חיובי-גבולי.

ליממה המחלה מופקעת ממני. ניתקת מהגוף הפיזי, שממשיך להסתובב על צירו במיטה, בחיפוש מתמיד אחר תנוחה אפשרית. ניתקת מציר הזמן הליניארי, דקה אחר דקה, של הרגשות קונקרטיות. המחלה – מהי, מיהי, עדיין לא ידוע, וככה נזנחים העניינים הקרובים אל הגוף בינתיים – עוברת התמרה לרעיון, לבירוקרטיה.

חיובי-גבולי, אני עדיין לא חולה, אבל אני לא לא-חולה. אני צריכה למהר ולעשות בדיקה שנייה כדי להכריע לכאן או לכאן. ובינתיים, מה אני?  מה יהיה ממני? תלוי את מי שואלים. הרשת מלאה בסיפורים על אנשים שקיבלו תוצאה זהה, ובבדיקה חוזרת יצאו שליליים. גם חברים, קרובי משפחה, כולם מכירים את התוצאה רק כטעות, כמקדימה תוצאה טובה. לא נראה להם שאני חולה. אך באחד ממקומות התעסוקה שלי, מרכז רפואי, אני חולה לכל דבר. עד שיוכח אחרת. ובעצם, כך אני מבינה לאט לאט, גם אם יוכח אחרת. עורכים לי חקירה אפידמיולוגית זריזה ושיטתית, שולחים את כל מי שהיה איתי במגע, כמה ימים לאחור, לבדיקה ובידוד. לאורך היום, אני קו חם לשיחות רבות ודחופות, לתיאומים, להבהרות. מסדרים לי בדיקה בהולה בחניון אחורי, ריק מאדם. אני נספגת אשמה. נדמה לי שאני שומעת בקולם של המתקשרים ושאני רואה במבטי האנשים הפוגשים בי בדרך לבדיקה, האשמה. איזה בלאגן עשית. זו עדיין לא אשמה על אפשרות להדבקה, אלא רק על פגיעה בתוכניות, באורח החיים התקין, באיזשהו סדר. זה כל כך לא אלגנטי. בחניון, יש לי רגע של הפוגה מתוקה, עם אח שתוחב לי את המטוש עד לתוך המוח ומסובב, אבל מדבר חמוד ונעים ומרגיע. מתנהג כאילו קורונה היא הדבר הצפוי בעולם.

ובין התשובה הראשונה לשנייה, 24 שעות, אני בכלל לא זוכרת לשאול את עצמי איך אני מרגישה. כולי טלפונים, וטרדות בירוקרטיות, וסידורים. רק אחרי שנהיה מאוחר, וכולם כבר קיבלו הודעות ונבדקו וממתינים בבתיהם מבודדים, כשאני מקבלת הודעה מהאחות במרכז הרפואי שהתקבלה תשובה, ויש לי איזה רגע ביני לבין עצמי כשאני רואה אותה "מקליד/ה…", אני מבינה שאין כמעט סיכוי שאני לא חולה. שהצמרמורות התכופות, ומעברי הקור והחום, והגב המאיים לקרוס לתוך עצמו, משונים מדי, לא רגילים. אני רואה את תשובתה כאילו קוראת אותה מתוכי. חיובי.