עשר בבוקר, אני עושה פיפי של שעמום. הטלפון שלי, המחובר למטען בחדר השינה, מצלצל. יש משהו דפוק בטלפון הזה, הצלצול שלו נמשך עד אינסוף. זה נראה לי כמו באג טלפוני, תבנית טכנית שגויה, ולא כמו עניין אנושי. אני לא יכולה לדמיין אף בנאדם שממתין מהצד השני כל כך הרבה זמן. אני לא מתאמצת להספיק, אני באמצע. ממילא לא דחוף לי כל כך לענות. מיציתי את האבחנות וההנחיות. אני שוטפת ידיים והטלפון מצלצל שוב. אולי זה כן הגורם האנושי. עם ידיים מלאות סבון אני מוותרת ועונה. "חשבתי שברחת מהבית", הרופא שלי צוחק. אני מגחכת חזרה. "את מרגישה טוב?", "כן", אני עונה. תשובה מוכנה מראש מאתמול, אחרי שעברתי שוב ושוב על רשימת התסמינים הנחשבים באתר משרד הבריאות. גם ברשימה הזו, כמו במכונה המכנסת מדדים, ההרגשה הלא-טובה שלי אינה נקלטת. "בואי נספור יחד את הימים בלי התסמינים", הרופא אומר ואנחנו סופרים. הוא מסכם, קצרות: "את בחוץ". הוא שמח שעברנו את זה בשלום. אני אדם חופשי, כנראה.

אני יושבת ליד המחשב, מעלה למודל תרגיל באיזה קורס, קוראת כמה מאמרים אינטרנטיים שמחכים לי בטאבים מקבילים כבר ימים. השמש עולה גבוה בשמיים. חבר שלי מתקשר, "את חופשייה!", הוא מחייך מבעד למכשיר, מעודד אותי לצאת החוצה. עבר ליד הים עכשיו, יום יפה כל כך. "אני יודעת עד מתי יש שמש", אני מתגוננת, "אני לא אפספס את החלון הזדמנויות. אני לא אתן ליום להיגמר מבלי שאצא החוצה". אבל עדיין לא. אפילו לא יצאתי מהחדר. אני יושבת על המיטה, מסתכלת על העצים מבעד לחלון.

ברגע של דחיפות אני חולצת את נעלי הבית, נועלת נעלי ספורט. אני יורדת את מדרגות העץ הלולייניות. משקלי מרעיד אותן ומתופף עליהן ברעש. הקומה למטה מסחררת את עיניי. אמי אמרה שסידרה וניקתה ושינתה מיקומי רהיטים, אני לא מצליחה לראות כלום. הכלב קם ממקומו לקראתי. נדמה לי שאצלו עניין הזמנים הוא הפוך מאצל רוב הכלבים. השבועיים שהייתי למעלה, בלי לראותו, היו לו כמצמוץ עין. הוא מכשכש בזנבו כאילו אתמול בלילה הורדתי אותו לטיול. אנחנו יוצאים מהבית, יורדים במדרגות. אני פוקחת למחצה את עיניי אל מול האור. חוששת להסתנוור. אולי כמו חוש הטעם והריח, ומאתמול גם נדמה לי שחוש השמיעה, גם הראייה אינה בשיאה. כל החושים משובשים מעט, חלקיים. כל הגינה של אמי נראית לי בצבע אפור. הצבעים לא ניגרים החוצה מהצמחים והפרחים כמו תמיד.

הכלב ואני זורקים אשפת מחלה, עושים סיבוב קל בשכונה. הרגליים שלי שמחות ללכת, להתקפל לכל המפרקים, נושאות את הטורסו בקלילות קדימה. בית החזה כבד יותר, הססני, השכמות מתיישבות מחדש, כמו לראשונה, קרוב אל עמוד השדרה, לכיוון החזה. אנחנו חולפים על פני המכולת, צועדים במעלה הרחוב לאורכו של פס המדשאה המוכר, פונים לכיוון גן השעשועים. הכלב מוביל אותי, מממש לרגע את הגנים הלברדוריים שלו. עיניי שורפות וסגורות למחצה מכל האפור.

בימים האחרונים כבר לא ידעתי לומר איך אני מרגישה. עניתי לכל השואלים: "יותר טוב, תודה", אבל כמה יותר אפשר. הקפדתי לציין שעדיין לא לגמרי נעים, לא מאה, אבל גם את זה לא הצלחתי לומר בדיוק. איבדתי אחיזה בסולמות ההשתפרות והניסוחים. הנחתי שאגלה מה שלומי כשאצא החוצה, כשאפסע קצת יותר מעשר פסיעות הלוך וחזור. לקראת סופו של הטיול הקצר, הכלב ואני בדרך חזרה, ועדיין איני מצליחה לאתר בגופי חולשה. אני גם לא מצליחה לאתר את היעדרה. איך מאתרים את מה שאין. כמו שלמדתי בימים האחרונים, זה מסובך כמו להבין שלא מריחים. לוקח זמן עד שקולטים (שלא קולטים). כשאנו פונים אל הסמטה נגלה לי חלוני הפתוח, עם המנסרה ומחזיק המפתחות בצורת סוס ים מוזהב. אני עוצרת. אני מרגישה יותר שם בפנים, מאשר היכן שאני עומדת. כתבתי פעם, ברומאן נעורים בוסרי שגנזתי, על התחושה המשונה שעולה כשאת עומדת ומתבוננת בחלונך מבחוץ. הגיבורה שלי אז הייתה מודרת ממשפחתה, התבוננה בחלון של מה שכבר אינו ביתה. אני מרגישה הפוך ממנה, שאין לי עוד מקום בחוץ. נדמה לי, שאני רואה את עצמי שם בחלון, מגניבה איזה מבט עמום על כלב בלונדיני ואישה חיוורת יורדים בסמטה, מודרים. חזרה בפנים, אני משחררת את הכלב בקומה הראשונה, חוזרת אל חדרי למעלה. אני עוד לא חופשיה.