דיווחים מן המשלחת – יום 6

כשהקורונה עשתה את צעדיה הראשונים בארץ, התמוגגתי מסיפורי החולים שהתחילו להפציע. אחת לכמה ימים, הופיעו סיפורים על חולים בודדים, תופעת יחידים שעדיין אפשר לעקוב אחריה. הסיפורים המיניאטוריים האלה הגניבו אותי, הסעירו לי את המחשבה. ספרות מזמנים אחרים שמשקפת תודעה קהילתית אחרת, כמו בימיו הראשונים של העיתון המופץ לרבים, או בתחילתו של הרומאן. אז זו הייתה תודעה שהחלה להתרחב בדמיון, מכפר לכפר גדול יותר. עתה, זו הייתה תודעה שהלכה והצטמצמה: כמו לחזור לחיות בשכונת הילדות שכולם מכירים בה את כולם, או בקיבוץ. עקבתי בשקיקה אחרי הסיפורים היומיומיים, חסרי השיאים, של חולה מספר 16, או חולה מספר 84. עניין אותי מאד לדעת מה עשו בכל צעד ושעל לפני שנמצאו חיוביים. לאיזה סופר הלכו, האם הם שומרים על שגרת כושר, ומה גודל המפה הפרטית, שהם גומעים ביומיום. הזדהיתי עם אלה שביקרו בקופת חולים כמה ימים קודם, או שהלכו למוקד לרפואה דחופה באמצע הלילה. הזדהיתי, אבל הם לא עוררו יותר מדי את סקרנותי. יכולתי לשחזר בנקל מ"10:00-11:00: קופת חולים כללית, רח' שפירנצק", כיצד התחילו להרגיש לא טוב ומיד עשו את הצעדים הזהירים הברורים. כרוניקה של גילוי ידוע מראש. נהיתי יותר אחרי אלה שסדר יומם היה בריא לחלוטין עד הרגע האחרון ממש (עד שהם הולכים לבדיקה עצמה, שבה מגלים וכבר לא מופיעה בלו"ז החולים המפורסם, כדי לשמור על שוליים אסתטיים. וכמובן שלא מכניסים ללו"ז את החקירה האפידמיולוגית עצמה, כמו שבזום אי אפשר לעשות שיתוף מסך של הזום עצמו, כי זה היה מוביל לmise-en-abyme שדופק את השכל והתוכנה). החולים המסקרנים הלכו לשיעורי פילאטיס, ולחנויות צעצועים, ישבו בבתי קפה (כשעוד היו), כאילו אין קורונה בגופם כלל. זכורה לי במיוחד חולה אחת, לצערי איני זוכרת את מספרה, שבבוקר האחרון לפני מחלתה עוד הספיקה פעמיים לפלדנקרייז. נמרצת.

אנה ממשרד הבריאות ואני שוחחנו בטלפון שעה ארוכה. הלכנו רוורס, מהרגע שהופיעו התסמינים (שבת בלילה, מאוחר, כשהתחלתי לקדוח), אל פנים השבוע הקודם. לא ידעתי כמה ימים אנחנו הולכות, אבל הלכתי איתה, ובעיקר – הלכנו שתינו עם המחשב (היא כל הזמן אמרה: "בואי נראה כמה אחורה הוא לוקח אותנו", הפכה אותו למחשב-נחייה). כתחקירנית וכחובבת דיוק, הענקתי לה את מלוא תשומת הלב שלי, מה גם שממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. בסוף השיחה היא אמרה: "תשמעי, אני חייבת להגיד שבחיים לא נתקלתי בדבר כזה, זה השחזור הכי מרשים ששמעתי. שאפו, אין לי מושג איך את עושה את זה". כשניתקתי את השיחה, תהיתי אילו עוד תארים זה מעניק לי, ומה יש לי שאני חייבת להצטיין בכל, אפילו בחקירה אפידמיולוגית. פאנץ' ששחזרתי עם הפסיכולוגית שלי למחרת (והיא צחקה).

ובאשר לסדרי היום של חולה מי-יודע-כמה (קראתי שרק ביום עצמו שבו יצאתי חיובית התגלו עוד 5,886 חולים, אם אינני טועה, כבר אין מקום לגיבורים), כמקובל בז'אנר הם התגלו ארציים למדי: עבודה, הכשרה בלימודים, יוגה, קצת זמן עם החבר שלי, וארוחת ערב ארוכה עם שתי חברות טובות. הם כוללים גם את הקורות שתוארו כאן לפני כמה ימים, עת הלכתי להיבדק וקיבלתי תוצאה חיובית-גבולית, מה שהופך אותי לאחת מהחולות היותר צפויות והפחות מסעירות מבין שני המחנות. אם הייתי יכולה, הייתי משנה שני פרטים בסיפור שלי (באמיתי, לא בזה הכתוב): מתמהמהת עוד קצת בריב קולני שהיה לי עם בעל משתלה מעצבן, לפחות עד גבול ה-15 דקות, שיקבל שיחה מאנה גם הוא, ומוותרת על ביקור אצל הספרית שלי, שכועסת עליי עד עכשיו שהכנסתי אותה לבידוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s