ראול – חלק ג'

חתוליי חיבבו את פתרון הגינה שהמצאתי להם, ובכל זאת היה מדובר בפתרון בלתי מוצלח. בימים רגילים, ודאי בימי משבר. אם חס וחלילה משהו משתבש, אם יש איזו מחלה, הכשה, עקיצה, שבר, קשה מאד להשגיח עליהם, להיות בשליטה. אם צריך לקחת לוטרינר, אפילו לצורך בדיקה תקופתית או טיפול שגרתי, קשה מאד ללכוד. קשה גם להוציא לפועל הנחיות רפואיות. אם הם נוטים למות, הם יכולים פשוט להיעלם. לפרוש לאיזה מחבוא שיחני-רקבובי, להירקב אל אבותיהם. בכל שנותיי נוכח החצר, רק פעם אחת מצאנו חיה מתה תחת השמש (סיפור אימה שאעדיף להחביא). כנראה שהחוכמה בעל פה צודקת, וחיות מעדיפות למות בסתר. ובלב, לתמיד, החתול הדרוס שאולי לא הייתי צריכה להכיר חגיגית במותו, רק להזיז אותו הצידה מפומביות גופתו הנוראה על הכביש. אם חתול נעלם, גם לשעות אחדות, יכול להיות שקרה לו משהו נורא. יכול להיות שהוא סתם תפס צל איפשהו. כל זה אומר לחיות באי-ודאות קטנה מתמדת, בלתי ניתנת להכרעה או להרגעה (כלומר זה פתרון בלתי מוצלח למדי, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. אבל זו החלטה שלי ועליי האשמה, אם יקרה דבר מה). 

התקשחתי והחכמתי מעט עם השנים, בכל זאת. השתפרתי במיומנויות הלכידה וההכנסה לכלוב. קצתי באפיזודות כמו ראול והשריטה (או כך לפחות חשבתי). מכוונת מטרה כמו רוצחת שכירה, מבט צינור בעיניים, יד ימין בוטחת אוחזת בכלוב הפתוח, יד שמאל חזקה לופתת את עודף העור בעורף, מחזירה את החתול/ה כמה זמנים אחורה, לינקות חסרת אונים, הנפה והטלה, הכנסה לכלוב ונעילה, אה וואלה. השתפרתי גם במתן כדורים. לכלבים, לחתולים. הצמדה של החיה אל הרצפה בשתי רגליי, לחיצה באצבעות יד אחת על מפרקי הלסת, דחיפה ביד שנייה של הכדור לעומק הלוע, והושלמה המשימה. זה נשמע אכזרי, וזה באמת אכזרי במידת מה, אבל זה בשבילם. זה עובד עם ארקי, זה עובד עם שוסטר לרוב, עם חתולי ז"ל ממילא לא נדרשה שום פעולת הסחה. אבל עם ראול, העניינים, כאופייני, קצת יותר מסוכסכים.

לגבי כליאה, אם אני עושה את פעולת הלפיתה מספיק מהר, אני ברוב המוחץ של המקרים מצליחה ללכוד אותו. אבל כדורים זה עסק קצת יותר מסובך. לרוב, הוא רק רואה את המבט העומד-לתת-תרופות בעיניי ובורח אל השיחים. לפעמים אני מצליחה למסך את מבטי במחשבות כמו תמימות ולהתקרב אליו, להניח לו אוכל אפילו, אבל מזה ועד להצליח לתקוע את ידי בגרונו, משתרע לו אוקיינוס של חרדת ביצוע והזעה. לשים לו את הכדור בתוך האוכל? עצה יפה. אלא שהוא מספיק חכם כדי לאכול מסביב לזה. כמו כל החתולים אגב. כך היה גם הפעם. ראול היה צריך לקבל כדור תקופתי נגד תולעים. עטיתי על פרצופי מראה שה תמים, התקרבתי אגבית עם כלי האוכל. הוא התרחק מעט אל תוך השיח, בוחן את מעשיי. התיישבתי על הבטון קרוב, הנחתי את הכלי, קראתי לו 'ראולי' שיתקרב. הוא התבונן בי בעינו האחת הפקוחה, התמהמה אך התקרב בסוף אל הקערה, הנמיך ראש כדי לבלוע את האוכל הרטוב המושקע לרגל המאורע. ליטפתי אותו. לטיפה ראשונה הוא קפא ושערותיו הזדקרו, אחרי עוד שתי לטיפות נרגע והמשיך באכילה. אז ניסיתי את המנובר הקבוע של הלעטת הכדור, נכשלתי, נרתע ממני, התיישב על אחוריו, שלף ציפורן אימתנית, ניקב את אצבע יד ימין שלי עד העומק, חיכה איזה רגע, הוציא אותה חזרה. ברח אל השיחים ומהם הלאה.

 אספתי את עצמי מן האספלט ועצרתי את הדימום. מיהרתי להספיק בכל זאת אל היוגה. שלא ישתבשו כל התוכניות. השיעור היה צפוף והחלל חם, ובעודי נאנקת ונאבקת להתרוממות הגוף בכלב מביט מטה, הרגשתי את החומר הרע שראול הזריק לי מתקדם בצינורות הדם, בואכה כלבת. כשיצאתי מהשיעור, מזיעה וקודחת, התקשרתי להתייעץ עם אנשי המוסך הרלוונטיים: אמי, הצדיק מן המושב בשרון, ובמקרה הזה, גם לאנשי מוסך אנושיים, מוקד קופת החולים שלי. כולם אמרו שעליי לקבל חיסון נגד טטנוס. זה לא נורא דחוף, אבל בעצם יום שישי היום, וכבר צהריים.

רצתי אל האוטו, ומשם בדפיקת רגליים עצבנית וריצה, אל קופת החולים. מאיצה את הרעל של ההכשה. חלקיקי ראול פשו בי. ובאמת ראיתי: כפות הרגליים המגונדרות שלו, אחיזת הגוף הקפוצה, האמביוולנטיות של ההתמסרות. יש לי הרי את המנהג להתערבב עם חתוליי, להתבלבל איתם. ובעצם אנחנו כה דומים ממילא. ראול-קסם-כתם-דוביאל. בקושי אני זוכרת את הראשון, אבל האחרים ודאי כבדים ומסורבלים כמוני, חשדניים קמעה, מסוכסכים-מהוססים עם עצמם. ישבתי על כיסא קופת החולים הקשה מול דלת האחות העסוקה, בקופת החולים הריקה מאדם ותכף נסגרת, בשישי בצהריים מאוחרים כמעט מדי.  

בפעם הקודמת, והראשונה, שקיבלתי חיסון טטנוס, הייתי בכיתה ג'. היה זה הודות לחתול הראשון שלי, החתול בה"א הידיעה. היו בביתנו אמנם מאז ומתמיד חתלתולים, מופיעים ונמוגים במעשי הצלה (זכור לי אחד במיוחד, גור ג'ינג'י מתוק, שהיה כשהלכתי לגן, ונעלם כלא היה כשחזרתי, התגלם רק בפרצופה העצוב מהבשורה שנגזר עליה לומר לי של אמי ובביטוי שייצרב בי תמיד כסימן אזהרה: יש לי משהו עצוב לספר לך). אך הוא היה החתול הראשון שביקשתי לנכס לעצמי, כילדה עם תודעה מודעת לעצמה. מצאתי אותו לא רחוק מביתנו החדש (המפוצל) בקיבוץ, ורציתי אותו לעצמי (היום לעולם לא הייתי מבקשת לעצמי את מי שחופשי להסתובב לו, ועוד בביטחון, כך. ששייך למרחב. זה פותר לשני הצדדים את הקושי. מייתר את האחריות וההצלה).

קראתי לו קסם-כתם. לא הצלחתי להכריע בין שני הקטבים, מלבישה אותו בשם זה ואחר בשני, שוב ושוב. שחור כולו. צלליתי. נהדר וכולו שלי. אהבתי ללכת איתו בשבילים, מחבקת אותו עד אפיסת כוחות, גאה בבעלותי. בחיבוק אחד חזק מדי, או בבקשת בעלות עזה מדי, שרט אותי לרוחבה של היד. פס לרוחב הצד הפנימי, אולי מקביל לצלקת שיעשה לי אויב שנים רבות אחר כך. אבל לא נותרה לי מבפנים צלקת בכדי להשוות. בשל המאורע, אמי נאלצה לקחת אוטו מהקיבוץ, לצאת ממשמרתה החובקת יממה כאחות הקיבוץ, לנסוע לקיבוץ סמוך לאחות המחזיקה בזריקה הנכספת. האחות פתחה את המרפאה הקטנה והדלוחה, ופתחה דלת נוספת לחדר קט וחשוך ובו מיטה גבוהה. עד אותו רגע אחזתי בידי המועדת לדקירה להרגעה, עתה הבנתי שהקורבן יהיה בכלל ישבני. הורדתי את מכנסיי ועליתי על המיטה, מושפלת מה. אבל הדקירה בישבן לא פגעה ביחסינו.

עתה, בגילי המופלג, קיבלתי זריקה בזרוע. חזרתי לבית אמי בלי סכנת מחלה, עם סיפור קטן, ועם פצע וריקנות גדולה. קשה להישיר מבט לכאב הנפער. שותתים דם או דמעות איזו תקופה, בית החזה דופק-נשימה במרוצה ובתעוקה, ואחר כך מתייבשים ושוככים. כמעט שלושה חודשים שעברו בלי סיכוי לנחמה, והנה אני רגועה. נזכרתי פתאום בכאב הנורא הזה, איך שכחתי ממנו, איך ביקשתי לדלג מעליו [איך כותבים על מי שמהלך בשוליים? שמים אותו במרכז. כותבים עליו כי אי אפשר לכתוב על משהו אחר. מישהי. ושוב ראול נדחק לשוליים, נחבא אל קרן זווית, לא זוכה לכבוד הראוי. אני מכה על חטא זה, ואחר. שאינו נמחה ככל החטאים].  

קסם-כתם נתן לי את המושג של חתול. החתול. ועליו נשכבו כל החתולים כולם. נראה שאפשר לראות וללמוד את האחר, רק דרך ריבוי ומבעד שכבות. ראול המונח על דוביאל, החתול הדרוס המונח על דוביאל המונח על כתם-קסם. דוביאל המונח על ד' וד' המונחת עליו. אני ממתינה לה עדיין, גם עתה, כששככתי, אבל יודעת שהסיכוי שתשוב מהעדרה נמוך, כסיכויי אביתר או פחות מכך. ומה עם הנעדר דוביאל? אותו אני עדיין יכולה, אולי, להציל. אני נזכרת בהודעתו האחרונה של ב'. כל הזמן הזה, מוסחת מהכאב, זה שלמעלה וזה שלמטה, לא כתבתי לברר אם שב.

אני כותבת לב' רועדת כולי

הוא משיב: לא חזר.

אני נזכרת בשביל המוביל לבית ההוא, לפני אלף ואלף שנים, בירושלים. בחלון הגבוה הדולק באור צהוב ובתוכו ממוסגר שקט ונושם דוביאל. נזכרת איך עלינו אליו, ואיך פרשתי מנ' אז, כדי להישען לצד דוביאל ולהביט החוצה אל סופו של החתול הדרוס. לא היינו מיודדים אז במיוחד, אבל היה לנו יחד. אני נזכרת בבשרו הדשן, המפונק, בנינוחות שלו, יושב לידי. מאי עכשיו, ונראה שלפני כמה חודשים, עוד בימי הקור הירושלמי, הלך למרחקיו. ידעתי שהיה כבר רזה, ועם מבט צהוב אחר, כמו זה שראיתי אז על גג הסבלט של נ' כשבאתי להאכילו, וכמו זה שראיתי שנים אחר כך, שהעדפתי לשכוח – כאב שרציתי לדלג מעליו – בפעמים המעטות שקפצתי לאמירת שלום ולהאכלה זריזה, בביתו המחודש בחצרו של ב'. כמו ראול שבא אל החצר, גם דוביאל התגלגל אז לאחור, אל חיה חשופה יותר, מקופחת, חשוכת מותרות, מגוידת עד לשד העצמות.

חזרתי לעת ערב לחפש את ראול בחצר. ליישר איתו את ההדורים מהר, שלא ייפער משקע. ישבתי על הבטון הרטוב מהשקיית הערב של אמי, בחשיכה, עד שהגיח מאיזה מסתור והתקרב אליי, בצעדים רבי-כיוונים. הוא התיישב לבסוף לידי, אפילו גרגר. לא היינו על גדת החלון הצהוב הגבוה, אלא נמוך על הבטון, בין השיחים הפורחים המפיצים את קרירותם עם הליכת השמש, אבל היינו שניים. שניים שונים, לא מעורבבים כבר מדי, הודות לחיסון. התבוננו שנינו מבעד לאוויר הנקי, בדוביאל הרחוק, הנדרס. חתול מונח על חתול מונח על חתול. אבל קיץ בפתח שמסרב להיות מונח על כל קיץ אחר. קיץ תכף שצריך להיות חדש.

[עיניי פקוחות]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s