ראול – חלק ב'

ברוח צוואתו המהוהה של אביתר, אני מניחה כאן ביוגרפיה קצרה, ובתקווה לא אכזרית, של חתולי חד העין. נענוע בין קטבים, על פי דרכו של ראול.

אויב. השם פרי שיחה משועשעת שהתנהלה בחדר הסמוך של שותפתי, בין כמה מוחות ולאורך כמה ימים. כשפרקתי אותם יחד עם יתר חפציי על הרצפה הקרה והמלוכלכת בהול גבוה-התקרה לא היו להם שמות. סירבתי להכריז עליהם בעלות, להפוך אותם מעניין נקודתי דורש טיפול למאורע מתמשך. למרות שהיו איתי אז כבר למעלה מחודש, וכבר לא נשקפה להם סכנה. הם ברחו מאיתנו בהליכה איטית ושפופה, מרובת רגליים, לכיוונים שונים. נעלמו לשעות ארוכות, איששו את נוכחותם רק באכילה לילית ולקלוק מים. שותפתי קיבלה את החבילה הבלתי צפויה שהנחתי לפתחה בכיווץ מובן, אבל פתחה להם את דלת חדרה זמן קצר אחר כך. כדרך רבים, אהבת החיות קפצה עליה בלי להודיע, מהירה והחלטית. הם נותרו בימים הראשונים זוג צלליות חרדות נטול הבחנה. עד שנכנסו אל חדרה של שותפתי, עד שקיבלו את שמותיהם.

בעת שבחדרה היו פזורים כמה חברים בחזרה, מתאמנים יחד בפסנתר, שירה, גיטרות וחצוצרה, השניים התוודעו לאפשרויות החתוליות הגלומות במרחב: התחבאו מתחת למיטה, רבצו על כריות הישיבה הגדולות הצבעוניות המפוזרות על הרצפה, שיחקו בסקרנות בלתי נדלית בגדילי השטיח, טיילו על חלקו העליון של הפסנתר. והחברים, תוך כדי נגינה, גלגלו על הלשון גורלות שונים עבורם. כך שמעתי מחדרי, שכן היה עדיין חם והחלונות היו פתוחים, והמלון החרב היה מושתת על תעלות ומנהרות של אוויר וקול (ועשרות שכבות קיר צבעוניות מתקלפות של גיל). לבסוף התגבשה שם החלטה: לאחות יקראו לטיפה (מלשון שניתן ללטפה, או לכבודה של קווין לטיפה) ולאח יקראו "אויב". על שום מה? איני יודעת, לא הייתי חלק מהוועדה, אבל אימצתי גם אני את ההכרעה.

כבר ברגעים הראשונים של ההיכרות הייתה לשותפתי העדפה ברורה לאחות. אבל היא הקפידה לשמור על חזות דיפלומטית במידת מה, לפחות עד שהייתה סוגרת את הדלת, ואז, אם ממנהרות הקול או אם באופן נדיר הייתי עדה למתרחש מהצד הפנימי, הייתה אומרת בפשטות את אהבתה הגדולה, המעט יותר-מדית, לחתולה.

לא סתם העדיפה אותה. דבק בו, באח חד העין, מההתחלה, מזל של דחוי. אולי היה זה בגלל ערש החיים בעריסת האשפה, היכן שמצאתי אותו ואת אחותו בימי הסבלט. אולי בגלל זה קיבל את אותו שם-רע.

או שאולי היה זה להפך? השם הרע עשה לו שירות נורא? שהרי עם שם כזה — אנחה —  לאן היה יכול להגיע? לא היינו נינוחות לגמרי בנוגע לשמו. בחודשים הבאים, בדקנו על הלשון שמות חלופיים, לעתים כשעשוע לא מחייב יותר מתוך חתירה אמיתית למטרה, אך כל הצעה אחרת נבעה מהקוטב האפל במידה דומה. שבתאי, על שם שבתאי צבי, לדוגמא. שותפתי ניסתה להמתיק את הגלולה המרה, בכינוי החיבה "אויבי", והיה ניסיון משותף להפכו מאויב לאוהב (פשוטו כמשמעו), אבל זה לא תפס. אף שם אחר לא נדבק, לא שכנע שנכון לבחור בו ולדחוק את אויב המוכר והטוב (והרע).

חששנו אמנם שהשם שנתנו לו דן אותו לגורל קשוח, אך בה בעת חשנו ש"זכה" בו בשל משהו שהיה טבוע בו כבר מלידה או ינקות, וזוהה גם על ידי אנשים אחרים. שהרי כפי שהסתבר לי, גם שותפתי לא לקחה חלק פעיל בבחירת השם, אלא רק חבריה. ובאמת, אויב, היה רדוף מבפנים, חששן, חרדתן. לאורך כל ימיו במלון החרב הוא התרוצץ בין החדרים אחוז במשימת הזרקת ריחו בשתן בכל פינה ובכל מחיר, כמו אנוס לעשות זאת מתוך חרדה בהולה, בורח מפני דבר-מה פנימי.

ראול. מתי קרה השם? איני זוכרת. האם כשהמתין במלון החרב עד שחיי וחדריי יסתדרו ואוכל לקבלו? האם בזמן ההמתנה ההולכת ומתארכת, כשהועבר לאומנה אצל חברה של חברה בדירת גג פורחת אך חשוכה בירושלים? (המתין והמתין, בעוד חיותה ממלאת יפה את החלל לזמן מה ואחר כך עוזי מיילל ללילה אחד ואחר כך שוסטר עושה רונדלים בין השכונה לבית בצליעת החן הידועה עד שהועברה יחד עמי ועם חפציי לבית אמי); מה שבטוח, שהתבהר כראול, שהתגלגל או התגלה ככזה. הייתה לי אמנם אשמה רבה לגביו, אבל היא לא זו שנתנה לו את השם. במשך שנים המשיכה לקנן בלבנו – לבי ולב שותפתי כבר לשעבר – הבקשה להיטיב איתו, לה(ת)מיר את האויב למשהו טוב ומבטיח יותר. נשאנו את העניין בלבנו ועל גבנו, לא הפסקנו לחוש אחריות מסוימת, לא מוכרעת בגודלה, למסלול חייו הבלתי פתור. אבל חיכינו שהדבר יבוא ממנו. שיהלום אותו, שלא יהיה פתרון חיצוני שינשור ממנו מהר.

אולי זה היה הקול כן, עכשיו אני נזכרת, שהוליד את השם. ררררראוללל, הוא יילל מתישהו, ררררראול, הוא הרטיט את שערות שפמו באיזו נקודה בזמן, פקח אליי עין ענקית ירוקה יפהפייה, ררראול. כן, אתה ראול, ולא סתם אחד. אם סחבת על גבך כל הזמן הזה את תפקיד אויב העם, אתה ראוי לקבל עכשיו את החלופה הטובה ביותר. חסיד-אומות-עולם.

כשסוף סוף נפגשו מסלולינו (הוא, יותר מהעבודה החדשה והאינטנסיבית שהתחלתי בעיר אחרת, גרם לי לשנס מותניים, למצוא דירה ולזוז. כדרכי בקודש), הייתה תקופת קסם. לי היה פנאי בלבי לקבלו, לו היה את שמו החדש (ואולי רווחה חדשה נלווית). הוא היה לתקופה חתולי (הפעיל) היחיד, המוקד החתולי הבלעדי לתשומת לבי. הוא היה מבלה את ימי השמש היפים בין החצרות המשותפות של שכונתי בגבעתיים, נח תחת שיחים מטופחים, תופס מרחק בטוח מחתולים מדושנים אחרים. ובערב, כשהייתי חוזרת, מנסה לקרוא ספר או לכתוב כדי להילחם בכרסום ההולך ונפער במוחי באורח החיים התובעני החדש, היה יושב על ברכיי, או על הספה בצמוד אליי, מגרגר ומתעדן, לרגעים קצרצרים אולי אפילו בהתמסרות מוחלטת. בתוך הבית היו לו קערות מים ואוכל משלו, צעצועים משלו, ולא היה צריך לחמוק מאף צל אמיתי או מדומיין של נוכחות אחרת. הייתה לנו-לו הפוגה.

לרוב. כמעט. שכן כל הפרעה-פלישה, אמיתית או מדומיינת כמובן, הייתה נענית מיד בריסוסי שתן איומים שהיו ממלאים את חלל הדירה הקטנה והבלתי נוחה לאוורור עד זרא. ההתקפות הבלתי ניתנות למיגור האלה, בלתי צפויות, בלתי מוסברות, תביעה להכרה כשהוא מוכר ויחידי כל העת, עוררו בי רתיעה ישנה ממנו, והוא חש בכך, פרש לעתים מעלי. גם בנסיבות הסטריליות של האפיזודה הזוגית הבורגנית שלנו, סומן בינינו וסביבו/ממנו, קו דק מן הדק של סכסוך. עדיין היה בו מעט מן האויב הפנימי, הרדוף, שערשו אולי באותה עריסת אשפה. אבל בגלגולו החדש כררראוללל.

האפיזודה הזוגית הסתיימה מהר. כעבור זמן די קצר חזרתי אל בית אמי, באמתחתי גיחת חיים נוספת שלא צלחה, ואותו הנחתי בגינה, לצד שוסטר, וחתולי שהיום זכרה לברכה. הפקדתי אותו בכפות עצמו, למצוא לעצמו פינה. באחת תקופת הקסם פגה. ראול נהיה פרוץ לכל הכיוונים, חתול-חוץ ממש, היה חרד וטרוד מכדי להתפנות למותרות האהבה. חתול בוגר כבר, גדל-גוף, נראה כפנתר שחור-לבן מפואר, היה יכול לכבוש בקלות את המרחב החדש. אלא שהוא חושש מצילו שלו (צודק, צל של פנתר). ושוב לא ברור עד כמה הוא רוצה, או מסוגל, להיות חתול-חיק. הוא מסתייג-נעתר לליטוף, שוב מסוכסך עם עצמו. שוב גם-אויב. בין כל גידולי הגינה, טיבו מבליח לרגע ברור, הוא חתול-פקעת (פקעת שאם נשתול אותה יפרח צבעוני בצבע נהדר, אולי אדום עז, אני מנחשת).

שריטה. קיבלנו אותה שותפתי ואני בפעם הראשונה שלקחנו את האחים החתולים מהמלון החרב לווטרינר החדש בעמק רפאים (זה ששנה וחצי אחר כך אקח אליו את חיותה הקטנה להצלה, אך הוא לא יהיה במשמרת ואני אאלץ להמשיך במסעי). ניסינו שתינו להכניס את אויב לכלוב וחטפנו. פס עמוק לרוחב גב כף היד הימנית. בדיוק אותה שריטה, בדיוק באותו המיקום. נשארנו עם צלקת דקה, אלגנטית, שותפה. אז שריטה, עתה ניקוב. הציפורן, כן, הציפורן ולא השן, עתה אני רואה [עיניי עדיין עצומות], חודרת עד לקצה העומק של הבשר. נשלפת מהר, וראול כצל בורח. אני נשארת בישיבה על בטון השביל עד שפוגע בי הכאב. אחר כך פי נפער בלי קול, ודמעות. אחר כך אני צריכה למצוא חיסון.  

בין השריטה לניקוב, אלפי צלוחיות אוכל שמונחות לפניו. אלפי אויב-ראולים שבורחים, מתחבאים, קופאים על מקומם, מתקרבים בעין פקוחה באימה, בהיסוס, בחשד, בהתרגשות. מול הצלחת, אלפי אויב-ראולים שבולעים את הגרגירים, שמזנקים בבהלה מכל רחש, מכל תנועה לעברם, האוכל נתקע בגרון. כמה אויב-ראולים בודדים שמסכימים לקבל ליטוף, שנשארים קרוב, שלא בורחים, שאפילו מגרגרים (ואוכלים גרגירים). כמה אויב-ראולים שקצים בליטוף, שמפחדים, ששולחים כפה בניסיון לשריטה. אחד אויב ואחד ראול שמרגישים מאוימים במיוחד: האחד מבין שמנסים להכניס אותו לקופסא, האחר לא אוהב שדוחפים לו משהו עגול לבן לעומק הגרון. הראשון משיב בחרב ציפורן שלופה לרוחב כף היד של כל שותפה. השני מחדד את עמדתו בסכין ציפורן החודרת לעומק הבשר. שניהם בורחים עם סיום התקיפה (מעשה הגנה, לדידם), שניהם מעוררים כאב (אולי בלי כוונה). ורק אויב-ראול אחד, שהוא גם וגם. [איך הופכים את מי ששולי, מהלך בצדדים, למושא הכתיבה? כותבים עליו כאילו היה הגיבור]

הציפורן המשוננת מנקבת את הבשר עד העומק, הציפורן פוערת בבשר את מסלול הישלפותה. טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, נמחית, עוד אחת, הבשר נזכר להתעורר ופועם במלוא הדרו.

עכשיו מתחיל הכאב.

בעצם כבר התחיל קודם. בעצם כבר שתת ונחלש. דילגתי מעליו. בכלל שכחתי ממנו. עצמתי את עיניי [בגלל זה. והנה נפקחו עכשיו]. טוב שכך. טוב ששכך. נזכרתי פתאום איך הלם בי.

כמעט שלושה חודשים שלא נשמתי.

הוצאתי את ארקי לטיול כל ערב אחרי החזרה מהעבודה. שוסטר פיטרלה סביבנו, מאבטחת-מסבכת אותנו. הלכנו את המסלולים הקבועים לעייפה, עומדים בכל הנקודות המוכרות, מנופפים לשלום לאביתר ההולך ונעלם. עמדנו בגינה בקצה השכונה איפה שהאוויר תמיד קר. הרטבנו את רגלינו בדשא הלח מהממטרות שחזרו לפעול. שחררתי את ארקי במגרש הכדורסל מאחורי החטיבה להוציא מרץ, ישבתי על המדרכה ליד מכולת האשפה להשתנק. היא נשלפה והותירה מסלול פעור בבשר. כבר לא עונה. תני לישון איתך ולהתעורר איתך. תני לחבק אותך. רק תגידי מדי פעם שאת אוהבת, עם היתר אני כבר אסתדר. אולי אפשר פשוט לישון יחד, לפעמים, בלי לדבר? אני מרוסקת בלעדייך. הפסקתי לבכות רק בעבודה (חוץ מכשלא הצלחתי), או כשהמוח היטשטש בנטפליקס עד שנכנעתי לשינה. הכאב כילה את הימים ואפילו ניצח את הלילות שלושה חודשים והקיץ קרב. האפשרות של הקיץ שלנו הלכה, כך נראה. למרות שאני עוד מחכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s