שכנתי התעקשה להמשיך ולומר שהיא לא אוהבת חתולים. הוכחתי אותה שוב ושוב כשכבר היינו מיודדות, והיא סירבה פעם אחר פעם, העוותה את פניה, בעוד החיה הקטנה חוצה, לכאן או לכאן, את המישור האדיר המשתרע בין נעלינו העצומות. עד שהבחינה בה. אז: "היא פשוט כל כך מיוחדת", פניה החתומות התרככו והפכו זקנות וקמוטות אף יותר, "בחיים לא ראיתי חתולה כזאת" (פיה, כמו דלתה, נפתח לחריץ, אך לא גילה מה מסתתר מעבר). גם אחר כך כשפגשה את ג", החתולה הבאה שלי, ניצת במהרה סיפור אהבה, זוגיות משמעותית והדוקה אף יותר. אך גם כשהיו בידיי כבר שתי הוכחות בשר ודם כנגדה (או בעדה), סירבה להודות באמת.*  

אל מי העוותה את פניה בתגובה לטענתי? אל האוויר? אולי אל איזה חתול מדומיין, אל חתול-רעיון, שהרי נאחזה, כנלחמת על זהותה, באי-אהבה תיאורטית, נוקשה ועיוורת למתרחש. עם כל עוד-בוקר ועוד חיוך רפה-פנים ועוד קריאות שמחה, התפוגג החתול-רעיון לפניה, בינינו, ואז נשארה מולי רק היא, זו שאהבה חיות יותר מדי עד שלא יכלה עוד. הרתיעה, הגועל, הדחייה, התגלו כמקום שאליו מתנקזים אחרי שנופלים מצוק האהבה היתרה, כל עניין השנאה-אהבה הסתבר כמעגל. יום אחד, במקום עוד אחת מהעוויות הפנים התוקפניות לאוויר, סיפרה לי איך היה לה כלב שאהבה אהבת נפש. אמרה: כמה הוא אהב אותה, כמה הקשיב לקולה, איך חיכה לה כל היום מאחורי הדלת עד שחזרה, כדי לצאת לטיול ולעשות את צרכיו בחוץ (חיכה מאחורי אותה הדלת, עתה דמיינתי הול מרווח ומרוהט בחסכוניות אסתטית, ארונית עץ קטנה וכורסא נאה עם ריפוד תכלת, כמה גיליונות עיתונים מונחים בסל קלוע, היה מקום). איך אף פעם לא עשה פיפי בבית, גם אם נשאר שעות רבות. סיפרה לאט ובפליאה, כאילו חוקקת בסלע דיברות מושלמות שאף כלב ממשי מעולם לא הצליח לבצע הלכה למעשה. אמרה איך יום אחד, במוצאי יום כיפור (אלא מה?), הרים אותו "איזה אידיוט מהשכונה", מישהו שהציק לה מאז שהייתה ילדה קטנה, והכלב נפל לו וחטף מכה. "בהתחלה היה נראה שהוא בסדר", אמרה, "אבל הוא בעצם נשבר, ויום אחרי זה מת". היא סיפרה את כל זה כלאחר יד, כשאני עומדת בתוך ביתי והיא מצדו השני של החלון, מטאטאת את שביל הכניסה, והחיה הקטנה מטיילת על משענת הספה הצהובה שבינינו, נעמדת על הסורגים, משוויצה ביופייה. "אני לא ייקח עוד כלב", אמרה ופניה המרוככות התעוותו בחיוך, חשפו נצנוץ כחול של שיניים.

והנה הסכנה. כמה פעמים בחיים סיפרו לי אנשים זרים את הסיפורים האיומים ביותר, על סופן האיום של חיות אהובות יותר מדי (את סופם של אוהבי חיות יותר מדי). בכל פעם הכה בי הסיפור מכה חזיתית במפתח הלב. ציפור שיר, בז, חתול אחד (הפרטים המלאים שמורים במערכת), והנה עכשיו כלב, מסתיימים ומסיימים. בכל פעם שאני שומעת סיפור כזה אני נזכרת שהפחד העמוק שלי לא התממש, עדיין. סיפורי החיות שאספתי בשנותיי הם פעוטים, עדינים, לא חורבניים (הם הסתיימו במוות לעתים, אבל לא סיימו אותי). יש אנשים שאוהבים חיות יותר מדי ומתה להם חיה והם פשוט מפסיקים. לא משתקמים, לא קמים. זה הצד השני והמשלים של סכנת ההתערבבות: לא רק לגרום כאב, לשבור ולפגום באופן בלתי הפיך, אלא גם להיפגע, להישבר, לכאוב עד היחרבות (ומה קורה כשזה קורה עם אנשים? מה יקרה לי?). עם כל הפחד שלי כל השנים, הנה אני שוב נזכרת, בעצם אף פעם לא חוויתי הרס כזה, החיים חסו עליי. האם זה עושה אותי אוהבת חיות יותר מדי רק בפוטנציה? אולי אינני ראויה בכלל להשתייך לחבורה? הנה אלה שקרה להם, תלמדי, ככה זה נראה. ולרגע חלף מול עיניי חתול-רעיון פרטי משלי: דוביאל, אבל התפוגג באוויר.

*

חזרתי אל הנסיעות לירושלים, לקראת תחילת שנת הלימודים. בחורה יפה ירוקת-עין שהכרתי מהתואר הראשון וגרה בשכונה האכילה וליטפה את החיה הקטנה בזמן שהייתי מחוץ לעיר. פלרטטנו בהודעות, ואחר כך התחלנו לצאת. בילינו כל ערב, אכלנו ושתינו מחוץ לבית, נהנות מהליכת הכוח יחד ברחוב, כף יד קשוחה תקועה בכף יד קשוחה אחרת. היה מגומגם, ושקט מדי, ושרוף קצת בתחתית אצל כל אחת מאיתנו, אבל נעים, עושה חשמל, יחד. כל קרבה הציתה תגובה פיזית חזקה ששיערנו שאומרת הרבה יותר מזה. ק' נתנה לחיותה את שמה, כמו שנתנה לעוד כמה חיות ארעיות שעברו בדירתי באותה התקופה. כדרכה היא דייקה, אכן חיותה היא הייתה.

חיותה גדלה לה קצת בינתיים, כבר נראתה יותר כמו חתול. היופי כחול הפרווה ומתוק הפרצוף שלה הלך וגבר ככל שגדלה, מעורר פליאה, ובכל זאת פינה את החזית לכוח דומיננטי אחר, שהותיר את חותמו על כל היתקלות איתה: ציפורניה. היא הייתה תאבה לבתר ולשסע כל מה שנקרה בדרכה. בכל דבר, יצור אנושי, צמח או רהיט, ראתה מושא אפשרי ומעורר חשק לפירוק. התעופפה לה שלופת ציפורניים ב-360 קמ"ש מקצה אחד של הדירה למשנהו. אחרי שסיימה לחבל לחלל ולפצוע, הייתה נרדמת בבת אחת, כאילו איבדה הכרה, בתוך תיק זרוק על הרצפה, או על כף רגלי. כמה מתוקה היא הייתה החיה הקטנה.  

למרות שכבר היה סוף ספטמבר, ולמרות שגל החולדות הממריאות לגגות נרגע, בערבים היה ממשיך לעלות חום עצום מתחתית השכונה, באלימות כזו. הייתי יושבת מותשת על הספה, כל החלונות פתוחים, וחיותה מתרוצצת פנימה והחוצה דרך החלונות, משאירה את זרועותיי שותתות דם בדרכה. החום העלה איתו ג'וקים רבים, חומים וגדולים. כשהתחלתי לראות אותם בכמויות בחוץ, שמחתי שיש לי שומרת סף קטנה ואמיצה. "הגיע הזמן להחזיר את חובך לחברה", אמרתי לה והיא בהתה בי בעיניה הכחולות העגולות, לא מבינה. ובאמת היה שקט. אולי לא הצליחו בכלל להיכנס הביתה. אבל אז, לזוועתי הרבה, החל טקס יומי, לילי בעצם, בחסותה של חיותה, של לכידה, הבאה וביתור ג'וקים מסכנים. היא הייתה לוכדת בכפותיה ג'וקים מחוץ לבית ומכניסה אותם דרך החלון. על הרצפה היא הייתה מנהלת נגדם קרב חסר-סיכוי, מבתרת אותם לכמה חתיכות גסות, מכניסה אותם לפיה אבל לא כדי לאכול, הם לא עניינו את הבטן שלה, אלא רק את כל האיברים שלקחו חלק במלאכת הביתור, כדי לנעוץ שיניים ולפרק ולנתץ לחלקיקים. אני הייתי יושבת על הספה משותקת מאימה, מביטה בחצאי ג'וק מנסים להימלט מכפותיה, מביטה בזעזוע בחתול צעצוע היפהפה אבל רצחני וקר הלב שהבאתי לביתי. היא התבוננה בחלקים הנאים שפיזרה בסקרנות מעשית, חסרת עומק, כמו ילד שמתבונן במכונית שפירק. לא היו לה שום סנטימנטים.

לילה-לילה, אותו טקס, אותם מראות, כל לילה ג'וק אחד קורבן לפחות. בהתחלה עוד רציתי לנסות ולהציל אותם ממנה, אבל הבנתי שאין לי סיכוי להוציא ממנה ג'וק שלם, והמסכנים שעברו תחת כפותיה, עדיף שכבר יסיימו את חייהם, וכמה שיותר מהר. חצי קדמי אין לו הרבה לאן להתקדם בעולם, על-אחת כמה וכמה חלק אחורי. הטקס הלילי הזה עורר בי אי-נוחות, לא רק בגלל המראות הקשים, או בגלל שהוא קירב אליי חיה נוספת ממשפחת החיות המסומנות אימה, אלא כי הוא עימת אותי עם נושא שאיני אוהבת לחשוב עליו, שכן איני יודעת מה לעשות איתו: יחסי החיות בינן לבין עצמן.

כמה חמלה ועדינות ואמפתיה קיבלה חיותה, כבר מימיה כנקניק קטן. האנשים שפגשו בה בדרך, הרעיפו עליה חיבה וטוב, זיהו בה רגשות שונים, הזדקקות, חוסר-אונים, פחד. השלימו בחיבה את שתיקותיה, באמצעות לבם ומוחם האנושיים (אני, ואחרים). והנה עכשיו, כשהיא סוף סוף עומדת על רגליה, כשהיא מדברת, היא מפגינה אכזריות מעשית כזו (חתלתול קטן שהוא בעצם נמר). הצצתי אל תוך תחומן של החיות, ממלכה שמוסר אנושי אינו משחק בה, ואיני יודעת איך להבין מה משחק בה. סיפרתי לאמי על טקסי הביתור הליליים, משתקעת בצלילים הגבוהים, פירוטכניקה גרונית של אימה, ואמי אמרה במעשיות: "מה את רוצה? היא חיה". בני משפחה אחרים פשוט משכו כתפיים, רוצים לומר "שוב פעם זו" (אני), כפי שהם עושים בשנים האחרונות לא פעם. כשסיפרתי לאבי, הגיב באחד מאותם סיפורים שהוא אוהב לספר לי, בכל פעם על מקרה אחר, אבל בתבנית דומה: הסיפור מתחיל דווקא נחמד ומעודד, כבשה קטנה שמתחברת עם נמר גדול, או ארנבת צעירה שמתיידדת עם דב חזק, הם נהיים חברים הכי טובים ומבלים את כל הזמן יחד (לפעמים יש סרטוני יוטיוב להמחשת החלק הזה בעלילה). "ומה בסוף קרה?", אבי משתף את הקהל ומחייך אליי חיוך אוהב, "מה?", אני שואלת בעצבנות, יודעת כבר שלא אוהב את התשובה שאני עתידה לקבל, "יום אחד הנמר טרף את הכבשה" (או הדב את הארנבת). "חיות הן חיות. הן לא חברות. הן נחמדות עד שהן רעבות, או עד שזה לא מתאים להן יותר". אני לא אוהבת את הסיפורים האלה, מרגישה מובלת כצאן לטבח בכל פעם שהם מתחילים. יכול להיות שאבי צודק, כלומר באזורים מסוימים הוא בטוח צודק, אבל אני מעדיפה להשאיר את הידיעות האלה מחוץ לתחומי.

אני מעומתת מדי פעם עם החייתיות הלא אנושית של החיות. כמו בהיתקלות בטקסי הביתור של חיותה, או בפעם ההיא שרצינו אמי ואני להתנדב בבית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן, והסתבר לנו שכדי להתנדב צריך להתמודד עם מאסות של דגים ועכברים מתים, מזון לחלק נכבד מהחיות (לא התנדבנו). אני דווקא לא מהטבעונים המיסיונרים, אפילו לפעמים נדמה לי שאני מבסוטה קצת יותר מדי על אנשים שאוכלים גם מוצרים מן החי (אולי חיה דרכם את תאוותי לגבינה, או לבורקס), והחיות – שתאכלנה מה שהן רוצות, אני לא נכנסת להן לצלחת. אני פשוט לא אוהבת להיזכר בחייתיות הזו מפני שהיא מערערת את בטחוני לגבי הדרך בה אני ממלאת פערים לגבי חיות (תיאורטיות, וחשוב מכך: אלה שאני פוגשת): מה חיות מרגישות וחושבות? ביחס לעצמן, לעולם, זו לזו? מתי אני עוברת את הגבול הקריטי מלראות אותן כפי שהן, אל עבר קוטב הבדיון הרע? מתי אני אוהבת אותן יותר מדי, במובן שאני שוגה, משליכה, מעמיסה על חייהן מתוך חיי, מבלבלת סדרי עולם, מתרחקת מהמציאות. רגעים כאלה אל מול החייתיות מעלים שאלות רבות שאין לי עליהן תשובה. כלומר: מעלים חרדה.

בעוד חיותה הלכה והתרחקה ממני לקוטב החיות, אני הלכתי ונהייתי יותר אדם (לטוב או לרע). תחילה התרגלתי לג'וקים (בדומה לאותו טיפול בחשיפה שעברתי עם החולדות החביבות), אחר כך התעוררה בי אמפתיה כלפיהם. לא חשבתי שהיום הזה יגיע, תמיד נראו לי חיות מחוץ לתחום, אבל בשפירא, ועם חיותה, כבר הסתבר לי שעליי להישען לאחור ולקבל את כל מה שמתפרץ. בעוד הם נאבקים על חייהם התבוננתי בהם, לעומק, בסבלנות. עם הזמן שלנו יחד (אני על הספה והם נושמים נשימות אחרונות, האם הם בכלל נושמים? נדמה לי שלא), הם נהיו חיות סתם. חיות רגילות. וכאלה אני מחבבת. טוב, לא אשקר, חיבוב של ממש השגתי רק בהמשך. בשלב הזה הייתי פשוט אדישה, או ניטראלית, כלפיהם. לאחר שהפסידו בקרב, וחיותה התעלפה לה באיזו פינה קטנטנה, הייתי מפנה את חלקיהם עם המגב אל היאה, ומשם אל הפח. כלומר התמודדתי התמודדות ישירה עם האיכות החומרית שלהם, עם רעש הפריכות המתכתית שלהם, דבר שלפני כן, לא הייתי מסוגלת לדמיין לעשות. אפילו קראתי עליהם בוויקיפדיה, אפילו עשיתי עליהם חיפוש תמונות בגוגל, והתבוננתי בתוצאות המוגדלות מבלי לעפעף או לסגור את החלונית מיד. לאחר מכן, גם אחרי שחיותה הלכה, לא שבתי לקפוץ קפיצות מעקמות קרסול בשבילים חשוכים, כל אימת שטס לעברי ג'וק, וכשנחת מהתקרה ג'וק בזמן שיעור יוגה, ממש ליד ראשי, הגיתי בלכידתו הידידותית בכוס, בשחרורו אל הגינה, בעוד יתר המתרגלים קמו לחסלו. שנה ומשהו אחרי חיותה, כשגרתי שוב אצל אמי, פגשתי במקלחת ג'וק. אמי, מחסלת הג'וקים הידועה, צלפית נעליים מיומנת ועשויה ללא חת, מיהרה לעמוד לרשותי, אבל ביקשתי שבמקום להרוג נלכוד אותו ונשחרר מחוץ לחלון. היא לא חשבה שזה רעיון כל כך טוב, אבל, כמנהגה בקודש, זרמה איתי. אלא שלא הצלחנו לתפסו (וזאת למרות שבוויקיפדיה אומרים שאלו שמגיעים אלינו הם החלכאים והנדכאים של הג'וקים, אלה שלא ממש בסדר). הוא חמק ונעלם בין רגליי דרך הדלת הפתוחה, היישר אל חדר השינה של אחי. אז עבר לגור איתנו ג'וק בבית. בלילה נרדמתי בלי קושי.

המשכתי להתבונן בחיותה. לפעמים עם ק', לפעמים בלי. לפעמים בליווי ג'וקים, לפעמים בלי (התחיל טיפה להתקרר). היא הלכה וגדלה, הלכה ונהייתה עצמאית יותר, יצאה יותר ויותר החוצה. עוברי אורח שונים היו עוצרים מדרכם, ולא משנה מה מידת עצבנותם וכמה החיים מחצו אותם, וכרעו לקראתה בקריאות פליאה והיקסמות, מאותן הקריאות השמורות לתינוקות חמודים במיוחד ולגורי חיות בסרטוני אינטרנט. אולי אחד מהם לקח אותו איתה. יום לפני שנעלמה, בערב יום כיפור, החלטנו ק' ואני להפסיק לצאת. כל כיפור החשמל בגופי הלך ודעך בלעדיה. חיכיתי עוד יום אחד בלי חיותה והתקשרתי אליה. היא ניסתה להרגיע אותי, עם מוחה המעשי, אמרה שזה קורה עם חתולים ובטח התרחקה קצת וייקח לה זמן לחזור הביתה, אבל היא תחזור. "אם היא לא תחזור עד מחר, אני אבוא איתך לעשות סיבוב בשכונה". הסכמתי, למרות שידעתי שחיותה לא תחזור, כי רציתי עוד קצת זמן איתה.

בתום שנת החוזה ברחתי מהדירה, מותירה-מתירה את קשריי הארעיים למקום. ק' שעברה לצד השני של העיר, שכנתי האגרנית שהמשיכה בענייניה ושקיותיה, חיותה שמי יודע מה אירע לה. לקחתי עמי את ג" ואת כל חפציי המרובים והמעיקים, ועברתי לאמי בכפר סבא. השהות בשפירא פרצה את החיים עליי, הייתי עדה להם יותר משהייתי אי פעם. כששקטו להסתער עליי, חזרתי לסורי. רגע אחד אחרי שיבשו כל המעיינות וגו', ללא אוויר, ללא מים. אז עשיתי את התנועה היחידה העמוקה שטבועה בי פנימה, חזרתי הביתה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, כך גם אני, כך גם כל חתוליי (כמעט).

* הטקסט הזה עוסק בחיות ואנשים שפגשתי ואהבתי פעם (בעיבוד, ליטוש והרתחה סיפוריים). כל מה שמופיע בו מת כבר, כדרך כל בשר או כל לב, ועם התקדמות הסיפור, ככל שמופיעות בו יותר ויותר גופות, נהיה לו מעצמו כוח מאגי ממית מבחינתי. את החיות החיות שלי, את חיות ההווה שלי, את החיות המפעמות בי ובחיי עדיין, אני מבקשת להשאיר מחוץ לטקסט, לעד מאה ועשרים.  

אחרי כל זה, החיה הקטנה חייתה איתי זמן קצר בלבד. קצר להצחיק אל מול המאמצים והמשאבים שהושקעו בהשארתה בחיים. בזמן הזה גדלה להיות יצור קטן פראי ויפהפה, להפגיש אותי עם ק' שגם נתנה לה את שמה – חיותה, לרכוש לה אוהבים, ללמד אותי עוד כמה עניינים, ולהיעלם. באמצע הלילה של מוצאי ערב יום הכיפורים נכנסה לחדר השינה שלי לסיבוב אחרון. הקצתי ממנו, ראיתי אותה וידעתי שקורה משהו, אבל חזרתי לישון. יותר לא ראיתי אותה.

על פני השטח, ניסיתי לחפש אותה. שאלתי שכנים, תליתי מודעות מצחיקות-עגומות ברחבי השכונה, עשיתי סיבובי חיפוש אובססיביים ברחובות הקרובים לביתי, אפילו רצתי איזה ערב אחד לצד השני של השכונה להפוך אבנים ולהתבונן מתחת למכוניות בעקבות טיפ טלפוני הזוי שדימה לזהותה, שהסתבר כתעלול מכוון או תולדת מבוכה משונה של כמה ילדים חסרי כיוון. אבל לא באמת התכוונתי למצאה. הרגשתי, אף שלא הודיתי בזה אלא ביני לביני, שנשרה ממני באחת. שהיא איננה.  שכנים וחברים הציעו שגנבו-לקחו אותה, בשל יופייה ומתיקותה יוצאי הדופן. היה באמת משהו פתאומי בהיעלמותה. ללא סימני אזהרה – גם ספרותיים – מקדימים, שיכולתי להיאחז בהם כדי לתפור את סופה בחיי. לפתע נפקח שוב מבט צלול אל החיים שלי שחזרו להיות נטולי חתולים, תמונה שקופה ללא סימן, גם דהוי, להיעדרה. אל מול הצלילות הריקה ממנה יכולתי לבחור איזה תסריט שאני רוצה לגבי גורלה. בין נדרסה/ הורעלה, ובין נלקחה לבית של אנשים שפגשו בה ברחוב והתאהבו בה וביקשו להעניק לה חיים נפלאים, העדפתי לבחור באחרון. בזה או זה לא האמנתי במיוחד. ההכרעה ביניהם ממילא הייתה חסרת משמעות לתחושת האדישות העמוקה שהייתה בי לגבי הליכתה.

הספקתי לראותה חיה ממש, חיה בריאה, חיה במלואה, לתקופה קצרה. אחרי המאורעות הדרמטיים של ההתחלה, קיבלנו שתינו כמה שבועות יפים של שגרה. התמקמתי בדירה, התחלתי לעשות סיבובים בשכונה, דחיתי והמעטתי עד כמה שניתן את העליות לירושלים. ציפיתי שהתלאות המרובות שעברה יבגרו אותה, שתהיה עייפה, שתרצה לדלג על הילדות והנעורים ישר אל חיק הבגרות המבוססת והמנומנמת, והצעתי לה לרווחה חיים מנומנמים למדי, עליי הרי קפצה העייפות כבר. אבל היא התנהגה לפי גילה. קיפצצה לכל עבר בדירה, שורטת אותי שריטות איומות כל אימת שבשרי עמד בדרכה. היא בכלל לא הייתה עייפה. היא הייתה גור, תינוק, מתפרעת ומסתקרנת ולא נחה לדקה ונושכת ושורטת ונרדמת בפתאומיות, ופחדנית גם, כחיה זעירה. מצמצתי עיניים שקועות לכיוונה וביקשתי להשכיל. אבל עמד בינינו היופי, שמנע ממני ללמוד ממנה עליי. היא הייתה יפה כל כך, עדיין לא לגמרי חתולה, עדיין ספק-נמר ספק משהו אקזוטי אחר, עם פרוותה הכחולה-כמעט המקושטת חברבורות, עם עיניה הכחולות העגולות ואוזניה העגולות הנמוכות, ובמימדיה, גליל ארוך שמנמן אך זעיר. כל מי שראה אותה בפעם הראשונה, או השנייה ושלישית, פלט מין קריאת הפתעה וחיבה מיידית, אי אפשר היה לעמוד בפניה. תהיתי אם זה היבט נוסף של כוח החיות שלה, היופי הזה הקורא להגנה ולליטוף. היא הצליחה להמיס את כולם, אפילו את מי שהכי פחות ציפיתי שתחבב אותה, מי שבהתחלה אף חששתי מתוצאות המפגש של החיה הקטנה איתה.

כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה, במהלך החיפושים, שאלתי את בעל הבית אם זה מתאים שאביא חתולים. שאלתי את השכן הסמוך אם זה לא יפריע עם הכלב. רציתי לשאול גם את השכנה מלמעלה אם זה בסדר מבחינתה, אבל בעל הבית שהעלה יחד עמי עיניים במעלה המדרגות המלאות שקיות מתפקעות בחפצים ובשקיות מגולגלות נוספות, אגרנות זבל מפליאה שטרם פגשתי כמותה, החזיר אליי את מבטו וביקש לסלק, מורגל, הסתייגות לקוחה: "היא אישה טובה, היא לא מפריעה". מעל הר הזבל המתפלש באוצרות ששימושם או אי-שימושם ידוע רק לה, עמדה דלת חתומה. חיכיתי לפגוש אותה.

כבר בבוקר הראשון בדירה, כשיצאתי למכולת, ראיתי אותה. יושבת במרומי ההר, כאילו באוויר, או אולי על שרפרף קטן שנעלם מעין בין כל הערימות. קטנה וקמוטה, עם שיער מתולתל ודליל שנקשר בגומייה מעל ראשה. היא אמרה לי שלום קצר, בפנים חתומות שקו ישר ודק של שפתיים חוצה אותן מצד לצד, והמשיכה במלאכתה. כשחזרתי בערב המוקדם מהספרייה, עדיין הייתה שם, עסוקה. היא לא הבחינה בנוכחותי, או שמא עיניה קצרות הרואי לא זיהו אותי מבעד לאפלה היורדת של הערב. מה הייתה מלאכתה? איני יודעת, אך היה היגיון פנימי ברור, גם אם לא שקוף, וסדר קבוע חשוף יותר, למעשיה. המלאכה כללה פשפוש בשקיות, פירוק ערימות ושינוע חפצים וניירות ממקום למקום, הכנסת שקיות לשקיות נוספות וקשירתן, אגירת בקבוקים ודפי קופונים של סופרים. במחצית היום הייתה יורדת את המדרגות ומטאטאת את השביל משער הכניסה הראשי ועד לדלתי ולשער הכניסה של השכן עם הכלב. היא סידרה את פינת הישיבה הצנועה מול חלוני, שני כיסאות משרד מרופטים וכושלים מונחים זה לצד זה, שכיסתה בסדין ישן. מדי פעם הייתה יושבת שם עם מישהו מזוקן ומשופם שנראה כחבר ותיק או מאהב לשעבר, בשתיקה. היא ניקתה מעט פירות שנשרו מהעצים על המדרכה, השקתה את העציצים הנבולים ברובם. כמו עם העציצים, כך גם על מדרגות הר הזבל, פעולות הניקיון, הסידור והטיפול רק החריפו את הריקבון, העומס והלכלוך. מנהג פרי הרגל, או הפרעה בפני עצמה, שנערם כשכבות נוספות על גבי הזבל הרב. תמיד הייתה שם במרום המדרגות, כל עוד שרר אור.

כשירדה החשכה נעלמה פתאום בביתה. ניחשתי שזה בגלל שיש לה עיוורון לילה. איני יודעת מה עשתה בביתה אך נוצר אצלי הרושם שמעולם לא הלכה לישון. כל שעות הלילה פעל אצלה רדיו בקולי קולות, מכוון לתחנה עברית עלומה, מעין תחנת רפאים מזמן אחר. עם הווליום הגבוה קשה היה לדמיין שהיא מצליחה לישון, אני בקושי הצלחתי. בכלל היה קשה לדמיין מה קורה שם בין כתליה ביתה. גם את רגע הכניסה הביתה אף פעם לא תפסתי (בכל זמני שם ראיתי רק פעם אחת, בוקר אחד, את הדלת נפתחת,  בקושי רב, מעניין מה היה מצב החפצים הבית). מרגעי המפגש המצומצמים והקצרים שלנו, למטה-למעלה ללא חילופי דברים, עשתה רושם של אדם לא כל כך נעים או מזמין.

באמצע ספטמבר פרץ פתאום גל חום משוגע, מופע של סיום קיץ, ואי-עמידות השכונה לחום התגלה לי. החום של מישור החוף שכבר שכחתי ממנו, מוצק, כבד, דחוס. הוא לא הצליח להתפזר מהשכונה הלאה. הבתים הנמוכים המוזנחים על חדריהם הצפופים, הגרוטאות המלוכלכות שהפכו תפאורת קבע, גופי התושבים, אנשים צעירים או זקנים מדי להיות נוקשים כל כך בעל כורחם (וקומץ הולך ומתרבה של אנשים כמוני, שבאו מבחירה, אווריריים, מדלגים על התור מבלי שנאלצו לשלם את מחיר הקושי שהיה כאן כמו כרטיס כניסה), החום עמד במקום בתוכם. מי יודע מה פקק שם, חומר של ממש או חומר נפש, בתעלות הביוב ומהרצפה השבורה עד לתקרות הנמוכות, שלא אפשר לחום לזרום ולהתפרק הלאה, אל חלקים אחרים של העיר, אל הים, אל איילון. החום התקוע הציף הכל מעלה, השכונה לא יכלה לשאתו. עמו צפו ועלו, פורצים לכל עבר, עכברים, חולדות. הם התרוצצו ברחובות לאור יום ולאור פנסי הרחוב הלבנים מדי, השמיעו קולותיהם מכל עבר. פחדתי מהם באותם הימים. עד אותם ימים. הם עוררו בי בחילה. משתייכים לאותה משפחה ידועה לשמצה של חיות מסומנות בסימון תרבותי-מיתי עתיק של גנאי, בדומה למדוזות.

השהות בשכונה הכריחה אותי לראשונה להתמודד איתם. במסות. מראם הפך שגור בעיניי, משהו טבעי כל כך בזווית העין שכבר אין טעם להתעכב עליו. אבל זה לקח זמן. בפעמים הראשונות שראיתי חולדה, או אולי עכבר גדול, מי יודע, מתקדם נגד כוח הכבידה במעלה הבניין מרחק לא רב מחלונות דירתי הפתוחים, נחרדתי, גופי הצטמרר. אבל כמה ימים אחר כך, כשראיתי חולדה מפשפשת בשקיות הפתוחות של שכנתי ועולה במעלה המדרגות, כבר הייתי מעט מחוסנת. לא נבהלתי, בעיקר השתוממתי, התפלאתי, חשתי שביב רגש חיובי אפילו, לגביה. "מה זה החיים האלה", תהיתי לעצמי. זה עניין אותי.

בבוקר למחרת, כשראיתי את שכנתי במקומה על ההר, סיפרתי לה. היא הנידה בראשה בכוונה סתומה והמשיכה במלאכתה. חשבתי שאולי היא כועסת שפלשתי לעניינה. למרות שהציגה את כל מרכולתה על המדרגות, הסתמנה כאדם סגור, פרטי. לא יכולתי להעלות על דעתי אילו רגשות, אם בכלל, עוררה בה הידיעה. האם נבהלה, נגעלה, או אולי בכלל הייתה אדישה? פניה היו כרגיל חתומות עם חותם פס השפתיים הצר. המופע המשיך. כמה ימים אחר כך ראיתי יונה גדולה מתה, שוכבת בין קרעי עיתון ובקבוקים ריקים על אחת המדרגות הנמוכות, קרוב לדלתי. לא הצלחתי להתאפק ואמרתי לה גם על זה, והיא, בלי להניד עפעף, ירדה במדרגות, ארזה אותה בכפולת עיתון כמוכר דגים בשוק, וזרקה אותה לפח. אחר כך ראיתי עוד כמה חולדות מעפילות בלילות במדרגותיה, נוברות בשקיות שונות. העזתי לומר לה רק עוד פעם אחת יחידה. היא אמרה: "חולדה?", כאילו זו פעם ראשונה, "הא", כאילו הבינה דבר מה. הדבר עורר בי איזו דאגה דקה. כמו גירוד שטחי כמעט לא מורגש על קליפת הראש שמהדהד איזה גרד במקום אחר, פנימי, בגוף, לא מובן.

בימי גל החום גם התחלתי לתת לחיה הקטנה לצאת החוצה. היא הייתה יוצאת בטיפופים קטנים אך נחושים את הדלת, הולכת כה וכה, בודקת פינות נסתרות בין העציצים הענקיים לעומתה, מגיעה עד לגדר שער הכניסה, משתחלת אל חורים שונים בינות החפצים השונים של שכני שהיו מאוחסנים תחת המדרגות העמוסות: מכונת כביסה, פחיות צבע, פחי מתכת ענקיים מעלי חלודה של אוכל לכלבים, עבור הכלב שאומן לתקוף פולשים וישב מאחורי הגדר, פרצופו תקוע בקרע הפעור של יריעת יוטה ירוקה, עוקב בעניין אחרי מעשיה של החיה הקטנה. יצאתי אחריה מהבית, השגחתי שלא תצא מגבול החצר, שחס וחלילה לא תידרס לי אחרי כל מה שעברה, בכבישי השכונה שלא יודעת רחמים כלפי אף יצור. אחת לכמה דקות הייתי מחפשת אותה כי שוב נעלמה במבוכי החי-צומח-דומם בחצר. כל אותו הזמן, שכנתי ישבה במקומה הקבוע במרומי הר הזבל, בענייניה. בעיניה קצרות הרואי מצמצה לכיווני, אבל לא נראה שמעשיי עניינו אותה במיוחד. את החיה הקטנה בטח לא הצליחה לראות מכל כך גבוה (אני בקושי ראיתי אותה).

בוקר אחרי התקלות נוספת בחולדה מעפילה בהר, יצאתי אחרי החיה הקטנה ושיטוטיה. נשענתי על מפתן הדלת והתבוננתי בה. באותם הימים עוד נראתה לא-לגמרי-חתול, הייתה אמנם מעט גדולה ושמנמנה יותר, אבל עדיין קטנה, עדיין לא מוגמרת. הפרווה הכמעט כחולה שלה נהייתה מאסיבית יותר, והאוזניים עדיין עגולות מאד. למתבוננת בחיה הקטנה מרחוק, זוחלת ונוברת ככה, התחילה להתגבש בי בהדרגה ההבנה, נראתה כמו עכבר או חולדה קטנה, לא חתול. הרמתי את ראשי אל שכנתי העסוקה עד מעל צוואר בענייניה, הורדתי את ראשי אל החיה הקטנה המשתובבת בעפר מאחורי עציץ נבול. חולדה קטנה. שכנתי אומנם לא נקטה עדיין בפעולה נראית לעין בנוגע לחולדות, אבל עוד תהיתי על קנקנה, ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים עם החיה הקטנה שעד כה ידעה כל כך הרבה תעתועי גורל. הבטתי שוב בשכנתי שבמעלה ערימת האשפה, ובחיה הקטנה הנוברת בעפר מסביב לעציצים, והחלטתי לעשות מעשה. צעקתי לעברה במהירות כאומרת מילה אחת: "יש לי חתולה קטנה היא נראית כמו חולדה אבל היא לא רק שתדעי", והצבעתי לכיוונה.

בתגובה, שכנתי נעמדה במרום והתחילה לצווח צווחות חזקות וגבוהות. "איככס, איככס, אני לא יכולה לסבול חתולים". נפגעתי קצת בשביל החיה הקטנה, וכמובן שהופתעתי. אישה שחיה בינות הררי אשפה, שאינה מתרגשת מספיק מחולדות, שזורקת גופת יונה לפח כבדרך אגב, אישה שהלכלוך והמוות לא זרים לה, גורת חתולים כחולת פרווה וקטנטנה מגעילה אותה? אספתי את החיה הקטנה בכף ידי (אחרי כמה ניסיונות כושלים לגבור על זריזותה), ונכנסתי הביתה. בימים ההם עוד הייתה קטנה מדי מכדי לזנק אל החלונות ולצאת מבעד לחרכים. סגרתי לה את הדלת ותכננתי להשהות את ימי הטיול עד הודעה חדשה. אבל היה לה עולם לגלות. היא הסתכלה בי בעיניה הכחולות העגולות, היפות באופן מוגזם למדי, שתפסו כמעט את כל פרצופה הזעיר. "נכון, את שורדת", אמרתי לה. פתחתי את הדלת והיא צעדה לה החוצה.  

עוד כמה פעמים נפלטו משכנתי קריאות גועל ואימה כשירדה לטאטא וראתה את החיה הקטנה חוקרת בגינה. היא צעקה עליי שאקח אותה, שהיא מקלקלת את הסידור, שהיא הורסת עציצים (לגבי האחרון צדקה). אבל במקביל קמו ועלו ממנה קריאות אחרות, מתגברות בהתמדה ובמהירות, דוחקות לקרקעית את הקודמות: "היא דווקא יפה", "איזה עיניים יש לה!", "היא אוהבת אותי". ובאמת, נוצר איזה חיבור מיוחד בין השתיים, האחת מטאטאת ומשקה והשנייה תולשת עלים וחופרת גומחות, ומפזזת סביבה. לא רק ששכנתי הסתדרה איתה, היא התאהבה בה ממש. חיפשה אותה כשירדה לסדר את הגינה, דיברה אליה, צחקה וחייכה איתה. אחר כך כשהלכה החיה הקטנה, העלתה את זכרה עוד זמן רב, התאבלה עליה יותר ממני.

בגסות החיונית שהולידה אצלי החתירה להצלה של החיה הקטנה, הותרתי את צ' לבדה עם כל הבלאגן בסוף אותו הערב והלכתי לדירתי החדשה. בימים הבאים כמעט ולא התקשרתי לשאול לשלומה ולשלום החיה שהפקדתי בידיה (או לשלום יתר החיות באמתחתה). גרוע מכך, לא התפניתי להקל מעט על העול הכלכלי הרובץ על כתפיה, חלקו באשמתי, וזאת על אף שהבטחתי לעזור, אם בקניית אוכל אם במימון עיקור לחתולה האם כשתתפכח מאימהותה הטרייה. על משטח הזמן הכולל שתפסה לי החיה הקטנה מרגע הופעתה, קפצו והשתלטו בן-רגע כל עיסוקיי הקודמים, של ימי התמקמות מעורבבים בענייני שגרה רגילה: המשך התאקלמות בעיר ובדירה החדשה, הלימודים, העבודה באוניברסיטה, אכילה ושתייה וכו'. אחת לכמה ימים שלחתי לצ' הודעה, כשידעתי שהיא בעבודה ולא יכולה להרבות בדיבור, בודקת מרחוק שהעסק דופק. חזרתי להיות גברת לעצמי, בחורה עדיין-לא לגמרי-לא-צעירה שהצליחה, לא בלי ייאוש, להעתיק את חייה מירושלים לשפלת החוף, לראות אם בטעות המהלך יביא שינוי, מה כבר יש להפסיד.

אחרי שבועיים ומשהו צ' התקשרה. הייתה הסתבכות. כבר כמה זמן שהיא מודאגת אבל "עכשיו המצב באמת לא נראה טוב". חוץ מדלקות העיניים והפרעושים הידועים שלא מפסיקים להסתובב, כבר כמה ימים שכולם משלשלים. במיוחד החתולה-האם מדאיגה אותה, נראה לצ' שהיא הולכת ונעלמת. היא ביקשה ממני שאבוא ואקח את החיה הקטנה כי זה ודאי מעמיס עליה והיא עצמה תיקח את יתר הגורים והאם לווטרינר. הצעתי לה שאממן את הביקור אצל הווטרינר אבל נראה שכבר לא האמינה לדבריי. האם היא כועסת? לא היה לי מקום בלב או בראש להתעסק בזה. שוב הייתי לבדי עם החיה הקטנה.

צ' פתחה לי את הדלת והובילה אותי בגבה ובלי סיפורים אל החדר הגדול. פינת ההנקה הוחרבה: גבול הכריות נפל אל הרצפה, והגורים הסתובבו בכל מקום בלכלוך ובקדחתנות. השארתי את מבטי בגובה הרצפה, מנסה לאתר בין כל הגושים הפרוותיים התזזיתיים הקטנים את זו ששמי רשום עליה, מנסה לא להישיר מבט לצ', אף שבכל זאת חשתי בשינוי ברוחה. אחרי כמה דקות של חיפוש, צ' בודדה בשבילי את החיה הקטנה והניחה אותה בידיי. היא השתנתה. גדולה יותר מהנקניק הקטן שהשארתי אבל עדיין קטנה. לרגעים לא הייתי בטוחה שהיא חתול. קווי המתאר של גופה, הפרופורציות שבין גודל הראש לאוזניים ומיקום האוזניים על הראש, דפוס צבעיה, כל אלה השוו לה מראה של גור נמרים או סוג של שרקן או אוגר (מי יודע מה ההבדל). שאלתי שוב ושוב את צ' אם היא בטוחה שהיא חתול, אך היא הייתה עסוקה בגוריה. מה שהיה בטוח זה שהחיה הקטנה היא חיה. עכשיו אפילו יותר קודם, הייתה נכונה לשרוד.

מביתה של צ' לקחתי אותה למרפאה וטרינרית מומלצת קרובה. הייתי בטוחה שינקו ממנה את הפרעושים ויחסנו אותה. קיוויתי שעל אף שנראתה כמו יצור טרום-חתולי, כבר גדלה מספיק בכדי להסתדר עם תחליף חלב אם בלבד. אפילו תיארתי לעצמי שלא אצטרך לתת לה אף תרופה. אלא שבסופו של דבר בילינו במרפאה, שלמזלנו הסתברה להיות גם מרכז וטרינרי למקרי חירום, את שתיים עשרה השעות הבאות, כשהחיה הקטנה מתנדנדת בין חיים למוות ממש. ממש, כלומר לא בראשי או בדמיונות הבעתה, או בחזיונות הכישלון שלי.

היא סבלה מהיפותרמיה חמורה. לקחו אותה מהדלפק המואר של ביקורים סדירים אל אחורי המרפאה הקריטיים, גילחו אחת מרגליה הזעירות ושאבו ממנה בקושי כמות קטנה של דם. אחר כך חיברו אותה אל אינפוזיה ואל מד חום והשכיבו אותה על בקבוק חם בתוך כלוב. אנשי הצוות נתנו לי, מוח צר, להישאר לצד הכלוב שלה, בזמן שניסו לחממה, לאזנה, ובעוד הם ממתינים לתוצאות בדיקות נוספות. בדיקות הדם המקיפות הראו מדדים נמוכים ואנמיה חמורה, שאולי נגרמה מריבוי הפרעושים על גופה (מסתבר שבקוטן כזה חיות יכולות להיכנס למצוקה בריאותית ממש מזה). אני עמדתי על רגליי עם הפנים נוגעים בגבולות הכלוב, מלטפת את הגוף הקטן והפושר בשתי האצבעות שהצלחתי להעביר בין שלבי המתכת.

אחרי כמה שעות ניגש אליי הוטרינר האחראי, חייכן, מעורר ביטחון וקירח, ואמר שאין שיפור. עם חום גוף כזה, מצב מדדיה השונים, וקטנותה, המליץ לשקול המתת חסד. "זה או זה, או שאפשר לנסות תרומת דם ולראות אם היא מתייצבת. אבל זה גם יקר", הוא הזהיר, "וגם מסובך. בגלל שהיא כל כך קטנה אי אפשר למצוא לה ורידים. צריך יהיה לתת לה את זה דרך העצם של הירך. אני אף פעם לא עשיתי את זה." אמר, אבל לא נראה נרתע או מסתייג, אלא שקול ואף נרגש.

התייעצתי עם אמי בטלפון בבכי תמרורים. האם להפסיק את החיה הקטנה או לנסות להמשיכה? אף פעם לא הועמדתי בפני בחירה כזו, מעולם לא חשבתי שאצטרך. העזרה שלי לבעלי חיים במצוקה הייתה דומה לסוג הטבעונית שהפכתי להיות. לא כזו שמנסה לשנות סדרי עולם, שנאבקת לשינוי מהבסיס, אלא כזו שמנסה לעשות טוב ביחס לקיים, אם בהימנעות אם בהתמודדות עם מה שנקרה בדרכי ועליי להגיב לו, בתוך סיטואציה מסוימת ובלית ברירה. גם בסוג זה יש אחריות מסוימת, אפילו יותר ממה שהייתי אוהבת לחשוב. בעצם, הרי על תחושה של אחריות אישית וספציפית כל ההתמסרות הזו למצוקה מבוססת, ובכל זאת יש הבדל בין לנסות להציל את מה שממילא דורש הצלה (וקטור חיובי) ובין להחליט אם לקטוע את מה שלא מצליח להינצל (וקטור שלילי). האחרון היה עד עכשיו מחוץ לתחומי. אני, באופן עקרוני וכאורח חיים, מעדיפה לדבוק בווקטור החיובי, כלומר להגיב לחיים המתפרצים על שעריי, לא לברוא יש מאין (או אין מיש), לא להחליט החלטות של ממש. גם כאן, בחרתי בוקטור החיובי, גם אם לא היה רלבנטי יותר. החלטתי לנסות את תרומת הדם. רק התחננתי, ביני לביני, שאיני מגבירה בכך את הסבל שלה. הווטרינר החייכן אמר שעדיין יש זמן, ושאוכל גם יותר מאוחר להחליט אם להמית אותה, השאלה הדוחקת עכשיו, היא עדיין לא של חיים ומוות, אמר, אלא של כסף.

אמי אמרה שתצא לכיוון המרפאה בהקדם האפשרי. בינתיים חיכינו להגעת תרומת הדם ולאישור מהווטרינר הראשי של המרפאה. פרוצדורת הכנסת המחט דרך עצם הירך הסתברה כמסובכת למדי. הווטרינר החייכן ניסה שוב ושוב, נותן מכות קשות על העצם הזעירה של החיה הקטנה. היא שכבה תחתיו על חתיכת בד משובצת קטנה על שולחן הנירוסטה, נטולת כוחות, מסומרטטת, מעורפלת. שוב ושוב דפק החייכן בעצם הקטנה, וגופה המסמורטט פוצץ ונכתש בעדינות בתגובה, ללא שביב התנגדות. לראות אותה לא מתנגדת למכות הללו, הכאיב לא פחות ממראה המכות עצמן.

למרות מאמציו הרבים והביטחון העצמי שהפגין, הוטרינר החייכן נכשל בהחדרת המחט. גם כאשר הצליח אחת לכמה פעמים לחדור את מחסום העצם ולהעמיד את המחט כאנך כנגדה, מהר מאד התרופפה המחט ונפלה החוצה. הוא חדל מהניסיונות, התארגן לסיום משמרתו, הוריד את החלוק והחזיר דברים למקום, לא פנה אליי בהסברים על העתיד לבוא. נראה היה ששאלת המתת החסד מתקרבת לעברי שוב במהירות עצומה, הפעם מבלי אפשרויות ריאליות אחרות. האם בסיבוב זה אוכל להרגיש שזו פחות בחירה שלי, עתה כשניסיון תרומת הדם כשל? האם אצליח לא להרגיש אחראית או אשמה על מותה? רוב חיי ניסיתי להישאר על הגדה הטובה, זו של חוסר ההתערבבות. מנסה עד כמה שניתן להימנע, לא לקפוץ למים/ללכלך ידיים/להותיר עקבות. בסך הכל, בטח ביחס לגילי, הצלחתי בכך לא רע עד עכשיו. לא עשיתי שום דבר בלתי הפיך, שובר ומכאיב עד כדי כך שיטה אותי לכאן או לכאן, שיכריע אותי כמשהו מסוים על פני כל האפשרויות כולן.* האם אוכל להמשיך בחיי כשעל ידיי ההחלטה לשים קץ לחיה כלשהי? מעשה שלא אוכל להמעיט או לטשטש בו את מקומי, שלא אוכל להחליף לגביו בדמיוני את כל המרכיבים שלקחו בו חלק (הזמן, המקום, ההשלכות, אני) אלא אצטרך לקבל את ייחודיותו וסופיותו?

אז התחלפו המשמרות ובמקום הווטרינר החייכן בא וטרינר אחר. אם בקודם בטחתי, כשבא זה הבנתי שניתן לבטוח יותר. החדש היה צעיר יותר, משונה חברתית מעט, יהיר כדרכם של רופאים צעירים. הוא בחן בעין חדשה את תוצאות הבדיקות, את החום הנוכחי של החיה ואת מראה. הוא נהג כלפיי בחביבות עניינית, השיב לשאלות הרבות ששאלתי, התמודד באופן חיובי עם חרדתי הכללית, אבל הכל במידה מתונה ובלי חום מיותר. רק כשהתקרב אל החיה הקטנה, נמשך רוך מעיניו הטובות לכיוונה. בי נתן את אותו המבט שהכרתי מווטרינרים קודמים שפגשתי במסגרת מילוי תפקידי. מבט של הסתייגות לא-אישית מאוהבי החיות הפשוטים, לא אלה שהפכו את זה למקצוע, של רתיעה עד גועל מאלה שאוהבים קצת יותר מדי, מאלה שהם קצת משוגעים. ידעתי שהמבט הזה יגיע מתישהו גם עם החיה הזו, והודיתי על כך שהגיע מאוחר מהצפוי. בכל מקרה, ודאי העדפתי את מתיקותו השמורה רוב הזמן בכיסים נסתרים ויוצאת בהזדמנות מתאימה אל חיה הזקוקה לכך, על פני חביבות כללית, המפוזרת ללא איפה ואיפה, לאנשים ולבעלי חיים, כמו זו בה לקה הוטרינר החייכן. שהרי בענייני הצלה אנו עסוקים, ואני לא זו שזקוקה להצלה. על אף שחששתי שיחזיר אותי אל קדמת המרפאה, נתן לי גם הווטרינר החדש להישאר מאחור. אחרי שהצליח להחדיר את המחט בקלי קלות, והגיר לתוך הקטנה מנה יפה של דם, השאיר אותי איתה והמשיך בענייני חיות אחרים. עמדתי עוד זמן ממושך מחוץ לכלוב, ליטפתי אותה מבעד לסורגים, שרתי לה את כל שירי האלבום "Back to Black" של איימי המנוחה שלוש פעמים. לא עד שהתייצבה, אלא עד שהגיעה אמי והסכמתי להשאיר את החיה הקטנה לשרוד בעצמה.  

למחרת בצהריים חזרנו אמי ואני לקחת את החיה הקטנה הביתה. בכוח החיים שלה, ובהשקעה כספית לא מבוטלת (ותודה לאמי הצדיקה הנסתרת), יצאה אל העולם כחדשה. כל כך הרבה תלאות בכמה ימים ספורים על פני האדמה, לי לא היה כוח, אבל היא, גדולה עוד קצת יותר משהייתה כשפגשתי אותה בתחילה, המשיכה לבעוט ולהתקדם בחיות הידועה כבר שלה, בארגז קרטון על ברכיי בדרך אל דירתי החדשה. כשאמי הורידה אותנו בכניסה לבניין, כבר הייתי שוב אישה לא צעירה עם חתולה. הימים הקצרים שניתנו לי, להיות קלת-דעת ונטולת דאגות, בין השהיית האחים החתולים בירושלים לבין ההיענות לקריאת ההצלה של החיה הקטנה, בפעם הראשונה ואז בפעם השנייה, אלה נגוזו כלא היו. נו מילא. עברנו שתינו את שער הבניין ואחר כך נכנסנו אל הבית, אני צועדת גדולה והיא מונפת בזרועותיי, כחתן העובר עם כלתו בעד הדלת, "הרימו את קורת הגג נגרים", רק שבידיי חתולה, ומאיך שהחיים נראו עד אותה נקודה, זו הכלה היחידה שאביא הביתה.

* (למען האמת, בימי חייה של העתידה להיקרא חיותה, לא יכולתי לשאת את ההבנה שעשיתי את זה כבר. יחד עם סילוקו של דוביאל מחיי, פיתחתי את מודל ההשהיה, מודל שכאמור הלך ושוכלל עם החיות הבאות. הסברתי לעצמי שזה אינו מעשה סופי אלא פתרון זמני, וכך הגנתי על עצמי בינתיים מדין וחשבון פנימי נוקב. כדי שההשהיה תהיה לגיטימית, צריך היה בינתיים להחזיק במישהו אחר. האם זה העניין שהביא לפתחי את האחים החתולים ואת חיותה, ולא עניין המכסה המינימאלית לחיות במצוקה? תהיתי).

התחלתי במסע. אוטובוס מעמק רפאים לתחנה מרכזית ירושלים, אוטובוס נוסף מהמרכזית למרכזית תל-אביב, ואז נראה. אם לג' תהיה בשורה, אלך בעקבותיה. אם לא, אצטרך לפנות לדירתי החדשה ולחכות לנס. בינתיים התקדמתי בחלל מוחזקת בחוטיה של ג', עד שתניח אותי עוד מעט עוד קצת קדימה בזמן, תגלה לי באיזה מצב תודעתי ורגשי אני בעצם נמצאת. האם זהו סיפור עם אפשרות ממשית להצלחה, או תסריט אימה עם כישלון מתקתק, שזוועת מימושו תדחק אותי עוד ועוד הלאה מביתי החדש ומתוכניותיי. עוד מעט קצת תגלה לי. בנסיעה הממתינה התבוננתי באורות ההולכים ומתבלטים של הערב, הרמזורים, מנורות הרחוב, אורות הבתים המתמלאים והחנויות העומדות להיסגר. עיניים פעורות ואצבעות שמטופפות עצבנית על הקופסא המחוררת. משמעתי אותן למקומן כששמתי לב, והן שוב טופפו להן. מבקשות בינתיים, עד שיוגד לי, לא לשמוע אם שקט או לא שקט שם בפנים מהנפילה.  

לא נדרשתי לטופף זמן רב. ברגע שיצא האוטובוס מהמרכזית חזרה החיה הקטנה להשמיע קול. פצחה באחת וכל הדרך היא מייללת. מצייצת. צווחת. קול גבוה ודקיק של צעצוע, עקבי ואינו מרפה, אינו נותן מנוחה. הצנעתי את קופסת הקרטון בין ידיי לירכיי, לתיקי, לאישה שלידי שאת פניה ודריכות גופה לא הסכמתי לראות, למושב שלפניי ולחלון שלצדי, מתאמצת להקים חומת בידוד היקפית. אבל לא הצלחתי להבליע את הקול. ניקוב גבוה וצר הולך ונוקב את חיקי וחיק המושב והמולת הנוסעים ורעש החיה הגדולה היורדת בפיתולי ההר אל השפלה.

כשרק הגעתי לירושלים בקושי את עצמי יכולתי לשאת בתחבורה הציבורית. הייתי מחשבת כמה תחנות מראש את הירידה, מארגנת את כל מטלטליי עליי עוד בישיבה, מפלסת דרך אל מדרגות הדלת האחורית מבעוד מועד, כל זה כדי שאצליח לצאת באלגנטיות המרבית (והלא רבה) האפשרית לי. לקום מהמושב עם עצירת האוטובוס, לפלס דרך במעבר הצר אל הדלת אחרי העצירה – כל זה נראה לי בלתי אפשרי, תענוג השמור רק לצרים, לעדינים, לדקי הנוכחות. הייתי גדולה ומסורבלת מדי, מטיחה את גופי בפרצוף היושב/ת לידי, נתקעת עם אגני בידיות המושבים משני צידי המעבר, בזרועות היושבים. מה יקרה אם ייפול לי התיק ותכולתו תשפך? אם הנהג יסגור את הדלת ויפליג מהתחנה? הרי לא אוכל להגיד לו בקול החוצה את מחצית האוטובוס קדימה דבר מה. אתבייש. אפספס את לאן-שפניי-לא-מועדות. כמה מסורבלת חליפת העור כשלא מרגישים בה נוח, כמה ענקיים ולא מדויקים מעגליי, רועדים. והנה עכשיו, בדרך מהעיר החוצה, בקרבי קופסת קרטון צווחת לשמיים, שוודאי מטריפה את כל היושבים מסביבי עד הזכוכית, ולא אכפת לי. כך כשאני מוכוונת מטרה למען יצור אחר.  ואולי גם התבגרתי מעט בשנים האלה, בהיסח הדעת.

בתחנה מרכזית תל-אביב, כמו כדי להכעיס, השתתקה החיה הקטנה. הטלפון שלי צלצל ועל הקו ג'. הייתי כל כך עסוקה בהמתנה לה, ששכחתי לחזור אליה. היא דיברה עם צ', ונראה שזה יכול להסתדר. הכל קשה ודל אופטימיות כל כך במלאכת החיים של ג'. המטלות היומיות הפשוטות, ההישרדות העוקבת יום אחר יום, הררי אימה שנדרשים לחבלי התמיכה הרעיוניים החזקים ביותר. ואילו דברים הרואיים שכאלה, דוגמת איתור אמא חתולה שתסכים (ועמה בעליה) לקחת חיה קטנה נוספת תחת חסותה: את זה ג' מתפעלת בלהטוט כלאחר יד. במקום ללכת לביתי החדש, שממילא כבר הלך והתרחק עד היעלמות ממני, צעדתי ברגל לשכונה של צ' בכיוון השני. ג' נשארה על הגדה של העיר הקדושה ואני הפלגתי לבדי מעל זכר ואדי מוסררה, לא מתעכבת להודות לה. התקשרתי אל צ' בתחילת צעידתי, ושוב ברחוב כשהסתבכתי למצוא את הבניין. היה לי חשוב להניח את חלוק הנחל הזה, טרם ניפגש פנים מול פנים, להריח את הסיטואציה מבעוד מועד: האם היא רחבת לב לגבי בואי, או שאולי אני מעיקה עליה. אבל שתי השיחות היו קצרות ולא הצלחתי לקלוט הרבה. וממילא, לצערי או שמא לשמחתי, הדברים מסתברים להיות תמיד ערבוב.

צ' פתחה לי דלת אל תוך הממלכה שלה. היא עברה לפני כמה שבועות, סיפרה בעוד היא מפלסת לנו דרך בין חפצים וזנבות, עברה לכאן מהרחוב המקביל. היה שם בלתי אפשרי, קטן ויקר מאד, ובעיקר עשו לה השכנים צרות עם החתולים. "הוציאו חוזה על שמי", צחקה לא צחקה. "כאן מרווח הרבה יותר, יש חדר גדול נוסף, השכירות סבירה ובעלת הבית מקסימה. יש לי חצר משלי, והכי חשוב: לא מציקים לי". היא המשיכה אותנו דרך מטבח צר וארוך אל תוך חדר גדול יחסית, עמוס בקופסאות קש וערימות ארגזים ותמונות ממוסגרות המונחות נשענות זו על זו על הרצפה, הפנתה אותי לפיסת ספה חשופה בין קופסאות קרטון מעוצבות. מסביב, בכיבושי חלקות הולכים וסוגרים, כורסאות ושולחנות ושידות בגדלים שונים, כמה גורי חתולים קטנטנים המתרוצצים בין הרגליים. ממלכה שהיא שילוב חד-פעמי של הוד ובלאגן, עושר ואגרנות, יופי ודלות מלנכולית. חברתה של ג' ללא צל של ספק. בפינה, מגודרת משלושה כיוונים בכריות גדולות, נתמכת על הקיר ונשאבת מכמה פיות קטנים במקביל, שכבה המלכה האם. חתולה צעירה להפתיע, שנשאה, משום מה, את שם החתולה הבת מבין האחים החתולים שקיוויתי כל כך להשאיר מאחוריי עד כמה שניתן.  

צ' התנצלה על הבלאגן, היא רק עברה ולא הספיקה לפרוק וכבר "זאתי" המליטה ויש כל כך הרבה מה לעשות. החתולה נראית לה מותשת וחלשה, היא כמעט גורה בעצמה, אולי בת חצי שנה ורזה כל כך, והגורים לא אוכלים מספיק, יש עליהם טונות פרעושים והם נדבקים זה מזה, חזור והדבק, בדלקות עיניים. ובינתיים "זאת על שתיים", דיווחה ביובש על עצמה, "לא מספיקה לסדר את הבית". "רק את חדר השינה", היא מחווה לעבר חדר נוסף המתגלה מבעד לדלת פתוחה. ממקום יושבי הצר אני רואה מיטה מלאה בכריות, בובות, קישוטים. כל ביתה ובעיקר מיטתה אומרים ממלכת ילדה שלא התבגרה מעולם ובאחת נעשתה מבוגרת מדי. "עשיתי טעות", היא מחייכת, "נתתי לה לישון איתי לפני שהמליטה, ועכשיו אני מתעוררת באמצע הלילה ובין הסדינים מתרוצצים לי גורים".

באחת התעוררתי מהנסיעה, ואיתי התעוררה אי נעימות. אישה זרה, שזה עתה עברה סוף-סוף לדירה טובה לה, מטופלת ממילא באינספור גורים וחתולה-אם שהיא בעצמה גורה נוספת. לא מגיע לה שאעיק עליה. מהמידע שהספקתי לאסוף אודותיה (ואספתי כמה שניתן, בטורבו, כדרכי), ידעתי כבר שככל שאשאל ואשמע עליה ועל חייה יותר, ארגיש יותר רע עם הבקשה. אבל קול נוסף בראשי, פשוט וחייתי, ככוח ההישרדות של החיה הקטנה שבקופסה המחוררת שעל ברכיי, דחף אותי קדימה: לא נורא, בסך הכל עוד גור אחד לבלאגן.

אך טרם נוצרה ההזדמנות להצגת העניין. צ' לא הפסיקה לדבר. בשעות הבאות, הראתה לי, כמעט זרקה לעברי (כמישהו שחבט בכדור מול הקיר במשך שנים ופתאום נעמד מולו איש למשחק), הרבה יופי. מהסוג של ג', שכדרכו כרוך בצער וידוע למעטים. בת אדם שהיא אוצר בלום של ידע וכישרון, שהצילה והעבירה תחת ידיה עשרות רבות של חתולים, שכמעט וחוסכת אוכל מפיה, או שלכל הפחות אוכלת ומתקיימת באותה רמת קיום שהיא מעניקה בקושי לחתולי החצר הרבים שלה (חשבתי זאת כשפתחה מגירה במטבח המסדרון החדש שלה כדי למצוא פינוק לחתולה האם הכחושה, והוציאה שתי קופסאות שנחו שם כתף אל כתף: האחת אוכל רטוב לחתולים והשנייה טונה לאנשים. היא פרקה כל קופסא לקערית אחרת, הוציאה קוטג' מהמקרר, הערימה על הטונה כמה כפות ואת היתר הפרישה לקערה השנייה, והנה לשתיהן מוכנה ארוחת הערב).

היא עבדה בעבודה קטנה ומסודרת, טכנית למדי ושוודאי לא מיצתה את יכולותיה. בזמנה הפנוי, עיצבה תכשיטים בקווים פשוטים שנצנצו כשהתפארה בהם למולי, מופלאים ומלאי ברק. היא חלמה, כך סיפרה בגילוי לב לא מנסה להתחבא כלל, על פריצה בקריירה חדשה, סדר עולם חדש של הגשמה, מכירה והתעשרות, אבל הייתי מסופקת אם היא בעצמה באמת התכוונה לכך. על כל פנים הייתה חסרה, כך אמרה (ולא נותר לי, על בסיס המידע שספגתי, אלא להצטרף ולהסכים), את הכישורים הטכניים והחברתיים לשם כך. אוצר בלום שמכיר ביופיו אבל גם בבלימתו המובנית, ונדמה שהוא מקבל זאת כמעט בהשלמה. היא רמזה על חיים צעירים לא פשוטים, על קשיים שהלכו והתקשו בליבה, סיכמה שהיא לא רוצה זוגיות או משפחה. "כבר עברתי את הגיל להיות אמא ממילא".

ואני, בניגוד גמור לצייתנות הגבולות האנושיים הכללית שלי, אך בעקביות להתנהגותי במפגשים הנדירים ומאיצי הדופק עם לא-אמא-מרצון, הייתי חייבת לשאול: "אז ממרום השנים, את לא מתחרטת?". איזו מין שאלה זו בכלל, שאלתי את עצמי בעוד אני מוטחת בפניה, בפני הילדה-זקנה, הנדיבה ועדינת הלב, בעלת הממלכה המשונה העמוסה הכמוסה. היא נפנפה את השאלה מעליה, בהחלטיות או בכוונה אמיתית. ואני אמרתי לעצמי בפעם המיליון: זה ודאי לא עסק שלך, וזה ודאי לא מלמד אותך דבר על עצמך. וכל אותה העת צ' ואני מטר מעל גובה הרצפה בה מתרחש מופע האמהות חסרת המעצורים של החתולה האם וחבר הגורים שלה.

אז ידעתי שהגיע זמנה של החיה הקטנה, לחיות או למות. מסרתי לצ' את הפרטים היבשים כפי שמסרה לי אותם הוטרינרית הצעירה: יש שני קטבים, או הצלחה מלאה או כשלון מוחלט, או אימוץ אמהי חומל לשגר הטבעי או טריפה אכזרית. צ' הקשיבה, אבל היה נדמה שהמידע לא חולל בה שום תגובה משמעותית. לא ידעתי אל נכון מדוע, אבל הנחתי שאולי קורה לה עכשיו מה שקרה לא פעם אצלי: איזו גסות לב (קטנטנה), לדרך שבה מצוקת החיה תסתדר. לא שחלילה היינו רוצות שתפגע, אבל אין ממש ברירה, וזה היה הסיכוי היחיד הממשי שלה להצלה. אין אלא לנסות. אם תיטרף, אם תפסיק להיות בעיה, זה נורא, אבל מה היינו יכולות לעשות אחרת?

פנינו אל המשימה ברגשות מעורבים, כך נדמה לי (אם היטבתי לקרוא אותה), של פחד וסקרנות למה שיקרה לנו. לה. התוצאות לא היו מיידיות וגם לא חותכות. החתולה-האם רחרחה את החיה הקטנה. פרצופה הביע שילוב של מורת רוח ועניין, אך מיד שבה אל גוריה ואחר כך התהלכה במשך זמן ממושך בין החדר הגדול למטבח הצר לחצר וחוזר חלילה, בעוד צ' ממשיכה לספר ולהראות לי מחייה. קשה היה לומר מה דעתה של האם, כל הווייתה הייתה מותקפת בדלדול כוחות נוראי. התפתיתי לראות בה אם אנושית צעירה שמסתייגת מצאצאיה. זיהיתי בה ייאוש, עייפות תהומית, שבר-קיומי של מישהי שחייה נלקחו באחת ממנה.

בשלב זה של הערב, כשתיים על שתי רגליים, כבר נטינו לקרבה ממש. קרבה גנרית, בלתי הכרחית, לכאורה קרבה של לית ברירה מתוקף הסיטואציה. צ' לא הפסיקה לדבר, ואני לא הפסקתי לנסות ולהתמקם מחדש ביחסי אליה. למדוד ולהשוות את דמיוננו ואת מרחקנו, בתקווה או פחד לגלות את עתידי. באמצע הלילה הופיעה פתאום ג' בדלת. "רציתי לראות שהפגישה מסתדרת", חייכה באפלה. עם בואה הומר הדואט המגומגם שלנו באחווה משולשת פשוטה ומוכרעת של הבלתי-מסתדרות, המדוכדכות, המצויות או בוחרות להימצא מחוץ לזרם. אז נזכרתי בניסוחה המדויק של ג', בשיחתנו, "היא משלנו". והיינו שלנו. עמדנו שלושתנו במטבח-מסדרון ופתאום היינו שלוש נערות רוקדות במעגל, ואז התגלינו שתי שושבינות זקנות מדי וכלה גם היא לא צעירה: נופפנו בכנפינו וצחקנו מעליבותנו ושימחנו את יופייה של ג', המבטיחה עדיין בגלל מסלוליה הקבועים, שאלנו אותה על שידוכיה. והיא, בהווייתה החסודה והעגומה, חייכה אלינו חיוך משבית שמחות אבל אוהב, והשיבה אותנו לסדר, "איפה הקטנה? כבר הראיתן לה את האימא החדשה שלה?". חיפשנו אותה בדאגה. היא התגלתה בפינה המרופדת, יונקת לצד אחיה החדשים. ואנחנו מעליה, שמחות. שלוש נשים לא ברורות, כבר לא צעירות, אוהבות חיות יותר מדי.

תחנה ראשונה הייתה במרפאה הוטרינרית של האחים החתולים בעמק רפאים. במקום הווטרינר הסמכותי הקבוע הייתה וטרינרית צעירה יותר. היא הייתה אחוזת התפעלות וחיבה רבה לנקניקיה הקטנה שהבאתי לבדיקה, אבל לא עשתה הרבה. היא נראית בסדר, זו אולי היא, עוד אי אפשר לדעת בשלב הזה, היא בת עשרה ימים, אולי שבועיים. "מה אני צריכה לעשות?", שאלתי בדאגה בעוד היא מלטפת בהנאה את החיה הקטנה. "את צריכה להאכיל אותה בתחליף חלב אם, לנו במרפאה אין, אבל בטח תמצאי באחת מחנויות החיות פה בסביבה". "זה יעבוד?" שאלתי אותה, "אני מקווה. היא ממש קטנה. הכי טוב אם היית יכולה למצוא לה חתולה מניקה שתיקח אותה".

"איך זה בכלל עובד?", תמהתי

'צריך לנסות, לא בטוח שזה יעבוד. היא יכולה לאמץ אותה כאילו הייתה שלה, אבל גם יכולה לטרוף אותה, צריך לשים לב". אה, יופי, אחת מבין שתי האפשרויות האלה. אבל מאיפה בכלל אביא חתולה מניקה?, שאלתי את עצמי ויומי מתרחק והולך.

יצאתי משם כלעומת שבאתי, עדיין עם בעיה רצינית – גם אם זעירה – שחייבת להיפתר. במרפאה הוטרינרית החלפתי את ארגז השוק בקופסת נעליים מחוררת. נשאתי את המשקל הזעיר אך בועט ורוטט בשתי ידיי לאורך הרחוב הראשי. בחנות הראשונה הרימו לעברי ידיים ריקות. בחנות השנייה היה תחליף חלב אם, אבל לא היה מזרק מתאים. המוכר הצעיר והחביב, עולה חדש ונלהב מארגנטינה, נתן לי להשתמש בחדר האחורי, שם חיממתי מים לאבקה ואלתרתי צורה מכפות ידיי כדי לנסות ולהאכיל אותה. תוך התארגנויות, הנחתי אותה לשנייה אחת על כיור הנירוסטה לבדה, והיא, בחיות הבלתי אפשרית שלה, גיששה קדימה בחלל הריק ונפלה ארצה. לא בנחיתה אלגנטית של חתול, היא עדיין לא הגיעה לשלב זה באבולוציה הפרטית שלה, אלא הגוף הקטן פגש במלוא שטח הפנים שלו את הרצפה. גם היום, כמה שנים אחרי, כשידוע לי שאותה מכה לא גרמה לה נזק רציני, אני עדיין מרגישה את הנפילה של הגוף הקטן הזה בתוכי, עד שהוא נחבט בקרקעית הבטן, בכאב קטן, עמום, ואיום. רגע של הפקרות הורית. 

ניסיון ההאכלה לא צלח ונוספה לכשלונו בהלה גדולה מהמחיר הלא ידוע של הנפילה. במשך שלושת רבעי שעה צעדתי הלוך וחזור לאורך מקטע קטן מרחוב עמק רפאים שנהפך לחסר מוצא, בין חנות החיות הראשונה לאחרונה שניסיתי. לא הצלחתי למצוא מזרק, ואיבדתי מהגיוס הראשוני של כל גופי להצלה. עקורה טרייה מביתי הקודם, עדיין ללא עוגן נעוץ היטב בעירי החדשה, נפרשה תחת רגליי תהום הכישלון. לא ידעתי מה אעשה איתה, התחיל לכרסם בבטני החשש שלא אצליח. פתאום גם הסתייגתי מההתמסרות האוטומטית לפרויקט. כבר ידעתי שאני אזוקה אליה, אבל עוד נאחזתי באפשרות שאיכשהו לא תתאפשר לי (לא העזתי אפילו להעלות על בדל שכלי שיקרה לה משהו. במצב התודעה בו הייתי, בין-ערים בין-נטיות, הסתברו לדור בכפיפה אחת כמיהה להסתלקות הבעיה ומסירות מוחלטת להצלתה, בכל האמצעים).

נעמדתי לבסוף חסרת כיוון אל מול גרם מדרגות חיצוני של בניין והנחתי על קצהו המרובע את קופסת הנעליים המחוררת. התחלתי ללפף את מחשבותיי סביב עניינים טכניים, פעוטים. ללפף ולהתעייף. כבר הבנתי שאני משתעבדת כאן לעסק שאפתני אף יותר מההצלה הכפולה של האחים החתולים וכרעתי תחת הניסיון הנואל לחישובים על מחירו העתידי (איני חזקה במספרים, זו רק שפת ייצוג אחרת לחרדות): מהי מידת ההקרבה שמידת זעירות ונזקקות כזו דורשת? כמה השקעה תיתבע ממני? איך אפשר לכמתה בשעות עבודה, לימודים, שינה, בסכומי כסף. אם מדובר בסכום השקעה דומה לאחים החתולים ויותר, אין לי כוח ואפשרות לכך. בבור שבין שתי הערים אליהן התחלקתי עכשיו, נפלה רוחי. התחלתי לירות חיצים לכל הכיוונים, כעיוורת. כתבתי פוסט חצי-מתכוון בפייסבוק, אולי מישהו ירצה לקחת אותה, רק לכמה ימים או שבוע, או עד שאתארגן, קיבלתי כמה לייקים בודדים, אף תגובה. עשיתי כמה שיחות טלפון בהולות. בין אחת לשנייה לשלישית קירבתי את אוזני אל חור זה או אחר בקופסא, הרמתי חליפות את המכסה לרווח קטנטן, בכדי שלא יצבא העולם על גופה, כדי לראות את מצבה מזמן קטנטנה ומזה זמן למודת נפילה. היא התנועעה כזחל בעת ובעונה אחת אל כל פינות הקופסא.

כמה שנים קודם למערך המרופד באנשי מקצוע, כבר היו לי כמה חברים טלפונים להתקשר אליהם בכל פעם שמצאה אותי/מצאתי איזו חיה במצוקה. בין אם כדי לשמוע כמה טיפים סמי-מקצועיים ובין אם כדי להתדפק על אוזנו של אחר עם בהלת המצוקה: "אני לא יודעת מה לעשות", "היא נראית לי לא בסדר, מה-יהיה-איתה". הפעם הצטרפה גם בקשת ההשתמטות: "אין לי זמן, אולי את יכולה? אולי את יודעת על בית?". והשיחות האלה, בכל פעם, יותר משניפקו פתרון או הוסיפו מידע, עזרו לי לעבור את היום הראשון, יום הפגישה, היום הכי קשה במפגש עם חיה חדשה להצלה (אחר כך כבר יותר קל, ודאי בלתי נמנע, כשמתעוררים עמה בתודעה).

כשמיציתי את המספר הקטן של המספרים שברשותי, וללא פירות של ממש, הרמתי לגמרי את הקופסא.  היא שכבה שם, עתה כמעט ולא זזה, אולי החיות שלה הולכת ואוזלת ממנה. הכה בי שוב עד כמה היא זעירה. ממלאת אורך שליש מגודלה של הקופסא. פגשתי אותה בשלב הכי מוקדם שאי פעם פגשתי יצור חי. מעולם לא יצא לי ללכת יד ביד (או יד בכף, בטלף) עם יצור מוקדם כל כך. האם בכלל סביר להעלות על הדעת ערוץ תיאורטי להצלה לשכמותה? נאלצתי להודות שאני מחוסרת ידע, אמצעים, ומשאבים, כדי להתמודד איתה. לא נותר לי אלא לפתוח את הדלת. חייגתי אל ג'.

ג' הייתה רכש חדש לרשימת החברים הטלפונים שלי. היא תפסה בה מקום של כבוד, יראה אפילו. כמעט אף פעם לא התקשרתי אליה. ידעתי שאם אפנה אליה, תתגייס במלואה, ותחתור לשינוי במציאות. רציתי לשמור על כוחותיה ורציתי לשמור לעצמי את הקלף הזה לרגעים הכרחיים ואבודים במיוחד. הכרתי אותה רגע קצר אחרי שנ' ואני נפרדנו, כשעמדתי מעל האחים החתולים המכורבלים מיובשים באשפה, ברגע של ניסיון השתמטות (עתה נזכרתי והבנתי, הניסיון לבעוט במפגש עם המצוקה ולברוח היה חלק בלתי נפרד מהסיפור, עוקב במפתיע לרגע ההתמסרות המלאה). היא גרה לא רחוק משם, ועברה בדרכה חזרה מקניות לשבת. "תקחי אותם?" היא שאלה אותי, ועוד לפני שהשבתי אמרה: "כי אם את לא יכולה לי אין בעיה". "לא לא, תודה", התגבשתי ברצוני למולה, ובטון של מקבלת את הפסדה אמרתי: "אני ראיתי ראשונה". בפעם הבאה שנתקלנו בשכונה היא שאלה "מה עם הילדים?" ונתנה לי את מספרה. "אם פעם תתקעי בלי מישהו שיאכיל". אחר כך הרכבתי, פריט אחר פריט, מהשותפים בסבלט וממכרים בשכונה, חלקים מיופייה.  

אישה כמעט לא צעירה, עגולת ויפת פנים, קטנת קומה, שקטה, עם עוצמה נפשית עמוקה, שפונה לקוטב הנמוך. לפני שבאה לירושלים, הייתה פרוצה אל סכנות ותהומות. אחר כך, כבעלת תשובה, נחסכו ממנה פרצות שונות, היא הרימה ראש יפה מעלה, אבל רגליה המשיכו לטבול במים רדודים ומרים. נפגשנו בטעות, ופעמים מעטות, אבל בכל פעם, שמחנו מאד, ונשארנו עומדות במקום, בקרן רחוב זו או אחרת של השכונה, לא אומרות כמעט דבר ובה בעת מעמיקות אל מאגרי המים. ככל שהשיחה נמשכה, הייתה הבריכה האישית של כל אחת מאיתנו מציפה את תחומי הנפש והגוף היחידים אל חצר של רבות, זו אל בריכת חברתה. ניקוו המים אלה אל אלה, עד שיצרו במקום בו נפגשו,  קצת בחוץ, אך לא לגמרי, לא יותר משהלב והדעת יכולים לסבול, מקור מים אפל רחב אחד.

מתוך האפלה הפרטית של ג', המסוגרת, מתקבעת, מוסדרת בדרכי האמונה לקב"ה, הבליח מדי פעם ניצוץ יופי לא מאולף. שני שירים שכתבה אי אז ושלחה לי פתאום במייל, גור חתולים שהעניקה לו חיים, עציצים שטיפחה בדירתה הצנועה והרקיעו אל התקרה. את הכל מסרה. את השיר שלחה באופן חד-כיווני אליי והלאה, מבלי אי פעם להזכיר אותו שוב; לחתול מצאה בית חם; את העציצים הותירה ברחוב כשעברה שוב דירה, מחפשת ישועה; לא הכרתי אותה כמעט כלל, לא ידעתי עליה דבר אחד מתחילה ועד סוף, אבל הייתה לי תקווה סוערת לגביה, שיצליח איכשהו היופי להכריע את הצער, שתצליח איזו שמחה או משמעות אישית, להכריע את ההישרדות היציבה, חמורת הסבר, של הדרך המוסדרת שבחרה. לא להכריע בעצם, לחיות עמה יחד, ללא ויתור טרגי שזעק מכל דבר שלא עשתה.

כשמצאתי את החיה הקטנה, לא ידעתי מה קורה איתה. מאז שעזבתי את השכונה, שנה וחצי קודם, לא התראינו. מדי פעם הייתה שולחת לי ברכה גנרית ומועתקת לשבת, ולא ענתה להודעה ששלחתי לה חזרה. משך הזמן שהכרנו, מעולם לא הצלחתי לבנות בקרבי סיפור עגול, מהימן ויציב אודותיה. העובדה היחידה שגיבשתי לגביה היה היותה אשת חתולים רצינית, בדרגת צדיקה.

הטוב שהפיצה היה כמעט מנוגד לאורח החיים שסיגלה לעצמה, אולי שריד עקשן לחיים הקודמים שהיו לה, שעליהם ידעתי רק שמועה. בתוך חייה החדשים היה בהכרח מזוהה כבזבוז, לא יכלה להיות לו הצדקה. אולי פשוט הייתה חייבת. אולי, התקן אצלה שביקש להתמלא, שאף אל האינסוף. כך כנראה, על כל פנים, העולם שיחק איתה. הפרגוד הוסר, והם צבאו על דרכיה. פעם אחר פעם, בפינות רחוב, מאחורי פחים מתפקעים, מאי שם צליל דק חודר את יריעת היום, הלילה, והיא, במידותיה הקטנות והעדינות, זוחלת ומפלסת דרך לאתר, לשלוף, להכניס לקרטון זמני, להזין ולשקם. והחיות האורחות ממלאות את הבית הדל באור, במלוא כוח מאבק חיותן, עד שהיא מוצאת להן בית הלאה, מחוצה ממנה. נראה היה שלא הייתה צריכה לעשות דבר חוץ מללכת ברחוב כדי שיישפך עליה צער-חיה כלשהו. ידיה רק היו צריכות להיות פרושות.

"שלום –", ברכתי אותה והמתנתי לתשובתה הנשקלת לאט בינה לבינה. אחר כך הזדרזתי לפנות לעניינים הדחופים על הפרק, לא היה צורך להתנצל על דבר, היא ידעה טוב ויפה מדוע דפקתי על דלת לבה. דיווחתי על מיקומי ומצבי, בעודי מרימה לחריץ את המכסה, ומתבוננת בחיה הקטנה הספק נאזלת."מה עושים?", קראתי בצווחה רמה משהייתי רוצה, "אני לא יכולה להאכיל אותה חמש פעמים ביום, אני לא מוצאת תחליף חלב אם, אולי יש לך רעיון לבית שיכול לקחת אותה?  ובכלל נראה שהיא קטנה מדי, וכל זה סתם מיותר. אולי", העליתי בצחוק קל, "את מכירה איזו אמא-חתולה מניקה?"

"הייתה תקופה עמוסה בחתולים לאחרונה", היא מחייכת עייפה מבעד לשפופרת. היא יכולה לשאול כמה סבתות רחומות בשכונה, או שהיא תשים אותה (היא החליטה, וצדקה, שהיא היא) בחדר הצמוד לבית הכנסת, ותאכיל אותה בעצמה. זה נשמע לי כמו תוכנית לא טובה. אני לא מתכוונת להפיל עליה את הצרה שלי, רק לזכות בגאולה באמצעותה. "אני אדבר עם –", היא קוטעת את החוט המתלפף-מתענה של מחשבתי, "היא משלנו, אישה מקסימה. יש לה מיליוני חתולים בחצר שהיא מאכילה, אולי עכשיו אחת המליטה. חכי כמה דקות ותתקשרי אליי שוב? כמעט נגמרו לי השיחות". אני מחכה.