בהתגנבות אל תוך שעות הלילה המאוחרות של שבת, עירומה מתחת לשמיכת פוך דקה ויעילה, התחלתי לרתוח. בן זוגי נגע בכתפי הקרובה לגופו, ונצרב, הוא סימן: "את רותחת", וגלגל מעליי את השמיכה, להשיט לכיווני קצת אוויר. כנראה שנרדמתי. התעוררתי קפואה. הסדין והשמיכה שסבבוני היו רטובים מזיעה. סתמתי מעליי את גולל השמיכה הכבדה ודחיתי אותה מעליי מיד חזרה, מגעה הרטוב והקר דחה אותי. "קר לי", סיפרתי לר' שלידי. נרדמתי שוב. אחר כך קמתי, שטופת זיעה, עם שתי חולצות ארוכות שמתישהו לבשתי עליי, הפלתי אותן רטובות לגמרי על הרצפה. לא הצלחתי לנשום אוויר חדש, החדר היה יבש כל כך, תנור הסלילים שרף את כל הלחות מן החדר החוצה. הלכתי להשתין שוב, לחצה לי השלפוחית. פעם שלישית או רביעית. הנחתי את הראש על הכר הרטוב ופיללתי לשיגור באחת אל הבוקר. כמה זמן יכול הלילה להתארך עד אליו? ככה בלי הנחה? קמתי לשירותים שוב. הצעדים הספורים מחדר השינה לאסלה, כפות רגליים יחפות על משבצות חשופות, העבירו בי רטיטות קור. "את תתקררי ככה", אמרתי לעצמי, הולכת על הרצפה, מתנדנדת על חוט רעיון, בין כאבי מחזור סתם למשהו-לא-לגמרי-בסדר-קורה-פה. התיישבתי על האסלה, ניתקתי את כפות הרגליים מן הרצפה הקרה, אבל המשכתי לרעוד. חזרה תחת השמיכה הנופלת כבד עד אינסוף על הגוף, הגוף – ממריא אל שיא החום, מחליק מטה אל הכפור. עוד ועוד שמיכה. מעל הראש, כמו במערה עתיקה. הראש שוב מונח על הכר הרטוב, נדחה, מסתייג, מתכחש, עייף מדי למצוא יבשה. הגוף מוקפץ בשנייה אל קצה החום, מחליק במהירות מטה, נמוך, ונמוך עוד יותר. תרמסוטט שפקע. מנגנון הויסות של הגוף יצא משליטה. ר' נכווה מגופי, שחרר את פלג גופי העליון –פעם תחתון – חליפות – מהשמיכה, ואני הזדחלתי את דרכי חזרה. הוא היה פקוח עיניים איתי בחוסר מנוחתו של הגוף. עד שותף לרטט, בכל אחת מנקודות הקדחת על פני השעות. לא ישנו כל הלילה.

משם ואילך, הזמן אינו מחולק לדקות, או שעות, או סדרי אור-חושך, אלא לחילופי צמרמורות, למקטעי שינה. הגוף דוחף קדימה כספינת לילה עמוקה באמצע צהריים, מנסה ללא הצלחה להתמיר לטובה תופעה מתהווה. אני ערה-ישנה. אני לא לגמרי בהכרה. על הגב עם רגליים ישרות עד הקצה, על צד ימין בתנוחת עובר, על צד שמאל עם רגל ימין מלופפת על רגל שמאל, ברך קרובה לבית החזה. לא נוח, לא נרפה, עד כדי ייאוש.  מאובנות האיברים; הזוויות החדות – או המעוגלות מדי – של האיברים ביחס למזרון; המבואות הסתומים של האיברים; הייתי רוצה לחלץ עצמותיי חילוץ סופי. אבל הגוף בסופיותו המרחבית עד הודעה חדשה. אני מודדת את עצמי, ומודדת שוב, ושוב. שני מדחומים. הם ממוססים כל תחושת שליטה. 37.1, 37.4, 36.2, 36.7, 37.4. בהפרש קצר מדי, במהירות גדולה מדי. היה 37.8 אחד? בדיוק התעוררתי, העיניים עוד לא היו מאורגנות. עכשיו 37.0 שוב, שנייה אחר כך. אבל זהו הרגל ילדות ישן ותו לא. איני זקוקה לכלום כדי לדעת, משהו קורה פה. הגוף עובר משהו. עובר דרך משהו. או יותר נכון: משהו עובר דרכו.