אחד הצלילים האהובים עליי בעולם הוא הצחוק של אמי מהקומה למטה, צופה בסדרת זבל איכותית, כנהוג אצלנו. גיליתי אותו בימים האחרונים, בתצורה שתפסו יחסינו בימים אלה, חיות קומה מעל קומה.

כשהסתבר לי שאני חולה, חששתי מאד שהדבקתי אותה, הרי הייתי איתה בימים שלפני הבדיקה. אומנם אחרי שהתחלתי להרגיש לא טוב שמרנו על מרחק, ובכל זאת, לא באופן מוחלט, ומי בכלל יודע איך קורית ההדבקה, אם מסכה היא דבר מועיל באמת, אם יש סיכוי שהקפיצה אותי לבדיקה ובכל זאת לא נדבקה. אמי נראית לי חסונה, איתנה, טפו טפו טפו. היא נראתה לי בסדר בימים הראשונים, ובכל זאת. אולי היא א-סימפטומטית, מי יודע איך זה נראה (או לא נראה).

הבית של אמי בית יחיד ומשונה. בית ישן, בבית שיכון ישן, ששופץ ונוספה לו קומה קטנה, מעין עליית גג, בראש מדרגות עץ לולייניות. עמוס חפצים, רהיטים ישנים ששופצו, ציורים של בני משפחה מדורות שונים, ומלא עציצים, ירקות ופירות לגדודי סועדים, וחיות קטנות וגדולות. כשאנה ממשרד הבריאות התקשרה, קיבלנו את הנחיות אי-התנועה: אני בקומה למעלה, אמי בקומה למטה, כל אחת בבידוד משלה. אפס מגע. מעתה והלאה, מותר לדברים לזוז בבית רק בכיוון אחד, מלמטה למעלה: אוכל, מצרכים שונים, בגדים ומצעים נקיים. אסור לי להחזיר לה דבר. אפילו אשפה וכביסה.

חיכינו שלושה ימים לתוצאת בדיקתה. כשגילינו שהיא שלילית, רווח לי מאד. גם לה, אם כי הייתה ממילא פחות לחוצה. היא אחות במקצועה, עובדת עם אחת האוכלוסיות החשופות ביותר למחלה, ובכל זאת, היא רגועה. אולי, אפילו הייתי אומרת, מאמינה. עד כדי כך שמדי פעם במהלך הבידוד הכפול שלנו הייתי צריכה לסכל את עלייתה במדרגות לכיווני. לסדר פינה זו, או אחרת בקומה, להציץ תוך כדי כך בשלומי. הייתי צריכה למנוע את קרבתה לגופי (אבל ממש לא בגופי).

אמא שלי עובדת קשה, למעלה מארבעים שנה. רוב השנים ביותר מעבודה אחת. הרעיון של יציאה לפנסיה נראה לה לרוב כמו מחשבה מגונה. בשנת הקורונה הזו, היא עובדת עוד יותר קשה מתמיד, בלחץ, בסיכון. חששתי שהדבקתי אותה, אבל דווקא על הבידוד שמחתי. כמעט שמחתי אולי. תהיתי איך תרגיש עם כל הזמן הפנוי פתאום מעבודה. אחד הדברים היפים שקרו בקורונה אהובתי זה שכמה אנשים קרובים אליי ששלחתי לבידוד, דווקא אלה שהייתי הכי בטוחה שיתבאסו, מצאו לעצמם זמן טוב של שקט. הפתיעו, ונהנו מהיעדר שגרה, מפנאי ממש. כך גם אמי, סידרה את רוב חדרי הבית, פרויקט שהיא מנסה להתפנות אליו, ובקושי מספיקה, כבר שנים. הכינה לנו שלוש ארוחות טעימות ויצירתיות ביום, ובין לבין העלתה לקצה המדרגות מיצים סחוטים, עוגות ועוגיות, צלחות של ירקות ופירות חתוכים. אחר הצהריים ירדה אל החצר היפה שהיא מטפחת ומגדלת מתחת לבית כבר יותר מעשרים שנה. לא רק מזון פיזי סיפקה לי, גם מזון רוחני, צילמה לי סרטוני חצר-חיות ייחודים במינם, תפורים בדיוק למידותיי הזניות-תמוהות הדומות לשלה, ופיתחה מתוך הבית ז'אנר חדש של תמונות סטילס: דברים משונים שאפשר לראות מחלון המטבח. היא שיכללה את שליטתה בסמארטפון לדרגת אמנות ממש.

כל זמן המחלה עד כה הייתי לבד בחדרי, אבל לא ממש הייתי לבד. שמעתי את קולה של אמי בשיחותיה ובצחוקה מלמטה, דיברנו בקול רם מקומה לקומה, עד שהתייאשנו ועברנו להתכתב בוואטסאפ, או לעשות זום – לפעמים שתינו לפעמים עם אחי ואחותי. הטלתי עליה כאמור בידוד מוחלט ממני, אבל אחרי שעברו כמעט שבועיים הסכמתי לאכול איתה מדי פעם, אני בקצה המדרגות למעלה, היא בקומה מתחת על כיסא באלכסון ממני, אנחנו משוחחות ונראות זו לזו מבעד לחרכי המדרגות הלולייניות. כל לילה לפני שהלכה לישון קראה לי בקול: "תתקשרי אם את לא מרגישה טוב, לא משנה באיזו שעה, הטלפון לידי".  "ומה תעשי?" שאלתי אותה, "אם אני לא בטוב". "מה זאת אומרת? אשים מסכה ואעלה למעלה". אחות פרטית אמא פרטית שלי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה הפחד הכי גדול שהיה לי זה שאשאר הערה האחרונה בבית. החושך של החושך של החושך של הלבד של הלבד בלב הילדה. גם היום, במידה מסוימת, כגדולה, זה שם במחשכים. על אחת כמה וכמה כחולה. גם בלילה, במחלתי, הייתי לבד, אבל אף פעם לא ממש. ידעתי שהיא שם.

ככה המשכנו שבועיים. המאכלים, העזרים וחפצי הבידור השונים, גם הסרטונים, נשלחו כולם בכיוון אחד, מחשש הדבקה: למעלה. שום דבר לא ירד בכיוון ההפוך. עד כדי כך, שהתחלתי לחשוש שעוד כמה ימים והבית ייטה על צידו, אולי יעמוד על ראשו אפילו, מהפרת שיווי המשקל הקבוע. מחר היא חוזרת לעבודה, אחרי בדיקה שלילית שנייה.