דיווחים מן המשלחת – יום 11

אחד מן הספרים האהובים עליי הוא "משהו קרה" של ג'וזף הלר. הספר נפתח כך: "אני יוצא מן הכלים למראה דלתות סגורות. אפילו בעבודה, שאני כה מצליח בה עכשיו, מראה של דלת סגורה, לפעמים, די בו להפיל עלי פחד מפני משהו איום המתרחש מאחוריה, משהו העלול להשפיע עלי לרעה".* הפחד מדלתות סגורות, החרדה המתעוררת ממה שעלול להסתתר – ואללי אולי להתגלות – הוא כוח חזק שמניע את הגיבור. הוא מה שאזק אותי אל הספר. דלתות סמליות, חוסר-ידיעה, האימה שמסתתרת מאחורי צמד המילים "משהו קרה", בלהת הבלתי-הפיך בעצם. כבר יותר משבועיים שתחת קיומי רוחש כל הזמן מטען קל אך עצבני של חרדה.

מה ההפך מדלת סגורה? חלון.

החלון בחדרי הוא הנכס הגדול ביותר בו. הנכס הגדול ביותר שלי, בימים אלה. הוא גדול ופונה אל נוף כפרי ושקט. בשעות הצהריים, שמש נעימה מאירה את ריבוע החלון כולו וממנו כזרקור את פנים החדר, באותות מגדלור של חום. דרישת שלום מהחוץ. בימים הראשונים של מחלתי שכבתי במיטה, עם ראשי והווייתי כנגדו. היה לי קר מאד, סגרתי את כנפות הזכוכית כמעט לחלוטין. כשגייסתי כוח קצת פתחתי אותן והשארתי רק את הרשתות ביני ובין האוויר. בתואם, נהיה אביב בחוץ. כשבאו קשיי הנשימה, פתחתי את החלון לרווחה בעצת המומחים.

החלון פתוח אל כמה מאות מטרים של מרחב פנוי לכל הכיוונים. פסטורליה של בניינים נמוכים, אוויר, ועצים, שמכותרת בכמה בניינים גבוהים של רחובות סמוכים. זה השיכון הישן האחרון שנשאר באזור, עד שייכנע או יוכרח לשנות פניו בתמ"א. אנחנו עוד נאחזים. משמאל לחלון עץ ירוק-עד גמלוני, שהעלים שלו נעים ברוח כמו מראות קטנות זריזות והענפים שלו מתנועעים במעגלים מסורבלים בכיוונים מנוגדים. כשהשמש מתחילה בתהליך ההיעלמות, היא נחה אחרונה על ענפיו. מאירה את עליו מאחורה, הופכת אותם לזהב, ואז לשחור. מימין ומעט מאחוריו עץ דקל גבוה גבוה. עם צמרת קטנה יחסית לגובהו, כמו כלב כתום שעשו לו תספורת קצרה מדי, ועתה הוא נכלם. או קופיף עומד על מקל. ביני ובין העצים: משולש המקלט הציבורי, שפעם היינו מטפסים עליו עד שגידרו וחסמו את העלייה אליו, ועתה מטפס עליו – כך ממש – צמח ירוק משתולל. משולש אספלט תואם, באמצעו גינה עם שיח צהוב אחד, נושר. מולי ממש גדר חיה של הרדוף. מעבר לה, חצר הבניין השכן, עם דשא ירוק זרחני מסנוור, שגוזמים פעמיים בשבוע. שיער שגדל מהר. זהו הנוף היפה בעולם בעיניי.

ובכל זאת, אני מצליחה להתבונן בעד החלון מעט מאד. נשענת קצרות על אדנו, נחה על הכיסא שליד שולחן העבודה. זהו שיכון שקט, בלי הרבה עוברי אורח, וגם אני בעמדה נסוגה אל הפנים. בשבוע שחלף ראיתי מלמעלה איש הולך עם מסכה, שומר מרחק בפיקוח פנימי, ראיתי את חתוליי מגיחים מעסקיהם הסודיים בחצר עם הדשא הזרחני. מדי יום בשבועיים האחרונים דודתי הטובה הביאה לנו משלוח, של ספרים ואוכל. הניחה ליד הדלת, לצלילי נביחות הכלב, ירדה במדרגות והקיפה את הבניין לצדו האחורי, מתחת לחלוני. היא שוחחה עם אמי שבחלון המטבח בקומה מתחת. לא ניגשתי אל החלון לומר לה שלום, חששתי שטיפת רוק תנשור אליה ותפגע בה, או שחששתי שתחשוש מכך, אינני בטוחה. במקום, ישבתי ליד השולחן, שמעתי את קולה, חלקי מילים הבנתי, דורשת בשלום אמי ובשלומי. קולה של דודתי, הקול שאני מכירה מגיל אפס, אחד הדברים הבטוחים בעולם. זה לשמוע את העולם מעבר לזמן ולמקום בשבילי.  

בעצם, המגע הישיר אינו עם החוץ, אפילו לא עם החלון, אלא עם האור. זה מה שנהיה חשוב לי. מדי יום בשעה שלוש, כבר חצי-בריאה, אני יושבת במיטה, נשענת על הקיר שמשמאל לחלון, מתבוננת על קירות החדר, כתינוק המביט על מובייל: חצי חדר ריצודי אור משתברים ממנסרה, חצי חדר נצנוצי אור מתנדנדים ממחזיק מפתחות שקיבלתי מחברה טובה, סוס ים מפאייטים מוזהבים. אולי לא מובייל, אולי קרוסלה הפוכה מהחוץ לפנים, מארי-גו-ראונד. יש בחדר הרבה זמן לדימויים. אני מרוצה, מוחאת כפיים עם עיניי. בארבע וחמש, אני יושבת ליד השולחן ומתבוננת בעץ, באור שבתוכו. כשהוא מתמעט ונעלם זה סוף היום שלי. החלון הופך ריבוע שחור, סגור, חלון-דלת, ונופלת עליי עצבות קלה. לרוב גם מתחזקים אז הסימפטומים.

* בהוצאת זמורה, ביתן, מודן. תרגום: אופירה רהט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s