. אני מתארת לעצמי שעשה כמה דברים במהלך היום, שאשגה אם אמהר לחבר בין שתי תמונות הסטילס שאני רואה [אז, אך גם עכשיו, בעיניי העצומות]: בייגלה שחור-לבן עם עין אחת ירוקה יפהפייה פקוחה, מונח על מצע שחור-לבן כמותו. 

החיים של חתולי החצר הם סודיים. מלאים מחילות בין פרחים ושיחים, נחילים נסתרים למעבר בין גינות בתים שכנים, אוצרות נרקבים אל תוך האדמה, או מתנשאים בגבעות קטנות (בשבילנו) נפלאות (לעיניהם). הכל בתוך אוויר דחוס ועבה של ריחות וחרקים. מאי עכשיו, והכל פורח נהדר כל כך בגינה של אמי. צבעוני ועליז ושופע, ואיכשהו לא מנקר עיניים, צנוע כדרכה. החתולים שלי (אפשר לקרוא להם ככה?), ראול ושוסטר, הם כבר בני בית (חצר) ותיקים. פרקתי אותם פה לפני כמה שנים כשהדרכים הובילו שוב לבית אמי. פתרון זמני כהרגלי, מקומי וחמור פחות מזה של דוביאל, אך גם הוא הסתבר להשתהות. לבי היה כבד על הפתרון המוגבל, החלקי, הלא מוצלח שמצאתי, החושף לסכנות של מגורים בחוץ, אבל הם לבם התגלה טוב עליהם. גילו גן עדן.

הם מרוצים, נדמה לי. הנה אני יודעת לומר עליהם (חיות!) דבר-מה. הם גדלו לתוך מקומם פה. חזרו להיות חיות טרף קטנות, בזעיר אנפין. קשה לדמיינם בין ארבע קירות. כל הגוף אומר עוול. בימים החמים של הקיץ הם מוצאים פינות מחבוא בגינה, ובימי החורף הקשים, זוכים לבית קרטוני זמני בפינות חדר המדרגות שמספק אותם. סידור שאפשר לחיות איתו בשלום בינתיים.  וחתולי, ז"ל, לפני שעלתה לגן אחר, מתקדמת בכמה מסלולים מורגלים שבין החצר ובין הבית, בפסיעות בלתי נשמעות לאוזן העדינה ביותר, ודאי לא מבעד לשאון החיות הזעירות והפריחה והשמש הצורבת, ושקשוק קעריות המים.

אבל חתוליי (אפשר?) אינם ממשים את מלוא זכויותיהם הטריטוריאליות בחצר. אינם מתהלכים כשליטי הממלכה, בתנועות פנתר גאוותניות. כל אחד מהם מצא פינה, או כמה פינות, ודאי לא כולן ידועות לי, שיש בהן מידה מסוימת של נוחות ובית, וריבוא זהירות. שוסטר בחדר המדרגות, ראול על הספה המפוספסת. לעתים נדירות הוא נמצא בסוכת הגפנים, מתחת לשולחן עגול שמקורקע לאדמה עם כמה אדניות כבדות. גגו של הבית פורח ותחתיו אפלה מחביאה מעין. פעם אחת, נדירה (אולי מבשרת?) מצאתיו נח על עלה חסה ענק מתחת לשמש הפתוחה. מתכרבל בחשיפה מלאה. אבל רוב הזמן הוא נחבא, רוב הזמן על חלקה העליון של משענת הספה. משובלל, סופו ואחריתו במעגל סגור ואינסופי של שינה דרוכה. באפלת כיפת הצמחייה הירוקה שהתרקמה עם שנותינו בבית הזה, בתחום אפוף אפלה וקרירות, מוביילי-יתושים דינמיים תלויים בכמה נקודות. כמה מעלות אור, חום ועכירות מתחת למה ששורר שני מטרים ממנו, תחת כיפת השמיים.

שינה דרוכה. איך אפשר להירדם כשלחוצים ככה? ישנים עם עין אחת פקוחה (חה). לפעמים נדמה שהוא מצליח להישמט, להתמסר אל שנת היום באופן מלא, אך בה בעת נראה שהוא מצוי במצב תמידי של אזעקה פעילה, מוכן למנוסה פתאומית. יש בו דואליות כזו, אולי בלתי נמנעת לחתול שחי בחוץ, מתפנק ומתנמנם, אף פעם לא רגוע לגמרי. יותר מזה: תמיד אחוז, דחוס, בטונוס שרירים גבוה כעץ. בובת פרווה קשה. בכל פעם שאני מלטפת אותו (או מנסה), אני נוכחת שוב בקו הדק החמקמק שבין רצון וקבלה של היד המלטפת, ובין בהלה. בין הסכמה להיפרש תחת כף ידי ובין דחייה והנפת הכף המשוננת לחיתוך אכזרי (של ידי, של החוט בינינו, של החבל הדק שידי המלטפת מהלכת עליו). (נכון, הניב החודר לעומק, הנה שוב הוא בא).  

בשלב זה של חיינו ראול ואני מכירים זו בזה, בערבוב של כבוד הדדי וחיבה שמורה. אני יורדת בבוקר אל החצר, מבחינה בו בשנתו על הספה. תנועותיי-רחשיי מקיצים אותו. הוא פוקח אליי את עינו חריץ צר. אני קוראת לעברו בניגון ילדי: ראולי, איי-לאב-יו. הוא רואה אותי, מכיר בי, עוצם את עינו. אני מתרחקת על השביל. בערב אני יורדת במדרגות ומתקרבת אליו. עקרונית אני מנסה להגניב לו ליטוף. מעשית אני לרוב מפחדת ממנו. רוצה ללטף אותו כדי לצאת ידי חובה. באמת רוצה (וצריכה). לא רק המלוטף אלא גם המלטפת לחוצה. לפעמים אני פשוט עומדת בקרבתו. איברים קפוצים קרוב לגזע הגוף, קוראת לו שוב את הניגון, ראולי-איי-לאב-יו, מלטפת קצת במילותיי כי זה מה שאני מצליחה.

לפעמים-לפעמים אני מושיטה יד כצאן לטבח. הוא פוקח אז לרווחה את הרווח הצר. מתרומם מעט על רגליו, מקמר גב, מושך את צווארו וראשו לאחור, מיילל איזו יללה שבורה. הוא רוצה-לא רוצה ליטוף. לא נוח לו (אבל מתי נוח לו?). נדמה לי שאני מבינה. יש תחושה של נוכחות, ומבט כפול, הוא בי ואני בו. אותו מבט שמפלס דרך מבעד לעדשת המצלמה. אותו מבט שהיה לחיותה במודעה שתליתי אחרי הסתלקותה. המבט שחסר לאביתר, במודעה שחרתה לי כל כך. אביתר שפרצופו המבויש-מכמיר לב התרוקן מצבעו (שתת דיו) אל מרצפות הרחוב כל החודשים האחרונים עד שהפך לבן. עבר זמן מאז שאני כאן.

אבל בראול עסקינן. ואולי גם את מבטו של ראול אני מפרשת באופן שגוי? אני חושבת שלא. יש נוכחות. כשאני יוזמת צעד ראשון אני כבר ממשיכה. כמו בלית ברירה. מניחה את היד על חלקו האחורי של ראשו, על העורף. האמה ויתר הזרוע מוחזקות מלאכותית גבוה ורחוק מהישג ציפורניו (אולי זו היתה ציפורן באמת, ולא ניב). הוא לחוץ. אני לחוצה. שנינו לכודים בניסיון שעולה לנו באי נוחות רבה, מתרגלים הנחיות שנתנה לנו מטפלת זוגית עלומה (אמא אדמה?). על כל הברשה קצרה שאני נותנת לפרוותו המבריקה והדחוסה, הוא מגיב ביללה עצבנית קצרה. לפעמים הטקס עובר בלי נפגעים, אבל לרוב אחרי כמה הברשות כאלה, או אם אני משאירה את היד על גופו זמן ממושך מדי, מותנעת בתוכו עצבנות, הוא מתרומם גבוה על רגליו לישיבה נוחה על אחוריו, ומנחית עליי כפה גדולה וחגיגית לשריטה.

זוהי כפה פתאומית, שמתכוונת לפגוע (או לא מסתייגת מאפשרות כזאת). זה לא משחק, כמו עם שוסטר, שלועסת את אמות ידיי או מנסה לנקב את מפרקי אצבעותיי לשעשוע. בתחילה חשבתי שזה בגלל שאני נוגעת לו בטעות באזור רגיש בגב התחתון. אחר כך חשבתי שזה בגלל שהוא מתנתק פתאום ושוכח מי אני (לשוסטר זה קורה, חברה מתוקה של כבוד במועדון פגיעות הראש הקלות, היא נעלמת למשך כמה שבועות עד שאנו מאתרים אותה כמה נשמות פחות – שלנו – בשכונה הסמוכה), אבל אלו לא הסיבות. וראול, גם כשהוא מנחית עליי את השריטה, בכל הזמן הזה, הוא מתבונן בי בעינו הירוקה הנבונה הפקוחה. במבט שלו. מבט שקושר-נקשר. הוא רואה אותי, מכיר אותי, נוכח מולי ומכיר בנוכחותי. הוא שורט אותי כי זאת אני. כי זה הוא. גם אם איני מבינה מה פשר הדבר שהוא מבקש (או לא מסוגל שלא) לומר. איני יודעת אם אני חוטפת מכה כי אני שולחת את היד לליטוף או כי אני מושכת אותה ממנו חזרה. אם זה מכעס על הקרבה היתרה או על העזיבה הצפויה. כך או כך, לרוב זה נגמר בשריטה. אבל את הניקוב אני יותר מבינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s