זה היה יכול להיות סיפור על נסיעה עם גוזל עורב למרכז החירום שמטפל בחיות בר. נסיעה שהתבשלה בלילה ובוצעה בבוקר הבהיר, והסתיימה אחר-צהריים בשיחה מרחוק עם הידיעה שהוא לא שרד. אבל זה לא. נסענו אני והוא בשתיקה. עומדים באורות האדומים ונוסעים בירוקים, אני בכיסא הנהג והוא בקופסת הקרטון המאולתרת המחוררת-אוויר, עד שהורדתי אותו באחד מיישובי השרון ונסעתי. בסוף הצטערתי שלא אמרתי לו: תודה על הנסיעה יחד, שכן הוא מת. אבל זה לא הסיפור (על-אף שגם הוא קרה). זה לא הסיפור כי זה לא הסיפור-ממש, וזה יכול היה להיות הסיפור כי זו בעצם תמיד אותה התנועה: נסיעה זמן מסוים בתקווה, תודה-על-הנסיעה-יחד, ומוות קטן בסוף (ולא petite-mort, במובן האורגזמתי, אלא במובן הסתמי של בוקר בהיר).

אני ודאי מנסה לאחוז באיזשהו סיפור. מנסה, והוא מסרב לי. מנסה לסדר את האיברים כולם בטור והם מתנערים ממני. הלב אמנם יורד לפעמים קו פשוט ואכזרי – נדיר – אבל המוח (שבתוכו לכוד הלב) מתפשט כמו רשת קורים אל הצדדים, כמו ענפים של עץ עתיק ובעל גוף, כמו דימום. אני מנסה להתחקות אחריו, אולי משם תעלה הצורה. מהלכו מסובך. הוא לא מתקדם ליניארית אלא מעמיק בדרכים עקלקלות אל תוך מחילת הארנבת, עדי זיכרון אחד, זה שצורתו הולך על ארבע מכוסה בפרווה אפורה-לבנה-שחורה ועיניו צהובות. אז אם יש סיפור, הוא עדיין פתוח. מתחיל אי שם לפני שנים בחתול שהיה שלי ונטשתי, ונגמר נכון לעכשיו באותו חתול (אחרי שמת וקם לתחייה כמה פעמים באמצע), באפשרות אולי-אחרונה שלי לקחת אותו חזרה אליי. אקח אותו, ודאי, מתישהו. שהרי אני לא רוצה שימות שוב, שהרי אני לא רוצה שלא תהיה לי יותר הזדמנות לכפר, שהרי הוא חוט שאפשר להמשיך ולתפור מסביבי. מתישהו, אולי כשיתקרר, כשירושלים תהיה אכזרית לו מדי. אבל קודם הכרח שאתמקם, שהדברים ביני ובינה ייעשו ממשיים יותר.

אבל הרי ההיצמדות הנוקשה לסיפור, דרך מוח דרך לב, היא רק משאלה סיפורית (וגרוע מכך, לחיים): שיהיה איזה סדר. הדבר הזה, הטקסט המתהווה, הוא לא רק הסיפור של החתול הזה, וגם לא של האהבה הזאת הספציפית. ודאי לא של הגוזל. זה לא סיפור אחד, או אולי אפילו לא אחד. זה המהלך המצטבר והמוכר של היום-אחרי-יום, חסר מוסר השכל וחסר תובנות, למעט אפקט ההצטברות המעייפת. מפתה היה לשים את הכל בתוך איזו לולאה יפה, שיש לה התחלה, ויש לה סוף (מצער), כדי שאפשר יהיה לומר: הנה סיפור על כך וכך (הגוזל המסכן). אבל הוא בא והלך מהר מדי מכדי שאספיק להתערבב בו, להתמקם בו ולרשום מתוכו. אפילו לא נתתי לו שם. ואפשר כאמור היה לבחור בסיפור תשתיתי יותר, שאני עדיין מסרבת לשחרר: חתול אחד, ספציפי, שלקחתי במכוון ועזבתי במכוון, וגופו השמנמן והמפונק מתפרש על פני כמה שנים קשות, ועכשיו אני מבקשת לתקן. ובה בעת אני חוזרת ואומרת (אחריי): כל מה שיש זה האפקט המצער (והמאלף, במידת מה), של ההצטברות. ובכל זאת, ואולי מכיוון שהוא לא הסיפור, אתן לגוזל את הכבוד הראוי:

גוזל של לילה אחד

השנה חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע על הכדור. לילה. הבית כולו טובל בשחור ובכהה. אהובתי ד' ישנה ואני עדיין לא, וגוזל אחד קטן גם כנראה ער. ד' עשתה את הסידורים. הסתמסה הסתמסויות מעיקות ותזזיתיות עם בחורה שנתקלה בגוזל ברחוב, ורצתה-לא-רצתה לעזור. היא ממהרת לעבודה, היא לא יכולה לשמור אותו אצלה, היא מאיימת שתשאיר אותו בקרן רחוב, ותמשיך בדהרה אל הלילה. כשהגעתי מאוחר מהעבודה כבר היה מונח בקרטון קטן מחורר מתחת לשולחן האוכל. הוא שקט מאד. "בדקת אם הוא חי?" אני שואלת את אהובתי ונותנת לה נשיקה על השפתיים. היא נמוכה ממני בראש וקצת, קטנה אבל חזקה מאד. "בואי נבדוק", היא מחייכת, ולוקחת צעד אחורה. אני כורעת אל הקופסה, סוקרת את החדר מסביבי לראות שאין במקרה חתול שתעה אלינו פנימה. אני מרימה את המכסה. פעם הייתי חרדה מאד מרגעים כאלה, של גילוי החיה. מה יש מתחת. כמו החרדה של מה שמסתתר מאחורי דלת, איזו אימה, רק שזו של הדלתות היא חרדת אנשים ואילו כאן מה מסתתר מאחורי מכסה קטן, בתוך קופסה, בין השיחים, כאן חרדה של חיה (וכל חרדה גרועה בדרכה). דפיקות הלב מיד מאיצות כנגד העור, של אמת היד, של החזה השמאלי ושל הצוואר. "בוא נבדוק" אני מחרה-מחזיקה אחריה, אומרת בעצם לעצמי. הוא מונח לו שם, בענייניו הלא ברורים, שקט מאד. אולי הוא חש באיזו נוכחות כהה ורחבה נפרשת מעליו, אולי הוא כל כך קודח ממחלותיו שהוא מרגיש את זה דק מן הדק, כמו מקור אור מבעד לעפעף עצום כבד. הוא נראה לי ירוד. "אין מה לעשות", אני אומרת לנו, למודת חיות ממתינות לפתרון, "נחכה עד הבוקר".

אהובתי סיימה את תפקידה במרוץ השליחים. במעשיות היא פורשת אל חדר השינה. אני סוגרת את המכסה ונשארת רכונה מעל הקופסה, כמו מחבקת, אלא מבעד לשכבות רבות של אוויר וקרטון. ממקום יושבי אני רואה אורות צהובים נדלקים וכבים במסדרון, אני שומעת אותה מצחצחת את שיניה, שוטפת את הפנים בסבון הפנים שלי. אני מריחה את ריח הניקיון שלי-עכשיו שלה משייט באוויר. אני עוברת לישיבה מזרחית ונשארת ככה זמן מה, לידו. מבעד למעטה הקרטון איני שומעת דבר. הוא שקט מאד. "בוא נבדוק", אני לוחשת לעצמי, ומרימה שוב את המכסה המחורר. הוא נמצא שם בדיוק כמו שהיה כשסגרתי עליו. קטן. שקט. אני מעזה לקרב אליו את ידי הימנית, יד השמורה לליטוף עופות. פלומתו הלוואי-שתגדל-להיות-נוצותיו שחורה דבוקה, רטובה. אני נוגעת בו והוא לא מגיב. אבל הוא לא-מת. רק קר ומאובן קצת. אני סוגרת מהר את המכסה, לא להתעכב יותר מדי על הרגע הזה, לעשות אותו בהיסח הלב. "אני מעבירה אותך אל חדר העבודה", אני אומרת וקמה איתו. מרגישה איך בתנועה ראשונה מהרצפה אל האוויר רגליו המשולשות ניתקות מהקרטון, מקווה שלא ניזוק בנחיתה הקטנה. אני מניחה אותו בפינת החדר. מרימה וסוגרת את המכסה כמה פעמים, מתחבטת, מתי להניף את הפרידה. אני כורעת אליו שוב: "אני הולכת לישון, לילה טוב". אני עומדת עוד רגע אחד בפתח החדר, משהו כבד דק יורד מאחורי מפתח הלב כשאני מכבה עליו את האור.

עוד שעה ארוכה אני מסתובבת בין החדרים. באפלולית שמופרעת קלות, בשטחים קטנים, באור מנורת הרחוב הראשי, ובתאורת החצר האחורית של השכנה, הנכבית ונדלקת אוטומטית אל מול תנועת אדם וחיה, גדול כקטן, שבחוץ. אני מצחצחת את שיניי בחשכה בחדר אחד, ומשתינה בחשכה בחדר אחר, ובודקת את מצב הכלים בכיור וערימת הכביסה בחדר ומרפסת שירות נוספים. כולם, כל החפצים, הרהיטים, אהובתי בקצה אחד של המסדרון והגוזל בשני, טובלים בחושך. אני עומדת בפתח דלת חדר השינה ומביטה בד'. גופה הלבן המלא מבפנים בבשר ושרירים ותהליכים סודיים פרוש על המיטה. מלופף קלות וחלקית בסדין-שמיכתנו. הגוף שלה רוגז גם בשינה. אני כמעט יכולה לראות איך נעות בו מתחת לעור תעלות מעבירות כאבים ומחשבות ועניין. אני אוהבת אותה. היא חדשה לי, מוכרת, ולא נהיית ישנה. אני נחה במבטי על חזה. אני שומעת את נשימותיה. עוד זמן מה אני נשארת ככה, עם הבית שנושם את הרוח הקלה בחושך, ועם הנדנוד העדין של החפצים, החיה והאישה הנטבלים הלוך וצא מהחושך אל זריקות האור. הבית מלא חפצים, בובות, דברינו, הם כולם שקטים עכשיו, ישנים או מעמידים פנים. חלקם מחכים אולי לרגע שאעצום את עיניי כדי לפצוח בתחבולות. לבי מפוצל לכל כך הרבה דברים, הייתי רוצה להידבק בכל אחד מהם, אבל אני משתדלת שלא. אני מפזרת את הענן האפור של הגוזל-עורב ממוחי, שומטת בזה אחר זה את המלחייה בצורת חתול, ובקבוק השתייה מזכוכית סגולה, ופסל הסירה עם המפרשים הפתוחים המדפדף ברוח שחודרת מבעד לחלון מרפסת השירות. מניחה לגלויות התלויות על חוט במסדרון, לבובת התאומות סיאמיות-קואלה שנרדמה באמצע תרגיל אקרובטיקה על המנורה בסלון. אסור לי להידבק באף אחד מהישנים מדי, לעתיד שאולי כבר לא אהיה כאן, וארצה שמשקל השקיעה יהיה כמה שניתן קל. אבל אל ד' אני כבר דבוקה.

אני קמה בבוקר למיטה ריקה. ד' כבר בעבודה, נערה משכימת-קום. נותרתי לבדי להרים את המכסה המחורר ולבדוק מה בישל הלילה. אני מגייסת שוב את היסח הלב. עושה את הפעולות מהר מהר לפני שאתעורר ואבין את מה שעלול להסתתר ולקרות. הוא שם. באותה התנוחה. שקט. אני מתקלחת ומצחצחת שיניים ושוטפת פנים ומורידה קפה שחור ובולעת צנים עם טחינה ועושה הכל מהר מהר (כמה שאני האיטית יכולה) תופסת אותו ביד אחת, יד שנייה מלאה בתיקים פנימה אל המושב שליד הנהגת וקדימה אל המרכז הרפואי שבשרון. מניחה אותו שם ממלאת טופס ולא מביטה לאחור, ואחר הצהריים הידיעה הקצרה וגו'. אפילו לא נתתי לו שם, אולי טוב שלא נתתי. אולי יישאר לי ככה כלילה מיותר. כל היום אני בעיר אחת וד' באחרת. כשאנחנו מתאחדות היא כבר ישנה. גופה הלבן המלא מבפנים שוב פרוש על המיטה כביום קודם. אולי נוצרת לה אט אט איזו יציבות. אני נשכבת על גבי בתנוחת השינה הרגילה ומניחה את ידיי על בית החזה. ראשי על הכרית הצמודה אל הקיר בצידו הצפוני של המסדרון, ולבי בצדו השני, היכן שאין אף גוזל המעביר את הלילה. שקט. קטן. "תנקס פור דה סוויט רייד", אני אומרת לבית הישן הטבול בשחור ועוצמת עיניים.