דוביאל: אפילוג

אי אפשר להתחקות אחרי תנועת הגלים, להבין את המופע הזה על מרכיביו הקטנים ביותר. אי אפשר ללכוד את הים או לאחוז בו. אפשר רק לעמוד נוכח או לברך את מי או את מה שנתן מקום גם לדבר הזה בתוך החיים. שנים שכחתי מהים וכל פעם נזכרתי ביופיו ובטובו מחדש. הופתעתי כמה קל לשכוח אותו ושכחתי שוב. עד שנמסר לי פעם גרגר של אהבה פעילה כלפיו, שיום אחד בחרתי להנביט בעצמי. כלומר להסכים להתפעל ממנו, ללכת עד אליו לעתים קרובות, להכיר בעצמיותו ובחוסר הקשר שלו אליי.

מופע הים מתהווה מתנועות קטנות רבות מדי, רב כיוונים, מכדי לתפסו. אפשר לכוון את המבט לנקודה בעומק שדה הים, לוותר על הרדיפה אחר הבחנות דקות, אבל לזכות כך באפקט התזמור הכולל: רחש הגלים, ריצודי ונצנוצי האור על המים בשלל צבעים, התפרצויות ודחיקות חומר מכיוונים שונים. הכל משתנה אבל הרחש הכולל קבוע.

אני יושבת על החול שהשמש אצורה-אגורה עדיין בגרגריו, תכף שקיעה. שיאו של היום. של הים. השמים-מים נשטפים בצבעים מתחלפים, גל סגול לילך-גל כסף-גל ורדרד, תוך דעיכה איטית, כמעט בלתי מורגשת, עד שהחושך ייפול בבת אחת כמו שמיכה כבדה על החול הרטוב. הים משתנה ללא הרף, תוך הרף, כל הזמן בתנועה, עד שלא ניתן לזהות אף שינוי בעצם, או נדמה שאין שינוי. עד שהוא נסגר באחת ונהיה לילה.

אני קמה עתה ומתקרבת אל קו המים המתנצח-משתנה תדיר. אני עומדת על קצה היבשת. גופי וראשי בין יצורי היבשה, כפות רגליי טובלות בתחילתה של טריטוריה שאיני יודעת לגביה דבר. פניי פנימה, אבל בנחת של מי שאינה רוצה לנסות לדעת. הים איננו נכנע למבט. אי אפשר לתפוס אותו, להפכו לשלי, אי אפשר להבינו (אולי אפשר, אולי זה מה שעושים קרוב לכאן, בלימודי ביולוגיה ימית, אבל אני בוחרת בבורותי בלב שלם). שמעתי פעם שאנו יודעים על פחות מ5% אחוזים מהיצורים שחיים במי כדור הארץ. זה מצית פתיל סקרנות מסביב למוח, אבל האמת שגם עליהם איני רוצה או צריכה לדעת. לא דרך הגוף, לא באופן בלתי אמצעי. הים משלו, ולעצמו וליצוריו. הוא אינו נפתר לעיניי מעל המים וודאי מתחתם. גם באור הבהיר והחשוף ביותר של היום וגם בלילה האטום, הוא משלו, ולעצמו. איני יודעת מי גר בו, איני יודעת מה מנהגו ומנהגי יצוריו. איני נדרשת להציל אף אחד (לא אתחיל לחפש במעמקיו דגים במצוקה, אני מקווה). אני מקבלת את בורותי נטולת הדאגות בנועם.

פניי אל הים הטוב, גבי אל שורת סלעים ודשא פרא. מעט שמאלה ואחורה ממני, המסעדה הקטנה של החוף, ומאחוריה המקום בו אני גרה עכשיו. לקחתי את עצמי, לבדי, ועברתי לגור כאן. לבדי, ללא אף חיה אחרת פרט לי. הותרתי אחריי את חתוליי החיים טפו טפו טפו ובינתיים, לא הגיעה אף חיה חדשה. אולי תיאורית מכסת החיות במצוקה אינה עומדת. מנגד, לקחת חיה אחרת כדי להעמיד תחום השתהות ביני ובין דוביאל כבר אינני צריכה. לטוב ולרע.

נותרתי בבית אמי כמעט עד סופו של הקיץ. המשכתי בשגרת הימים החדשה שבניתי לעצמי. זמן המתנה שקם על יוצרתו והפך מציאות קבועה. ראול לא הפגין שום סימן של רתיעה מיוחדת ממני בימים שאחרי ניסיון הלעטת הכדור (ואני לא חשתי כעס או חשש בעקבות הניקוב). הוא המשיך בהסתייגותו-התמסרותו כדרכו, שוכב בעתות מפגשנו על הספה המפוספסת. כבר כמה שנים שכל חורף אמי מכינה לו ארגז-בית מרופד ללינה חמה אבל הוא מסרב לשתף פעולה. ודאי מפחד להיכנס לחדר המדרגות אם הקרטון מונח שם, אך גם בית חבוי מתחת לסוכת הגפנים נדחה. פתאום באמצע הקיץ, סתם כך, בלי נקודת ציון נראית לעין (עין אנושית על כל פנים), התיישב בקרטון מקרי שנותר בכוננית האדומה עם ציוד העבודה בסוכה. הימים חמים, אין באמת סיבה או צורך לחפש מחסה מהקור, והוא ויתר על הספה. בעצם, איני יודעת אם ראול עבר לשם על דעת עצמו ורק אז כבש החתול האפור-לבן החדש במחוזותינו את הספה, או שבכלל הוברח ממקומו ומצא מקום מקלט בקרטון. כך או כך, שנים ניסינו לשכנעו, לרמוז לו בעדינות או לסמן בגסות שרצוי לו לשנות מקום, ושום דבר, והנה פתאום הוא שם.

שינוים של ממש קורים פתאום בחיי חתול, ללא הסבר, ללא הכנה. זהו שינוי גדול לראול, אבל אולי בעצם אין זה שינוי כלל. אם שכב קודם כל היום (או בקצותיו) על הספה, עתה אני מגלה בבוקר ובערב זוג אוזניים וחצי-עין מציצים מחוץ לקופסא. אני מתקרבת, הוא מביט בי בעינו האחת, אולי עתה קצת פחות פקוחה, אולי רגועה. פרט לזה חייו מתמשכים בלי הפוגה באותו האופן כבעבר, יום דומה לקודמו ולבא אחריו. לי זה נדמה לעתים משעמם, או מצער, ששום דבר חדש ומסעיר לא קורה לו, אבל אולי אצל חתולים זה לא דבר רע. לאיזה סוג של שינוי או התקדמות, אם בכלל, שואף חתול? אולי שינוי הוא מושג אנושי מאד, ואצל חיות הדברים קורים אחרת. בזרימה איטית.

מנגד, נדמה ששינויים קורים אצל חיות דווקא בבת אחת, בפתאומיות: יום אחד הם נהיים חולים ומקולקלים, יום אחד מזקינים (רואים את זה בעיקר בפנים, שהופכות לבנות כלבנה). מנקודת מבט אנושית, נראה שהזמן מכה בהם פתאום מכה אחת ניצחת, ללא רחמים. מדוע לא התמהמה? מדוע לא נגס באיטיות, כמו אצל בני האדם, מגניב את פגעיו כבדרך אגב (עד שמתבוננים במראה ורואים את כל השערות הלבנות, הקמטים, צלקות הלב והגוף, האפשרויות שברחו לבלי שוב, אולי בעצם גם אצלנו זה כך).

על אף שכבר ידעתי לומר במידה מסוימת היכן ראול נגמר ואני מתחילה (ובעצם מתחת לכל, היכן דוביאל – החתול שהיה ואינו כבר אינו בי) חיינו הלכו בקיץ הזה במסלולים דומים. גם אני רציתי יום אחד לגור בקופסא אחרת. השארתי מאחוריי את חתוליי בגינה, שוהים על מישור רגוע ובלתי משתנה של זמן (עד אותו רגע בעתיד, שאיני רוצה לחשוב עליו ואיני רוצה שיגיע לעולם, אם אפשר – שיבוא ויחטוף באחת, בלי אפשרות אמיתית להכנה). השארתי אותם שם כמעט באמת, כמעט לגמרי, משחררת אותם ממני-מעליי, כי באמת הם שמחים. מצאתי דירה חדשה, לא כסידור לחיה אחרת, לא כי חובה, סתם כך. עשיתי את התנועה ההפוכה, מבית אמי – החוצה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, אך מסתבר שאפשר גם לגלוש על גביהם החוצה אל הים הגדול.

אני יושבת על החוף, מאחורי גבי הבית. חוצים את קווי מבטי על החול אנשים מעטים, לכאן או לכאן. מדי פעם מלווים בכלב שרץ בעליזות קדימה. במרחב הפתוח הזה, אני מוגנת מנטיותיי הישנות. אין פה חתולים. בכל חיי לא ראיתי על החוף אחד. כשקיבלתי את ההודעה השנייה מב', המתנתי ביני לביני זמן מה. החוט אל דוביאל ניתק ולא יוכל להתלפף עוד, האפשרות נגוזה. הנה באה עליי הסכנה. המתנתי לראות אם צורתי תיסדק, תתפרק לבלי שוב, המתנתי לראות אם אתגלה להיות אחת שאוהבת חיות יותר מדי שנשברה ללא תקנה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בואכה תשע, תכף סוף הקיץ האחר הזה, תכף ראש השנה, ונדמה לי שאני שלמה (האם אני צריכה להרגיש רע?). לא הושלם התיקון שרציתי, וגם עוד אהבה שקיוויתי מאד שתתייצב ותתממש במלוא הדרה הלכה. אני עייפה. זה סופם של שני הסיפורים הפרחוניים האלה, אבל לא סופי שלי. אני עפתי לים. אני קמה מהחול, אוספת את כפכפיי, מתקרבת אל הים לטבילת רגליים אחרונה וצועדת חזרה אל היבשה.

כשאני מגיעה אל המסעדה מתקרב אליי בריצה רבת רגליים חתול אפור מסמורטט לגמרי. הוא מתחכך בשוקיי, מיילל. חשבתי שבחוף הים אין חתולים. מה יש לך? אני שואלת אותו, והוא מיילל לי בתשובה. אני ממשיכה בדרכי אל מדרגות המסעדה המובילות אל החניון וממנו הביתה, הוא עוקב אחריי, מתחכך בי תוך כדי ריצה. מה קורה איתך? אני מנגנת לו, הוא נראה רע. אני מתכוונת להמשיך בדרכי הביתה, אבל חוזרת מעט על עקביי אל המסעדה. השולחנות בחוץ קופלו, המסעדה סגורה, רק הזוג שמנהל את המקום נמצא בפנים, מסיים את ענייניו באור חלוש. אני דופקת על הדלת ונכנסת פנימה, זוכרת את הכלב הגדול ששוכב תמיד צמוד לכניסה, מתעלמת מהביקורת שיש לי ביני לביני תמיד על כך שברוח ובחום הוא בחוץ, קשור ברצועה. הם מתגלים בנדיבותם, מוציאים לי קופסת פלסטיק גדולה ושופכים אליה מלוא בונזו לאכילה. הם מלווים אותי החוצה. תקחי אותו איתך?, הם שואלים, אני אומרת שיש לי כבר שני חתולים (זה לא שקר). אני הולכת עם החתול שממתין לי בחוץ חזרה אל החוף, מקיפה את המסעדה ומוצאת לו מסתור מהרוח והקור שהחשיכה מביאה. מתחת למבנה עץ ישן ונטוש ששעון על עמודים קצרים, אני מניחה את הקופסא, משגיחה עליו אוכל. הוא בולע את האוכל, רץ אליי להתחכך, חוזר אל הקופסא, ואליי. הוא בסדר. אני משאירה אותו באכילתו ופורצת בריצה מהירה, מזוגזגת להסחה, מסביב לסלעים ולמעלה אל הדשא פרא. אני מביטה לאחור והוא אינו שם, לא בא אחריי.   

במרחק בטוח אני מפנה פניי שוב אל הים, לוקחת מה שאפשר ממנו פנימה בנשימה. העשבים מתפרעים מהרוח, השמש כמעט נבלעת לגמרי בתוך המים. בסופו של דבר, הוא מת או נעלם כשלו. לעצמו. לא דוביאל ולא מייקל ג'קסון, לא כשלי ולא כשל ב'. הוא נעלם-מת איפשהו, עלום, חסר שם, הרחק מאיש או חתול שידעו את שמו. בנסיבות שאינן ידועות לי, שלעולם לא יתגלו לי, ואין לי אלא לקבל זאת, יצא מהחצר הגדולה והפראית של ב', עבר את השער החוצה אל האחו, אל החצרות המרכיבים את השכונה, אל הרחובות והבתים והכבישים ומהם אולי הרחק הלאה, אל שטח הפקר. כנראה שמצא לבדו את מותו, לא שייך לאיש. בודד במסלולו. אולי כלל לא מת, אולי הוא בחצר אחרת, או אפילו בבית אחר, בגורל אחר. אולי שינוי אחר קרה לו באחת. כך או כך, הוא איננו שלי עוד, לבלי שוב. אפילו למות ולקום לתחייה לא יוכל לי יותר. אני מותרת, ונדמה לי שאני שלמה. אני עייפה. יש דבר מה שמתיישב אצלי בתוך אחד החללים, איני יודעת מהותו. ומעל יש את ההצטברות של הדברים כולם, בזה אחר זה, כפי שהם נקרים בדרכי ופועלים בי ואני בהם. אבל הנה הים, ברגעי אור אחרונים להיום, הוא מתנגד לכל התכנסות, מפזר הכל. אעמוד פה עוד מעט ואמשיך הלאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s