כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת ללכת (גם לכתוב). אני מעדיפה הליכה אל יעד מוכר, במסלולים שהעמקתי חפור בהם כבר, או דווקא בהימור על שינויים קלים, בלתי צפויים, המפתיעים גם אותי. אני מעזה, לפעמים, ללכת ללא יעד ברור, שם טמון החשש, אך גם סיכוי למשהו חדש לגמרי.

קונטרס ובו שני סיפורים שלי, בעריכת עודד מנדה-לוי ובהוצאת הבית המשמח שהקים – ״תרסט״, יצא בשבוע שעבר לאור ולחנויות הספרים העצמאיות. זמין לרכישה במחיר שווה לכל נפש גם באתר ההוצאה. אשמח שתדפדפו ותקראו

לפעמים בת אדם ממתינה טרוטת-עיניים בשעת בוקר בתחנת אוטובוס בשכונה היקפית של העיר ומתקשרת אליה בת אדם אחרת לומר לה שמצאה ומצאה חן משהו שכתבה, ותקרא בציבור את הדבר בשלמותו, ואף מזמינה אותה לשיחה. (לפעמים = לעתים רחוקות, אך נחמדה העת).

ביום ראשון הקרוב, השמיני באוקטובר, בשעה 14:00, עלית קרפ תקרא בזום את סיפורי "בסלוניקי" במסגרת "ומי בסיפור" של מועדון הספר הטוב בספריית בית השחמט. אחר כך אשוחח איתה ועם הקהל קצת על כתיבתו.

הסיפור פורסם לראשונה בגליון "שיטוט" של כתב העת המעולה "גרנטה" ואפשר לקראו כאן.

הנה גם פרטים על האירוע ועל אחרים במסגרת שיצרה ומנחה עלית, ולינק להרשמה מראש למי שמעוניינ.ת.

ימים טובים,

נועם

הבלוג ישן אך לבי (כך מסתבר) ער.

ממש לאחרונה פורסם סיפור קצר שלי באתר "מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר", בשם "אודה לדובי".

אשמח אם תקראו,

ימים טובים,

נועם

אתמול הושק הגליון החמישי של "לכל הרוחות", כתב העת של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. נושא הגליון הוא "פג תוקף", ויש בו קטעי פרוזה, שירים, תרגומים, ומסות. מסה שלי, "לא למות לעולם", נמצאת גם היא בתוכו.

הנה היא (יש באתר גם אפשרות לדפדוף מקוון בכתב-העת)

אשמח אם תקראו ושבת שלום,

נועם

עשר בבוקר, אני עושה פיפי של שעמום. הטלפון שלי, המחובר למטען בחדר השינה, מצלצל. יש משהו דפוק בטלפון הזה, הצלצול שלו נמשך עד אינסוף. זה נראה לי כמו באג טלפוני, תבנית טכנית שגויה, ולא כמו עניין אנושי. אני לא יכולה לדמיין אף בנאדם שממתין מהצד השני כל כך הרבה זמן. אני לא מתאמצת להספיק, אני באמצע. ממילא לא דחוף לי כל כך לענות. מיציתי את האבחנות וההנחיות. אני שוטפת ידיים והטלפון מצלצל שוב. אולי זה כן הגורם האנושי. עם ידיים מלאות סבון אני מוותרת ועונה. "חשבתי שברחת מהבית", הרופא שלי צוחק. אני מגחכת חזרה. "את מרגישה טוב?", "כן", אני עונה. תשובה מוכנה מראש מאתמול, אחרי שעברתי שוב ושוב על רשימת התסמינים הנחשבים באתר משרד הבריאות. גם ברשימה הזו, כמו במכונה המכנסת מדדים, ההרגשה הלא-טובה שלי אינה נקלטת. "בואי נספור יחד את הימים בלי התסמינים", הרופא אומר ואנחנו סופרים. הוא מסכם, קצרות: "את בחוץ". הוא שמח שעברנו את זה בשלום. אני אדם חופשי, כנראה.

אני יושבת ליד המחשב, מעלה למודל תרגיל באיזה קורס, קוראת כמה מאמרים אינטרנטיים שמחכים לי בטאבים מקבילים כבר ימים. השמש עולה גבוה בשמיים. חבר שלי מתקשר, "את חופשייה!", הוא מחייך מבעד למכשיר, מעודד אותי לצאת החוצה. עבר ליד הים עכשיו, יום יפה כל כך. "אני יודעת עד מתי יש שמש", אני מתגוננת, "אני לא אפספס את החלון הזדמנויות. אני לא אתן ליום להיגמר מבלי שאצא החוצה". אבל עדיין לא. אפילו לא יצאתי מהחדר. אני יושבת על המיטה, מסתכלת על העצים מבעד לחלון.

ברגע של דחיפות אני חולצת את נעלי הבית, נועלת נעלי ספורט. אני יורדת את מדרגות העץ הלולייניות. משקלי מרעיד אותן ומתופף עליהן ברעש. הקומה למטה מסחררת את עיניי. אמי אמרה שסידרה וניקתה ושינתה מיקומי רהיטים, אני לא מצליחה לראות כלום. הכלב קם ממקומו לקראתי. נדמה לי שאצלו עניין הזמנים הוא הפוך מאצל רוב הכלבים. השבועיים שהייתי למעלה, בלי לראותו, היו לו כמצמוץ עין. הוא מכשכש בזנבו כאילו אתמול בלילה הורדתי אותו לטיול. אנחנו יוצאים מהבית, יורדים במדרגות. אני פוקחת למחצה את עיניי אל מול האור. חוששת להסתנוור. אולי כמו חוש הטעם והריח, ומאתמול גם נדמה לי שחוש השמיעה, גם הראייה אינה בשיאה. כל החושים משובשים מעט, חלקיים. כל הגינה של אמי נראית לי בצבע אפור. הצבעים לא ניגרים החוצה מהצמחים והפרחים כמו תמיד.

הכלב ואני זורקים אשפת מחלה, עושים סיבוב קל בשכונה. הרגליים שלי שמחות ללכת, להתקפל לכל המפרקים, נושאות את הטורסו בקלילות קדימה. בית החזה כבד יותר, הססני, השכמות מתיישבות מחדש, כמו לראשונה, קרוב אל עמוד השדרה, לכיוון החזה. אנחנו חולפים על פני המכולת, צועדים במעלה הרחוב לאורכו של פס המדשאה המוכר, פונים לכיוון גן השעשועים. הכלב מוביל אותי, מממש לרגע את הגנים הלברדוריים שלו. עיניי שורפות וסגורות למחצה מכל האפור.

בימים האחרונים כבר לא ידעתי לומר איך אני מרגישה. עניתי לכל השואלים: "יותר טוב, תודה", אבל כמה יותר אפשר. הקפדתי לציין שעדיין לא לגמרי נעים, לא מאה, אבל גם את זה לא הצלחתי לומר בדיוק. איבדתי אחיזה בסולמות ההשתפרות והניסוחים. הנחתי שאגלה מה שלומי כשאצא החוצה, כשאפסע קצת יותר מעשר פסיעות הלוך וחזור. לקראת סופו של הטיול הקצר, הכלב ואני בדרך חזרה, ועדיין איני מצליחה לאתר בגופי חולשה. אני גם לא מצליחה לאתר את היעדרה. איך מאתרים את מה שאין. כמו שלמדתי בימים האחרונים, זה מסובך כמו להבין שלא מריחים. לוקח זמן עד שקולטים (שלא קולטים). כשאנו פונים אל הסמטה נגלה לי חלוני הפתוח, עם המנסרה ומחזיק המפתחות בצורת סוס ים מוזהב. אני עוצרת. אני מרגישה יותר שם בפנים, מאשר היכן שאני עומדת. כתבתי פעם, ברומאן נעורים בוסרי שגנזתי, על התחושה המשונה שעולה כשאת עומדת ומתבוננת בחלונך מבחוץ. הגיבורה שלי אז הייתה מודרת ממשפחתה, התבוננה בחלון של מה שכבר אינו ביתה. אני מרגישה הפוך ממנה, שאין לי עוד מקום בחוץ. נדמה לי, שאני רואה את עצמי שם בחלון, מגניבה איזה מבט עמום על כלב בלונדיני ואישה חיוורת יורדים בסמטה, מודרים. חזרה בפנים, אני משחררת את הכלב בקומה הראשונה, חוזרת אל חדרי למעלה. אני עוד לא חופשיה.

אחד מן הספרים האהובים עליי הוא "משהו קרה" של ג'וזף הלר. הספר נפתח כך: "אני יוצא מן הכלים למראה דלתות סגורות. אפילו בעבודה, שאני כה מצליח בה עכשיו, מראה של דלת סגורה, לפעמים, די בו להפיל עלי פחד מפני משהו איום המתרחש מאחוריה, משהו העלול להשפיע עלי לרעה".* הפחד מדלתות סגורות, החרדה המתעוררת ממה שעלול להסתתר – ואללי אולי להתגלות – הוא כוח חזק שמניע את הגיבור. הוא מה שאזק אותי אל הספר. דלתות סמליות, חוסר-ידיעה, האימה שמסתתרת מאחורי צמד המילים "משהו קרה", בלהת הבלתי-הפיך בעצם. כבר יותר משבועיים שתחת קיומי רוחש כל הזמן מטען קל אך עצבני של חרדה.

מה ההפך מדלת סגורה? חלון.

החלון בחדרי הוא הנכס הגדול ביותר בו. הנכס הגדול ביותר שלי, בימים אלה. הוא גדול ופונה אל נוף כפרי ושקט. בשעות הצהריים, שמש נעימה מאירה את ריבוע החלון כולו וממנו כזרקור את פנים החדר, באותות מגדלור של חום. דרישת שלום מהחוץ. בימים הראשונים של מחלתי שכבתי במיטה, עם ראשי והווייתי כנגדו. היה לי קר מאד, סגרתי את כנפות הזכוכית כמעט לחלוטין. כשגייסתי כוח קצת פתחתי אותן והשארתי רק את הרשתות ביני ובין האוויר. בתואם, נהיה אביב בחוץ. כשבאו קשיי הנשימה, פתחתי את החלון לרווחה בעצת המומחים.

החלון פתוח אל כמה מאות מטרים של מרחב פנוי לכל הכיוונים. פסטורליה של בניינים נמוכים, אוויר, ועצים, שמכותרת בכמה בניינים גבוהים של רחובות סמוכים. זה השיכון הישן האחרון שנשאר באזור, עד שייכנע או יוכרח לשנות פניו בתמ"א. אנחנו עוד נאחזים. משמאל לחלון עץ ירוק-עד גמלוני, שהעלים שלו נעים ברוח כמו מראות קטנות זריזות והענפים שלו מתנועעים במעגלים מסורבלים בכיוונים מנוגדים. כשהשמש מתחילה בתהליך ההיעלמות, היא נחה אחרונה על ענפיו. מאירה את עליו מאחורה, הופכת אותם לזהב, ואז לשחור. מימין ומעט מאחוריו עץ דקל גבוה גבוה. עם צמרת קטנה יחסית לגובהו, כמו כלב כתום שעשו לו תספורת קצרה מדי, ועתה הוא נכלם. או קופיף עומד על מקל. ביני ובין העצים: משולש המקלט הציבורי, שפעם היינו מטפסים עליו עד שגידרו וחסמו את העלייה אליו, ועתה מטפס עליו – כך ממש – צמח ירוק משתולל. משולש אספלט תואם, באמצעו גינה עם שיח צהוב אחד, נושר. מולי ממש גדר חיה של הרדוף. מעבר לה, חצר הבניין השכן, עם דשא ירוק זרחני מסנוור, שגוזמים פעמיים בשבוע. שיער שגדל מהר. זהו הנוף היפה בעולם בעיניי.

ובכל זאת, אני מצליחה להתבונן בעד החלון מעט מאד. נשענת קצרות על אדנו, נחה על הכיסא שליד שולחן העבודה. זהו שיכון שקט, בלי הרבה עוברי אורח, וגם אני בעמדה נסוגה אל הפנים. בשבוע שחלף ראיתי מלמעלה איש הולך עם מסכה, שומר מרחק בפיקוח פנימי, ראיתי את חתוליי מגיחים מעסקיהם הסודיים בחצר עם הדשא הזרחני. מדי יום בשבועיים האחרונים דודתי הטובה הביאה לנו משלוח, של ספרים ואוכל. הניחה ליד הדלת, לצלילי נביחות הכלב, ירדה במדרגות והקיפה את הבניין לצדו האחורי, מתחת לחלוני. היא שוחחה עם אמי שבחלון המטבח בקומה מתחת. לא ניגשתי אל החלון לומר לה שלום, חששתי שטיפת רוק תנשור אליה ותפגע בה, או שחששתי שתחשוש מכך, אינני בטוחה. במקום, ישבתי ליד השולחן, שמעתי את קולה, חלקי מילים הבנתי, דורשת בשלום אמי ובשלומי. קולה של דודתי, הקול שאני מכירה מגיל אפס, אחד הדברים הבטוחים בעולם. זה לשמוע את העולם מעבר לזמן ולמקום בשבילי.  

בעצם, המגע הישיר אינו עם החוץ, אפילו לא עם החלון, אלא עם האור. זה מה שנהיה חשוב לי. מדי יום בשעה שלוש, כבר חצי-בריאה, אני יושבת במיטה, נשענת על הקיר שמשמאל לחלון, מתבוננת על קירות החדר, כתינוק המביט על מובייל: חצי חדר ריצודי אור משתברים ממנסרה, חצי חדר נצנוצי אור מתנדנדים ממחזיק מפתחות שקיבלתי מחברה טובה, סוס ים מפאייטים מוזהבים. אולי לא מובייל, אולי קרוסלה הפוכה מהחוץ לפנים, מארי-גו-ראונד. יש בחדר הרבה זמן לדימויים. אני מרוצה, מוחאת כפיים עם עיניי. בארבע וחמש, אני יושבת ליד השולחן ומתבוננת בעץ, באור שבתוכו. כשהוא מתמעט ונעלם זה סוף היום שלי. החלון הופך ריבוע שחור, סגור, חלון-דלת, ונופלת עליי עצבות קלה. לרוב גם מתחזקים אז הסימפטומים.

_{* בהוצאת זמורה, ביתן, מודן. תרגום: אופירה רהט.}

אחד הצלילים האהובים עליי בעולם הוא הצחוק של אמי מהקומה למטה, צופה בסדרת זבל איכותית, כנהוג אצלנו. גיליתי אותו בימים האחרונים, בתצורה שתפסו יחסינו בימים אלה, חיות קומה מעל קומה.

כשהסתבר לי שאני חולה, חששתי מאד שהדבקתי אותה, הרי הייתי איתה בימים שלפני הבדיקה. אומנם אחרי שהתחלתי להרגיש לא טוב שמרנו על מרחק, ובכל זאת, לא באופן מוחלט, ומי בכלל יודע איך קורית ההדבקה, אם מסכה היא דבר מועיל באמת, אם יש סיכוי שהקפיצה אותי לבדיקה ובכל זאת לא נדבקה. אמי נראית לי חסונה, איתנה, טפו טפו טפו. היא נראתה לי בסדר בימים הראשונים, ובכל זאת. אולי היא א-סימפטומטית, מי יודע איך זה נראה (או לא נראה).

הבית של אמי בית יחיד ומשונה. בית ישן, בבית שיכון ישן, ששופץ ונוספה לו קומה קטנה, מעין עליית גג, בראש מדרגות עץ לולייניות. עמוס חפצים, רהיטים ישנים ששופצו, ציורים של בני משפחה מדורות שונים, ומלא עציצים, ירקות ופירות לגדודי סועדים, וחיות קטנות וגדולות. כשאנה ממשרד הבריאות התקשרה, קיבלנו את הנחיות אי-התנועה: אני בקומה למעלה, אמי בקומה למטה, כל אחת בבידוד משלה. אפס מגע. מעתה והלאה, מותר לדברים לזוז בבית רק בכיוון אחד, מלמטה למעלה: אוכל, מצרכים שונים, בגדים ומצעים נקיים. אסור לי להחזיר לה דבר. אפילו אשפה וכביסה.

חיכינו שלושה ימים לתוצאת בדיקתה. כשגילינו שהיא שלילית, רווח לי מאד. גם לה, אם כי הייתה ממילא פחות לחוצה. היא אחות במקצועה, עובדת עם אחת האוכלוסיות החשופות ביותר למחלה, ובכל זאת, היא רגועה. אולי, אפילו הייתי אומרת, מאמינה. עד כדי כך שמדי פעם במהלך הבידוד הכפול שלנו הייתי צריכה לסכל את עלייתה במדרגות לכיווני. לסדר פינה זו, או אחרת בקומה, להציץ תוך כדי כך בשלומי. הייתי צריכה למנוע את קרבתה לגופי (אבל ממש לא בגופי).

אמא שלי עובדת קשה, למעלה מארבעים שנה. רוב השנים ביותר מעבודה אחת. הרעיון של יציאה לפנסיה נראה לה לרוב כמו מחשבה מגונה. בשנת הקורונה הזו, היא עובדת עוד יותר קשה מתמיד, בלחץ, בסיכון. חששתי שהדבקתי אותה, אבל דווקא על הבידוד שמחתי. כמעט שמחתי אולי. תהיתי איך תרגיש עם כל הזמן הפנוי פתאום מעבודה. אחד הדברים היפים שקרו בקורונה אהובתי זה שכמה אנשים קרובים אליי ששלחתי לבידוד, דווקא אלה שהייתי הכי בטוחה שיתבאסו, מצאו לעצמם זמן טוב של שקט. הפתיעו, ונהנו מהיעדר שגרה, מפנאי ממש. כך גם אמי, סידרה את רוב חדרי הבית, פרויקט שהיא מנסה להתפנות אליו, ובקושי מספיקה, כבר שנים. הכינה לנו שלוש ארוחות טעימות ויצירתיות ביום, ובין לבין העלתה לקצה המדרגות מיצים סחוטים, עוגות ועוגיות, צלחות של ירקות ופירות חתוכים. אחר הצהריים ירדה אל החצר היפה שהיא מטפחת ומגדלת מתחת לבית כבר יותר מעשרים שנה. לא רק מזון פיזי סיפקה לי, גם מזון רוחני, צילמה לי סרטוני חצר-חיות ייחודים במינם, תפורים בדיוק למידותיי הזניות-תמוהות הדומות לשלה, ופיתחה מתוך הבית ז'אנר חדש של תמונות סטילס: דברים משונים שאפשר לראות מחלון המטבח. היא שיכללה את שליטתה בסמארטפון לדרגת אמנות ממש.

כל זמן המחלה עד כה הייתי לבד בחדרי, אבל לא ממש הייתי לבד. שמעתי את קולה של אמי בשיחותיה ובצחוקה מלמטה, דיברנו בקול רם מקומה לקומה, עד שהתייאשנו ועברנו להתכתב בוואטסאפ, או לעשות זום – לפעמים שתינו לפעמים עם אחי ואחותי. הטלתי עליה כאמור בידוד מוחלט ממני, אבל אחרי שעברו כמעט שבועיים הסכמתי לאכול איתה מדי פעם, אני בקצה המדרגות למעלה, היא בקומה מתחת על כיסא באלכסון ממני, אנחנו משוחחות ונראות זו לזו מבעד לחרכי המדרגות הלולייניות. כל לילה לפני שהלכה לישון קראה לי בקול: "תתקשרי אם את לא מרגישה טוב, לא משנה באיזו שעה, הטלפון לידי".  "ומה תעשי?" שאלתי אותה, "אם אני לא בטוב". "מה זאת אומרת? אשים מסכה ואעלה למעלה". אחות פרטית אמא פרטית שלי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה הפחד הכי גדול שהיה לי זה שאשאר הערה האחרונה בבית. החושך של החושך של החושך של הלבד של הלבד בלב הילדה. גם היום, במידה מסוימת, כגדולה, זה שם במחשכים. על אחת כמה וכמה כחולה. גם בלילה, במחלתי, הייתי לבד, אבל אף פעם לא ממש. ידעתי שהיא שם.

ככה המשכנו שבועיים. המאכלים, העזרים וחפצי הבידור השונים, גם הסרטונים, נשלחו כולם בכיוון אחד, מחשש הדבקה: למעלה. שום דבר לא ירד בכיוון ההפוך. עד כדי כך, שהתחלתי לחשוש שעוד כמה ימים והבית ייטה על צידו, אולי יעמוד על ראשו אפילו, מהפרת שיווי המשקל הקבוע. מחר היא חוזרת לעבודה, אחרי בדיקה שלילית שנייה.

כמו שהתגנבה באחת, ככה התמעטה. אולי ברגע שבו נשענתי על הכורסא וחזרתי לנשום, אולי למחרת, איני יכולה לשים את האצבע על הרגע המדויק, משהו השתנה. לא החלמתי, לא הבראתי, אבל כבר לא הייתי חולה ממש. כאילו שיעור המחלה בדם שכך. בבוקר המאוחר התחושה כבר הייתה ברורה, ניתנת לאחיזה: שבתי להכרתי. שבה אליי איזו מודעות שהייתה חסרה לי, שהבנתי שחסרה לי, עכשיו שהבטתי אחורה על הימים הטרופים האלה שעברו. הייתי ממש אאוט. והנה אני חשה שאני מתחילה לחזור אל העולם, אל עדת האנשים. אני מקווה.

מאז שהתחילה הקורונה בעולם, ובטח כשהתחילה אצלי, הקפדתי לא לקרוא סיפורי מחלה. לא הקלדתי בגוגל מילות חיפוש קשורות, למעט פעם אחת לא מכבר, "קשיי נשימה בחולי קורונה", ברגע קשה כשחיפשתי הקלה. לא חיפשתי או ביקשתי להכיר, כי לא רציתי להכניס לעצמי רעיונות לראש. מה שבכל זאת הצליח לחדור לאוזניי, עבר את משוכות ההימנעות, זה שההחלמה לוקחת זמן. אנשים מדווחים על חולשה, היעדר חוש טעם וריח, ועוד מיני תסמינים משונים, חודשים אחר כך. הקורונה לא הולכת כל כך מהר.

ומה לגבי החזרה לעולם? אני לרגעים מעזה לשאול, חצי פנים אל העתיד, חצי שני מכוסה בחרדה. האחראית עליי במרכז הרפואי מתקשרת, נמנעת מלקבוע משהו שבועות או חודשים קדימה, מציעה לי להתחיל לבדוק אם אוכל להשלים את כל מה שהחסרתי ואחסיר בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה. אני מפלרטטת עם חבר שלי לגבי השאלה מתי נתראה שוב, הוא ממתן מעט את תקוותי. נראה שאף אחד לא רוצה לדבר איתי במונחים קונקרטיים, אם משום שלא רוצים להאיץ, אם כי לא רוצים להבטיח. מתישהו. לא עכשיו, לא ממש מיד. קחי את הזמן. ההחלמה הופכת למשהו ערפילי לגמרי. אני מבררת אצל חברה עם סיפור דומה שמנסה לחזור למקום עבודתה במרכז רפואי אחר: כבר שתי בדיקות מאחוריה, כל פעם התוצאה חיובית, היא ממתינה על הגדר. היא מכירה סיפורים על אנשים שחודשים אחרי הקורונה עדיין אצלם בגוף, או שייריה. ועל-אף שניסיתי להימנע, מתחילות להצטבר אצלי עדויות שונות: נראה שכמו לגבי המחלה, כך לגבי ההחלמה, כל אחד כותב סיפור משלו. אני תוהה איזה סיפור אני כותבת.

לפחות ברמה הבירוקרטית, של התוויות והסימונים, מתגלה במחוזי קלילות לא צפויה. רופא המשפחה שלי אומר: "את צריכה להודיע לי כשמפסיקים התסמינים, ואז אנחנו סופרים שלושה ימים, ואני מכריז עלייך כמחלימה". האחות מהמרכז הרפואי, זו שדחפה אותי לבדיקה שנייה זריזה, וששלחה את כל מי שהיה במחיצתי אפילו להרף עין לבדיקה ובידוד, מבררת ומודיעה: "את לא צריכה שום בדיקה, את יכולה לחזור ביום שני הקרוב, עברו מספיק ימים". מה יום שני, אני חושבת לעצמי, אני עדיין חולה. עבור שניהם, וכל מי שהם מייצגים, מסתבר, הקורונה שבדם שלי, אותה אחת שהעסיקה עשרות אנשים לפני שבוע וקצת, נהייתה לא רלוונטית, עניין שלי פרטי. אני שואלת שוב ושוב איך יודעים שאני כבר לא מדביקה, איך אני יודעת שאני יכולה לצאת החוצה, שלפחות מכיוון זה אני כבר לא-חולה. הגורמים השונים לא עונים תשובה ישירה, אבל חוזרים שוב ושוב למניין הימים: "בואי נספור מחדש, חלית בשבת, תספרי איתי, זה 1-2-3-…. היום ה-12 הוא טוב, או שניקח עוד שלושה ימים ליתר ביטחון, כבר עברת את שיא ההדבקה". אוקיי, אני מסכימה, גם אני מרגישה שעברתי את השיא, אבל האם אני עדיין מדביקה? ואיך יכול להיות שהרופא שלי סומך על תחושתי הפרטית, ועל האבחון שלי את עצמי אם יש לי או אין לי תסמינים? הוא לא זה שרק אתמול ביקש שאמדד באותו מכשיר נחמד מכנס מדדים כדי להירגע שאני לא צריכה ביקור במיון? איך יכול להיות שההחלמה מאויב העם, והיציאה החוצה למרחב הציבורי כשעד לפני רגע נחשבתי מצורעת, תלויה בתחושותיי הסובייקטיביות, בשאלה מתי אני מרגישה "בריאה"? אני לא יודעת על מה בעצם אני מתרגזת, או ממה אני מבקשת להירגע.

אני לא בריאה, עדיין לא. אני גם לא לא-בריאה. אולי הדרך החוצה, כמו הדרך פנימה, עוברת במושג גבולי של מחלה. הצלחתי לשבת היום שעה או שעתיים ליד שולחן העבודה שלי, לסיים איזה תרגיל לאוניברסיטה, לראות הרצאה מוקלטת. הקפדתי לשבת בפינה הזו בשעה של השמש הטובה, טבלתי את לחי שמאל באמבטיית שמש. צד שמאל של פניי התלהט, והרגשתי איזו צמרמורת עוברת לאורך הגב, באלכסון משמאל לימין, צמרמורת מוכרת, באה לביקור ידידות. כשירד הלילה, סביב חמש, הגוף פתאום נחלש. מה שהחזיק אותו זקוף וישר יחסית במהלך היום, התגלה כאוויר שיצא החוצה והצמיד באחת את כל האיברים, קרוסים. אני חוזרת למיטה, מתפיחה ועורמת כריות למשענת זקופה, מקריאה לגופי את הדיווחים מהימים הראשונים, לעודדו כילד: "גוף מתוק, תראה במה עמדת!". איני יודעת מה יהיה המשך מהלך המחלה. כמה זמן תמשיך להזדנב בתוכי, להתגנב עצלה בכלי הדם. איני יכולה לנחש מה יישאר אצלי זמן-מה. אולי: חולשה, שיעול מדי פעם, אותה צמרמורת שבאה לבקר. אין לי איפה לקרוא ואת מי לשאול, מסתבר שאני היחידה שאדע.  

מזל שלכתוב לא מבזבז נשימה, כמו שדיבור בקול.

אני ממשיכה לשכב במיטה. אתמול, שנייה אחרי שסיימתי שיחת מעקב עם רופא המשפחה, שווידא שאין החמרה, התחלתי להרגיש קשיי נשימה. הצלחתי לשאוף, ולנשוף, אבל באי נעימות כזו, אי נוחות, בואכה תעוקה. פתחתי את החלון לגמרי, עמדתי צמוד אליו, הראש ברחוב, נתתי לאוויר הטוב של הלילה להיכנס לי לנחיריים. עזר לי קצת. ראיתי סרטוני יוטיוב וקראתי עלוני הנחייה לנשימה נכונה, תרגלתי קצת פרנאיאמה. חשתי הטבה קטנטנה, ומיד חמקה לי. נכנסתי לאיזו בהלה. הרי קשיי נשימה זה הכסף הגדול, אם מגיעים לשם, הכביכול-שפעת הזו הופכת לסיפור אחר. רק המחשבה על הקושי לנשום, ההתמקדות בקושי, הניסיון להתרכז במיקומו בגוף, והקושי מכפיל ומחריף את עצמו. ניסיתי לתפוס את מוקד האחיות של הקופה, או רופא תורן, לא אכפת לי, רק מישהו שיגיד לי שזה בסדר ככה, שזה לא נהיה סופני באחת, שיהיה לי חלון הזדמנויות להציל את עצמי, וגם שיגיד לי מה לעשות עכשיו כדי שיוטב. שוב ושוב הקשתי על שלוחות שונות, חוזרת מעגלית לתפריט הראשי, מפספסת או מאבדת, קצרת נשימה, את מוקד האחיות בדרך. ניסיתי את מזלי באתר של הקופה, התקנתי איזו אפליקציה כדי שרופא יוכל לדבר איתי, והיא לא עלתה, התקשרתי למד"א לנסות שם, מישהו אמר שהם אולי מגיעים הביתה לבדיקת מדדים, אבל אני לא רוצה להטריח. ניסיתי שוב את המוקד של הקופה, שוב פעם לא הצלחתי לאתר את השלוחה. כל הסיור הזה רק גרם לי לאבד נשימה, לבלוע אוויר, להיכנס ללופ אוויר בתוך בלון אוויר, שאין בו מספיק חמצן כדי להירגע. אם הייתי זקוקה לעזרה דחופה מצבי היה בכי רע.

רופא און ליין מחייג אליי בוידיאו, מדבר אליי ממסך בצבע אוף וייט מטושטש, כנראה המצלמה מכוונת לתקרה. "מה הבעיה?" הוא שואל, ואני, שאוהבת לרוב לדבר, מנסה הכי קצר שאפשר. "מאתמול יש לי קשיי נשימה, אני לא מרגישה טוב". "את מסיימת משפטים", הוא אומר, "זה לא קוצר נשימה קשה. ארבע פעמים אינהלציה ביום ואם יש החמרה אז למיון". אי הוודאות, הפחד, הקמצוץ כעס על זה שהוא לא ממש עוזר לי: אם היה לי אוויר הם היו מתלבשים מולו מיד בכמה וכמה מילים מהירות. במקום זה אני אומרת "תודה" ומנתקת לקיר בפרצוף. מזל שפעם בשנה יש לי התקף אסטמה/אלרגיה בן שבוע, תזכורת לימי הילדות, אז יש לנו מכשיר אינהלציה בבית. מזל, או חבל בעצם, שיש לי איזו נקודת חולשה עם הריאות. אמי מעלה לי לקצה המדרגות את המכשיר, מוזרק עם חומר. אני שואפת 10 דקות, חשה קצת יותר טוב. אם כי הריאות שנפתחו, אני נזכרת עכשיו, נעטפות בטעם כסוף, מלאכותי.  

אני קמה רע, פותחת את החלון לרווחה. עושה אינהלציה עוד לפני הקפה. הטעם המר של התמיסה מתלקק לי מהשפתיים. אני לא חשה הקלה. אני מתקשרת למרפאת האם שלי, אחות מזמינה לי מד סטורציה ולחץ דם, אבל זה ייקח כמה ימים, "הרופא שלך לא יודע, הוא בעצם זה שהיה צריך להוציא את הבקשה, יש לך מזל שתפסת אותנו". אני מחכה עוד שעתיים וחצי, על הצד, עם כרית מוגבהת מתחת לכלוב הצלעות, בתנוחה שהציעו באיזה עלון אחרי שהתנוחות האחרות לא עזרו, מתרגלת שאיפה לבטן ואז לחזה, מוציאה אוויר בחישוק שפתיים, רודפת אחרי הנשימה. מסתחררת, אולי מעודף אולי מחוסר אוויר, איני יודעת, אבל זה לא משנה. בשלוש וחצי בדיוק אני מתקשרת לרופא שלי, הוא שומע את דבריי, אומר לי שאני מצליחה לסיים משפטים, אבל אולי אסע למיון. אני לא רוצה לנסוע. לא נראה לי שאני צריכה להתאשפז עכשיו, אין לי כוח אפילו להתחיל להתעסק בשאלות כמו איך בדיוק אגיע למיון, ומה יהיה על אמא שלי אם תצטרך להסיע אותי. אני מדמיינת בעל כורחי את האוטו שלנו, מאזדה לנטיס נמוכה לבנה, מתקרבת בסלואו-מושן בטרטור הרועם המוכר שלה אל הכניסה של בית חולים מאיר, כל החלונות פתוחים, אני צועקת אל המאבטח בכניסה: "אני חולה מאומתת, אני מתקרבת!". וכשאני לא צוחקת, אני מדמיינת אותי אומרת לאמי שלום בכניסה למיון, ויודעת שאולי לא אראה אותה יותר, אם ידרדר. אני מעדיפה לדחות את זה. אני מספרת לרופא שלי ששמעתי שמועה על נציגי מד"א שבאים עד הבית למדוד מדדים. "אני לא מכיר, אבל תנסי", הוא אומר לי, "אם לא – תחזרי אליי ונחליט אם את הולכת למיון. זה פשוט יכול להידרדר תוך כמה שעות. אני לומד את זה איתך, אף פעם עוד לא אשפזתי חולה קורונה".

הפעם הטלפון עובד. אני צריכה ללחוץ רק על מקש אחד כדי להגיע למענה של בת אדם ממש, היא מציעה לי להתפנות למיון, ואני שואלת בספק אם יש דבר כזה באמת, שהם באים למדוד מדדים, "בטח!", היא רושמת את הכתובת שלי, "אנחנו בדרך אלייך".  אני סוגרת את השיחה. בסדר, שיבואו. עדיף כך, "בטר סייף דן סורי", אמר מישהו. הרופא שלי? אמא שלי? אני?

אני עומדת בחלון הפתוח ומנסה לשאוף לקרבי את האוויר הטוב של אחר הצהריים. מביטה על נוף השיכון הישן, על המקלט המשולש ודשא הבית הסמוך, והדקל הגבוה שמתנשא מעל. עדיין אור. באחד מעיקולי הרחוב הקטן חונה עתה אמבולנס. מוזר, לראות אמבולנס שבא אליך. אני לא עומדת למות, ובכל זאת.

מתנדב נחמד ומבוגר לבוש בחליפת חלל לבנה נכנס אליי לחדר. אני באמת לא מרגישה טוב, אני רושמת לעצמי, כי אני אפילו לא מתעסקת בכמה חשופה הסיטואציה. הוא מודד לי לחץ דם, וחום, ודופק, והכי חשוב סטורציה. הוא מבקש ממני לנשום עמוק, לשאוף דרך האף ולנשוף דרך הפה. כל המדדים תקינים. יתרה מכך, הסטורציה שלי היא 100% אחוז. ה-100 נתקע על הצג של המכשיר המרובע המכנס את כל המדדים, כאילו לתקוע לי בפרצוף, לחגוג על אי הנעימות הקטנה שכל הזמן מקננת מתחת. 100 אחוז? אנשים בימים רגילים לא מגיעים ל-100, שוב פעם אני חייבת להצטיין?  ואיפה בכל המדדים נרשם הקושי שלי, ואי הנעימות, והבהלה? זה בתדרים אחרים? זה עדין מדי למכשיר? אבל זה שם.

המתנדב שואל אם אני רוצה להתפנות בכל זאת לבית החולים. אני אומרת שלא, מקשיבה למכשיר, ולא לתחושה הפנימית, שקשה הנשימה. המתנדב מציע כמה טיפים לנשימה ומוסיף מהלב: "גם אם את מרגישה לא טוב עוד שעה, תתקשרי אלינו, נבוא שוב. אל תרגישי לא נעים. בטר סייף דן סורי" – אה, זה הוא אמר. הוא אורז את חפציו ויורד במדרגות. שוב אני לבד בחדרי. אני יושבת על הכורסא המכוסה בשמיכת הטלאים הורודה, נושמת כמה נשימות. בהתחלה אני מסוחררת. מנשימה זו, או מזו שעונה לה, מבליעה של נשימה אחת אל תוך השנייה, אוויר בתוך אוויר. אחר כך אני נשענת לאחור וזונחת את כל ההנחיות: מהסרטונים, מהעלונים, מהמתנדב, שוכחת לנשום לרגע, חוזרת לנשום כמו שכולם נושמים כל הזמן, בלי לשים לב. אחרי כמה זמן אני נרגעת. מוטב לי. אני מתחילה להאמין למכשיר.