כמו שהתגנבה באחת, ככה התמעטה. אולי ברגע שבו נשענתי על הכורסא וחזרתי לנשום, אולי למחרת, איני יכולה לשים את האצבע על הרגע המדויק, משהו השתנה. לא החלמתי, לא הבראתי, אבל כבר לא הייתי חולה ממש. כאילו שיעור המחלה בדם שכך. בבוקר המאוחר התחושה כבר הייתה ברורה, ניתנת לאחיזה: שבתי להכרתי. שבה אליי איזו מודעות שהייתה חסרה לי, שהבנתי שחסרה לי, עכשיו שהבטתי אחורה על הימים הטרופים האלה שעברו. הייתי ממש אאוט. והנה אני חשה שאני מתחילה לחזור אל העולם, אל עדת האנשים. אני מקווה.

מאז שהתחילה הקורונה בעולם, ובטח כשהתחילה אצלי, הקפדתי לא לקרוא סיפורי מחלה. לא הקלדתי בגוגל מילות חיפוש קשורות, למעט פעם אחת לא מכבר, "קשיי נשימה בחולי קורונה", ברגע קשה כשחיפשתי הקלה. לא חיפשתי או ביקשתי להכיר, כי לא רציתי להכניס לעצמי רעיונות לראש. מה שבכל זאת הצליח לחדור לאוזניי, עבר את משוכות ההימנעות, זה שההחלמה לוקחת זמן. אנשים מדווחים על חולשה, היעדר חוש טעם וריח, ועוד מיני תסמינים משונים, חודשים אחר כך. הקורונה לא הולכת כל כך מהר.

ומה לגבי החזרה לעולם? אני לרגעים מעזה לשאול, חצי פנים אל העתיד, חצי שני מכוסה בחרדה. האחראית עליי במרכז הרפואי מתקשרת, נמנעת מלקבוע משהו שבועות או חודשים קדימה, מציעה לי להתחיל לבדוק אם אוכל להשלים את כל מה שהחסרתי ואחסיר בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה. אני מפלרטטת עם חבר שלי לגבי השאלה מתי נתראה שוב, הוא ממתן מעט את תקוותי. נראה שאף אחד לא רוצה לדבר איתי במונחים קונקרטיים, אם משום שלא רוצים להאיץ, אם כי לא רוצים להבטיח. מתישהו. לא עכשיו, לא ממש מיד. קחי את הזמן. ההחלמה הופכת למשהו ערפילי לגמרי. אני מבררת אצל חברה עם סיפור דומה שמנסה לחזור למקום עבודתה במרכז רפואי אחר: כבר שתי בדיקות מאחוריה, כל פעם התוצאה חיובית, היא ממתינה על הגדר. היא מכירה סיפורים על אנשים שחודשים אחרי הקורונה עדיין אצלם בגוף, או שייריה. ועל-אף שניסיתי להימנע, מתחילות להצטבר אצלי עדויות שונות: נראה שכמו לגבי המחלה, כך לגבי ההחלמה, כל אחד כותב סיפור משלו. אני תוהה איזה סיפור אני כותבת.

לפחות ברמה הבירוקרטית, של התוויות והסימונים, מתגלה במחוזי קלילות לא צפויה. רופא המשפחה שלי אומר: "את צריכה להודיע לי כשמפסיקים התסמינים, ואז אנחנו סופרים שלושה ימים, ואני מכריז עלייך כמחלימה". האחות מהמרכז הרפואי, זו שדחפה אותי לבדיקה שנייה זריזה, וששלחה את כל מי שהיה במחיצתי אפילו להרף עין לבדיקה ובידוד, מבררת ומודיעה: "את לא צריכה שום בדיקה, את יכולה לחזור ביום שני הקרוב, עברו מספיק ימים". מה יום שני, אני חושבת לעצמי, אני עדיין חולה. עבור שניהם, וכל מי שהם מייצגים, מסתבר, הקורונה שבדם שלי, אותה אחת שהעסיקה עשרות אנשים לפני שבוע וקצת, נהייתה לא רלוונטית, עניין שלי פרטי. אני שואלת שוב ושוב איך יודעים שאני כבר לא מדביקה, איך אני יודעת שאני יכולה לצאת החוצה, שלפחות מכיוון זה אני כבר לא-חולה. הגורמים השונים לא עונים תשובה ישירה, אבל חוזרים שוב ושוב למניין הימים: "בואי נספור מחדש, חלית בשבת, תספרי איתי, זה 1-2-3-…. היום ה-12 הוא טוב, או שניקח עוד שלושה ימים ליתר ביטחון, כבר עברת את שיא ההדבקה". אוקיי, אני מסכימה, גם אני מרגישה שעברתי את השיא, אבל האם אני עדיין מדביקה? ואיך יכול להיות שהרופא שלי סומך על תחושתי הפרטית, ועל האבחון שלי את עצמי אם יש לי או אין לי תסמינים? הוא לא זה שרק אתמול ביקש שאמדד באותו מכשיר נחמד מכנס מדדים כדי להירגע שאני לא צריכה ביקור במיון? איך יכול להיות שההחלמה מאויב העם, והיציאה החוצה למרחב הציבורי כשעד לפני רגע נחשבתי מצורעת, תלויה בתחושותיי הסובייקטיביות, בשאלה מתי אני מרגישה "בריאה"? אני לא יודעת על מה בעצם אני מתרגזת, או ממה אני מבקשת להירגע.

אני לא בריאה, עדיין לא. אני גם לא לא-בריאה. אולי הדרך החוצה, כמו הדרך פנימה, עוברת במושג גבולי של מחלה. הצלחתי לשבת היום שעה או שעתיים ליד שולחן העבודה שלי, לסיים איזה תרגיל לאוניברסיטה, לראות הרצאה מוקלטת. הקפדתי לשבת בפינה הזו בשעה של השמש הטובה, טבלתי את לחי שמאל באמבטיית שמש. צד שמאל של פניי התלהט, והרגשתי איזו צמרמורת עוברת לאורך הגב, באלכסון משמאל לימין, צמרמורת מוכרת, באה לביקור ידידות. כשירד הלילה, סביב חמש, הגוף פתאום נחלש. מה שהחזיק אותו זקוף וישר יחסית במהלך היום, התגלה כאוויר שיצא החוצה והצמיד באחת את כל האיברים, קרוסים. אני חוזרת למיטה, מתפיחה ועורמת כריות למשענת זקופה, מקריאה לגופי את הדיווחים מהימים הראשונים, לעודדו כילד: "גוף מתוק, תראה במה עמדת!". איני יודעת מה יהיה המשך מהלך המחלה. כמה זמן תמשיך להזדנב בתוכי, להתגנב עצלה בכלי הדם. איני יכולה לנחש מה יישאר אצלי זמן-מה. אולי: חולשה, שיעול מדי פעם, אותה צמרמורת שבאה לבקר. אין לי איפה לקרוא ואת מי לשאול, מסתבר שאני היחידה שאדע.