דוביאל: אפילוג

אי אפשר להתחקות אחרי תנועת הגלים, להבין את המופע הזה על מרכיביו הקטנים ביותר. אי אפשר ללכוד את הים או לאחוז בו. אפשר רק לעמוד נוכח או לברך את מי או את מה שנתן מקום גם לדבר הזה בתוך החיים. שנים שכחתי מהים וכל פעם נזכרתי ביופיו ובטובו מחדש. הופתעתי כמה קל לשכוח אותו ושכחתי שוב. עד שנמסר לי פעם גרגר של אהבה פעילה כלפיו, שיום אחד בחרתי להנביט בעצמי. כלומר להסכים להתפעל ממנו, ללכת עד אליו לעתים קרובות, להכיר בעצמיותו ובחוסר הקשר שלו אליי.

מופע הים מתהווה מתנועות קטנות רבות מדי, רב כיוונים, מכדי לתפסו. אפשר לכוון את המבט לנקודה בעומק שדה הים, לוותר על הרדיפה אחר הבחנות דקות, אבל לזכות כך באפקט התזמור הכולל: רחש הגלים, ריצודי ונצנוצי האור על המים בשלל צבעים, התפרצויות ודחיקות חומר מכיוונים שונים. הכל משתנה אבל הרחש הכולל קבוע.

אני יושבת על החול שהשמש אצורה-אגורה עדיין בגרגריו, תכף שקיעה. שיאו של היום. של הים. השמים-מים נשטפים בצבעים מתחלפים, גל סגול לילך-גל כסף-גל ורדרד, תוך דעיכה איטית, כמעט בלתי מורגשת, עד שהחושך ייפול בבת אחת כמו שמיכה כבדה על החול הרטוב. הים משתנה ללא הרף, תוך הרף, כל הזמן בתנועה, עד שלא ניתן לזהות אף שינוי בעצם, או נדמה שאין שינוי. עד שהוא נסגר באחת ונהיה לילה.

אני קמה עתה ומתקרבת אל קו המים המתנצח-משתנה תדיר. אני עומדת על קצה היבשת. גופי וראשי בין יצורי היבשה, כפות רגליי טובלות בתחילתה של טריטוריה שאיני יודעת לגביה דבר. פניי פנימה, אבל בנחת של מי שאינה רוצה לנסות לדעת. הים איננו נכנע למבט. אי אפשר לתפוס אותו, להפכו לשלי, אי אפשר להבינו (אולי אפשר, אולי זה מה שעושים קרוב לכאן, בלימודי ביולוגיה ימית, אבל אני בוחרת בבורותי בלב שלם). שמעתי פעם שאנו יודעים על פחות מ5% אחוזים מהיצורים שחיים במי כדור הארץ. זה מצית פתיל סקרנות מסביב למוח, אבל האמת שגם עליהם איני רוצה או צריכה לדעת. לא דרך הגוף, לא באופן בלתי אמצעי. הים משלו, ולעצמו וליצוריו. הוא אינו נפתר לעיניי מעל המים וודאי מתחתם. גם באור הבהיר והחשוף ביותר של היום וגם בלילה האטום, הוא משלו, ולעצמו. איני יודעת מי גר בו, איני יודעת מה מנהגו ומנהגי יצוריו. איני נדרשת להציל אף אחד (לא אתחיל לחפש במעמקיו דגים במצוקה, אני מקווה). אני מקבלת את בורותי נטולת הדאגות בנועם.

פניי אל הים הטוב, גבי אל שורת סלעים ודשא פרא. מעט שמאלה ואחורה ממני, המסעדה הקטנה של החוף, ומאחוריה המקום בו אני גרה עכשיו. לקחתי את עצמי, לבדי, ועברתי לגור כאן. לבדי, ללא אף חיה אחרת פרט לי. הותרתי אחריי את חתוליי החיים טפו טפו טפו ובינתיים, לא הגיעה אף חיה חדשה. אולי תיאורית מכסת החיות במצוקה אינה עומדת. מנגד, לקחת חיה אחרת כדי להעמיד תחום השתהות ביני ובין דוביאל כבר אינני צריכה. לטוב ולרע.

נותרתי בבית אמי כמעט עד סופו של הקיץ. המשכתי בשגרת הימים החדשה שבניתי לעצמי. זמן המתנה שקם על יוצרתו והפך מציאות קבועה. ראול לא הפגין שום סימן של רתיעה מיוחדת ממני בימים שאחרי ניסיון הלעטת הכדור (ואני לא חשתי כעס או חשש בעקבות הניקוב). הוא המשיך בהסתייגותו-התמסרותו כדרכו, שוכב בעתות מפגשנו על הספה המפוספסת. כבר כמה שנים שכל חורף אמי מכינה לו ארגז-בית מרופד ללינה חמה אבל הוא מסרב לשתף פעולה. ודאי מפחד להיכנס לחדר המדרגות אם הקרטון מונח שם, אך גם בית חבוי מתחת לסוכת הגפנים נדחה. פתאום באמצע הקיץ, סתם כך, בלי נקודת ציון נראית לעין (עין אנושית על כל פנים), התיישב בקרטון מקרי שנותר בכוננית האדומה עם ציוד העבודה בסוכה. הימים חמים, אין באמת סיבה או צורך לחפש מחסה מהקור, והוא ויתר על הספה. בעצם, איני יודעת אם ראול עבר לשם על דעת עצמו ורק אז כבש החתול האפור-לבן החדש במחוזותינו את הספה, או שבכלל הוברח ממקומו ומצא מקום מקלט בקרטון. כך או כך, שנים ניסינו לשכנעו, לרמוז לו בעדינות או לסמן בגסות שרצוי לו לשנות מקום, ושום דבר, והנה פתאום הוא שם.

שינוים של ממש קורים פתאום בחיי חתול, ללא הסבר, ללא הכנה. זהו שינוי גדול לראול, אבל אולי בעצם אין זה שינוי כלל. אם שכב קודם כל היום (או בקצותיו) על הספה, עתה אני מגלה בבוקר ובערב זוג אוזניים וחצי-עין מציצים מחוץ לקופסא. אני מתקרבת, הוא מביט בי בעינו האחת, אולי עתה קצת פחות פקוחה, אולי רגועה. פרט לזה חייו מתמשכים בלי הפוגה באותו האופן כבעבר, יום דומה לקודמו ולבא אחריו. לי זה נדמה לעתים משעמם, או מצער, ששום דבר חדש ומסעיר לא קורה לו, אבל אולי אצל חתולים זה לא דבר רע. לאיזה סוג של שינוי או התקדמות, אם בכלל, שואף חתול? אולי שינוי הוא מושג אנושי מאד, ואצל חיות הדברים קורים אחרת. בזרימה איטית.

מנגד, נדמה ששינויים קורים אצל חיות דווקא בבת אחת, בפתאומיות: יום אחד הם נהיים חולים ומקולקלים, יום אחד מזקינים (רואים את זה בעיקר בפנים, שהופכות לבנות כלבנה). מנקודת מבט אנושית, נראה שהזמן מכה בהם פתאום מכה אחת ניצחת, ללא רחמים. מדוע לא התמהמה? מדוע לא נגס באיטיות, כמו אצל בני האדם, מגניב את פגעיו כבדרך אגב (עד שמתבוננים במראה ורואים את כל השערות הלבנות, הקמטים, צלקות הלב והגוף, האפשרויות שברחו לבלי שוב, אולי בעצם גם אצלנו זה כך).

על אף שכבר ידעתי לומר במידה מסוימת היכן ראול נגמר ואני מתחילה (ובעצם מתחת לכל, היכן דוביאל – החתול שהיה ואינו כבר אינו בי) חיינו הלכו בקיץ הזה במסלולים דומים. גם אני רציתי יום אחד לגור בקופסא אחרת. השארתי מאחוריי את חתוליי בגינה, שוהים על מישור רגוע ובלתי משתנה של זמן (עד אותו רגע בעתיד, שאיני רוצה לחשוב עליו ואיני רוצה שיגיע לעולם, אם אפשר – שיבוא ויחטוף באחת, בלי אפשרות אמיתית להכנה). השארתי אותם שם כמעט באמת, כמעט לגמרי, משחררת אותם ממני-מעליי, כי באמת הם שמחים. מצאתי דירה חדשה, לא כסידור לחיה אחרת, לא כי חובה, סתם כך. עשיתי את התנועה ההפוכה, מבית אמי – החוצה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, אך מסתבר שאפשר גם לגלוש על גביהם החוצה אל הים הגדול.

אני יושבת על החוף, מאחורי גבי הבית. חוצים את קווי מבטי על החול אנשים מעטים, לכאן או לכאן. מדי פעם מלווים בכלב שרץ בעליזות קדימה. במרחב הפתוח הזה, אני מוגנת מנטיותיי הישנות. אין פה חתולים. בכל חיי לא ראיתי על החוף אחד. כשקיבלתי את ההודעה השנייה מב', המתנתי ביני לביני זמן מה. החוט אל דוביאל ניתק ולא יוכל להתלפף עוד, האפשרות נגוזה. הנה באה עליי הסכנה. המתנתי לראות אם צורתי תיסדק, תתפרק לבלי שוב, המתנתי לראות אם אתגלה להיות אחת שאוהבת חיות יותר מדי שנשברה ללא תקנה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בואכה תשע, תכף סוף הקיץ האחר הזה, תכף ראש השנה, ונדמה לי שאני שלמה (האם אני צריכה להרגיש רע?). לא הושלם התיקון שרציתי, וגם עוד אהבה שקיוויתי מאד שתתייצב ותתממש במלוא הדרה הלכה. אני עייפה. זה סופם של שני הסיפורים הפרחוניים האלה, אבל לא סופי שלי. אני עפתי לים. אני קמה מהחול, אוספת את כפכפיי, מתקרבת אל הים לטבילת רגליים אחרונה וצועדת חזרה אל היבשה.

כשאני מגיעה אל המסעדה מתקרב אליי בריצה רבת רגליים חתול אפור מסמורטט לגמרי. הוא מתחכך בשוקיי, מיילל. חשבתי שבחוף הים אין חתולים. מה יש לך? אני שואלת אותו, והוא מיילל לי בתשובה. אני ממשיכה בדרכי אל מדרגות המסעדה המובילות אל החניון וממנו הביתה, הוא עוקב אחריי, מתחכך בי תוך כדי ריצה. מה קורה איתך? אני מנגנת לו, הוא נראה רע. אני מתכוונת להמשיך בדרכי הביתה, אבל חוזרת מעט על עקביי אל המסעדה. השולחנות בחוץ קופלו, המסעדה סגורה, רק הזוג שמנהל את המקום נמצא בפנים, מסיים את ענייניו באור חלוש. אני דופקת על הדלת ונכנסת פנימה, זוכרת את הכלב הגדול ששוכב תמיד צמוד לכניסה, מתעלמת מהביקורת שיש לי ביני לביני תמיד על כך שברוח ובחום הוא בחוץ, קשור ברצועה. הם מתגלים בנדיבותם, מוציאים לי קופסת פלסטיק גדולה ושופכים אליה מלוא בונזו לאכילה. הם מלווים אותי החוצה. תקחי אותו איתך?, הם שואלים, אני אומרת שיש לי כבר שני חתולים (זה לא שקר). אני הולכת עם החתול שממתין לי בחוץ חזרה אל החוף, מקיפה את המסעדה ומוצאת לו מסתור מהרוח והקור שהחשיכה מביאה. מתחת למבנה עץ ישן ונטוש ששעון על עמודים קצרים, אני מניחה את הקופסא, משגיחה עליו אוכל. הוא בולע את האוכל, רץ אליי להתחכך, חוזר אל הקופסא, ואליי. הוא בסדר. אני משאירה אותו באכילתו ופורצת בריצה מהירה, מזוגזגת להסחה, מסביב לסלעים ולמעלה אל הדשא פרא. אני מביטה לאחור והוא אינו שם, לא בא אחריי.   

במרחק בטוח אני מפנה פניי שוב אל הים, לוקחת מה שאפשר ממנו פנימה בנשימה. העשבים מתפרעים מהרוח, השמש כמעט נבלעת לגמרי בתוך המים. בסופו של דבר, הוא מת או נעלם כשלו. לעצמו. לא דוביאל ולא מייקל ג'קסון, לא כשלי ולא כשל ב'. הוא נעלם-מת איפשהו, עלום, חסר שם, הרחק מאיש או חתול שידעו את שמו. בנסיבות שאינן ידועות לי, שלעולם לא יתגלו לי, ואין לי אלא לקבל זאת, יצא מהחצר הגדולה והפראית של ב', עבר את השער החוצה אל האחו, אל החצרות המרכיבים את השכונה, אל הרחובות והבתים והכבישים ומהם אולי הרחק הלאה, אל שטח הפקר. כנראה שמצא לבדו את מותו, לא שייך לאיש. בודד במסלולו. אולי כלל לא מת, אולי הוא בחצר אחרת, או אפילו בבית אחר, בגורל אחר. אולי שינוי אחר קרה לו באחת. כך או כך, הוא איננו שלי עוד, לבלי שוב. אפילו למות ולקום לתחייה לא יוכל לי יותר. אני מותרת, ונדמה לי שאני שלמה. אני עייפה. יש דבר מה שמתיישב אצלי בתוך אחד החללים, איני יודעת מהותו. ומעל יש את ההצטברות של הדברים כולם, בזה אחר זה, כפי שהם נקרים בדרכי ופועלים בי ואני בהם. אבל הנה הים, ברגעי אור אחרונים להיום, הוא מתנגד לכל התכנסות, מפזר הכל. אעמוד פה עוד מעט ואמשיך הלאה.

ראול – חלק ג'

חתוליי חיבבו את פתרון הגינה שהמצאתי להם, ובכל זאת היה מדובר בפתרון בלתי מוצלח. בימים רגילים, ודאי בימי משבר. אם חס וחלילה משהו משתבש, אם יש איזו מחלה, הכשה, עקיצה, שבר, קשה מאד להשגיח עליהם, להיות בשליטה. אם צריך לקחת לוטרינר, אפילו לצורך בדיקה תקופתית או טיפול שגרתי, קשה מאד ללכוד. קשה גם להוציא לפועל הנחיות רפואיות. אם הם נוטים למות, הם יכולים פשוט להיעלם. לפרוש לאיזה מחבוא שיחני-רקבובי, להירקב אל אבותיהם. בכל שנותיי נוכח החצר, רק פעם אחת מצאנו חיה מתה תחת השמש (סיפור אימה שאעדיף להחביא). כנראה שהחוכמה בעל פה צודקת, וחיות מעדיפות למות בסתר. ובלב, לתמיד, החתול הדרוס שאולי לא הייתי צריכה להכיר חגיגית במותו, רק להזיז אותו הצידה מפומביות גופתו הנוראה על הכביש. אם חתול נעלם, גם לשעות אחדות, יכול להיות שקרה לו משהו נורא. יכול להיות שהוא סתם תפס צל איפשהו. כל זה אומר לחיות באי-ודאות קטנה מתמדת, בלתי ניתנת להכרעה או להרגעה (כלומר זה פתרון בלתי מוצלח למדי, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. אבל זו החלטה שלי ועליי האשמה, אם יקרה דבר מה). 

התקשחתי והחכמתי מעט עם השנים, בכל זאת. השתפרתי במיומנויות הלכידה וההכנסה לכלוב. קצתי באפיזודות כמו ראול והשריטה (או כך לפחות חשבתי). מכוונת מטרה כמו רוצחת שכירה, מבט צינור בעיניים, יד ימין בוטחת אוחזת בכלוב הפתוח, יד שמאל חזקה לופתת את עודף העור בעורף, מחזירה את החתול/ה כמה זמנים אחורה, לינקות חסרת אונים, הנפה והטלה, הכנסה לכלוב ונעילה, אה וואלה. השתפרתי גם במתן כדורים. לכלבים, לחתולים. הצמדה של החיה אל הרצפה בשתי רגליי, לחיצה באצבעות יד אחת על מפרקי הלסת, דחיפה ביד שנייה של הכדור לעומק הלוע, והושלמה המשימה. זה נשמע אכזרי, וזה באמת אכזרי במידת מה, אבל זה בשבילם. זה עובד עם ארקי, זה עובד עם שוסטר לרוב, עם חתולי ז"ל ממילא לא נדרשה שום פעולת הסחה. אבל עם ראול, העניינים, כאופייני, קצת יותר מסוכסכים.

לגבי כליאה, אם אני עושה את פעולת הלפיתה מספיק מהר, אני ברוב המוחץ של המקרים מצליחה ללכוד אותו. אבל כדורים זה עסק קצת יותר מסובך. לרוב, הוא רק רואה את המבט העומד-לתת-תרופות בעיניי ובורח אל השיחים. לפעמים אני מצליחה למסך את מבטי במחשבות כמו תמימות ולהתקרב אליו, להניח לו אוכל אפילו, אבל מזה ועד להצליח לתקוע את ידי בגרונו, משתרע לו אוקיינוס של חרדת ביצוע והזעה. לשים לו את הכדור בתוך האוכל? עצה יפה. אלא שהוא מספיק חכם כדי לאכול מסביב לזה. כמו כל החתולים אגב. כך היה גם הפעם. ראול היה צריך לקבל כדור תקופתי נגד תולעים. עטיתי על פרצופי מראה שה תמים, התקרבתי אגבית עם כלי האוכל. הוא התרחק מעט אל תוך השיח, בוחן את מעשיי. התיישבתי על הבטון קרוב, הנחתי את הכלי, קראתי לו 'ראולי' שיתקרב. הוא התבונן בי בעינו האחת הפקוחה, התמהמה אך התקרב בסוף אל הקערה, הנמיך ראש כדי לבלוע את האוכל הרטוב המושקע לרגל המאורע. ליטפתי אותו. לטיפה ראשונה הוא קפא ושערותיו הזדקרו, אחרי עוד שתי לטיפות נרגע והמשיך באכילה. אז ניסיתי את המנובר הקבוע של הלעטת הכדור, נכשלתי, נרתע ממני, התיישב על אחוריו, שלף ציפורן אימתנית, ניקב את אצבע יד ימין שלי עד העומק, חיכה איזה רגע, הוציא אותה חזרה. ברח אל השיחים ומהם הלאה.

 אספתי את עצמי מן האספלט ועצרתי את הדימום. מיהרתי להספיק בכל זאת אל היוגה. שלא ישתבשו כל התוכניות. השיעור היה צפוף והחלל חם, ובעודי נאנקת ונאבקת להתרוממות הגוף בכלב מביט מטה, הרגשתי את החומר הרע שראול הזריק לי מתקדם בצינורות הדם, בואכה כלבת. כשיצאתי מהשיעור, מזיעה וקודחת, התקשרתי להתייעץ עם אנשי המוסך הרלוונטיים: אמי, הצדיק מן המושב בשרון, ובמקרה הזה, גם לאנשי מוסך אנושיים, מוקד קופת החולים שלי. כולם אמרו שעליי לקבל חיסון נגד טטנוס. זה לא נורא דחוף, אבל בעצם יום שישי היום, וכבר צהריים.

רצתי אל האוטו, ומשם בדפיקת רגליים עצבנית וריצה, אל קופת החולים. מאיצה את הרעל של ההכשה. חלקיקי ראול פשו בי. ובאמת ראיתי: כפות הרגליים המגונדרות שלו, אחיזת הגוף הקפוצה, האמביוולנטיות של ההתמסרות. יש לי הרי את המנהג להתערבב עם חתוליי, להתבלבל איתם. ובעצם אנחנו כה דומים ממילא. ראול-קסם-כתם-דוביאל. בקושי אני זוכרת את הראשון, אבל האחרים ודאי כבדים ומסורבלים כמוני, חשדניים קמעה, מסוכסכים-מהוססים עם עצמם. ישבתי על כיסא קופת החולים הקשה מול דלת האחות העסוקה, בקופת החולים הריקה מאדם ותכף נסגרת, בשישי בצהריים מאוחרים כמעט מדי.  

בפעם הקודמת, והראשונה, שקיבלתי חיסון טטנוס, הייתי בכיתה ג'. היה זה הודות לחתול הראשון שלי, החתול בה"א הידיעה. היו בביתנו אמנם מאז ומתמיד חתלתולים, מופיעים ונמוגים במעשי הצלה (זכור לי אחד במיוחד, גור ג'ינג'י מתוק, שהיה כשהלכתי לגן, ונעלם כלא היה כשחזרתי, התגלם רק בפרצופה העצוב מהבשורה שנגזר עליה לומר לי של אמי ובביטוי שייצרב בי תמיד כסימן אזהרה: יש לי משהו עצוב לספר לך). אך הוא היה החתול הראשון שביקשתי לנכס לעצמי, כילדה עם תודעה מודעת לעצמה. מצאתי אותו לא רחוק מביתנו החדש (המפוצל) בקיבוץ, ורציתי אותו לעצמי (היום לעולם לא הייתי מבקשת לעצמי את מי שחופשי להסתובב לו, ועוד בביטחון, כך. ששייך למרחב. זה פותר לשני הצדדים את הקושי. מייתר את האחריות וההצלה).

קראתי לו קסם-כתם. לא הצלחתי להכריע בין שני הקטבים, מלבישה אותו בשם זה ואחר בשני, שוב ושוב. שחור כולו. צלליתי. נהדר וכולו שלי. אהבתי ללכת איתו בשבילים, מחבקת אותו עד אפיסת כוחות, גאה בבעלותי. בחיבוק אחד חזק מדי, או בבקשת בעלות עזה מדי, שרט אותי לרוחבה של היד. פס לרוחב הצד הפנימי, אולי מקביל לצלקת שיעשה לי אויב שנים רבות אחר כך. אבל לא נותרה לי מבפנים צלקת בכדי להשוות. בשל המאורע, אמי נאלצה לקחת אוטו מהקיבוץ, לצאת ממשמרתה החובקת יממה כאחות הקיבוץ, לנסוע לקיבוץ סמוך לאחות המחזיקה בזריקה הנכספת. האחות פתחה את המרפאה הקטנה והדלוחה, ופתחה דלת נוספת לחדר קט וחשוך ובו מיטה גבוהה. עד אותו רגע אחזתי בידי המועדת לדקירה להרגעה, עתה הבנתי שהקורבן יהיה בכלל ישבני. הורדתי את מכנסיי ועליתי על המיטה, מושפלת מה. אבל הדקירה בישבן לא פגעה ביחסינו.

עתה, בגילי המופלג, קיבלתי זריקה בזרוע. חזרתי לבית אמי בלי סכנת מחלה, עם סיפור קטן, ועם פצע וריקנות גדולה. קשה להישיר מבט לכאב הנפער. שותתים דם או דמעות איזו תקופה, בית החזה דופק-נשימה במרוצה ובתעוקה, ואחר כך מתייבשים ושוככים. כמעט שלושה חודשים שעברו בלי סיכוי לנחמה, והנה אני רגועה. נזכרתי פתאום בכאב הנורא הזה, איך שכחתי ממנו, איך ביקשתי לדלג מעליו [איך כותבים על מי שמהלך בשוליים? שמים אותו במרכז. כותבים עליו כי אי אפשר לכתוב על משהו אחר. מישהי. ושוב ראול נדחק לשוליים, נחבא אל קרן זווית, לא זוכה לכבוד הראוי. אני מכה על חטא זה, ואחר. שאינו נמחה ככל החטאים].  

קסם-כתם נתן לי את המושג של חתול. החתול. ועליו נשכבו כל החתולים כולם. נראה שאפשר לראות וללמוד את האחר, רק דרך ריבוי ומבעד שכבות. ראול המונח על דוביאל, החתול הדרוס המונח על דוביאל המונח על כתם-קסם. דוביאל המונח על ד' וד' המונחת עליו. אני ממתינה לה עדיין, גם עתה, כששככתי, אבל יודעת שהסיכוי שתשוב מהעדרה נמוך, כסיכויי אביתר או פחות מכך. ומה עם הנעדר דוביאל? אותו אני עדיין יכולה, אולי, להציל. אני נזכרת בהודעתו האחרונה של ב'. כל הזמן הזה, מוסחת מהכאב, זה שלמעלה וזה שלמטה, לא כתבתי לברר אם שב.

אני כותבת לב' רועדת כולי

הוא משיב: לא חזר.

אני נזכרת בשביל המוביל לבית ההוא, לפני אלף ואלף שנים, בירושלים. בחלון הגבוה הדולק באור צהוב ובתוכו ממוסגר שקט ונושם דוביאל. נזכרת איך עלינו אליו, ואיך פרשתי מנ' אז, כדי להישען לצד דוביאל ולהביט החוצה אל סופו של החתול הדרוס. לא היינו מיודדים אז במיוחד, אבל היה לנו יחד. אני נזכרת בבשרו הדשן, המפונק, בנינוחות שלו, יושב לידי. מאי עכשיו, ונראה שלפני כמה חודשים, עוד בימי הקור הירושלמי, הלך למרחקיו. ידעתי שהיה כבר רזה, ועם מבט צהוב אחר, כמו זה שראיתי אז על גג הסבלט של נ' כשבאתי להאכילו, וכמו זה שראיתי שנים אחר כך, שהעדפתי לשכוח – כאב שרציתי לדלג מעליו – בפעמים המעטות שקפצתי לאמירת שלום ולהאכלה זריזה, בביתו המחודש בחצרו של ב'. כמו ראול שבא אל החצר, גם דוביאל התגלגל אז לאחור, אל חיה חשופה יותר, מקופחת, חשוכת מותרות, מגוידת עד לשד העצמות.

חזרתי לעת ערב לחפש את ראול בחצר. ליישר איתו את ההדורים מהר, שלא ייפער משקע. ישבתי על הבטון הרטוב מהשקיית הערב של אמי, בחשיכה, עד שהגיח מאיזה מסתור והתקרב אליי, בצעדים רבי-כיוונים. הוא התיישב לבסוף לידי, אפילו גרגר. לא היינו על גדת החלון הצהוב הגבוה, אלא נמוך על הבטון, בין השיחים הפורחים המפיצים את קרירותם עם הליכת השמש, אבל היינו שניים. שניים שונים, לא מעורבבים כבר מדי, הודות לחיסון. התבוננו שנינו מבעד לאוויר הנקי, בדוביאל הרחוק, הנדרס. חתול מונח על חתול מונח על חתול. אבל קיץ בפתח שמסרב להיות מונח על כל קיץ אחר. קיץ תכף שצריך להיות חדש.

[עיניי פקוחות]

ראול – חלק ב'

ברוח צוואתו המהוהה של אביתר, אני מניחה כאן ביוגרפיה קצרה, ובתקווה לא אכזרית, של חתולי חד העין. נענוע בין קטבים, על פי דרכו של ראול.

אויב. השם פרי שיחה משועשעת שהתנהלה בחדר הסמוך של שותפתי, בין כמה מוחות ולאורך כמה ימים. כשפרקתי אותם יחד עם יתר חפציי על הרצפה הקרה והמלוכלכת בהול גבוה-התקרה לא היו להם שמות. סירבתי להכריז עליהם בעלות, להפוך אותם מעניין נקודתי דורש טיפול למאורע מתמשך. למרות שהיו איתי אז כבר למעלה מחודש, וכבר לא נשקפה להם סכנה. הם ברחו מאיתנו בהליכה איטית ושפופה, מרובת רגליים, לכיוונים שונים. נעלמו לשעות ארוכות, איששו את נוכחותם רק באכילה לילית ולקלוק מים. שותפתי קיבלה את החבילה הבלתי צפויה שהנחתי לפתחה בכיווץ מובן, אבל פתחה להם את דלת חדרה זמן קצר אחר כך. כדרך רבים, אהבת החיות קפצה עליה בלי להודיע, מהירה והחלטית. הם נותרו בימים הראשונים זוג צלליות חרדות נטול הבחנה. עד שנכנסו אל חדרה של שותפתי, עד שקיבלו את שמותיהם.

בעת שבחדרה היו פזורים כמה חברים בחזרה, מתאמנים יחד בפסנתר, שירה, גיטרות וחצוצרה, השניים התוודעו לאפשרויות החתוליות הגלומות במרחב: התחבאו מתחת למיטה, רבצו על כריות הישיבה הגדולות הצבעוניות המפוזרות על הרצפה, שיחקו בסקרנות בלתי נדלית בגדילי השטיח, טיילו על חלקו העליון של הפסנתר. והחברים, תוך כדי נגינה, גלגלו על הלשון גורלות שונים עבורם. כך שמעתי מחדרי, שכן היה עדיין חם והחלונות היו פתוחים, והמלון החרב היה מושתת על תעלות ומנהרות של אוויר וקול (ועשרות שכבות קיר צבעוניות מתקלפות של גיל). לבסוף התגבשה שם החלטה: לאחות יקראו לטיפה (מלשון שניתן ללטפה, או לכבודה של קווין לטיפה) ולאח יקראו "אויב". על שום מה? איני יודעת, לא הייתי חלק מהוועדה, אבל אימצתי גם אני את ההכרעה.

כבר ברגעים הראשונים של ההיכרות הייתה לשותפתי העדפה ברורה לאחות. אבל היא הקפידה לשמור על חזות דיפלומטית במידת מה, לפחות עד שהייתה סוגרת את הדלת, ואז, אם ממנהרות הקול או אם באופן נדיר הייתי עדה למתרחש מהצד הפנימי, הייתה אומרת בפשטות את אהבתה הגדולה, המעט יותר-מדית, לחתולה.

לא סתם העדיפה אותה. דבק בו, באח חד העין, מההתחלה, מזל של דחוי. אולי היה זה בגלל ערש החיים בעריסת האשפה, היכן שמצאתי אותו ואת אחותו בימי הסבלט. אולי בגלל זה קיבל את אותו שם-רע.

או שאולי היה זה להפך? השם הרע עשה לו שירות נורא? שהרי עם שם כזה — אנחה —  לאן היה יכול להגיע? לא היינו נינוחות לגמרי בנוגע לשמו. בחודשים הבאים, בדקנו על הלשון שמות חלופיים, לעתים כשעשוע לא מחייב יותר מתוך חתירה אמיתית למטרה, אך כל הצעה אחרת נבעה מהקוטב האפל במידה דומה. שבתאי, על שם שבתאי צבי, לדוגמא. שותפתי ניסתה להמתיק את הגלולה המרה, בכינוי החיבה "אויבי", והיה ניסיון משותף להפכו מאויב לאוהב (פשוטו כמשמעו), אבל זה לא תפס. אף שם אחר לא נדבק, לא שכנע שנכון לבחור בו ולדחוק את אויב המוכר והטוב (והרע).

חששנו אמנם שהשם שנתנו לו דן אותו לגורל קשוח, אך בה בעת חשנו ש"זכה" בו בשל משהו שהיה טבוע בו כבר מלידה או ינקות, וזוהה גם על ידי אנשים אחרים. שהרי כפי שהסתבר לי, גם שותפתי לא לקחה חלק פעיל בבחירת השם, אלא רק חבריה. ובאמת, אויב, היה רדוף מבפנים, חששן, חרדתן. לאורך כל ימיו במלון החרב הוא התרוצץ בין החדרים אחוז במשימת הזרקת ריחו בשתן בכל פינה ובכל מחיר, כמו אנוס לעשות זאת מתוך חרדה בהולה, בורח מפני דבר-מה פנימי.

ראול. מתי קרה השם? איני זוכרת. האם כשהמתין במלון החרב עד שחיי וחדריי יסתדרו ואוכל לקבלו? האם בזמן ההמתנה ההולכת ומתארכת, כשהועבר לאומנה אצל חברה של חברה בדירת גג פורחת אך חשוכה בירושלים? (המתין והמתין, בעוד חיותה ממלאת יפה את החלל לזמן מה ואחר כך עוזי מיילל ללילה אחד ואחר כך שוסטר עושה רונדלים בין השכונה לבית בצליעת החן הידועה עד שהועברה יחד עמי ועם חפציי לבית אמי); מה שבטוח, שהתבהר כראול, שהתגלגל או התגלה ככזה. הייתה לי אמנם אשמה רבה לגביו, אבל היא לא זו שנתנה לו את השם. במשך שנים המשיכה לקנן בלבנו – לבי ולב שותפתי כבר לשעבר – הבקשה להיטיב איתו, לה(ת)מיר את האויב למשהו טוב ומבטיח יותר. נשאנו את העניין בלבנו ועל גבנו, לא הפסקנו לחוש אחריות מסוימת, לא מוכרעת בגודלה, למסלול חייו הבלתי פתור. אבל חיכינו שהדבר יבוא ממנו. שיהלום אותו, שלא יהיה פתרון חיצוני שינשור ממנו מהר.

אולי זה היה הקול כן, עכשיו אני נזכרת, שהוליד את השם. ררררראוללל, הוא יילל מתישהו, ררררראול, הוא הרטיט את שערות שפמו באיזו נקודה בזמן, פקח אליי עין ענקית ירוקה יפהפייה, ררראול. כן, אתה ראול, ולא סתם אחד. אם סחבת על גבך כל הזמן הזה את תפקיד אויב העם, אתה ראוי לקבל עכשיו את החלופה הטובה ביותר. חסיד-אומות-עולם.

כשסוף סוף נפגשו מסלולינו (הוא, יותר מהעבודה החדשה והאינטנסיבית שהתחלתי בעיר אחרת, גרם לי לשנס מותניים, למצוא דירה ולזוז. כדרכי בקודש), הייתה תקופת קסם. לי היה פנאי בלבי לקבלו, לו היה את שמו החדש (ואולי רווחה חדשה נלווית). הוא היה לתקופה חתולי (הפעיל) היחיד, המוקד החתולי הבלעדי לתשומת לבי. הוא היה מבלה את ימי השמש היפים בין החצרות המשותפות של שכונתי בגבעתיים, נח תחת שיחים מטופחים, תופס מרחק בטוח מחתולים מדושנים אחרים. ובערב, כשהייתי חוזרת, מנסה לקרוא ספר או לכתוב כדי להילחם בכרסום ההולך ונפער במוחי באורח החיים התובעני החדש, היה יושב על ברכיי, או על הספה בצמוד אליי, מגרגר ומתעדן, לרגעים קצרצרים אולי אפילו בהתמסרות מוחלטת. בתוך הבית היו לו קערות מים ואוכל משלו, צעצועים משלו, ולא היה צריך לחמוק מאף צל אמיתי או מדומיין של נוכחות אחרת. הייתה לנו-לו הפוגה.

לרוב. כמעט. שכן כל הפרעה-פלישה, אמיתית או מדומיינת כמובן, הייתה נענית מיד בריסוסי שתן איומים שהיו ממלאים את חלל הדירה הקטנה והבלתי נוחה לאוורור עד זרא. ההתקפות הבלתי ניתנות למיגור האלה, בלתי צפויות, בלתי מוסברות, תביעה להכרה כשהוא מוכר ויחידי כל העת, עוררו בי רתיעה ישנה ממנו, והוא חש בכך, פרש לעתים מעלי. גם בנסיבות הסטריליות של האפיזודה הזוגית הבורגנית שלנו, סומן בינינו וסביבו/ממנו, קו דק מן הדק של סכסוך. עדיין היה בו מעט מן האויב הפנימי, הרדוף, שערשו אולי באותה עריסת אשפה. אבל בגלגולו החדש כררראוללל.

האפיזודה הזוגית הסתיימה מהר. כעבור זמן די קצר חזרתי אל בית אמי, באמתחתי גיחת חיים נוספת שלא צלחה, ואותו הנחתי בגינה, לצד שוסטר, וחתולי שהיום זכרה לברכה. הפקדתי אותו בכפות עצמו, למצוא לעצמו פינה. באחת תקופת הקסם פגה. ראול נהיה פרוץ לכל הכיוונים, חתול-חוץ ממש, היה חרד וטרוד מכדי להתפנות למותרות האהבה. חתול בוגר כבר, גדל-גוף, נראה כפנתר שחור-לבן מפואר, היה יכול לכבוש בקלות את המרחב החדש. אלא שהוא חושש מצילו שלו (צודק, צל של פנתר). ושוב לא ברור עד כמה הוא רוצה, או מסוגל, להיות חתול-חיק. הוא מסתייג-נעתר לליטוף, שוב מסוכסך עם עצמו. שוב גם-אויב. בין כל גידולי הגינה, טיבו מבליח לרגע ברור, הוא חתול-פקעת (פקעת שאם נשתול אותה יפרח צבעוני בצבע נהדר, אולי אדום עז, אני מנחשת).

שריטה. קיבלנו אותה שותפתי ואני בפעם הראשונה שלקחנו את האחים החתולים מהמלון החרב לווטרינר החדש בעמק רפאים (זה ששנה וחצי אחר כך אקח אליו את חיותה הקטנה להצלה, אך הוא לא יהיה במשמרת ואני אאלץ להמשיך במסעי). ניסינו שתינו להכניס את אויב לכלוב וחטפנו. פס עמוק לרוחב גב כף היד הימנית. בדיוק אותה שריטה, בדיוק באותו המיקום. נשארנו עם צלקת דקה, אלגנטית, שותפה. אז שריטה, עתה ניקוב. הציפורן, כן, הציפורן ולא השן, עתה אני רואה [עיניי עדיין עצומות], חודרת עד לקצה העומק של הבשר. נשלפת מהר, וראול כצל בורח. אני נשארת בישיבה על בטון השביל עד שפוגע בי הכאב. אחר כך פי נפער בלי קול, ודמעות. אחר כך אני צריכה למצוא חיסון.  

בין השריטה לניקוב, אלפי צלוחיות אוכל שמונחות לפניו. אלפי אויב-ראולים שבורחים, מתחבאים, קופאים על מקומם, מתקרבים בעין פקוחה באימה, בהיסוס, בחשד, בהתרגשות. מול הצלחת, אלפי אויב-ראולים שבולעים את הגרגירים, שמזנקים בבהלה מכל רחש, מכל תנועה לעברם, האוכל נתקע בגרון. כמה אויב-ראולים בודדים שמסכימים לקבל ליטוף, שנשארים קרוב, שלא בורחים, שאפילו מגרגרים (ואוכלים גרגירים). כמה אויב-ראולים שקצים בליטוף, שמפחדים, ששולחים כפה בניסיון לשריטה. אחד אויב ואחד ראול שמרגישים מאוימים במיוחד: האחד מבין שמנסים להכניס אותו לקופסא, האחר לא אוהב שדוחפים לו משהו עגול לבן לעומק הגרון. הראשון משיב בחרב ציפורן שלופה לרוחב כף היד של כל שותפה. השני מחדד את עמדתו בסכין ציפורן החודרת לעומק הבשר. שניהם בורחים עם סיום התקיפה (מעשה הגנה, לדידם), שניהם מעוררים כאב (אולי בלי כוונה). ורק אויב-ראול אחד, שהוא גם וגם. [איך הופכים את מי ששולי, מהלך בצדדים, למושא הכתיבה? כותבים עליו כאילו היה הגיבור]

הציפורן המשוננת מנקבת את הבשר עד העומק, הציפורן פוערת בבשר את מסלול הישלפותה. טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, נמחית, עוד אחת, הבשר נזכר להתעורר ופועם במלוא הדרו.

עכשיו מתחיל הכאב.

בעצם כבר התחיל קודם. בעצם כבר שתת ונחלש. דילגתי מעליו. בכלל שכחתי ממנו. עצמתי את עיניי [בגלל זה. והנה נפקחו עכשיו]. טוב שכך. טוב ששכך. נזכרתי פתאום איך הלם בי.

כמעט שלושה חודשים שלא נשמתי.

הוצאתי את ארקי לטיול כל ערב אחרי החזרה מהעבודה. שוסטר פיטרלה סביבנו, מאבטחת-מסבכת אותנו. הלכנו את המסלולים הקבועים לעייפה, עומדים בכל הנקודות המוכרות, מנופפים לשלום לאביתר ההולך ונעלם. עמדנו בגינה בקצה השכונה איפה שהאוויר תמיד קר. הרטבנו את רגלינו בדשא הלח מהממטרות שחזרו לפעול. שחררתי את ארקי במגרש הכדורסל מאחורי החטיבה להוציא מרץ, ישבתי על המדרכה ליד מכולת האשפה להשתנק. היא נשלפה והותירה מסלול פעור בבשר. כבר לא עונה. תני לישון איתך ולהתעורר איתך. תני לחבק אותך. רק תגידי מדי פעם שאת אוהבת, עם היתר אני כבר אסתדר. אולי אפשר פשוט לישון יחד, לפעמים, בלי לדבר? אני מרוסקת בלעדייך. הפסקתי לבכות רק בעבודה (חוץ מכשלא הצלחתי), או כשהמוח היטשטש בנטפליקס עד שנכנעתי לשינה. הכאב כילה את הימים ואפילו ניצח את הלילות שלושה חודשים והקיץ קרב. האפשרות של הקיץ שלנו הלכה, כך נראה. למרות שאני עוד מחכה.

ראול – חלק א'

אצבע יד שמאלי מנוקבת בניב המשונן של ראול עד העומק. אני שקטה. לא ידעתי כמה עומק בשר יש בתוכה. ראול שולף ממני את ניבו ובורח מהמקום. עוד רגע קצר עד שבשורת הכאב – טסה ברשת החשמל שבגופי – מגיעה לקומה אחרונה אל הראש. אני פוערת את הפה בלי קול, אני לא צעקנית גדולה, אבל זולגות לי דמעות, כואב לי עד עמקי החלקים הפנימיים באצבע (איני יודעת ממה עשוי הגוף, יכולה להשתמש רק במילה הכללית, העמומה וממסכת, "בשר"). טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, אני מפזרת אותה לכל הכיוונים, עוד אחת מופיעה, בצבע בורדו וצפופה יותר מקודמתה. מסלקת, ועוד אחת. אני מוצצת קצת דם בפי, לוחצת אצבע קדימה ואצבע מאחור כמלקחיים כנגד הקצה השותת, לעצור את הכאב.

[אני כותבת את הפרק הזה בעיניים עצומות. מנסה להתרכז ולהתמקד, להתייחד מכלל ההפרעות. קל יותר כשאיני רואה את המילים כתובות. סופיות, בעלות תוכחה. סיפרו על רוברט ואלזר שכתב את אחד הרומאנים שלו בכתב יד מיקרוסקופי בכדי שלא ייאלץ לראותו. זה מהדהד בתוכי איזו שלווה. עולה בי עתה דימוי האצבע המושטת, פתיה, בניסיון לאחוז בראול בדרך שלום, עולה בי הניב החודר לעומק, או שאולי הייתה זו ציפורן, דימוי משונן וארוך וחסר רחמים שמעביר בי רעד. טוב לכתוב על ראול בעצימת עיניים לא רק בשבילי. כשראול עוצם עיניים יש לו שתיים. הוא תמים, ורגוע, אני רוצה להעניק לו את זה].

*

ראול הוא אגבי. אם חומרי הסיפור היו מוצגים בנאמנות לאיך שהוא מונח במרחב, ממקם את נוכחותו, מתקבל על ידי הסביבה, הוא לא היה הנושא. כיצד לכתוב פרק על מי שבעצם מהלך בשוליו, נחבא אל הכלים (האדניות, השיחים)? גם כאן, עליי להודות, הוא אינו מטעמו ולעצמו בלבד. הוא גם בן דמותו, צל חששני, של חתול אחד, וגילום מחדש בגופו של אחר. תיאטרון צללים (כמה מתאים, שחור ולבן) בכיכובו של ה-חתול (היחיד, שהוא כל אותם החתולים). אולי זו רמייה עצמית וכללית, לחשוב שמישהו או משהו בעולם הוא מייצג של עצמו בלבד. מקרה פרטי וסופי. אולי כל אחד ואחת מונחים על גבי ותחתי מופיעים אחרים. ראול המונח על דוביאל שמונח על כתם-קסם, ד' המונחת על נ', ד' המונחת עתה על דוביאל (ואיני רוצה לנקב כעת את הניקוב העמוק הזה, הלאה). כמה קשה להתרכז ולהתמקד באחד, עם כל ההפרעות האלה. מיד מזנקים על הלב והראש (איך אפשר להתרכז ולהתמקד כשהלב, האצבע, שותתים? אבל בעצם כבר עברו כמה חודשים. כבר נהיה קו ישר רציף) כל מיני כאבים. והנה אולי בכשלון הפיסקה, יצאה כאן איזו הדגמה של התנהגות ראולית טיפוסית, התחמקות-חמקמקות של אימה קלה, מופיעה במלוא הדרה ואינה מצויה בהווה.  

ראול ואני חיים עתה חיים מקבילים. רחוקים-קרובים, בלתי משיקים. הוא שוכב על הספה המפוספסת בחצר כשאני יוצאת בבוקר לעבודה. הוא שם כשאני חוזרת לקראת ערב. בבוקר אני פונה ימינה ומתרחקת ממנו עד קצה השביל, עושה עיקוף קטן, לא הכרחי אך מסתבר כעיקש, בדרך למרכז העיר. בערב אני מגיעה מהצד השני, יורדת את שלוש המדרגות הזכורות לרע שהתמקם רגוע בתחתית הבטן, ועוברת ממש לידו. אני מתארת לעצמי שעשה כמה דברים במהלך היום, שאשגה אם אמהר לחבר בין שתי תמונות הסטילס שאני רואה [אז, אך גם עכשיו, בעיניי העצומות]: בייגלה שחור-לבן עם עין אחת ירוקה יפהפייה פקוחה, מונח על מצע שחור-לבן כמותו. 

החיים של חתולי החצר הם סודיים. מלאים מחילות בין פרחים ושיחים, נחילים נסתרים למעבר בין גינות בתים שכנים, אוצרות נרקבים אל תוך האדמה, או מתנשאים בגבעות קטנות (בשבילנו) נפלאות (לעיניהם). הכל בתוך אוויר דחוס ועבה של ריחות וחרקים. מאי עכשיו, והכל פורח נהדר כל כך בגינה של אמי. צבעוני ועליז ושופע, ואיכשהו לא מנקר עיניים, צנוע כדרכה. החתולים שלי (אפשר לקרוא להם ככה?), ראול ושוסטר, הם כבר בני בית (חצר) ותיקים. פרקתי אותם פה לפני כמה שנים כשהדרכים הובילו שוב לבית אמי. פתרון זמני כהרגלי, מקומי וחמור פחות מזה של דוביאל, אך גם הוא הסתבר להשתהות. לבי היה כבד על הפתרון המוגבל, החלקי, הלא מוצלח שמצאתי, החושף לסכנות של מגורים בחוץ, אבל הם לבם התגלה טוב עליהם. גילו גן עדן.

הם מרוצים, נדמה לי. הנה אני יודעת לומר עליהם (חיות!) דבר-מה. הם גדלו לתוך מקומם פה. חזרו להיות חיות טרף קטנות, בזעיר אנפין. קשה לדמיינם בין ארבע קירות. כל הגוף אומר עוול. בימים החמים של הקיץ הם מוצאים פינות מחבוא בגינה, ובימי החורף הקשים, זוכים לבית קרטוני זמני בפינות חדר המדרגות שמספק אותם. סידור שאפשר לחיות איתו בשלום בינתיים.  וחתולי, ז"ל, לפני שעלתה לגן אחר, מתקדמת בכמה מסלולים מורגלים שבין החצר ובין הבית, בפסיעות בלתי נשמעות לאוזן העדינה ביותר, ודאי לא מבעד לשאון החיות הזעירות והפריחה והשמש הצורבת, ושקשוק קעריות המים.

אבל חתוליי (אפשר?) אינם ממשים את מלוא זכויותיהם הטריטוריאליות בחצר. אינם מתהלכים כשליטי הממלכה, בתנועות פנתר גאוותניות. כל אחד מהם מצא פינה, או כמה פינות, ודאי לא כולן ידועות לי, שיש בהן מידה מסוימת של נוחות ובית, וריבוא זהירות. שוסטר בחדר המדרגות, ראול על הספה המפוספסת. לעתים נדירות הוא נמצא בסוכת הגפנים, מתחת לשולחן עגול שמקורקע לאדמה עם כמה אדניות כבדות. גגו של הבית פורח ותחתיו אפלה מחביאה מעין. פעם אחת, נדירה (אולי מבשרת?) מצאתיו נח על עלה חסה ענק מתחת לשמש הפתוחה. מתכרבל בחשיפה מלאה. אבל רוב הזמן הוא נחבא, רוב הזמן על חלקה העליון של משענת הספה. משובלל, סופו ואחריתו במעגל סגור ואינסופי של שינה דרוכה. באפלת כיפת הצמחייה הירוקה שהתרקמה עם שנותינו בבית הזה, בתחום אפוף אפלה וקרירות, מוביילי-יתושים דינמיים תלויים בכמה נקודות. כמה מעלות אור, חום ועכירות מתחת למה ששורר שני מטרים ממנו, תחת כיפת השמיים.

שינה דרוכה. איך אפשר להירדם כשלחוצים ככה? ישנים עם עין אחת פקוחה (חה). לפעמים נדמה שהוא מצליח להישמט, להתמסר אל שנת היום באופן מלא, אך בה בעת נראה שהוא מצוי במצב תמידי של אזעקה פעילה, מוכן למנוסה פתאומית. יש בו דואליות כזו, אולי בלתי נמנעת לחתול שחי בחוץ, מתפנק ומתנמנם, אף פעם לא רגוע לגמרי. יותר מזה: תמיד אחוז, דחוס, בטונוס שרירים גבוה כעץ. בובת פרווה קשה. בכל פעם שאני מלטפת אותו (או מנסה), אני נוכחת שוב בקו הדק החמקמק שבין רצון וקבלה של היד המלטפת, ובין בהלה. בין הסכמה להיפרש תחת כף ידי ובין דחייה והנפת הכף המשוננת לחיתוך אכזרי (של ידי, של החוט בינינו, של החבל הדק שידי המלטפת מהלכת עליו). (נכון, הניב החודר לעומק, הנה שוב הוא בא).  

בשלב זה של חיינו ראול ואני מכירים זו בזה, בערבוב של כבוד הדדי וחיבה שמורה. אני יורדת בבוקר אל החצר, מבחינה בו בשנתו על הספה. תנועותיי-רחשיי מקיצים אותו. הוא פוקח אליי את עינו חריץ צר. אני קוראת לעברו בניגון ילדי: ראולי, איי-לאב-יו. הוא רואה אותי, מכיר בי, עוצם את עינו. אני מתרחקת על השביל. בערב אני יורדת במדרגות ומתקרבת אליו. עקרונית אני מנסה להגניב לו ליטוף. מעשית אני לרוב מפחדת ממנו. רוצה ללטף אותו כדי לצאת ידי חובה. באמת רוצה (וצריכה). לא רק המלוטף אלא גם המלטפת לחוצה. לפעמים אני פשוט עומדת בקרבתו. איברים קפוצים קרוב לגזע הגוף, קוראת לו שוב את הניגון, ראולי-איי-לאב-יו, מלטפת קצת במילותיי כי זה מה שאני מצליחה.

לפעמים-לפעמים אני מושיטה יד כצאן לטבח. הוא פוקח אז לרווחה את הרווח הצר. מתרומם מעט על רגליו, מקמר גב, מושך את צווארו וראשו לאחור, מיילל איזו יללה שבורה. הוא רוצה-לא רוצה ליטוף. לא נוח לו (אבל מתי נוח לו?). נדמה לי שאני מבינה. יש תחושה של נוכחות, ומבט כפול, הוא בי ואני בו. אותו מבט שמפלס דרך מבעד לעדשת המצלמה. אותו מבט שהיה לחיותה במודעה שתליתי אחרי הסתלקותה. המבט שחסר לאביתר, במודעה שחרתה לי כל כך. אביתר שפרצופו המבויש-מכמיר לב התרוקן מצבעו (שתת דיו) אל מרצפות הרחוב כל החודשים האחרונים עד שהפך לבן. עבר זמן מאז שאני כאן.

אבל בראול עסקינן. ואולי גם את מבטו של ראול אני מפרשת באופן שגוי? אני חושבת שלא. יש נוכחות. כשאני יוזמת צעד ראשון אני כבר ממשיכה. כמו בלית ברירה. מניחה את היד על חלקו האחורי של ראשו, על העורף. האמה ויתר הזרוע מוחזקות מלאכותית גבוה ורחוק מהישג ציפורניו (אולי זו היתה ציפורן באמת, ולא ניב). הוא לחוץ. אני לחוצה. שנינו לכודים בניסיון שעולה לנו באי נוחות רבה, מתרגלים הנחיות שנתנה לנו מטפלת זוגית עלומה (אמא אדמה?). על כל הברשה קצרה שאני נותנת לפרוותו המבריקה והדחוסה, הוא מגיב ביללה עצבנית קצרה. לפעמים הטקס עובר בלי נפגעים, אבל לרוב אחרי כמה הברשות כאלה, או אם אני משאירה את היד על גופו זמן ממושך מדי, מותנעת בתוכו עצבנות, הוא מתרומם גבוה על רגליו לישיבה נוחה על אחוריו, ומנחית עליי כפה גדולה וחגיגית לשריטה.

זוהי כפה פתאומית, שמתכוונת לפגוע (או לא מסתייגת מאפשרות כזאת). זה לא משחק, כמו עם שוסטר, שלועסת את אמות ידיי או מנסה לנקב את מפרקי אצבעותיי לשעשוע. בתחילה חשבתי שזה בגלל שאני נוגעת לו בטעות באזור רגיש בגב התחתון. אחר כך חשבתי שזה בגלל שהוא מתנתק פתאום ושוכח מי אני (לשוסטר זה קורה, חברה מתוקה של כבוד במועדון פגיעות הראש הקלות, היא נעלמת למשך כמה שבועות עד שאנו מאתרים אותה כמה נשמות פחות – שלנו – בשכונה הסמוכה), אבל אלו לא הסיבות. וראול, גם כשהוא מנחית עליי את השריטה, בכל הזמן הזה, הוא מתבונן בי בעינו הירוקה הנבונה הפקוחה. במבט שלו. מבט שקושר-נקשר. הוא רואה אותי, מכיר אותי, נוכח מולי ומכיר בנוכחותי. הוא שורט אותי כי זאת אני. כי זה הוא. גם אם איני מבינה מה פשר הדבר שהוא מבקש (או לא מסוגל שלא) לומר. איני יודעת אם אני חוטפת מכה כי אני שולחת את היד לליטוף או כי אני מושכת אותה ממנו חזרה. אם זה מכעס על הקרבה היתרה או על העזיבה הצפויה. כך או כך, לרוב זה נגמר בשריטה. אבל את הניקוב אני יותר מבינה.

אביתר – חלק ג'

מה אעשה עכשיו?

באחד המסלולים המוגרלים בימים הממשיכים ונולדים בזה אחר זה, אני שבה ונתקלת בדמותו של אביתר. כמה ימים אחר כך עוד פעם. ועוד פעם אחת. ואחת. פניו הסתומות, מבטו הנבוך המופנה הצידה, כובע הבוקרים הקטן המונח בטיפשות על ראשו, עמידתו הדרוכה – כל אלה מצערים אותי. הוא נראה לא-במקומו, מחוץ לאזור הנוחות שלו. ודאי לא העלה על דעתו שתמונתו תוצג כך לעיני כל. אם היה יודע, אולי היה מרגיש שעולמו החשוב, גם אם קטן ככובע הבוקרים שלראשו, נפרץ. כמו ההרגשה שמתעוררת כשאת נתקלת בתמונה גרועה שלך שתויגה ללא ידיעה בפייסבוק, או כשהטלפון הנייד שלך, שכולל את כל ההתכתבויות הרומנטיות והארוטיות שלך, נגנב, ועתה מונח כפרי בשל בידיו של הגנב. כמה טוב שאיני מצטלמת או מתכתבת בימים אלה, וממילא את הטלפון השארתי בבית (ובכל זאת התקווה הזאת, הבלתי נמנעת, המולידה כמעט-ריצה מדלת הבית אל הטלפון, מיד כשאני נכנסת חזרה הביתה). אבל הרי אביתר אינו כמוני.  

ארקי מושך אותי ברצועה, שאזוז כבר מעמוד החשמל. נפגשנו באביתר בעוד סיבוב. הוא רוצה להמשיך ברחרוחיו הלאה, אבל אני חייבת להמשיך בבירור. החשיפה עצמה בטוח מעט מנוולת, אבל איני יכולה לגזור את דינה ולהניח לה. הדיון הפנימי נמשך. יכול להיות, אני שואלת, שמאורע הצילום עצמו לא היה כזה גרוע מבחינת אביתר?  אולי, למרות הפרצוף הרציני, זה היה ערב נחמד? אבי השמיע מוסיקה טובה, פתח איזו קופסת אוכל רטוב, one thing led to another, אביתר, הביישן בדרך כלל, נכנס לאווירה, אמר: נו, יאללה, שיהיה.

את צוחקת? שואלים אותי ארקי ושוסטר בעיניהם

אני בודקת את כל האפשרויות לפני שאני דנה לחומרה, אני משיבה, וממשיכה להתבונן בשתיקה בפרצופו הנכלם של אביתר. ודאי לא הוא ולא אבי, העלו על דעתם שהעניינים יתגלגלו למצב מצער שכזה, בטח לא בזמנים מאושרים כמו החגיגה הקטנה שארגנו על הספפה.

אך גם זה נתיב ללא מוצא של כבוד לאבי של אביתר. אין בנסיבות הצילום ובחוסר הידיעה על העתיד הנורא בכדי להקל על העליבות והפריצות של החשיפה. ואני חייבת להפסיק להתייחס לאביתר כמו בנאדם. למרות השם. פעם ביכרתי שמות כאלה. חלמתי שתהיה לי חיה (אילנית או חתול, לא משנה) בשם עוזי (ובאמת היה לי גור חתולים שחור בשם זה לאיזה יממה אומללה, עד שהחליט שלא יאה לו שאציל אותו וטיפס דרך שלבי התריסים הגבוהים אל עצמאותו). לרגע וירטואלי קצר נשבתי בקסמיו של כלב נטוש מחוסר אוזניים באתר של "תנו לחיות לחיות" בשם צחי. אבל השמות האלה מבלבלים. מטעים.

אחרי שחיותה הלכה גם אני הדפסתי ותליתי מודעות שלה ברחובות המקיפים את ביתי בשכונה. על הדף רק תמונה ומעט מילים: "חיותה הלכה לאיבוד" ומספר הטלפון שלי. בחרתי בתמונה מכבדת שלה. מודעת לעצמה. חיותה כגורה לא מזערית כבר, סגולת פרווה, ענקית-עיניים, עומדת שקטה מול המצלמה. לא הייתי גונבת פריים שלה בהיסח הדעת, או מציגה אותה בפרטיותה-גיחוכה. בחרתי תמונה בה היא מישירה מבט אל המצלמה. רגע אחד בו נעמדים בקו ישר כוכב הלכת אדם וכוכב חיה ויש שיחה. כשיש עין פקוחה.

זו תחושה ברורה. או שיש או שאין. אני נוכחת במוחלטות של זה בימי הכפר האלה כשאני מגיעה שוב ושוב אל בית החולים כדי לפגוש בתינוק נוסף שנולד לעוד חברה. אני מגיחה עם גופי מעל העריסה, ואו שיש או שאין. או שהוא מיישר אליי מבט, מפלח את החלל עד אליי, ער כולו, ונצלב איתי. או שלא (כלומר עדיין לא). לתינוקות אדם זה לרוב קורה מתישהו. בשלב כזה או אחר, הם עושים את הדרך כדי להעמיד את הצינור החלול והגמיש (והמכביד) של התקשורת שבין שני יצורים (או יותר). רובם סוברים שזה כדאי להם (לא כולם עושים, לא כולם סוברים). חיות לרוב לא עושות את זה. או עושות לפרקים (האם הן יודעות יותר טוב מאיתנו מה כדאי?). חיות מסוימות עושות יותר מאחרות (בתוך אותו המין ובין מין למין). כלבים? נדמה לי שכן, חתולים? לפעמים (יש כאלה שאף פעם לא, ויש כאלה שכמעט תמיד). חרדונים? עם כל הצער שבדבר, כנראה שכמעט ולא. דגים? מי יודע. קופים? כן כן כן, אבל התשובה בגוף השאלה. אבל כאמור לרוב לא. הן מביטות מאיתנו והלאה, או כמעט עלינו, או לידינו. לא ננעלים המבטים. ואולי כשחיותה התבוננה בעדשת המצלמה לכאורה, בעצם עשתה דבר מה אחר לגמרי בעולמה שלה ואני טעיתי לקרוא בה התנהגות אנושית? לקרוא לה אביתר כשהיא בכלל מיאו?  

והתצלום הזה שלוכד ומניח אותן ככה, את אביתר (את חיותה?) עושה להן משהו כנגד הטבע (חה חה). עושה להן מהלך של חטיפת הנשמה (כמו ההרגשה שהייתה לאנשים הראשונים שהצטלמו, שרחוקים מאיתנו היום כל כך, כמין אחר). מהלך של חשיפה ערום ועריה. לצלם חיה מתבוננת ישירות במצלמה, ואז להדפיס ולשכפל ולתלות אותה ברחבי השכונה (עכשיו נזכרתי, ראיתי אביתרים תלויים בכמה נקודות בשכונה, מדוע בכל זאת התייחסתי אל האביתר הזה כ-אביתר? מדוע שבתי לפקוד את עמוד החשמל הזה כמקומו?  בגלל שהיה האביתר הראשון שלי?), האם זה לצלם חיה כדי לנכס אותה, כדי להגיד שהיא שלי, כדי לומר לעולם (ולעצמי): הבנתי אותה? אותן? לצלם זו הדרך הכי פשוטה (וטיפשה).

ומה עם לכתוב?  האם לכתוב על חיות סיפור זה לא כמו לתלות את המודעה הזו על אביתר?

כשחשבתי על האפשרות לפרסם את הטקסט הזה הטרידו אותי דאגות שונות על חשיפת אחרים. עד אז הסיפורים שכתבתי היו בדיונים. מורכבים מחומרי מציאות בסיסיים ביותר, לא קונקרטיים בעליל. קיץ אחד, לפני כמה שנים, כתבתי שלד של טקסט עשוי פרקים פרקים על מפגשים אמיתיים שקרו לי. כשהבנתי שאני רוצה לפרסם אותו התחלתי לשאול את עצמי לגבי מי שנכללו אז בטקסט. האם בני ובנות הזוג שלי ואנשים קרובים-רחוקים אחרים מוסווים מספיק? ומהי הסוואה מספיקה? האם אני עושה עוול בכך שאני לוקחת בעלות על זיכרונות שלהם (או שהם גם שלהם) כשאני כותבת עליהם? פתרתי את הטרדות האלה ביני לביני על-ידי הרחקות והסוואות כאלה ואחרות. על ידי עיבוד ספרותי והמצאות. כל אלה פתרונות לא מוחלטים אולי, אבל כאלה שהרגיעו את רוחי. השתדלתי לזקק את הדברים לעניינים עקרוניים שהעסיקו אותי בזמן הכתיבה, קשורים יותר בחוויה שלי את העולם, ופחות במה שקרה לי עם אדם זה או אחר במציאות. בזמן שעשיתי את ההתאמות הנדרשות, נוכחתי לגלות שממילא רוב התחושות הללו, שעלו ביחס ואל מול ועם אנשים, היו בעצם בעיקר עניינים ביני לביני. גיליתי עד כמה מבטי ולבי היו מופנים בשנים האלה פנימה (אבל זה כבר סיפור לזמן אחר).  

אבל לחיות ידעתי שאני רוצה לקרוא בטקסט בשמן המפורש. בשמות או בכינויים שניתנו להן: החתול הדרוס, הציפור הקטנה בלייפציג, חיותה, ארקי, שוסטר, ראול, הפרחון, הפרה שנשברה, וכמובן – דוביאל (יבדל"א אלה החיים). רציתי להוציא אותן לאור, לספר על חייהן הסודיים והמופלאים, לתת להן את הכבוד, שלא יישכחו (הן, חייהן). לרוב הרגשתי שהדבר עושה עמן חסד, מוצדק ממש (מי אחרת היה יודע על חתולי חוץ ממשפחתי?). בעצם, זה גם מה שאני עושה לאביתר ממש כאן, ממש עכשיו. ואולי בכלל כולן רצו להישאר סודיות? אולי מן הראוי היה לעשות גם להן הרחקות? להעמיד גרסאות מעובדות, ספרותיות, של החיות שאהבתי (ואני עדיין אוהבת) יותר מדי?

האם אתה מסיט את מבטך ממני? שאלתי את אביתר

את רצינית? שאלו שוסטר וארקי בעיניהם

לא לגמרי, השבתי, והמשכתי איתם בסמטה לכיוון הגן בצורת טיפה.

אם לא עושים את המלאכה המגונה, האלימה הזו, של ההוצאה מהסוד אל האור, ומשאירים את החיות לעצמן, מה אפשר לומר עליהן?

עמדתי במרכזה של הטיפה, והרצועה של ארקי השתחררה מידיי. קראתי לו מוכנית והתכופפתי בעודי שקועה בטיסת המחשבות ושחררתי אותו מהרצועה. ממילא צהריים, שקט ואין כמעט איש ברחוב. ממילא הוא כלב צייתן ומדוכא כל כך, שאות אחת שתצא מגרוני תשיב אותו ליד רגליי. ושוסטר, גם ככה היא לא מקשיבה לי אף פעם. שקעתי עם עיניי בירקות הדשא, בשמש שמשחקת על הקרקע, חודרת מבעד לעלוות העצים, קופצת על גבעולי הדשא, מפיקה מהם את הירוק-צהוב הזוהר הזה שמאפיין את הזמן הזה של האביב.  

 יד נעלמה חופרת ליטוף חם בפרווה, אור מרצד על העולם מצד לצד ונשבר בו באלפי חתיכות רחש החיה הזו שזזה בכל בירוקים הלמות תנועת מסילות נסתרות בגזעים צקצוק רשרוש פעפוע המיית הלב שתן קקי על הכל טפיפות רגליים השמש עוד טיול?

אין לי גישה לזה. אני עוצמת את עיניי ופוקחת אותן שוב. זה כואב. אני יכולה רק לנסות, בקהות, בקצות האצבעות הבלתי מעודנות לזה, וזה יוצא רע. אני מביטה הצידה ומטה אל הדשא שוב, מסיטה את מבטי מעדשת המצלמה המדומיינת. אני נבוכה מחוסר יכולתי, כשרוני, לומר עליהן משהו, מבפנים.

ובכל זאת, איני יכולה להפסיק לנסות להבין. את עצמי כנראה לא פחות מאותן. לכתוב כדי לקרב את הקרבה. ביני לבינן, וביני לביני. אבל זה לא מסתכם רק בהתעסקות עצמית, בדין וחשבון פנימיים, אלא  גם במשאלה שקשורה במציאות. בעצם בגלל זה אני כותבת כאן. שהרי מעבר לכולן, וכבודן במקומו מונח (האמינו לי), יש חתול אחד שהוא כאב שאני מבקשת לפתור. עבר שאני מבקשת להושיב על ההווה שלי. שהוא לא רק ניסוח פואטי, שהוא גם בשר ועצמות (הרבה בשר). חתול שהוא מוחשי מאד (גם אם לא ניתן ללפיתה כרגע בכפות הידיים בשנת חמש אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בכפר סבא, על הארץ שהיא כוכב). אולי אתקשר לב' לשאול לשלומו של דוביאל. מאז הסבלט ההוא, הרחוק, האבוד, בקיץ הקודם, לא שמעתי ממנו.  

מה אעשה עכשיו?

אנחנו ממשיכים בטיולים שלנו. אני נותנת לארקי, החרישי באופן שמחמיץ את הלב, להוביל. הוא אינו בטוח לאן הוא רוצה ללכת, אפו מכשיל ומבלבל את רגליו. שוסטר תופסת פיקוד, מובילה אותנו, במתכוון או שלא במתכוון, אחריה, בניסיוננו למנוע אסון קטן כזה או אחר שהיא עתידה לחולל. אני איני מושכת בחוטים (ברצועה), אם נתקל באביתר, אחשוב עליו שוב. כי המחשבה רק מתלפפת ונפרשת, מתלפפת ונפרשת שוב, אינה מותרת. כמו הרצועה המסתבכת סביב רגליו של ארקי, המסתבך סביב רגליי. לאן הולכים? אני שואלת אותם

אנחנו מגיעים אל השער ואל שלוש המדרגות ואל החצר. ראול נועץ בנו בעצבנות קלה את עינו הירוקה האחת ממקומו על ספת הפסים. שני חתולים מהמעגלים הרחוקים של "המוסך", של היקפי החצר, משחקים על גבם בשמש החמימה בקצה השביל. הכל שקט כל כך, נינוח. אולי אשכנע את אמי להביא לכאן את דוביאל. אני פה כבר כמה חודשים, לעת עתה איני הולכת לשום מקום. כשהגעתי, אמי אישרה מכסה של שני חתולים (בנוסף לחתולי, היום זכרה לברכה). אבל היא רואה את מצבי, מה זה עוד חתול אחד, אולי תסכים. בערב אדבר איתה.

בהתוודעות פנים הבאה עם אביתר אני חושבת על זה שאינו בתמונה. אבי. אותו חבר אנושי של אביתר, אוהב חיות-יותר-מדי מובהק. על אביתר אולי איני יכולה לומר דבר מה של אמת. מבעד לתצלום המאניש אותו, מבעד לאהבת החיות הפרובלמאטית שלי, אבל על חברו אני יכולה גם יכולה. בדידותו ומוזרותו זועקת אליי מכל תו ותו במודעה הזו. אני יכולה כמעט להישבע שהוא חי לבד, שאביתר הוא כל עולמו, שנשבר. קשה לבסס את התחושה. היא נולדת מהצטברות של סימנים שונים שקשה להפרידם בחזרה. התמונה עצמה היא עדות לרגע של שמחה של אבי (ואולי גם של אביתר), של מסיבת-יחד. ההתבוננות בה, בהקשר ההיעלמות, מנקבת את התמונה ומן החור ניגר הצער החוצה. ההתבוננות יוצרת תמונה חדשה, עגומה וקודרת, של בדידות, המונחת על התמונה הטיפשית של אביתר. כעסתי קצת עדיין על חברו של אביתר, שהאניש אותו ככה, שתלה את תמונתו עירום ועריה. כעסתי יותר שנקשר אליו כל כך, שסיכן עצמו בלהישאר לבד.

אני שולחת הודעה לב':

05 במרץ 2018

היי, אני ממש מצטערת שנעלמתי. יש מצב שאוכל לקחת את דוביאל לבית של אמי בקרוב. אעדכן.

ב' עונה כמה שעות אחר כך:

מייקל ג'קסון נעלם לפני שבוע. אני בספק אם הוא בין החיים.

שוב ושוב אנחנו נתקלים בפני אביתר על עמוד החשמל. פניו הדוהות עם הזמן, עם קרני השמש, עם הרוח. אנו חולפים ואני מתמהמהת, עוברים ואני נעמדת מולו. אנחנו מדברים – אני והוא – על הנעדרים שלנו. עליה, עליו. אביתר עצמו נעדר, אני שואלת אותו אולי הוא יודע משהו, משם, מארץ הנעדרים, כי אני לא שומעת משניהם מילה. שכנה מבוגרת שחולפת על פני אומרת: כל עוד הוא לא עונה לך בחזרה, זה בסדר. היא צוחקת. ארקי ושוסטר מושכים אותי ברצועה. חשבתי להתקשר לאבי (זה קיצור של אביתר?) ולומר לו: אני יודעת איפה החתול שלך. (פה על עמוד החשמל). אלא שהוא לא באמת שם (אני יודעת??). הפתקים הקטנים המיושנים עם מספר הטלפון הולכים ומתמעטים. כשיחזור לרדת גשם (באיזה חודש אנחנו עכשיו? כבר נגמרה שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה או שהיא נתקעה?) והלך עליהם. הלך על אבי למצוא את חתולו. וממילא ככל שהזמן עובר הסיכוי של אביתר לחזור הביתה לספפה הופך קלוש. זאת אומרת, אם הוא בכלל רוצה. ארקי מושך ברצועה. שוסטר מסמנת שמיניות עצבניות בין רגליי ומייללת. בסדר, אני באה. אני מקנאת באביתר, כלומר באבי, שתלה את המודעה הזו מתוך תקווה. על חיותה סתם תליתי, מתוך הרגל. תקווה לא הייתה לי. נוכחותה נחסרה ממני. גם עכשיו אין לי. ולאבי יש תקווה. נואשת אולי, בודדה, עלובה, אבל מלאת כוונה. של מי שיודע כמה הוא הולך להפסיד. אני מקווה שבביתו הקטן, מוזנח הרהיטים, השקט מדי, על הספפה, הוא אינו מסתכל בתמונות של אביתר יותר מדי. למה זה טוב. אני מנסה להימנע. אולי דווקא קיבל משהו מהמודעה הזו, רגע אחרון של אהבה מישירת-מבט, של חיבוק נשלח, גם אם מרחוק, של החיה שלו. ומעבר לכך, יש לי תמיד פינה חמה מאד בלב לאלה שמסרבים להרפות. גם אני הייתי רוצה לתלות, שתי מודעות, אבל אין לי איפה, הם נעלמו בערים רחוקות ממני. אני תולה על לוח לבי.

אביתר – חלק ב'

(טריגר תקיפה מינית)

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. עבודה אחרונה לתואר שפעם היה נראה לי כמו העתיד והיום מנותק ממני לגמרי, היא המחויבות היחידה שיש לי (וגם אותה אני מאיימת לפרק, שהרי איש לא מחכה לה בעצם). אני מצרפת אות לאות, מילה למילה, קוראת וכותבת בקושי. כושר הריכוז שלי דל. תודעתי אוזלת באופן פתאומי. נופלת אל בורות ריקים של עצבות שטוחה ודחוסה, מותקפת בפזמונים חוזרים המורכבים מתשובותיה הלקוניות של ד' לתחינותיי להבין ("אין לי תשובות". "המרחק הזה הכרחי". "תניחי לי לעבור את זה לבד"); משדרת בתגובה שאלות חדשות שאיני מעזה לשלוח ("מתי יהיו לך?", "מתי יבוטל המרחק?", ובעיקר ומתחת ומעל הכל: "אז זה אומר שנפרדנו?" ו"מה אעשה עכשיו"?). אם יש רווח כלשהו מהזמן הזה, הוא מעברו.

שרירי שכלי ולבי מדולדלים. בכדי שאוכל לעמוד במשימת הכתיבה לפחות באופן הבסיסי ביותר, אני קובעת פרקי זמן קצרים לעבודה. בין לבין אני רואה פרק נוסף בסדרה זו או אחרת. תיבת המייל שלי כמו עיר נטושה, תלתלי אבק חוצים אותה לעתים נדירות, אימייל הנקרה בדרך, לרוב לא אישי. הוואטסאפ שלי דומם, מהיעדר התכתבויות או מפעילות בקבוצות בלתי-אישיות מושתקות, לא נספרות. שיחות טלפון איש לא עושה היום, אני מעולם לא אהבתי.

המרחק הזה הכרחי

אחת לכמה ימים, אחת מחברותיי האמהות הטריות לוקחת אותי תחת חסותה לכמה שעות, של כרכור מסביב לעולל הרך, שטיפת כלים, השתרעות על הספה (לעתים נדירות, כזכייה בפרס, מול הטלוויזיה). אני מנסה להתאמן כמה שאפשר על נהיגה במכונית. מבקשת מאמי שליחויות קטנות (להחזיר חברה אורחת לביתה, לאסוף חבילה מסניף דואר מרוחק, למלא דלק). הנהיגה, ששנים רבות כל כך פחדתי ממנה, הפכה למטרה יחידה בימים אלה, שכן עצמאות היא עיקר ההבטחה שאני יכולה לקיים לעצמי בעצמי, וכן משום שהיא מספקת אשליה של התקדמות, תנועה. כשהאוטו אצל אמי, אני מסתפקת בטיולים בשכונה. תנועה בזעיר-אנפין. לכאורה תנועה.

תניחי לי לעבור את זה לבד

באחת מירידות הצהריים, אני נתקלת בתמונתו של אביתר. אני יורדת במדרגות עם ארקי, פונה בשביל הכניסה שמאלה (אחת מבין שתי האפשרויות הקיימות) והולכת על מסלול הלבנים האדומות אל השער הירוק, בתוך הגינה שאמי שתלה, ומטפלת בה בדרך המשלבת חינוך ופרא. בקצה המסלול, במרום שלוש המדרגות הקטנות, שוסטר מחכה לנו. אני מדלגת מעליה, ארקי הגמלוני מסתבך ברצועה מאחוריי. מסביבנו שוסטר מקפצת. על ספת הזברה שמתחת לעץ הדקל הגבוה, ראול שוכב ומתבונן בנו בעינו האחת. פרוותו שחורה-לבנה מבריקה. גודלו הפיזי מפואר כברדלס, גודלו הנפשי רדוף כקיפוד.

מתי יבוטל המרחק

המדרגות והשער הם לרוב הנקודה בה מתגלה אם שוסטר מצטרפת אלינו לטיול או לא, וכן השלב שבו אני צריכה להחליט אם אני רוצה לנסות להתחמק ממנה או לא (בהמשך הסמטה, למטה לכיוון המכולת או למעלה לכיוון סמטת גני הילדים, מתגלה אם הבריחה ממנה הצליחה או לא, ובעצם, מכיוון שאי אפשר באמת להתחמק ממנה, אם רצתה באמת לבוא איתנו או סתם עלתה את שלוש המדרגות כדי להמשיך ולהביט בנו בעוד אני סוגרת את השער על אפה הפחוס).

השער הוא גם המקום בו לפני עשרים ואחת שנה, כשהייתי בת שתיים-עשרה, תקף אותי אדם זר בטענה שהוא מוכר מעילים. הוא קפץ עם חליפת הספורט הטורקיז שלו מעל חומת האבן הנמוכה שסימנה את גבול בניין השיכון שלנו, מעל שלוש המדרגות, ונצמד לגופי. השעה הייתה שש בערך. חושך מוקדם של חורף. הטורקיז שלו נצץ בחשיכה, והוא פתח את הריצרץ' של מעילי הורוד. ברחתי ממנו אל חדר המדרגות החשוך, וממנו אל אבי שבדיוק בא לבקר אותנו, ויצא אחריו בריצה. משם נמשכו כמה חודשים של עדויות חוזרות על עצמן עם שוטרים שונים וזימונים למסדרי זיהוי שלא קרו לבסוף. כמה שנים אחר כך, ברחוב הסמוך, שאל אותי גבר מה השעה. הרמתי את ראשי וראיתי אותו, אבל הוא לא זיהה אותי. השיער שלי כבר היה קצר ומחומצן, והרכבתי עדשות מגע. אמרתי לו "ארבע עשרים וחמש" והוא המשיך הלאה. לא ידעתי מה לעשות. במשך שנים אחר כך, שנות החטיבה והתיכון, פחדתי לחזור לבדי אחרי רדת החשיכה ממרכז העיר, משום שהיה חשוך וצליל עקביי הדהד ברחובות רובע הפרחים, בלבדיות כזו. כעדות ויזואלית יחידה לאירוע קיימים הגדר והשער שבנתה אמי כמה ימים לאחר מכן. אלו חלק מהמחירים לטיול ברובע הילדות והנעורים. במטוטלת שבין הקסם להתפכחות.

האם גם היא פחדה מצליל עקבותיה כשהסתובבה בלילות לבדה בתקופה האחרונה, ועוד בדרום העיר?  האם היא ממשיכה להסתובב גם עכשיו, כשאין אף אחת להימנע ממנה? בשלב מסוים הפסיקה לחזור הביתה. לילה ועוד לילה הסתובבה ברחובות וסירבה לחזור. "איפה את?" אני שולחת לך אחרי חצות, היא לא עונה. "למה את לא חוזרת?". "תגידי רק שאת בסדר". לא עונה. ובסוף, לקראת שלוש, או אם מכריעה אותי קודם העייפות: "אני הולכת לישון. השארתי את הדלת לא נעולה". רק באמצע היום למחרת, שמש באמצע השמיים חסרת דאגות, מערפלת את חרדת האתמול, מתקבלת הודעה: "בסוף ישנתי אצל —" או: "לא יכולתי לחזור אתמול. תאמיני לי שעדיף ככה". ואני חושבת: מה קרה? איך את מרגישה? את בסדר? אבל לא כותבת דבר. האם באמת ישנה אצלה? אולי הייתה אצל מישהי אחרת? האם פחדה כשהסתובבה לבדה? מה אעשה עכשיו?

הפעם הזו עלינו ארקי, שוסטר ואני במעלה הסמטה עד סופה, שער גן ילדים, ואז פנינו ימינה, הפניה היחידה האפשרית, לסמטה נוספת ההולכת לאורך גן זה וגן ילדים נוסף. בקצה הסמטה פנינו שמאלה, אז חצינו את הכביש בזהירות (בשל שוסטר הלא צפויה, שבאה תמיד כמה פעימות לב או החסרתן אחרינו, אבל טפו טפו טפו נוהגת בזהירות), אל עבר גינה קטנה בצורת טיפה שבה השניים נוהגים לעשות צרכיהם, ונקודה שבה, לרוב, שוסטר משתהה, עד שאנחנו חוזרים לקחת אותה אחרי שסיימנו לעשות טיול יותר נינוח בלעדיה. את המקטע הבא של הטיול הספציפי איני זוכרת, שכן המסלול נהלך כל כך הרבה פעמים באותם ימים. סביר שהשארנו את שוסטר בגינה, הקפנו את הבלוק הסמוך, וחזרנו מהצד השני לאסוף אותה. חצינו את הכביש חזרה, שוסטר אחרינו באימה ובהצלחה, והתחלנו לחזור הביתה.

חזרנו אל הסמטה ממנה באנו, הפעם עושים את כיוונה ההפוך, מימין לנו גדרות גני הילדים. על שלבי הגדר של הגן הראשון (מכיוון זה) תלוי מבנה יצירתי שהכינו הילדים, מורכב מחלקי בקבוקי פלסטיק שנקשרו בחוטים צבעוניים.

מתי יבוטל המרחק

לאורך צדה השני של הסמטה, גדר אבן נמוכה ומעליה מתרוממת צמחיה המסוככת על מתחם המקיף בניין מגורים ראשון, ובהמשך כניסה אל בניין תאום, החולק איתו את המתחם הסגור, והמשך גדר האבן הנמוכה והצמחייה. שני צדי הסמטה, הן גדרות גני הילדים הן גדר מתחם המגורים, מייצרים הפרדה ברורה ומבוצרת מהרחוב. מבנים של אהבת בטון וגודל, הישמרות מעין חיצונית, זהירות מזרים. בקצה המדרגות של הכניסה לגן הראשון, שער ברזל נעול ועליו שלט בצבעי אדום ולבן : 'להסתכל למצלמה כשמצלצלים!'. לפעמים השכונה מתהפכת.

בערך באמצע הדרך ישנו לוח מודעות עליו מודבקות כרזות של הצגות ילדים וחוגים באזור לצד מודעות פשוטות, בכתב יד או בדפוס בסיסי במחשב, של אנשים – מבוגרים או צעירים מדי – המציעים עצמם כבייביסיטר או דוגווקר.

אני מורידה מבטי אל הרצפה, להצטרף אל שדה ראייתם של בני לוויתי: החתולה והכלב. רצפת הסמטה מרצפות גדולות, בגוון לבן דהוי, מחוספסות. מתחת ללוח המודעות של הגנים, עשרים סנטימטר אולי מתחת פני ארקי וקצת מעל פני שוסטר, יש תלולית חול שמקורה לא ידוע, אולי שארית מהשיפוץ שערכו בגן השני במהלך הקיץ. קצת אחריה לכיוון הבית בוקע פתאום אופקית מהקיר ענף לא דקיק של עץ, וממנו יוצאים ומתפצלים ענפים נוספים ועליהם עלים ירוקים היוצרים יחד מעין סככה ליצורים קטנים שחייהם קרובים לקרקע. התלולית וסככת הענפים הם מוקדי עניין קבועים לארקי ולשוסטר (גם להם, כמו לי, היתפסויות כאלה, אבל שונות). הם נתקעים ומרחרחים ומסתובבים על מקומם שם.

סמוך לתלולית עמוד חשמל עבה וגדול. בהליכה הזו, בעוד ארקי ושוסטר מתחתיי בענייניהם, מודעה שמודבקת על העמוד שובה את תשומת לבי. על נייר A4, בהדפסה ביתית צבעונית, נראה תצלום של חתול ותחתיו כיתוב שחור על גבי לבן. התצלום הוא שמושך את עיני. וכשאני אומרת מושך, אני מתכוונת באופן מיוחד, יותר מהמבט שאני ממילא נותנת בכל דבר שנמצא בהישג-עין. וודאי במסלולים החוזרים על עצמם ברובע הזה, למדתי לעומק כל שריד מודעה דהוי, פחית שבוקע ממנה ציץ צמח, וצבע מתקלף מעמודי הרחוב. אבל יש את הדבר השובה את העין, המנקב, שחודר את הסריקה השיטתית, האובססיבית, אחרי כל גירוי לעין, כל פריט מידע, כל דבר חדש שאפשר להידבק אליו או להפנים אותו. על מנת שאוכל להיתפס במשהו, להינצל.

אז זה אומר שנפרדנו?

אין בתמונה הרבה פרטים. רוב רובה חתול. יושב על מיטת יחיד, אולי ספפה, ניצב גבוה על ישבנו ורגליו (לא משתרע או שוכב). על ראשו מונח כובע בוקרים קטן ממידתו. הוא מתבונן הצדה, אבל כמו נראה שהוא מודע למצלמה. פרצופו רציני ולא נינוח, מבויש אולי. מתחת לתמונה כתוב:

"אביתר הוא חתול ביישן שאוהב להיות בבית. הוא נעלם לפני כמה ימים ובטח לא מוצא את הדרך הביתה. הוא לבן עם כתמים שחורים ועיניים ירוקות בהירות. יש לו כתם שחור כמו של פרה על הגב בחיבור לזנב. הוא מאד חסר לי"

מתחת לכיתוב, שורה של פתקיות אולד-סקול, מוכנות לתלישה עם השם "אבי" ומספר טלפון.

התמונה מפריעה לי וצובטת את לבי. מעוררת בי אי נחת. אך איני יודעת להגיד למה.

אז מה אעשה עכשיו

אני מגוונת את המסלולים בימים הבאים. אומרת לשוסטר וארקי בקול שאני מכינה להם הפתעה, שיהיה להם קצת מעניין. בעצם, אני חייבת לשמור לעצמי על האפשרות למציאות-עין חדשות, מבקשת לשמור על טריות חושיי. הליכה ועוד הליכה. קישוש מילה למילה בדרך אל עבודה חסרת תוחלת. עוד פרק. עוד הליכה. לא מתקדמת.

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. אימייל אחד, אורח נדיר, נח בתיבת המייל שלי:

"מצטערת על איך שדיברתי.

כואב לי עלינו, אבל ככה זה

אני צריכה את הלבד".

אז זה אומר שנפרדנו?

אביתר – חלק א'

* מוקדש לחתולי זכרה לברכה, הידועה בכינויה "החתולה הזקנה", שפסעה בחיינו שלוש-עשרה שנים בחרישיות ובמתיקות. חתולה חסרת פינות חדות ונבונה, שלימדה אותנו שאפשר להאריך ימים כחתולת חצר גם בעדינות ובהמתנה.

פעמיים ביום אני מורידה את ארקי, הכלב של אמי. פעם אחת, ירידת צהריים, לרוב בשעה ארבע וחצי (אחרי שאמי הורידה אותו ירידה ראשונה בבוקר מוקדם). פעם שנייה, ירידת ערב מאוחר-לילה, בשעה עשר וחצי. יש תזוזות קלות לכאן או לכאן. מצדי: אם אני מתמהמהת עם ארוחת צהריים או רוצה לראות עוד פרק בסדרה ומצדו: אם הוא מראה לי סימן כלשהו של דחיפות. קלות משום שבימים אלה אני נעדרת כמעט לחלוטין מחויבויות לעולם החיצון, והוא כלב כמעט נעדר מימיקה, עם הוויה עמומה, צייתן וכנוע מאד, שאריות פוסט-טראומה שדבקו לדפנותיו הפנימיות.

יש משהו בהליכה הזו, הידועה, שלא נמאס עליי אף פעם. על-אף שכל התנאים מזמנים זאת לכאורה. אנחנו הולכים באותם רחובות, עושים את אותן הפניות, עוברים ליד אותם ציוני דרך. אני דווקא משתדלת לגוון מטיול לטיול, אף פעם לא נוקטת ברצף, או אפילו בקרבת זמנים, באותו המסלול. אבל האופציות מוגבלות. גם אלמנטים שלכאורה יכולים להשתנות, המקומות שבהם הוא עושה פיפי וקקי למשל, מתגלים כמוגבלים. הוא חוזר על בחירותיו שוב ושוב. אפילו השינויים "הפתאומיים" שאנו עושים בפעמים ששוסטר החתולה מצטרפת אלינו (קורה עכשיו יותר ויותר, ככל שמתחמם) – עצירה במקום וריצה מבוהלת חזרה לכיוון ממנו באנו, שינוי חד של נתיב ההליכה, חצייה מסתערת של הכביש – כל אלה כדי להרחיקה ממוקדי עימות שונים, די חוזרים על עצמם. ובכל זאת, אני תמיד מוצאת עניין מסוים, גם אם לאה ומונוטוני, בעצים ובמטפסים, בבתים מסוימים בדרך, במשחקי האור והחושך על הדברים, בקיצורי הדרך שאנחנו לוקחים הידועים רק לנו .

בעצם, גם העניין חוזר על עצמו, תמיד נרקם סביב אותם מוקדים:

החצר הפנימית של הבית הפרטי על פני הכביש הראשי, זה שנותר על כנו מקדמת דנא (מקדמתי), של משפחה אחת בת כמה דורות, מסקרנת. זהו בית כפרי שנלקח מאי שם והוצב כאן, ובני הבית החיים בתוכו, אולי מוזיקאים אולי רק בנות יש שם, בעלי הילה ספרותית או קולנועית, על-אף שאני כמעט לא יודעת עליהם דבר (כיצד הם מצליחים להיוותר כל השנים נעלמים, מסתוריים כל כך. ואולי אין בהם דבר);

הרטיבות והרוח הפתאומית שיש תמיד, אפילו בערבים חמים, במדשאה הקרובה לקצה העיר. היכן שאני תמיד מניחה שהכלב היה רוצה לעשות צרכיו (כנראה היכן שאני, אם הייתי כלב, הייתי מוצאת לנכון לעשות את צרכיי), אבל הכלב (בכל זאת מפגין איזה גרעין עצמיות משלו, ישר כוח) מושך מאד לגינת הכלבים, שבשעה זו של ירידת הערב מאוחר-לילה, תמיד ריקה;

היעדרו של צליל-עיר ונוכחותו של ניחוח כפרי-משהו, בעמידה במגרש החול הכתום שמוצהר כי 'בקרוב' יהפוך לגינה אורגנית, בעוד ארקי ושוסטר עושים את צרכיהם, בה בעת, כל אחד בפינתו הקבועה. ומכאן: הקסם שבחתולה שמסנכרנת צרכיה עם כלב. ההמתנה לגלות מאיפה תצא לאחר שנעלמה בין הגרוטאות שמסביב למגרש החול;

העניין חוזר ומתגלה בכל טיול. לא רק באותם מוקדים מסוימים אלא גם במעבר המסלול כולו, שכן המסלולים האלה שבהם אנחנו פוסעים מסביב לבית אמי, שמתרקמים יחד למעין רובע, הסמטאות והגנים, הרחובות הקטנים והראשיים (אבל בעצם רק 'קטנים פחות'), הם נופי שנות סוף ילדותי ונעוריי. התקופה הכי רציפה בהווייתי (התקופה שנותנת לי את המושג הרציף ביותר של הווייתי). הלכתי בהם פעמים כה רבות, לעתים בדרך למרכז העיר אבל ברוב הגדול של הזמן בלי יעד, בשוטטות לבד או עם חברה, או בקבוצות מופרעות מחפשות להפר גבול כלשהו, קונקרטי או מופשט, או עם איזה בן שתעה לדרכי. ישבתי על ספסלי העץ הרבים, הנעוצים כהפסקות על שולי הדרך, עישנתי עליהם, בשכיבה או ישיבה, כל כך הרבה סיגריות שפלא שנותר משהו מהריאות (שבצדקנות וניקיון הכפיים אליהם נוטה הלב בשנים האחרונות, הולכות ומתנקות). ועל אף שהעבר הזה נראה לי כמו זמן שנהלך ונחווה בידי אדם אחר, ילדה אחרת, יש תחושת קסם נלווית לצפייה הזו, בדימויי מנורת הקסם המוקרנים על קירות המסלול, על גדרות ומבני בתי הספר הרבים פה באזור, על בנייני המגורים, על חומת הפנימייה שאת ילדיה אף פעם לא ראיתי אבל שמעתי אותם חיים.

אני הולכת עתה את ההליכה הזאת שוב. השנה התחלפה לחמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה על הכדור, ואני בת 33. אני משתדלת לנהות אחר דימויי מנורת הקסם המזגזגים על אישוניי, נדבקת אל המרכיבים הקטנים שהרובע הזה, הקפוא בזמן, מזמן לי. אני בת 33 ואני מחכה לה אצל אמי שתאמר לי. מה קורה איתנו, מה קורם עור וגידים.

זוהי עיר עוד אחת מערי השרון, שכונת מגורים ממוצעת לגמרי (מכונה, בגנריות כפולה, 'שכונת הפרחים' ו'דגניה'). היא משתנה ומתפרקת משנות נעוריי הלאה כמו העולם כולו. הוא ממשיך, לא צועד במקום. אני יודעת, אבל מתנגדת, בהמתנה, מנסה להילחם באמצעות ההליכה החוזרת, בכוח החודר את ההיקסמות. זה מצליח לי, בינתיים. אחת לכמה טיולים, עדיין לקראת-קיץ, עדיין לא קיץ ממש, אנחנו מצליחים: ארקי, שוסטר, ואני, עוברים תחת שדרת גפנים, הולכים בכרמים.  

הפרה שנשברה – חלק ד' ואחרון

כל ימי השלג הייתי בחדרי. חמישה ימים שבהם נברא בודד העולם. פעמיים ביום יצאתי לגיחות קצרות וממוקדות לשירותים ולמטבח לצרכיי הבסיסיים, וגיליתי חללים נטושים מאדם וחיה. פעם אחת נשמעה דפיקה בדלת. בדיעבד, צלצלו בראשי כמה דפיקות שקדמו לה, אלא שלקח להן זמן לנקב מבעד לקליפת מוחי, מבעד לשכבות הדימויים שמיסכו את הכרתי כשמיכת פליז חמימה. חדרי כולו היה כבר דחוס-חום.

"—" קולה של שותפתי קרא בשמי, כאילו קראו בו לראשונה.

"אני חייבת להתאוורר, רוצה ללכת לעיר העתיקה?".

לא עניתי. לא רציתי ללכת, כן רציתי להגיב (הנימוסין מחייבים). אבל לא יצא לי קול. שכחתי אולי איך לממשו.

כמה שעות אחר כך, כבר התחיל להחשיך, שמעתי את קולה שוב. בלי דפיקה, מדבר כמעט בלחש ובמתיקות, מבעד לדלתי: "העיר העתיקה הייתה ריקה. את לא מאמינה. אכלתי חומוס במסעדה חפורה בתוך קיר ונכנסתי לכנסיית הקבר ויצאתי חיה (כאן צחקה) השלג מגיע עד לברכיים".

הקשבתי

"גם בעיר עצמה אין כמעט אף אחד."

המשכתי להקשיב אבל היא נאלמה-נעלמה.

"ידעתי", אמרתי לעצמי לראשונה בקול, והוא נשמע צרוד (פתאום חשבתי, בראשית ודאי היו יסודות העולם צרודים, מגומגמים, ההתחלה לא יכלה להיות חלקה ורכה), מוקדם עדיין לצאת.

"את רוצה לעזור לי להכין בתים לחתולים למטה?, הם קופאים", נשמע שוב קולה המתוק של שותפתי.

"איפה נמצא קרטונים?", שאלתי את עצמי בקולי החדש ובמוחי נצרף לסימן הלשוני דימוי של קרטון. אז בא והתיישב בו חתול. שותפתי אולי לא שמעה אותי, יותר לא נשמע קולה.

בבת אחת נעלם השלג. נחשפו היסודות שראיתי מבעד לחלוני: המכוניות החונות, אספלט החניון, הבוטקה של השומר, פחי האשפה המתפקעים מימים רבים ללא פינוי, שביל האבנים המוביל אל מדרגות המלון החרב. כולם חדשים, נקיים, מנצנצים תחת השמש החדשה, מתגלים בכוחותיהם. אני לא התגליתי ככה אלא כמו קולי: צרודה. לא הבקעתי מבעד לשתיקה שעטפה את חדרי וראשי אל בוקר חדש, אלא מגולגלת בתוכה נפלטתי החוצה, אל הגלגלים השבים להשתקשק, אל קו 19 וממנו אל האוניברסיטה ובתוכה במעלה המדרגות וההר אל בית המדרש. חזרתי אל שולחן הלימוד עייפה וקמעה מאוכזבת. לא הצליח תהליך ההתגלגלות, לא נהייתי בזכות המילים לאדם אחר. ובעוד אני תקועה בכך, בחוסר ההשתנות, מזג האוויר התחמם.

הפרה שנשברה

למדנו אז גמרא הדנה במשנה "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה", הנכללת בעולם הסכמי השמירה, דהיינו בדיונים בהיבטים שונים של הסכמי עבודה, ובאחריות האומן או בעל המלאכה כלפי עבודתו וכלפי החפצים בבעלות אחרים שהוא עושה בהם שימוש במסגרת עבודתו. על פי המשכה של המשנה, במקרה הנידון על השוכר להישבע בפני הבעלים וכך הוא מתפטר מאחריות, ואילו על השואל לשלם לשוכר על הפרה. רבי יוסי מביע תמיהה על פתרון זה, ואכן, זהו מצב נוגד הגיון לכאורה: הרי על פי השכל הישר הפרה שייכת לבעלים, ולכן היה הגיוני שהוא זה שיקבל פיצוי כלשהו על אובדנה. כמו-כן, צפוי היה שהשוכר יישא באחריות כלשהי על האובדן, קל וחומר שלא ירוויח מכך.

בהמשך הסוגיה טוען ר' זירא שלפי שיטת המשנה יכול להיות מצב שבו הבעלים בעצמו ישלם לשוכר, ועוד יותר מפרה אחת. הוא מתאר את המקרה הבא: השוכר שוכר את הפרה מהבעלים למאה ימים ובמהלכם חוזר הבעלים ושואל מהשוכר את הפרה לתשעים יום. לאחר מכן השוכר חוזר ושוכר שוב מהבעלים את הפרה לשמונים יום ואז חוזר הבעלים ושואל אותה ממנו לשבעים יום והפרה מתה בתוך ימי השאילה. במקרה כזה, על כל שאילה ושאילה של הבעלים – שתיים בסך הכל – הוא חייב לשוכר פרה אחת. הבעלים שאל מהשוכר שתי פרות לחוד ולכן צריך להחזיר שתי פרות.

על שיטה זו אומר רב אחא מדיפתי לרבינא כי מדובר בפרה אחת שנכנסת ויוצאת ממצבי אחריות שונים. בשל כך, הוא שואל, מדוע שהבעלים ישלם לשוכר שתי פרות. רבינא משיב שמכיוון שלא ניתן להחזיר את הפרה עצמה, הבעלים משלם על ההתחייבות ולא על הפרה, ומבחינת התחייבות היו כאן שתי פרות, לא אחת. מר בר רב אשי מציג הבנה אחרת: אכן יש כאן שתי פרות, אבל אחת שאולה ואחת שכורה. השוכר יקבל לידיו מהבעלים פרה על "השאולה", ובזו שבמקום ה"שכורה" ימשיך לעבוד עד להשלמת ימי השכירות ואז יחזיר אותה לבעלים.

אני לומדת את הסוגיה ביחד עם חבריי לחברותא, שוברת שיני-מחשבה כהרגלי, מנסה להחזיק משפט אחד שלם בראשי, וכל פיתול מפיל את כולו לקרקע. כבר שעה ארוכה שאנו לומדים ובוקר מוקדם עדיין. קודקודינו נוטים זה לזה, מוחותינו נוקדנים-דקדקניים, נטולי לחלוחית. בד בבד, במוחי שלי בלבד, הולכות ומתרבות פרות. עוד פרה, ועוד אחת, הן בוקעות אצלי בראש, מועברות בין השוכר לבין הבעלים רצוא ושוב, ונשארות. אנחנו מתקדמים מילה אחר מילה, הם נוהגים נטולי ידיים, ואני עם אצבע יד שמאל מחזיקה את המילים שלא אפול מהשורה, מטיילת אל רש"י ואחר כך לתוספות, וחוזרת חזרה אל הגמרא. היום מתקדם ואורות הנאון דופקים בראש. אני מפלבלת בעיניי, קולות התלמידים הצעירים הרבים שהצטרפו לאולם בשעות האחרונות מתגבהים כקירות צליל המאיימים להתנפץ על גולגולתי. במקרה בוחן קיצוני פרטי שעולה במוחי, הבעלים והשוכר, בסחרור מסוכן של החלפת ידיים, מעבירים את הפרה יום יום מצד לצד. לא רק שתיים, אלא חמישים פרות, אחת לכל יום שאילה, עוד אחת ועוד אחת. הן באות ואינן הולכות. מתכנסות, נאחזות בקרקעית השכל שלי. הן גודשות את מוחי, מצטופפות, גודשות מקצה לקצה עד שמסתירות את פני השטח כולו.

עיניי פנימה, אני רואה, הן מתקבצות כולן סביב משהו. איני מצליחה לראות אך אני כבר יכולה לדמיין. הן גועות, אינן מקבלות את ההיגיון התלמודי, הן תובעות, אי אפשר לקבל עליה החזר! ואני נושמת עמוק, נו פרות, לכו מכאן. פוקחת עין ומוודאת שחבריי לחברותא אינם מבחינים שמשהו אינו כשורה, כלומר שאני מוסווית, אילמת כהרגלי, סתומה. אחד-שניים-שלושה נדנודים של ראשי, על דרך כפיפות קדימה-אחור של תלמידי חכמים, אני מצליחה: חמישים הפרות התובעות החזר על אמתן-הורתן-חברתן מתנדפות, מפנות דרכן, ונותרת על הקרקע של מוחי רק הפרה האחת ההיא, האמיתית, כלומר ההיפותטית-האמיתית, זו שנשברה.

נשברה.

איזו מילה איומה. ויזואלית כל כך. אוצרת בתוכה מראה קבוע, אסוני. כמו "הסתלקה", שאוצרת בתוכה התנדפות פתאומית, התאיידות, פרידה שהיא העתקת נשימה, נקיפת חומר ברורה בחלק העליון של הגרון. אני מבינה שזוהי כנראה תולדת הקסם או הזרות שמבצבצים מהפער, מהמרחק הלשוני-תרבותי ביני לבין המילים הללו, אבל הדימוי הויזואלי מסרב להימחות. פניה של הפרה על קרקעית מוחי לבנים מזוקן, היא מדולדלת כולה. עצמותיה בולטות בכאב מבעד לפרוותה הזיפית המלוכלכת. ודאי שתקרוס תחת העול, תחת עבודת כל ימי חייה הרזים, ללא הפוגה. חיי עבדות ללא גאולה.

ואני מצטערת עליה, פרה היפותטית מסכנה. ובעצם לא רק פרה היפותטית, אלא פרה היפותטית של לפני יותר מאלף חמש מאות שנה. רק עצמות, אם בכלל (היפותטיות), נשארו ממנה. נדמה לי שמשהו אצלי לא כשורה. אני מבקשת את סליחת חבריי לחברותא, הולכת לשירותי הבנות, נכנסת לתא שירותים כדי להירגע. ונכנסת לי מבחוץ מחשבה: הצער על הפרה הזו לא יאה כאן, כמו שאסור להתפלל במקומות מריחים. אני מנגבת דמעה אחת שהצליחה להשתחל מלבי הקפוא, הסדוק, החוצה.

בסופו של הלימוד אני אוספת את חפציי, נדחקת אל טרמפ חביב מחבריי לקבוצה, נפלטת לבדי אל מרכז ירושלים, ליד ביתי, היכן שספק קדוש ספק רגיל, וכיווני האוויר מרובים מדי, מסוכסכים עם עצמם. העצב על הפרה הזקנה שנשברה, ממשיך לשחק בי. אני משתרכת דרך החניון הנקי אל שביל המרצפות אל המלון החרב. סוגרת את הדלת על העיר, אך היא אינה מרפה. חיית צעצוע, אני לה או היא לי. אני תוהה, זהו הרי רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו', איך יכול להיות שחם לי כל כך. אני מכבה את התנורים, נותנת לחום להסתלק מבין החרכים הבלתי נראים אבל הידועים כבר של החלון והדלת, והחום איננו הולך. משהו, ללא ספק, התחיל להתעגל ולהינמס. הצער המילולי הנוקב על הפרה ההיפותטית מתערבל ומתרבה בתוכי, הופך מיץ חם וסמיך, מתחדש.

שנה מכאן, כשאקפל את קיר הדימויים וחפציי ואעזוב את ירושלים, כבר אהיה מבושלת-מגושמת שוב. נטולת חן כדרכם של הלוקחים חלק, המתערבלים בהוויה המתפעפעת והלא-מוסדרת של החיים. נטולת בית מדרש ואפשרות לגאולה מוסדרת, מזיעה הרבה יותר, בעלת חיות (וחתולים).

הפרה שנשברה – חלק ג'

בקו אלכסוני תלול מטה, במרחק מה מהדבוקה המרכזית וקרוב אל הדופן הימנית של השולחן, היכן שהקיר הפניני העכור כבר מושפע מעט מהירוק העמוק של הקיר הסמוך ובו החלון, גלויה אורכית עם פרצופה של איימי ויינהאוס. זוהי תוספת חדשה יחסית לאוסף ואחת מהגלויות הבודדות שלא אספתי בכוחות עצמי אלא הגיעה עד אליי. מתנת פרידה מל', חברה מחיים כבר כמעט-מתים, שמסרה את הגלויה בעודה עומדת על קרחון שבאותם ימים התנתק ממני והלאה. היא הביאה לי אותה על סמך אהבתי הידועה לגברת הטובעת.

פרצופה של ויינהאוס ממלא כמעט את כל שטח הציור. מהמצח ועד הסנטר, ומלחי אל לחי (לבי אומר: מדחי אל דחי). מחוץ לפריים: שיער, אוזניים, צוואר. שטח המשולש הקטן שנותר בין קצה הלחי לסופו של מה שהיה במקור בד ועתה נייר קשיח, צבוע שחור. גבותיה שחורות, עיניה מאופרות בשחור הכבד המוכר, נמתחות החוצה ומעלה בפס אייליינר גס, זה שכינו באחד מהסרטים הרבים שעשו עליה וגמעתי בלי מעצור חרף איכותם, "איפור מלחמה של היוצאת לקרב". שפתיה ורודות-סגולות, פתוחות מעט ונגלית מבעדן רמיזה של שיניים ולשון, בתנוחה שמשווה לה מראה מעט מטופש. מבטה מטה והלאה, כמשוקעת אלי תהום. "רגליה יורדות מוות" (משלי ה, ה), עלה הביטוי לא פעם בהתבוננות בה. לא ציטוט כתוב על הקיר, אלא כזה שמצוי ברשימות הציטוטים שהסתובבו בראשי באותן שנים (גם בתוך הראש קירות נוספים ועליהם קונסטלציות דימויים ומילים נוספות). עור פניה כחול. כחול לא טבעי, כחול המושג מאשליית תאורה, כחול שכוונת מכחולו היא בשורת מוות. בפרצופה החתוך, חסר המסגרת האנושית, היא מזכירה לי את החייזרית הפלאית של 'האלמנט החמישי', שרה אופרה שקול אדם לא יוכל לה (והראשונה להיפגע).

באלכסון עולה ממנה, קרוב עוד קצת אל קצה השולחן, גלויה מוארכת נוספת ובה ציור של פרח אדום. הוא נראה לי תחילה כמו היביסקוס אהוב-ילדותי אבל שנים אחרי רכישת הגלויה אני לומדת מהכותרת שזהו פרח אפרסק. מתוך שמש שחורה יוצאים חמישה עלי כותרת אדומים גדולים, וביניהם נפתחים-נשלחים בשלושה כיוונים שונים עלים ירוקים עם קווים שחורים מדגישי תבנית. הרקע בז' עכור. בתקופה אחרת, שבימי השלג נראית כמו גלגול חיים אחר, כתבתי בעיפרון על החלק העליון של הגלויה, מעל הפרח ועל רקע הבז', "גולדמן", והכוונה לסבא רבא שלי, שלום גולדמן ז"ל, אביה האובדני של סבתי עליה השלום, כדי שאזכור להמשיך ולהילחם על סיפור הגאולה שביקשתי לכתוב לו. בשלב זה עוד קיוויתי, שמרתי לו (ולעצמי) אמונים. לא ידעתי שלא אצליח. עוד קצת לכיוון קצה השולחן, על פתק דביק צהוב, מלבני וגדול יותר מהורודים, ציטוט מתוך היומנים של וירג'יניה וולף: "יום שבת, 17 בנובמבר. הערה: ייאוש נוכח איכותו הגרועה של הספר. אינני מבינה איך יכולתי בכלל לכתוב דבר כזה – ועוד בהתלהבות שכזאת. זה היה אתמול. היום אני שוב חושבת שהוא טוב. הערה, בתור עצה לווירג'יניות אחרות עם ספרים אחרים, שכך דרכו של עולם: למעלה למטה, למעלה למטה – ואלוהים יודע את האמת".*

מעל סופו של השולחן ממש, סנטימטרים אחדים ממפגש הקירות, על הקצה התלול של רכס הדימויים המתרומם מעל השולחן, תמונה שצילמתי אני, לפני אלפי ואלפי שנים, כשגרתי בפריז, על הארץ שהיא כוכב, פיתוח מסרט שצילמתי בהולגה. בחלקה הארי של התמונה מופיעים שני פריימים שהונחו בטעות זה על גבי זה (מסוג הטעויות שכל מי שמצלם בהולגה מחכה ומצפה להן), של עצים קירחים בגני לוקסמבורג בזמן חורף, ועליהם-בתוכם מאנֶז', קרוסלה עם אורותיה החגיגיים הצהובים-כתומים-מוזהבים, זוהרים למרחוק בגלל האור החורפי. אל שארית שטח התמונה פולשת תחילתו של פריים נוסף, גם בו עצים קירחים. על האדמה בפריים המרכזי, ועל השמיים והעצים בפריים השני, חולשים נצנוצים אדומים-ורודים שמקורם לא ידוע, אולי מפריים נוסף שעיקרו חסר. כמעט ונתתי את התמונה הזו כמה פעמים בעבר, מנחת אהבה. רציתי לכתוב מילים ולמסור הלאה, כבר הכנסתי למעטפה והוצאתי שוב, לא היה באמת למי.

תמונה קפואה בזמן של הקיר בימות השלג: הספינה השטה הרחק בים הזהוב-ורוד-כסוף, האישה העגומה של מודליאני, הנערה הישנה שנת צהריים על מיטת היחיד, האנשים המחכים לספינה על רכס הצופה למפרץ והספינה הטבועה, איימי ויינהאוס, פרח אפרסק. בין הדימויים מטיילות מילים של אריאל זינדר, בעל ספר ירמיהו, נטליה גינצבורג, וירג'יניה וולף וגם כמה שלי (ובמילים בפרק זה, מטיילות-מתחבאות מילותיו של יאיר הורביץ).

הדימויים הויזואליים והמילוליים שעל הקיר ניחמו אותי שנים רבות נחמה פורתא. הבטיחו לי שהייתי פעם מלאה, שרציתי, גם אם באותו זמן בו התבוננתי בקיר כבר לא זכרתי. אבל בימי השלג כבר התחלתי להבחין ברזונם. הבטתי בהם והם ניבטו לעברי קפואים, תקועים, דלי אפשרות להיפתח. שנים רבות ניזונתי דווקא מהפער ביני ובינם, ממה שקורה (או לא קורה) בין הקרניות שעל פרצופי לשטח הנייר שעל הקיר. והנה עתה ניצב מול מבטי מצבי, כלומר ניצבתי אני, מולי, כהווייתי. קונסטלציית הכוכבים הייתה לסד קפוא, סט עצמות יבשות, משקף-כולא אותי בתוכו, בקור מוכר היטב. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו'. הקור היבש הזה, שיאו של תהליך ההידקקות, עד שפני השטח הפכו זכוכית, חומר שאין לו סבילות למכה הזעירה ביותר. עד שעל פני הזכוכית מילים מתגלות באדים (אך הן אינן מספיקות). מזל שהשלג הצדיק הסתגרות בבית.  

מתוך: חירות של רגע: פרקי יומן, תרגום: אלינוער ברגר, כתר, 2011

הפרה שנשברה – חלק ב'

כל קירות חדרי עירומים למעט אחד. ימים קרים, מים נערמים קשים, לבן על גבי בוץ, קרקע הרחובות. אי אפשר – וגם איני רוצה – לצאת. שותפתי והאחים החתולים, אי שם… מחוץ לשדה ראייה ושמיעה. טיפוסים מבקשים להתכרבל, לנוח אצל, ודאי מתחממים צמודים מרובי גופים אל תנור מרובה צלעות. כבר כמה ימים שהם הלאה ממני. בחדרי, שני תנורים דולקים, אבל הוא אינו מוכנע לגמרי מקיפאונו. גבולותיו צלעות בולטות, חשופות וקרות והתנורים מנסים להמיס את בטנו. האור נלקח מהחלל באחת, נותר רק צבע דק מן הדק. איני יודעת מה מקורו, אם הוא שהצליח להסתנן איכשהו מבעד לשמיים הכבדים הנמוכים ולפתיתי השלג, או פועה חלושות מזוהר הנורה החשופה התקועה גבוה גבוה בתקרה (מסביב לה בולטים מסלולים מעגליים, זיכרון לנברשת שהייתה תלויה שם פעם, אי-אז בימי המלון ואורחו בתפוסה מלאה, הרצל). זהו לא אור ממש, אלא פני דמדומים, בלי קשר לשעה. נים לא נים בצבעים (או בהיעדרם). אור נר המרפרף כמחשבה קשה על היחלשות הראייה. מה יישאר לי אם אאבד את הראייה (מגיל כה צעיר עיניי מוכרות לקויות, ולמרות זאת ודווקא בשל כך, אני חייבת להיאחז בהן כמוצא אחרון וראשון, מוטל בספק וודאי). צלעות חדרי עוצרות את דממת השלג שבחוץ (שהרי איש לא הולך ברחוב במזג אוויר שכזה, אני מדמיינת. מבעד לחלון רואים רק עד שער היציאה של החניון, עם המכוניות הדוממות כבדות תחת השלג). גם אצלי שאון שתיקה. קירות חדרי עירומים, קרים. למעט קיר אחד.

בשבתי, לבדי, אל שולחני.

מעל שולחן הכתיבה, בגובה המבט הפוגש את הקיר, מרקע ההתבוננות שלי. במהלך שנות העשרים, עם כל מעבר עיר-דירה-חיים, אני מפרקת ומדביקה מחדש סידור כזו או אחר של דימויים על הקיר: תצלומים וגלויות שקניתי, אספתי, וגזרתי בדרכי, וברווחים ביניהם, ציטוטים שנקרו או כריתי בדרכי. בתום ההדבקה: קונסטלציית כוכבים נבחרת מנצנצת מעל השולחן ומאירה את הדרך. ביוספרה מדומיינת של הנפש שלי. השולחן: לתקופות עליז ופורה, לתקופות דומם ועקר. עתה שקט.

בכל מעמד של פירוק והרכבה מחדש, גם המראות גם המילים עוברים סינון קפדני: אלה שיבחרו ויודבקו על הקיר (ובאיזה מיקום), אלה שיישארו במעטפת הנייר החום החתומה במגירה עד לבחינה הבאה, או חמור מכך: אלה שיוכרו כלא רלבנטיים ויזרקו. באותם ימים של רגע אחרי שיבשו מעיינות וגו', ההרכב שעבר בכברה כבר התחדד עד לשלד, נהיה לביוספרה מצומצמת ובסיסית מאד.

כל כך הרבה שנים ישבתי מול האוסף הזה עד שהיה והתעוררתי אצל השולחן ברגע, לגלות שמסביב לגלויות התחלפו הקירות, התחלף הבית (והאנשים), התחלפו השנים. אבל אם התחלפתי אני לא ידעתי לומר, שכן מרקע הדימויים שניבט בי היה פחות או יותר זהה.

בקו ישר מעל מנורת הקריאה שבקצה השמאלי של שולחן הכתיבה, גלויה רוחבית ובה נשקף נוף ים. רק משטח מים רגועים, נטולי גלים, ללא רצועת חוף, מתגלה תחת אור הירח. בעומק הפריים, קרוב לקצה הים הנראה לעין, סירת מפרש קטנה. מעל המים שמיים מרובי עננים גדולים ויפים, בחלקם בהירים בחלקם כהים מעט. הגוון השולט בתצלום הוא זהב-כסוף-לבן-ורדרד, והכל טובל בו. זהו אחד התצלומים הראשונים שצולמו, מ1856, של גוסטב לה גרא (gustav le gray), והוא נקרא "Brick au clair de lune'. זהו הדימוי הנקי ביותר באוסף, והוא מרבה להיבחר לקיר. כמה שלא אנסה להתקרב אליו, לעד תשאר הספינה באותו המרחק. הוא נותר יפה-לי, בלתי אישי, קבוע, מנחם.

באלכסון מגלויה זו ומעט מטה לכיוון ימין, גלויה נוספת, מהפורטרטים של מודליאני, איני יודעת את שמה. הכיתוב מאחור מהוה מהדבקות חוזרות ונשנות על הקיר (הקירות). הציור כולו נשלט על ידי גווני אדום, חום, בורדו ושחור. יש בו אישה גבוהת צוואר כיתר נשותיו המצוירות. הגברת הזו, אולי בת עשרים או שלושים, היא עגמומית, לא מרוצה, לא טוב לה. כתפיה שמוטות וצרות, נמשכות מטה אל עבר זרועותיה ואל הרצפה. השפתיים האדומות כהות יותר מהפנים קפוצות, מוחזקות באופן לא נוח קצת מעלה מדי, הסנטר מובלט קדימה בשל כך, העיניים והגבות נופלות יחד מעט מטה באותו כיוון עם הכתפיים השמוטות. נראה שעיניה, החומות יותר מאדומות, מימיות משהו. העיניים והשפתיים והבגד דומים בצבעם לרקע שמאחוריה (קיר? דלת? גם לה יש קיר משלה, אם הוא שלה). העור הבהיר שלה מובלט החוצה ובכל זאת היא נראית דהויה, חסרת חשיבות. אבל אני מזכירה לעצמי, בכל התבוננות, שבכל זאת נתנה לו לצייר אותה, ישבה מולו שעות. ואני מגלה במבט המתייסר והלא מרוצה הזה, היגוני, גם כוח. אולי היא בכל זאת חזקה ומרשה לעצמה. אולי הוא אוהב אותה, והיא יודעת. על גבי הגלויה עצמה, בחלקה התחתון על פני השוליים הלבנים, מודבקים שני פתקים דביקים קטנים ורודים זוהרים. בימני הציטוט: "הגוף הוא ספינה הנושאת את מתיה' (אריאל זינדר, מתוך "פשוט", אוניות תרשיש), בשמאלי: "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו" (ירמיהו ט, כ);

אני מתקדמת על הקיר עם המבט עד לאמצעו של השולחן וקצת יותר אל החלון. אחרי משטח אטום בן כמה סנטימטרים של קיר חשוף, בצבעו הלבן הפניני המלוכלך, יש את דבוקת הדימויים המרכזית, שחורים-לבנים כולם.

החלון מאלחש את קווי הטיסה הלבנים בחוץ. התנורים דולקים, מחרישים את ימי השלג. כבר נהיה חם למדי. ואני במרקע אצל שולחני. אינני אוהבת אלא פינה, לפעמים.

חצי ראש מעל סופו של הים מ-1856, מודבק תצלום מרובע מכתב-עת צרפתי לצילום שגזרתי כמה גלגולים קודם לכן, ובו נערה שוכבת על מיטת יחיד רחבה. החדר המצולם כולל כמה פרטים: בצד הימני העליון של הפריים כוננית נמוכה מלאה ספרים, למראשות מציץ חלקה התחתון של מערכת סטריאו. בחלקה התחתון של המיטה, הקרוב למיקום המצלמה (ומאחוריה, אני מנחשת ואף בטוחה, ישנה צלמת) יש כרית מוארכת עגולה ודחוסה. אבל כל הפרטים הללו הם תפאורת רקע לפרט החשוב באמת: הנערה השוכבת.

אני רואה אותה מחלקה האחורי. מזווית שכיבתה רק קצהו של המרפק בולט. הגב קעור, מהישבן ועד הראש, בזווית לכיוון הכרית. קצת משיער ראשה בולט גם הוא, בקצה המיטה, אבל מרביתו, וכך גם כל פרצופה, מכוסה תחת שמיכה או ציפה. אולי שימשה לה כרית או מקום מחבוא במתכוון, אולי נרדמה כך בטעות. היא לבושה בשמלה לבנה (על פי מידת ההבחנה האפשרית בתצלומי שחור-לבן), ילדותית צנועה ומעומלנת. רגליה החשופות מונחות אחת על השנייה מיושרות ומוחזקות עד לגרביה ומהם נעליה, המוחזקות מחוץ למיטה.

(אולי, עיניי מתלבטות תוך העמקה, בימי השלג הדוממים האלה, נטולי המעש, או בימים אחרים, אל מול קירות אחרים, זוהי בכלל ילדה? איפה עובר הגבול ובמה הוא טמון, שבין ילדה לנערה? האם בכלל ניתן לדעת זאת מתמונה מתה? האם חיים/התבגרות/השתנות יכולים להילכד בתמונת סטילס? יכולים לשרוד את הפיכתם לטבע דומם?

הדבר הכי מעניין בנערה ובתמונה כולה, הוא התנועה שלה. גופה מתוח, מוחזק חזק, אבל בה בעת היא חץ מושלך, מטעם עצמה, מהנעליים ועד לציצית הראש. נראה שנתפסה באמת בשנתה, שאין כאן העמדת פנים לשם התמונה. בגלל לבושה המלא, ומשהו שלא הצלחתי אף פעם לשים עליו את האצבע בהוויית התמונה הכוללת, נראה שזו שנת יום, שינה באור המלא. כל הדימוי אומר דיכאון, היעלמות, משבר נעורים או בית, בדידות אדם צעיר בתוך המשפחה. חשבתי פעם שאם אוציא ספר אשתמש בדימוי הזה לעטיפה. אבל בימים האלה הדימוי דוקר כמו נעץ את עיניי, איזה ספר. חלוד וקהה-חוד הנעץ ומכאיב מאד.  

בתחתית הדימוי המרובע, לרוחבו, מודבק גזיר של נייר פרגמנט כמעט שקוף, ועליו הקטע היחיד שכתבתי אני על הקיר. קטע קטוע, לא מוגמר, שדפקתי בתקופה אחרת על מכונת כתיבה: "לפני שהלכה פנימה אל הגלים הייתה צעד אחד לפניי לכיוון הים, הבטנו יחד על ספינה אחת ששטה שם, כנראה ספינת דייגים מעזהה* מיפו. אחרי שהצביעה על הספינה רצה אל המים והגלים לקחו את הגוף שלה עוד קצת ועוד קצת פנימה. לא חזרה. הבטחתי שאחזיר אותה, חיה או מתה אמרתי אחזיר אותה מה שיהיה, שההורים שלה לא יגידו שלא* איבדתי אותה, כי לא איבדתי אותה" 

מימין ובצמוד לתצלום הנערה השוכבת מודבקים אחד מעל השני שני דימויים-אחים, גם הם מעולם המים. בדימוי העליון, שהוא גם הדימוי הגבוה ביותר במערך הכולל על הקיר, רואים קבוצה של אנשים לבושי שחורים, למעט הילדה הקטנה ביותר הלבושה לבן, עומדים עם גבם אל המצלמה, על קצה צוק, מעל מפרץ רחב ופראי המוביל אל הים. שרשרת הרים סביב המפרץ מכתרת כמעט את כל הפריים. מול האנשים, כנראה היכן שהולך מבטם, ספינת מפרש גדולה ומפוארת באה במים, מקושטת מפרשים כספינת פיראטים. מוחי מקודד את הפרטים, המפרשים, בגדי וכובעי האנשים, כמשתייכים לתקופה אחרת, אולי הויקטוריאנית. התמונה כולה דרמטית, בניגודי השחור ולבן שלה, בטקסיות המושגת מעמידתם המצפה של האנשים, בחומרת הסבר של התקופה האחרת. היא נרשמת אצלי כתמונה אסונית של טריפה.

שנים אחר כך, ודאי הרחק מימי השלג אך איני יודעת לומר בדיוק מתי, ההתבוננויות במרקע אינן מעוגנות או ננעצות לציר הזמן, כשהורדתי אותה מהקיר והייתה בגפה, אני רואה שהיא פחות מבשרת-רע משזכרתי. התשובה לכך, אני מבינה, נמצאת בסמיכות לדימוי-האח שמונח בימי השלג מתחת (וגם בימים רבים אחרים בקרבה מרובה). דימוי דומה כל כך עד שנראה שהם משתייכים לאותה סדרה (איני יכולה לדעת בוודאות כי לא שמרתי את עקבות המקור). גווני התמונה דומים, הים דומה בפראיותו, ספינת המפרש המפוארת המופיעה בו דומה גם היא, התקופה האחרת נראית אחרת באופן דומה (אבל כמובן כל אלה גם לא דומים ממש, או לא דומים מספיק, גנריים). אבל בתמונה זו הספינה שקועה עד אמצעה במים, לא טובעת אלא טבועה כבר עד נפש, אבד עליה הכלח להינצל. במוחי התמזגו שני הדימויים לדימוי אחד: האנשים העומדים-מצפים על הצוק מתבוננים בספינה טבועה, שלא תגיע אל החוף. כמתגעגעים.

על חלקו העליון של הדימוי העליון מודבק פתק דביק ורוד זוהר קטן ובו ציטוט מתוך ספרה של נטליה גינצבורג "קולות הערב": "בסיפור הזה המקומות והאנשים בדויים. הראשונים לא נמצאים על המפה הגיאוגרפית, והאחרונים אינם חיים ולא חיו מעולם בשום מקום בעולם. וצר לי לומר זאת, שכן אהבתי אותם כמו היו אמיתיים".** בכל פעם שאני קוראת את המילים הללו, אני מצטערת שאין לי מספיק אנשים דמיוניים שהמצאתי להתגעגע עליהם.

* כך במקור

** תרגום: מירון רפופורט