דיווחים מן המשלחת – יום 8

מזל שלכתוב לא מבזבז נשימה, כמו שדיבור בקול.

אני ממשיכה לשכב במיטה. אתמול, שנייה אחרי שסיימתי שיחת מעקב עם רופא המשפחה, שווידא שאין החמרה, התחלתי להרגיש קשיי נשימה. הצלחתי לשאוף, ולנשוף, אבל באי נעימות כזו, אי נוחות, בואכה תעוקה. פתחתי את החלון לגמרי, עמדתי צמוד אליו, הראש ברחוב, נתתי לאוויר הטוב של הלילה להיכנס לי לנחיריים. עזר לי קצת. ראיתי סרטוני יוטיוב וקראתי עלוני הנחייה לנשימה נכונה, תרגלתי קצת פרנאיאמה. חשתי הטבה קטנטנה, ומיד חמקה לי. נכנסתי לאיזו בהלה. הרי קשיי נשימה זה הכסף הגדול, אם מגיעים לשם, הכביכול-שפעת הזו הופכת לסיפור אחר. רק המחשבה על הקושי לנשום, ההתמקדות בקושי, הניסיון להתרכז במיקומו בגוף, והקושי מכפיל ומחריף את עצמו. ניסיתי לתפוס את מוקד האחיות של הקופה, או רופא תורן, לא אכפת לי, רק מישהו שיגיד לי שזה בסדר ככה, שזה לא נהיה סופני באחת, שיהיה לי חלון הזדמנויות להציל את עצמי, וגם שיגיד לי מה לעשות עכשיו כדי שיוטב. שוב ושוב הקשתי על שלוחות שונות, חוזרת מעגלית לתפריט הראשי, מפספסת או מאבדת, קצרת נשימה, את מוקד האחיות בדרך. ניסיתי את מזלי באתר של הקופה, התקנתי איזו אפליקציה כדי שרופא יוכל לדבר איתי, והיא לא עלתה, התקשרתי למד"א לנסות שם, מישהו אמר שהם אולי מגיעים הביתה לבדיקת מדדים, אבל אני לא רוצה להטריח. ניסיתי שוב את המוקד של הקופה, שוב פעם לא הצלחתי לאתר את השלוחה. כל הסיור הזה רק גרם לי לאבד נשימה, לבלוע אוויר, להיכנס ללופ אוויר בתוך בלון אוויר, שאין בו מספיק חמצן כדי להירגע. אם הייתי זקוקה לעזרה דחופה מצבי היה בכי רע.

רופא און ליין מחייג אליי בוידיאו, מדבר אליי ממסך בצבע אוף וייט מטושטש, כנראה המצלמה מכוונת לתקרה. "מה הבעיה?" הוא שואל, ואני, שאוהבת לרוב לדבר, מנסה הכי קצר שאפשר. "מאתמול יש לי קשיי נשימה, אני לא מרגישה טוב". "את מסיימת משפטים", הוא אומר, "זה לא קוצר נשימה קשה. ארבע פעמים אינהלציה ביום ואם יש החמרה אז למיון". אי הוודאות, הפחד, הקמצוץ כעס על זה שהוא לא ממש עוזר לי: אם היה לי אוויר הם היו מתלבשים מולו מיד בכמה וכמה מילים מהירות. במקום זה אני אומרת "תודה" ומנתקת לקיר בפרצוף. מזל שפעם בשנה יש לי התקף אסטמה/אלרגיה בן שבוע, תזכורת לימי הילדות, אז יש לנו מכשיר אינהלציה בבית. מזל, או חבל בעצם, שיש לי איזו נקודת חולשה עם הריאות. אמי מעלה לי לקצה המדרגות את המכשיר, מוזרק עם חומר. אני שואפת 10 דקות, חשה קצת יותר טוב. אם כי הריאות שנפתחו, אני נזכרת עכשיו, נעטפות בטעם כסוף, מלאכותי.  

אני קמה רע, פותחת את החלון לרווחה. עושה אינהלציה עוד לפני הקפה. הטעם המר של התמיסה מתלקק לי מהשפתיים. אני לא חשה הקלה. אני מתקשרת למרפאת האם שלי, אחות מזמינה לי מד סטורציה ולחץ דם, אבל זה ייקח כמה ימים, "הרופא שלך לא יודע, הוא בעצם זה שהיה צריך להוציא את הבקשה, יש לך מזל שתפסת אותנו". אני מחכה עוד שעתיים וחצי, על הצד, עם כרית מוגבהת מתחת לכלוב הצלעות, בתנוחה שהציעו באיזה עלון אחרי שהתנוחות האחרות לא עזרו, מתרגלת שאיפה לבטן ואז לחזה, מוציאה אוויר בחישוק שפתיים, רודפת אחרי הנשימה. מסתחררת, אולי מעודף אולי מחוסר אוויר, איני יודעת, אבל זה לא משנה. בשלוש וחצי בדיוק אני מתקשרת לרופא שלי, הוא שומע את דבריי, אומר לי שאני מצליחה לסיים משפטים, אבל אולי אסע למיון. אני לא רוצה לנסוע. לא נראה לי שאני צריכה להתאשפז עכשיו, אין לי כוח אפילו להתחיל להתעסק בשאלות כמו איך בדיוק אגיע למיון, ומה יהיה על אמא שלי אם תצטרך להסיע אותי. אני מדמיינת בעל כורחי את האוטו שלנו, מאזדה לנטיס נמוכה לבנה, מתקרבת בסלואו-מושן בטרטור הרועם המוכר שלה אל הכניסה של בית חולים מאיר, כל החלונות פתוחים, אני צועקת אל המאבטח בכניסה: "אני חולה מאומתת, אני מתקרבת!". וכשאני לא צוחקת, אני מדמיינת אותי אומרת לאמי שלום בכניסה למיון, ויודעת שאולי לא אראה אותה יותר, אם ידרדר. אני מעדיפה לדחות את זה. אני מספרת לרופא שלי ששמעתי שמועה על נציגי מד"א שבאים עד הבית למדוד מדדים. "אני לא מכיר, אבל תנסי", הוא אומר לי, "אם לא – תחזרי אליי ונחליט אם את הולכת למיון. זה פשוט יכול להידרדר תוך כמה שעות. אני לומד את זה איתך, אף פעם עוד לא אשפזתי חולה קורונה".

הפעם הטלפון עובד. אני צריכה ללחוץ רק על מקש אחד כדי להגיע למענה של בת אדם ממש, היא מציעה לי להתפנות למיון, ואני שואלת בספק אם יש דבר כזה באמת, שהם באים למדוד מדדים, "בטח!", היא רושמת את הכתובת שלי, "אנחנו בדרך אלייך".  אני סוגרת את השיחה. בסדר, שיבואו. עדיף כך, "בטר סייף דן סורי", אמר מישהו. הרופא שלי? אמא שלי? אני?

אני עומדת בחלון הפתוח ומנסה לשאוף לקרבי את האוויר הטוב של אחר הצהריים. מביטה על נוף השיכון הישן, על המקלט המשולש ודשא הבית הסמוך, והדקל הגבוה שמתנשא מעל. עדיין אור. באחד מעיקולי הרחוב הקטן חונה עתה אמבולנס. מוזר, לראות אמבולנס שבא אליך. אני לא עומדת למות, ובכל זאת.

מתנדב נחמד ומבוגר לבוש בחליפת חלל לבנה נכנס אליי לחדר. אני באמת לא מרגישה טוב, אני רושמת לעצמי, כי אני אפילו לא מתעסקת בכמה חשופה הסיטואציה. הוא מודד לי לחץ דם, וחום, ודופק, והכי חשוב סטורציה. הוא מבקש ממני לנשום עמוק, לשאוף דרך האף ולנשוף דרך הפה. כל המדדים תקינים. יתרה מכך, הסטורציה שלי היא 100% אחוז. ה-100 נתקע על הצג של המכשיר המרובע המכנס את כל המדדים, כאילו לתקוע לי בפרצוף, לחגוג על אי הנעימות הקטנה שכל הזמן מקננת מתחת. 100 אחוז? אנשים בימים רגילים לא מגיעים ל-100, שוב פעם אני חייבת להצטיין?  ואיפה בכל המדדים נרשם הקושי שלי, ואי הנעימות, והבהלה? זה בתדרים אחרים? זה עדין מדי למכשיר? אבל זה שם.

המתנדב שואל אם אני רוצה להתפנות בכל זאת לבית החולים. אני אומרת שלא, מקשיבה למכשיר, ולא לתחושה הפנימית, שקשה הנשימה. המתנדב מציע כמה טיפים לנשימה ומוסיף מהלב: "גם אם את מרגישה לא טוב עוד שעה, תתקשרי אלינו, נבוא שוב. אל תרגישי לא נעים. בטר סייף דן סורי" – אה, זה הוא אמר. הוא אורז את חפציו ויורד במדרגות. שוב אני לבד בחדרי. אני יושבת על הכורסא המכוסה בשמיכת הטלאים הורודה, נושמת כמה נשימות. בהתחלה אני מסוחררת. מנשימה זו, או מזו שעונה לה, מבליעה של נשימה אחת אל תוך השנייה, אוויר בתוך אוויר. אחר כך אני נשענת לאחור וזונחת את כל ההנחיות: מהסרטונים, מהעלונים, מהמתנדב, שוכחת לנשום לרגע, חוזרת לנשום כמו שכולם נושמים כל הזמן, בלי לשים לב. אחרי כמה זמן אני נרגעת. מוטב לי. אני מתחילה להאמין למכשיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s