אביתר – חלק ב'

(טריגר תקיפה מינית)

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. עבודה אחרונה לתואר שפעם היה נראה לי כמו העתיד והיום מנותק ממני לגמרי, היא המחויבות היחידה שיש לי (וגם אותה אני מאיימת לפרק, שהרי איש לא מחכה לה בעצם). אני מצרפת אות לאות, מילה למילה, קוראת וכותבת בקושי. כושר הריכוז שלי דל. תודעתי אוזלת באופן פתאומי. נופלת אל בורות ריקים של עצבות שטוחה ודחוסה, מותקפת בפזמונים חוזרים המורכבים מתשובותיה הלקוניות של ד' לתחינותיי להבין ("אין לי תשובות". "המרחק הזה הכרחי". "תניחי לי לעבור את זה לבד"); משדרת בתגובה שאלות חדשות שאיני מעזה לשלוח ("מתי יהיו לך?", "מתי יבוטל המרחק?", ובעיקר ומתחת ומעל הכל: "אז זה אומר שנפרדנו?" ו"מה אעשה עכשיו"?). אם יש רווח כלשהו מהזמן הזה, הוא מעברו.

שרירי שכלי ולבי מדולדלים. בכדי שאוכל לעמוד במשימת הכתיבה לפחות באופן הבסיסי ביותר, אני קובעת פרקי זמן קצרים לעבודה. בין לבין אני רואה פרק נוסף בסדרה זו או אחרת. תיבת המייל שלי כמו עיר נטושה, תלתלי אבק חוצים אותה לעתים נדירות, אימייל הנקרה בדרך, לרוב לא אישי. הוואטסאפ שלי דומם, מהיעדר התכתבויות או מפעילות בקבוצות בלתי-אישיות מושתקות, לא נספרות. שיחות טלפון איש לא עושה היום, אני מעולם לא אהבתי.

המרחק הזה הכרחי

אחת לכמה ימים, אחת מחברותיי האמהות הטריות לוקחת אותי תחת חסותה לכמה שעות, של כרכור מסביב לעולל הרך, שטיפת כלים, השתרעות על הספה (לעתים נדירות, כזכייה בפרס, מול הטלוויזיה). אני מנסה להתאמן כמה שאפשר על נהיגה במכונית. מבקשת מאמי שליחויות קטנות (להחזיר חברה אורחת לביתה, לאסוף חבילה מסניף דואר מרוחק, למלא דלק). הנהיגה, ששנים רבות כל כך פחדתי ממנה, הפכה למטרה יחידה בימים אלה, שכן עצמאות היא עיקר ההבטחה שאני יכולה לקיים לעצמי בעצמי, וכן משום שהיא מספקת אשליה של התקדמות, תנועה. כשהאוטו אצל אמי, אני מסתפקת בטיולים בשכונה. תנועה בזעיר-אנפין. לכאורה תנועה.

תניחי לי לעבור את זה לבד

באחת מירידות הצהריים, אני נתקלת בתמונתו של אביתר. אני יורדת במדרגות עם ארקי, פונה בשביל הכניסה שמאלה (אחת מבין שתי האפשרויות הקיימות) והולכת על מסלול הלבנים האדומות אל השער הירוק, בתוך הגינה שאמי שתלה, ומטפלת בה בדרך המשלבת חינוך ופרא. בקצה המסלול, במרום שלוש המדרגות הקטנות, שוסטר מחכה לנו. אני מדלגת מעליה, ארקי הגמלוני מסתבך ברצועה מאחוריי. מסביבנו שוסטר מקפצת. על ספת הזברה שמתחת לעץ הדקל הגבוה, ראול שוכב ומתבונן בנו בעינו האחת. פרוותו שחורה-לבנה מבריקה. גודלו הפיזי מפואר כברדלס, גודלו הנפשי רדוף כקיפוד.

מתי יבוטל המרחק

המדרגות והשער הם לרוב הנקודה בה מתגלה אם שוסטר מצטרפת אלינו לטיול או לא, וכן השלב שבו אני צריכה להחליט אם אני רוצה לנסות להתחמק ממנה או לא (בהמשך הסמטה, למטה לכיוון המכולת או למעלה לכיוון סמטת גני הילדים, מתגלה אם הבריחה ממנה הצליחה או לא, ובעצם, מכיוון שאי אפשר באמת להתחמק ממנה, אם רצתה באמת לבוא איתנו או סתם עלתה את שלוש המדרגות כדי להמשיך ולהביט בנו בעוד אני סוגרת את השער על אפה הפחוס).

השער הוא גם המקום בו לפני עשרים ואחת שנה, כשהייתי בת שתיים-עשרה, תקף אותי אדם זר בטענה שהוא מוכר מעילים. הוא קפץ עם חליפת הספורט הטורקיז שלו מעל חומת האבן הנמוכה שסימנה את גבול בניין השיכון שלנו, מעל שלוש המדרגות, ונצמד לגופי. השעה הייתה שש בערך. חושך מוקדם של חורף. הטורקיז שלו נצץ בחשיכה, והוא פתח את הריצרץ' של מעילי הורוד. ברחתי ממנו אל חדר המדרגות החשוך, וממנו אל אבי שבדיוק בא לבקר אותנו, ויצא אחריו בריצה. משם נמשכו כמה חודשים של עדויות חוזרות על עצמן עם שוטרים שונים וזימונים למסדרי זיהוי שלא קרו לבסוף. כמה שנים אחר כך, ברחוב הסמוך, שאל אותי גבר מה השעה. הרמתי את ראשי וראיתי אותו, אבל הוא לא זיהה אותי. השיער שלי כבר היה קצר ומחומצן, והרכבתי עדשות מגע. אמרתי לו "ארבע עשרים וחמש" והוא המשיך הלאה. לא ידעתי מה לעשות. במשך שנים אחר כך, שנות החטיבה והתיכון, פחדתי לחזור לבדי אחרי רדת החשיכה ממרכז העיר, משום שהיה חשוך וצליל עקביי הדהד ברחובות רובע הפרחים, בלבדיות כזו. כעדות ויזואלית יחידה לאירוע קיימים הגדר והשער שבנתה אמי כמה ימים לאחר מכן. אלו חלק מהמחירים לטיול ברובע הילדות והנעורים. במטוטלת שבין הקסם להתפכחות.

האם גם היא פחדה מצליל עקבותיה כשהסתובבה בלילות לבדה בתקופה האחרונה, ועוד בדרום העיר?  האם היא ממשיכה להסתובב גם עכשיו, כשאין אף אחת להימנע ממנה? בשלב מסוים הפסיקה לחזור הביתה. לילה ועוד לילה הסתובבה ברחובות וסירבה לחזור. "איפה את?" אני שולחת לך אחרי חצות, היא לא עונה. "למה את לא חוזרת?". "תגידי רק שאת בסדר". לא עונה. ובסוף, לקראת שלוש, או אם מכריעה אותי קודם העייפות: "אני הולכת לישון. השארתי את הדלת לא נעולה". רק באמצע היום למחרת, שמש באמצע השמיים חסרת דאגות, מערפלת את חרדת האתמול, מתקבלת הודעה: בסוף ישנתי אצל —" או: "לא יכולתי לחזור אתמול. תאמיני לי שעדיף ככה". ואני חושבת: מה קרה? איך את מרגישה? את בסדר? אבל לא כותבת דבר. האם באמת ישנה אצלה? אולי הייתה אצל מישהי אחרת? האם פחדה כשהסתובבה לבדה? מה אעשה עכשיו?

הפעם הזו עלינו ארקי,שוסטר ואני במעלה הסמטה עד סופה, שער גן ילדים, ואז פנינו ימינה, הפניה היחידה האפשרית, לסמטה נוספת ההולכת לאורך גן זה וגן ילדים נוסף. בקצה הסמטה פנינו שמאלה, אז חצינו את הכביש בזהירות (בשל שוסטר הלא צפויה, שבאה תמיד כמה פעימות לב או החסרתן אחרינו, אבל טפו טפו טפו נוהגת בזהירות), אל עבר גינה קטנה בצורת טיפה שבה השניים נוהגים לעשות צרכיהם, ונקודה שבה, לרוב, שוסטר משתהה, עד שאנחנו חוזרים לקחת אותה אחרי שסיימנו לעשות טיול יותר נינוח בלעדיה. את המקטע הבא של הטיול הספציפי איני זוכרת, שכן המסלול נהלך כל כך הרבה פעמים באותם ימים. סביר שהשארנו את שוסטר בגינה, הקפנו את הבלוק הסמוך, וחזרנו מהצד השני לאסוף אותה. חצינו את הכביש חזרה, שוסטר אחרינו באימה ובהצלחה, והתחלנו לחזור הביתה.

חזרנו אל הסמטה ממנה באנו, הפעם עושים את כיוונה ההפוך, מימין לנו גדרות גני הילדים. על שלבי הגדר של הגן הראשון (מכיוון זה) תלוי מבנה יצירתי שהכינו הילדים, מורכב מחלקי בקבוקי פלסטיק שנקשרו בחוטים צבעוניים.

מתי יבוטל המרחק

לאורך צדה השני של הסמטה, גדר אבן נמוכה ומעליה מתרוממת צמחיה המסוככת על מתחם המקיף בניין מגורים ראשון, ובהמשך כניסה אל בניין תאום, החולק איתו את המתחם הסגור, והמשך גדר האבן הנמוכה והצמחייה. שני צדי הסמטה, הן גדרות גני הילדים הן גדר מתחם המגורים, מייצרים הפרדה ברורה ומבוצרת מהרחוב. מבנים של אהבת בטון וגודל, הישמרות מעין חיצונית, זהירות מזרים. בקצה המדרגות של הכניסה לגן הראשון, שער ברזל נעול ועליו שלט בצבעי אדום ולבן : 'להסתכל למצלמה כשמצלצלים!'. לפעמים השכונה מתהפכת.

בערך באמצע הדרך ישנו לוח מודעות עליו מודבקות כרזות של הצגות ילדים וחוגים באזור לצד מודעות פשוטות, בכתב יד או בדפוס בסיסי במחשב, של אנשים – מבוגרים או צעירים מדי – המציעים עצמם כבייביסיטר או דוגווקר.

אני מורידה מבטי אל הרצפה, להצטרף אל שדה ראייתם של בני לוויתי: החתולה והכלב. רצפת הסמטה מרצפות גדולות, בגוון לבן דהוי, מחוספסות. מתחת ללוח המודעות של הגנים, עשרים סנטימטר אולי מתחת פני ארקי וקצת מעל פני שוסטר, יש תלולית חול שמקורה לא ידוע, אולי שארית מהשיפוץ שערכו בגן השני במהלך הקיץ. קצת אחריה לכיוון הבית בוקע פתאום אופקית מהקיר ענף לא דקיק של עץ, וממנו יוצאים ומתפצלים ענפים נוספים ועליהם עלים ירוקים היוצרים יחד מעין סככה ליצורים קטנים שחייהם קרובים לקרקע. התלולית וסככת הענפים הם מוקדי עניין קבועים לארקי ולשוסטר (גם להם, כמו לי, היתפסויות כאלה, אבל שונות). הם נתקעים ומרחרחים ומסתובבים על מקומם שם.

סמוך לתלולית עמוד חשמל עבה וגדול. בהליכה הזו, בעוד ארקי ושוסטר מתחתיי בענייניהם, מודעה שמודבקת על העמוד שובה את תשומת לבי. על נייר A4, בהדפסה ביתית צבעונית, נראה תצלום של חתול ותחתיו כיתוב שחור על גבי לבן. התצלום הוא שמושך את עיני. וכשאני אומרת מושך, אני מתכוונת באופן מיוחד, יותר מהמבט שאני ממילא נותנת בכל דבר שנמצא בהישג-עין. וודאי במסלולים החוזרים על עצמם ברובע הזה, למדתי לעומק כל שריד מודעה דהוי, פחית שבוקע ממנה ציץ צמח, וצבע מתקלף מעמודי הרחוב. אבל יש את הדבר השובה את העין, המנקב, שחודר את הסריקה השיטתית, האובססיבית, אחרי כל גירוי לעין, כל פריט מידע, כל דבר חדש שאפשר להידבק אליו או להפנים אותו. על מנת שאוכל להיתפס במשהו, להינצל.

אז זה אומר שנפרדנו?

אין בתמונה הרבה פרטים. רוב רובה חתול. יושב על מיטת יחיד, אולי ספפה, ניצב גבוה על ישבנו ורגליו (לא משתרע או שוכב). על ראשו מונח כובע בוקרים קטן ממידתו. הוא מתבונן הצדה, אבל כמו נראה שהוא מודע למצלמה. פרצופו רציני ולא נינוח, מבויש אולי. מתחת לתמונה כתוב:

"אביתר הוא חתול ביישן שאוהב להיות בבית. הוא נעלם לפני כמה ימים ובטח לא מוצא את הדרך הביתה. הוא לבן עם כתמים שחורים ועיניים ירוקות בהירות. יש לו כתם שחור כמו של פרה על הגב בחיבור לזנב. הוא מאד חסר לי"

מתחת לכיתוב, שורה של פתקיות אולד-סקול, מוכנות לתלישה עם השם "אבי" ומספר טלפון.

התמונה מפריעה לי וצובטת את לבי. מעוררת בי אי נחת. אך איני יודעת להגיד למה.

אז מה אעשה עכשיו

אני מגוונת את המסלולים בימים הבאים. אומרת לשוסטר וארקי בקול שאני מכינה להם הפתעה, שיהיה להם קצת מעניין. בעצם, אני חייבת לשמור לעצמי על האפשרות למציאות-עין חדשות, מבקשת לשמור על טריות חושיי. הליכה ועוד הליכה. קישוש מילה למילה בדרך אל עבודה חסרת תוחלת. עוד פרק. עוד הליכה. לא מתקדמת.

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. אימייל אחד, אורח נדיר, נח בתיבת המייל שלי:

"מצטערת על איך שדיברתי.

כואב לי עלינו, אבל ככה זה

אני צריכה את הלבד".

אז זה אומר שנפרדנו?

אביתר – חלק א'

* מוקדש לחתולי זכרה לברכה, הידועה בכינויה "החתולה הזקנה", שפסעה בחיינו שלוש-עשרה שנים בחרישיות ובמתיקות. חתולה חסרת פינות חדות ונבונה, שלימדה אותנו שאפשר להאריך ימים כחתולת חצר גם בעדינות ובהמתנה.

פעמיים ביום אני מורידה את ארקי, הכלב של אמי. פעם אחת, ירידת צהריים, לרוב בשעה ארבע וחצי (אחרי שאמי הורידה אותו ירידה ראשונה בבוקר מוקדם). פעם שנייה, ירידת ערב מאוחר-לילה, בשעה עשר וחצי. יש תזוזות קלות לכאן או לכאן. מצדי: אם אני מתמהמהת עם ארוחת צהריים או רוצה לראות עוד פרק בסדרה ומצדו: אם הוא מראה לי סימן כלשהו של דחיפות. קלות משום שבימים אלה אני נעדרת כמעט לחלוטין מחויבויות לעולם החיצון, והוא כלב כמעט נעדר מימיקה, עם הוויה עמומה, צייתן וכנוע מאד, שאריות פוסט-טראומה שדבקו לדפנותיו הפנימיות.

יש משהו בהליכה הזו, הידועה, שלא נמאס עליי אף פעם. על-אף שכל התנאים מזמנים זאת לכאורה. אנחנו הולכים באותם רחובות, עושים את אותן הפניות, עוברים ליד אותם ציוני דרך. אני דווקא משתדלת לגוון מטיול לטיול, אף פעם לא נוקטת ברצף, או אפילו בקרבת זמנים, באותו המסלול. אבל האופציות מוגבלות. גם אלמנטים שלכאורה יכולים להשתנות, המקומות שבהם הוא עושה פיפי וקקי למשל, מתגלים כמוגבלים. הוא חוזר על בחירותיו שוב ושוב. אפילו השינויים "הפתאומיים" שאנו עושים בפעמים ששוסטר החתולה מצטרפת אלינו (קורה עכשיו יותר ויותר, ככל שמתחמם) – עצירה במקום וריצה מבוהלת חזרה לכיוון ממנו באנו, שינוי חד של נתיב ההליכה, חצייה מסתערת של הכביש – כל אלה כדי להרחיקה ממוקדי עימות שונים, די חוזרים על עצמם. ובכל זאת, אני תמיד מוצאת עניין מסוים, גם אם לאה ומונוטוני, בעצים ובמטפסים, בבתים מסוימים בדרך, במשחקי האור והחושך על הדברים, בקיצורי הדרך שאנחנו לוקחים הידועים רק לנו .

בעצם, גם העניין חוזר על עצמו, תמיד נרקם סביב אותם מוקדים:

החצר הפנימית של הבית הפרטי על פני הכביש הראשי, זה שנותר על כנו מקדמת דנא (מקדמתי), של משפחה אחת בת כמה דורות, מסקרנת. זהו בית כפרי שנלקח מאי שם והוצב כאן, ובני הבית החיים בתוכו, אולי מוזיקאים אולי רק בנות יש שם, בעלי הילה ספרותית או קולנועית, על-אף שאני כמעט לא יודעת עליהם דבר (כיצד הם מצליחים להיוותר כל השנים נעלמים, מסתוריים כל כך. ואולי אין בהם דבר);

הרטיבות והרוח הפתאומית שיש תמיד, אפילו בערבים חמים, במדשאה הקרובה לקצה העיר. היכן שאני תמיד מניחה שהכלב היה רוצה לעשות צרכיו (כנראה היכן שאני, אם הייתי כלב, הייתי מוצאת לנכון לעשות את צרכיי), אבל הכלב (בכל זאת מפגין איזה גרעין עצמיות משלו, ישר כוח) מושך מאד לגינת הכלבים, שבשעה זו של ירידת הערב מאוחר-לילה, תמיד ריקה;

היעדרו של צליל-עיר ונוכחותו של ניחוח כפרי-משהו, בעמידה במגרש החול הכתום שמוצהר כי 'בקרוב' יהפוך לגינה אורגנית, בעוד ארקי ושוסטר עושים את צרכיהם, בה בעת, כל אחד בפינתו הקבועה. ומכאן: הקסם שבחתולה שמסנכרנת צרכיה עם כלב. ההמתנה לגלות מאיפה תצא לאחר שנעלמה בין הגרוטאות שמסביב למגרש החול;

העניין חוזר ומתגלה בכל טיול. לא רק באותם מוקדים מסוימים אלא גם במעבר המסלול כולו, שכן המסלולים האלה שבהם אנחנו פוסעים מסביב לבית אמי, שמתרקמים יחד למעין רובע, הסמטאות והגנים, הרחובות הקטנים והראשיים (אבל בעצם רק 'קטנים פחות'), הם נופי שנות סוף ילדותי ונעוריי. התקופה הכי רציפה בהווייתי (התקופה שנותנת לי את המושג הרציף ביותר של הווייתי). הלכתי בהם פעמים כה רבות, לעתים בדרך למרכז העיר אבל ברוב הגדול של הזמן בלי יעד, בשוטטות לבד או עם חברה, או בקבוצות מופרעות מחפשות להפר גבול כלשהו, קונקרטי או מופשט, או עם איזה בן שתעה לדרכי. ישבתי על ספסלי העץ הרבים, הנעוצים כהפסקות על שולי הדרך, עישנתי עליהם, בשכיבה או ישיבה, כל כך הרבה סיגריות שפלא שנותר משהו מהריאות (שבצדקנות וניקיון הכפיים אליהם נוטה הלב בשנים האחרונות, הולכות ומתנקות). ועל אף שהעבר הזה נראה לי כמו זמן שנהלך ונחווה בידי אדם אחר, ילדה אחרת, יש תחושת קסם נלווית לצפייה הזו, בדימויי מנורת הקסם המוקרנים על קירות המסלול, על גדרות ומבני בתי הספר הרבים פה באזור, על בנייני המגורים, על חומת הפנימייה שאת ילדיה אף פעם לא ראיתי אבל שמעתי אותם חיים.

אני הולכת עתה את ההליכה הזאת שוב. השנה התחלפה לחמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה על הכדור, ואני בת 33. אני משתדלת לנהות אחר דימויי מנורת הקסם המזגזגים על אישוניי, נדבקת אל המרכיבים הקטנים שהרובע הזה, הקפוא בזמן, מזמן לי. אני בת 33 ואני מחכה לה אצל אמי שתאמר לי. מה קורה איתנו, מה קורם עור וגידים.

זוהי עיר עוד אחת מערי השרון, שכונת מגורים ממוצעת לגמרי (מכונה, בגנריות כפולה, 'שכונת הפרחים' ו'דגניה'). היא משתנה ומתפרקת משנות נעוריי הלאה כמו העולם כולו. הוא ממשיך, לא צועד במקום. אני יודעת, אבל מתנגדת, בהמתנה, מנסה להילחם באמצעות ההליכה החוזרת, בכוח החודר את ההיקסמות. זה מצליח לי, בינתיים. אחת לכמה טיולים, עדיין לקראת-קיץ, עדיין לא קיץ ממש, אנחנו מצליחים: ארקי, שוסטר, ואני, עוברים תחת שדרת גפנים, הולכים בכרמים.  

הפרה שנשברה – חלק ד' ואחרון

כל ימי השלג הייתי בחדרי. חמישה ימים שבהם נברא בודד העולם. פעמיים ביום יצאתי לגיחות קצרות וממוקדות לשירותים ולמטבח לצרכיי הבסיסיים, וגיליתי חללים נטושים מאדם וחיה. פעם אחת נשמעה דפיקה בדלת. בדיעבד, צלצלו בראשי כמה דפיקות שקדמו לה, אלא שלקח להן זמן לנקב מבעד לקליפת מוחי, מבעד לשכבות הדימויים שמיסכו את הכרתי כשמיכת פליז חמימה. חדרי כולו היה כבר דחוס-חום.

"—" קולה של שותפתי קרא בשמי, כאילו קראו בו לראשונה.

"אני חייבת להתאוורר, רוצה ללכת לעיר העתיקה?".

לא עניתי. לא רציתי ללכת, כן רציתי להגיב (הנימוסין מחייבים). אבל לא יצא לי קול. שכחתי אולי איך לממשו.

כמה שעות אחר כך, כבר התחיל להחשיך, שמעתי את קולה שוב. בלי דפיקה, מדבר כמעט בלחש ובמתיקות, מבעד לדלתי: "העיר העתיקה הייתה ריקה. את לא מאמינה. אכלתי חומוס במסעדה חפורה בתוך קיר ונכנסתי לכנסיית הקבר ויצאתי חיה (כאן צחקה) השלג מגיע עד לברכיים".

הקשבתי

"גם בעיר עצמה אין כמעט אף אחד."

המשכתי להקשיב אבל היא נאלמה-נעלמה.

"ידעתי", אמרתי לעצמי לראשונה בקול, והוא נשמע צרוד (פתאום חשבתי, בראשית ודאי היו יסודות העולם צרודים, מגומגמים, ההתחלה לא יכלה להיות חלקה ורכה), מוקדם עדיין לצאת.

"את רוצה לעזור לי להכין בתים לחתולים למטה?, הם קופאים", נשמע שוב קולה המתוק של שותפתי.

"איפה נמצא קרטונים?", שאלתי את עצמי בקולי החדש ובמוחי נצרף לסימן הלשוני דימוי של קרטון. אז בא והתיישב בו חתול. שותפתי אולי לא שמעה אותי, יותר לא נשמע קולה.

בבת אחת נעלם השלג. נחשפו היסודות שראיתי מבעד לחלוני: המכוניות החונות, אספלט החניון, הבוטקה של השומר, פחי האשפה המתפקעים מימים רבים ללא פינוי, שביל האבנים המוביל אל מדרגות המלון החרב. כולם חדשים, נקיים, מנצנצים תחת השמש החדשה, מתגלים בכוחותיהם. אני לא התגליתי ככה אלא כמו קולי: צרודה. לא הבקעתי מבעד לשתיקה שעטפה את חדרי וראשי אל בוקר חדש, אלא מגולגלת בתוכה נפלטתי החוצה, אל הגלגלים השבים להשתקשק, אל קו 19 וממנו אל האוניברסיטה ובתוכה במעלה המדרגות וההר אל בית המדרש. חזרתי אל שולחן הלימוד עייפה וקמעה מאוכזבת. לא הצליח תהליך ההתגלגלות, לא נהייתי בזכות המילים לאדם אחר. ובעוד אני תקועה בכך, בחוסר ההשתנות, מזג האוויר התחמם.

הפרה שנשברה

למדנו אז גמרא הדנה במשנה "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה", הנכללת בעולם הסכמי השמירה, דהיינו בדיונים בהיבטים שונים של הסכמי עבודה, ובאחריות האומן או בעל המלאכה כלפי עבודתו וכלפי החפצים בבעלות אחרים שהוא עושה בהם שימוש במסגרת עבודתו. על פי המשכה של המשנה, במקרה הנידון על השוכר להישבע בפני הבעלים וכך הוא מתפטר מאחריות, ואילו על השואל לשלם לשוכר על הפרה. רבי יוסי מביע תמיהה על פתרון זה, ואכן, זהו מצב נוגד הגיון לכאורה: הרי על פי השכל הישר הפרה שייכת לבעלים, ולכן היה הגיוני שהוא זה שיקבל פיצוי כלשהו על אובדנה. כמו-כן, צפוי היה שהשוכר יישא באחריות כלשהי על האובדן, קל וחומר שלא ירוויח מכך.

בהמשך הסוגיה טוען ר' זירא שלפי שיטת המשנה יכול להיות מצב שבו הבעלים בעצמו ישלם לשוכר, ועוד יותר מפרה אחת. הוא מתאר את המקרה הבא: השוכר שוכר את הפרה מהבעלים למאה ימים ובמהלכם חוזר הבעלים ושואל מהשוכר את הפרה לתשעים יום. לאחר מכן השוכר חוזר ושוכר שוב מהבעלים את הפרה לשמונים יום ואז חוזר הבעלים ושואל אותה ממנו לשבעים יום והפרה מתה בתוך ימי השאילה. במקרה כזה, על כל שאילה ושאילה של הבעלים – שתיים בסך הכל – הוא חייב לשוכר פרה אחת. הבעלים שאל מהשוכר שתי פרות לחוד ולכן צריך להחזיר שתי פרות.

על שיטה זו אומר רב אחא מדיפתי לרבינא כי מדובר בפרה אחת שנכנסת ויוצאת ממצבי אחריות שונים. בשל כך, הוא שואל, מדוע שהבעלים ישלם לשוכר שתי פרות. רבינא משיב שמכיוון שלא ניתן להחזיר את הפרה עצמה, הבעלים משלם על ההתחייבות ולא על הפרה, ומבחינת התחייבות היו כאן שתי פרות, לא אחת. מר בר רב אשי מציג הבנה אחרת: אכן יש כאן שתי פרות, אבל אחת שאולה ואחת שכורה. השוכר יקבל לידיו מהבעלים פרה על "השאולה", ובזו שבמקום ה"שכורה" ימשיך לעבוד עד להשלמת ימי השכירות ואז יחזיר אותה לבעלים.

אני לומדת את הסוגיה ביחד עם חבריי לחברותא, שוברת שיני-מחשבה כהרגלי, מנסה להחזיק משפט אחד שלם בראשי, וכל פיתול מפיל את כולו לקרקע. כבר שעה ארוכה שאנו לומדים ובוקר מוקדם עדיין. קודקודינו נוטים זה לזה, מוחותינו נוקדנים-דקדקניים, נטולי לחלוחית. בד בבד, במוחי שלי בלבד, הולכות ומתרבות פרות. עוד פרה, ועוד אחת, הן בוקעות אצלי בראש, מועברות בין השוכר לבין הבעלים רצוא ושוב, ונשארות. אנחנו מתקדמים מילה אחר מילה, הם נוהגים נטולי ידיים, ואני עם אצבע יד שמאל מחזיקה את המילים שלא אפול מהשורה, מטיילת אל רש"י ואחר כך לתוספות, וחוזרת חזרה אל הגמרא. היום מתקדם ואורות הנאון דופקים בראש. אני מפלבלת בעיניי, קולות התלמידים הצעירים הרבים שהצטרפו לאולם בשעות האחרונות מתגבהים כקירות צליל המאיימים להתנפץ על גולגולתי. במקרה בוחן קיצוני פרטי שעולה במוחי, הבעלים והשוכר, בסחרור מסוכן של החלפת ידיים, מעבירים את הפרה יום יום מצד לצד. לא רק שתיים, אלא חמישים פרות, אחת לכל יום שאילה, עוד אחת ועוד אחת. הן באות ואינן הולכות. מתכנסות, נאחזות בקרקעית השכל שלי. הן גודשות את מוחי, מצטופפות, גודשות מקצה לקצה עד שמסתירות את פני השטח כולו.

עיניי פנימה, אני רואה, הן מתקבצות כולן סביב משהו. איני מצליחה לראות אך אני כבר יכולה לדמיין. הן גועות, אינן מקבלות את ההיגיון התלמודי, הן תובעות, אי אפשר לקבל עליה החזר! ואני נושמת עמוק, נו פרות, לכו מכאן. פוקחת עין ומוודאת שחבריי לחברותא אינם מבחינים שמשהו אינו כשורה, כלומר שאני מוסווית, אילמת כהרגלי, סתומה. אחד-שניים-שלושה נדנודים של ראשי, על דרך כפיפות קדימה-אחור של תלמידי חכמים, אני מצליחה: חמישים הפרות התובעות החזר על אמתן-הורתן-חברתן מתנדפות, מפנות דרכן, ונותרת על הקרקע של מוחי רק הפרה האחת ההיא, האמיתית, כלומר ההיפותטית-האמיתית, זו שנשברה.

נשברה.

איזו מילה איומה. ויזואלית כל כך. אוצרת בתוכה מראה קבוע, אסוני. כמו "הסתלקה", שאוצרת בתוכה התנדפות פתאומית, התאיידות, פרידה שהיא העתקת נשימה, נקיפת חומר ברורה בחלק העליון של הגרון. אני מבינה שזוהי כנראה תולדת הקסם או הזרות שמבצבצים מהפער, מהמרחק הלשוני-תרבותי ביני לבין המילים הללו, אבל הדימוי הויזואלי מסרב להימחות. פניה של הפרה על קרקעית מוחי לבנים מזוקן, היא מדולדלת כולה. עצמותיה בולטות בכאב מבעד לפרוותה הזיפית המלוכלכת. ודאי שתקרוס תחת העול, תחת עבודת כל ימי חייה הרזים, ללא הפוגה. חיי עבדות ללא גאולה.

ואני מצטערת עליה, פרה היפותטית מסכנה. ובעצם לא רק פרה היפותטית, אלא פרה היפותטית של לפני יותר מאלף חמש מאות שנה. רק עצמות, אם בכלל (היפותטיות), נשארו ממנה. נדמה לי שמשהו אצלי לא כשורה. אני מבקשת את סליחת חבריי לחברותא, הולכת לשירותי הבנות, נכנסת לתא שירותים כדי להירגע. ונכנסת לי מבחוץ מחשבה: הצער על הפרה הזו לא יאה כאן, כמו שאסור להתפלל במקומות מריחים. אני מנגבת דמעה אחת שהצליחה להשתחל מלבי הקפוא, הסדוק, החוצה.

בסופו של הלימוד אני אוספת את חפציי, נדחקת אל טרמפ חביב מחבריי לקבוצה, נפלטת לבדי אל מרכז ירושלים, ליד ביתי, היכן שספק קדוש ספק רגיל, וכיווני האוויר מרובים מדי, מסוכסכים עם עצמם. העצב על הפרה הזקנה שנשברה, ממשיך לשחק בי. אני משתרכת דרך החניון הנקי אל שביל המרצפות אל המלון החרב. סוגרת את הדלת על העיר, אך היא אינה מרפה. חיית צעצוע, אני לה או היא לי. אני תוהה, זהו הרי רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו', איך יכול להיות שחם לי כל כך. אני מכבה את התנורים, נותנת לחום להסתלק מבין החרכים הבלתי נראים אבל הידועים כבר של החלון והדלת, והחום איננו הולך. משהו, ללא ספק, התחיל להתעגל ולהינמס. הצער המילולי הנוקב על הפרה ההיפותטית מתערבל ומתרבה בתוכי, הופך מיץ חם וסמיך, מתחדש.

שנה מכאן, כשאקפל את קיר הדימויים וחפציי ואעזוב את ירושלים, כבר אהיה מבושלת-מגושמת שוב. נטולת חן כדרכם של הלוקחים חלק, המתערבלים בהוויה המתפעפעת והלא-מוסדרת של החיים. נטולת בית מדרש ואפשרות לגאולה מוסדרת, מזיעה הרבה יותר, בעלת חיות (וחתולים).

הפרה שנשברה – חלק ג'

בקו אלכסוני תלול מטה, במרחק מה מהדבוקה המרכזית וקרוב אל הדופן הימנית של השולחן, היכן שהקיר הפניני העכור כבר מושפע מעט מהירוק העמוק של הקיר הסמוך ובו החלון, גלויה אורכית עם פרצופה של איימי ויינהאוס. זוהי תוספת חדשה יחסית לאוסף ואחת מהגלויות הבודדות שלא אספתי בכוחות עצמי אלא הגיעה עד אליי. מתנת פרידה מל', חברה מחיים כבר כמעט-מתים, שמסרה את הגלויה בעודה עומדת על קרחון שבאותם ימים התנתק ממני והלאה. היא הביאה לי אותה על סמך אהבתי הידועה לגברת הטובעת.

פרצופה של ויינהאוס ממלא כמעט את כל שטח הציור. מהמצח ועד הסנטר, ומלחי אל לחי (לבי אומר: מדחי אל דחי). מחוץ לפריים: שיער, אוזניים, צוואר. שטח המשולש הקטן שנותר בין קצה הלחי לסופו של מה שהיה במקור בד ועתה נייר קשיח, צבוע שחור. גבותיה שחורות, עיניה מאופרות בשחור הכבד המוכר, נמתחות החוצה ומעלה בפס אייליינר גס, זה שכינו באחד מהסרטים הרבים שעשו עליה וגמעתי בלי מעצור חרף איכותם, "איפור מלחמה של היוצאת לקרב". שפתיה ורודות-סגולות, פתוחות מעט ונגלית מבעדן רמיזה של שיניים ולשון, בתנוחה שמשווה לה מראה מעט מטופש. מבטה מטה והלאה, כמשוקעת אלי תהום. "רגליה יורדות מוות" (משלי ה, ה), עלה הביטוי לא פעם בהתבוננות בה. לא ציטוט כתוב על הקיר, אלא כזה שמצוי ברשימות הציטוטים שהסתובבו בראשי באותן שנים (גם בתוך הראש קירות נוספים ועליהם קונסטלציות דימויים ומילים נוספות). עור פניה כחול. כחול לא טבעי, כחול המושג מאשליית תאורה, כחול שכוונת מכחולו היא בשורת מוות. בפרצופה החתוך, חסר המסגרת האנושית, היא מזכירה לי את החייזרית הפלאית של 'האלמנט החמישי', שרה אופרה שקול אדם לא יוכל לה (והראשונה להיפגע).

באלכסון עולה ממנה, קרוב עוד קצת אל קצה השולחן, גלויה מוארכת נוספת ובה ציור של פרח אדום. הוא נראה לי תחילה כמו היביסקוס אהוב-ילדותי אבל שנים אחרי רכישת הגלויה אני לומדת מהכותרת שזהו פרח אפרסק. מתוך שמש שחורה יוצאים חמישה עלי כותרת אדומים גדולים, וביניהם נפתחים-נשלחים בשלושה כיוונים שונים עלים ירוקים עם קווים שחורים מדגישי תבנית. הרקע בז' עכור. בתקופה אחרת, שבימי השלג נראית כמו גלגול חיים אחר, כתבתי בעיפרון על החלק העליון של הגלויה, מעל הפרח ועל רקע הבז', "גולדמן", והכוונה לסבא רבא שלי, שלום גולדמן ז"ל, אביה האובדני של סבתי עליה השלום, כדי שאזכור להמשיך ולהילחם על סיפור הגאולה שביקשתי לכתוב לו. בשלב זה עוד קיוויתי, שמרתי לו (ולעצמי) אמונים. לא ידעתי שלא אצליח. עוד קצת לכיוון קצה השולחן, על פתק דביק צהוב, מלבני וגדול יותר מהורודים, ציטוט מתוך היומנים של וירג'יניה וולף: "יום שבת, 17 בנובמבר. הערה: ייאוש נוכח איכותו הגרועה של הספר. אינני מבינה איך יכולתי בכלל לכתוב דבר כזה – ועוד בהתלהבות שכזאת. זה היה אתמול. היום אני שוב חושבת שהוא טוב. הערה, בתור עצה לווירג'יניות אחרות עם ספרים אחרים, שכך דרכו של עולם: למעלה למטה, למעלה למטה – ואלוהים יודע את האמת".*

מעל סופו של השולחן ממש, סנטימטרים אחדים ממפגש הקירות, על הקצה התלול של רכס הדימויים המתרומם מעל השולחן, תמונה שצילמתי אני, לפני אלפי ואלפי שנים, כשגרתי בפריז, על הארץ שהיא כוכב, פיתוח מסרט שצילמתי בהולגה. בחלקה הארי של התמונה מופיעים שני פריימים שהונחו בטעות זה על גבי זה (מסוג הטעויות שכל מי שמצלם בהולגה מחכה ומצפה להן), של עצים קירחים בגני לוקסמבורג בזמן חורף, ועליהם-בתוכם מאנֶז', קרוסלה עם אורותיה החגיגיים הצהובים-כתומים-מוזהבים, זוהרים למרחוק בגלל האור החורפי. אל שארית שטח התמונה פולשת תחילתו של פריים נוסף, גם בו עצים קירחים. על האדמה בפריים המרכזי, ועל השמיים והעצים בפריים השני, חולשים נצנוצים אדומים-ורודים שמקורם לא ידוע, אולי מפריים נוסף שעיקרו חסר. כמעט ונתתי את התמונה הזו כמה פעמים בעבר, מנחת אהבה. רציתי לכתוב מילים ולמסור הלאה, כבר הכנסתי למעטפה והוצאתי שוב, לא היה באמת למי.

תמונה קפואה בזמן של הקיר בימות השלג: הספינה השטה הרחק בים הזהוב-ורוד-כסוף, האישה העגומה של מודליאני, הנערה הישנה שנת צהריים על מיטת היחיד, האנשים המחכים לספינה על רכס הצופה למפרץ והספינה הטבועה, איימי ויינהאוס, פרח אפרסק. בין הדימויים מטיילות מילים של אריאל זינדר, בעל ספר ירמיהו, נטליה גינצבורג, וירג'יניה וולף וגם כמה שלי (ובמילים בפרק זה, מטיילות-מתחבאות מילותיו של יאיר הורביץ).

הדימויים הויזואליים והמילוליים שעל הקיר ניחמו אותי שנים רבות נחמה פורתא. הבטיחו לי שהייתי פעם מלאה, שרציתי, גם אם באותו זמן בו התבוננתי בקיר כבר לא זכרתי. אבל בימי השלג כבר התחלתי להבחין ברזונם. הבטתי בהם והם ניבטו לעברי קפואים, תקועים, דלי אפשרות להיפתח. שנים רבות ניזונתי דווקא מהפער ביני ובינם, ממה שקורה (או לא קורה) בין הקרניות שעל פרצופי לשטח הנייר שעל הקיר. והנה עתה ניצב מול מבטי מצבי, כלומר ניצבתי אני, מולי, כהווייתי. קונסטלציית הכוכבים הייתה לסד קפוא, סט עצמות יבשות, משקף-כולא אותי בתוכו, בקור מוכר היטב. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו'. הקור היבש הזה, שיאו של תהליך ההידקקות, עד שפני השטח הפכו זכוכית, חומר שאין לו סבילות למכה הזעירה ביותר. עד שעל פני הזכוכית מילים מתגלות באדים (אך הן אינן מספיקות). מזל שהשלג הצדיק הסתגרות בבית.  

מתוך: חירות של רגע: פרקי יומן, תרגום: אלינוער ברגר, כתר, 2011

הפרה שנשברה – חלק ב'

כל קירות חדרי עירומים למעט אחד. ימים קרים, מים נערמים קשים, לבן על גבי בוץ, קרקע הרחובות. אי אפשר – וגם איני רוצה – לצאת. שותפתי והאחים החתולים, אי שם… מחוץ לשדה ראייה ושמיעה. טיפוסים מבקשים להתכרבל, לנוח אצל, ודאי מתחממים צמודים מרובי גופים אל תנור מרובה צלעות. כבר כמה ימים שהם הלאה ממני. בחדרי, שני תנורים דולקים, אבל הוא אינו מוכנע לגמרי מקיפאונו. גבולותיו צלעות בולטות, חשופות וקרות והתנורים מנסים להמיס את בטנו. האור נלקח מהחלל באחת, נותר רק צבע דק מן הדק. איני יודעת מה מקורו, אם הוא שהצליח להסתנן איכשהו מבעד לשמיים הכבדים הנמוכים ולפתיתי השלג, או פועה חלושות מזוהר הנורה החשופה התקועה גבוה גבוה בתקרה (מסביב לה בולטים מסלולים מעגליים, זיכרון לנברשת שהייתה תלויה שם פעם, אי-אז בימי המלון ואורחו בתפוסה מלאה, הרצל). זהו לא אור ממש, אלא פני דמדומים, בלי קשר לשעה. נים לא נים בצבעים (או בהיעדרם). אור נר המרפרף כמחשבה קשה על היחלשות הראייה. מה יישאר לי אם אאבד את הראייה (מגיל כה צעיר עיניי מוכרות לקויות, ולמרות זאת ודווקא בשל כך, אני חייבת להיאחז בהן כמוצא אחרון וראשון, מוטל בספק וודאי). צלעות חדרי עוצרות את דממת השלג שבחוץ (שהרי איש לא הולך ברחוב במזג אוויר שכזה, אני מדמיינת. מבעד לחלון רואים רק עד שער היציאה של החניון, עם המכוניות הדוממות כבדות תחת השלג). גם אצלי שאון שתיקה. קירות חדרי עירומים, קרים. למעט קיר אחד.

בשבתי, לבדי, אל שולחני.

מעל שולחן הכתיבה, בגובה המבט הפוגש את הקיר, מרקע ההתבוננות שלי. במהלך שנות העשרים, עם כל מעבר עיר-דירה-חיים, אני מפרקת ומדביקה מחדש סידור כזו או אחר של דימויים על הקיר: תצלומים וגלויות שקניתי, אספתי, וגזרתי בדרכי, וברווחים ביניהם, ציטוטים שנקרו או כריתי בדרכי. בתום ההדבקה: קונסטלציית כוכבים נבחרת מנצנצת מעל השולחן ומאירה את הדרך. ביוספרה מדומיינת של הנפש שלי. השולחן: לתקופות עליז ופורה, לתקופות דומם ועקר. עתה שקט.

בכל מעמד של פירוק והרכבה מחדש, גם המראות גם המילים עוברים סינון קפדני: אלה שיבחרו ויודבקו על הקיר (ובאיזה מיקום), אלה שיישארו במעטפת הנייר החום החתומה במגירה עד לבחינה הבאה, או חמור מכך: אלה שיוכרו כלא רלבנטיים ויזרקו. באותם ימים של רגע אחרי שיבשו מעיינות וגו', ההרכב שעבר בכברה כבר התחדד עד לשלד, נהיה לביוספרה מצומצמת ובסיסית מאד.

כל כך הרבה שנים ישבתי מול האוסף הזה עד שהיה והתעוררתי אצל השולחן ברגע, לגלות שמסביב לגלויות התחלפו הקירות, התחלף הבית (והאנשים), התחלפו השנים. אבל אם התחלפתי אני לא ידעתי לומר, שכן מרקע הדימויים שניבט בי היה פחות או יותר זהה.

בקו ישר מעל מנורת הקריאה שבקצה השמאלי של שולחן הכתיבה, גלויה רוחבית ובה נשקף נוף ים. רק משטח מים רגועים, נטולי גלים, ללא רצועת חוף, מתגלה תחת אור הירח. בעומק הפריים, קרוב לקצה הים הנראה לעין, סירת מפרש קטנה. מעל המים שמיים מרובי עננים גדולים ויפים, בחלקם בהירים בחלקם כהים מעט. הגוון השולט בתצלום הוא זהב-כסוף-לבן-ורדרד, והכל טובל בו. זהו אחד התצלומים הראשונים שצולמו, מ1856, של גוסטב לה גרא (gustav le gray), והוא נקרא "Brick au clair de lune'. זהו הדימוי הנקי ביותר באוסף, והוא מרבה להיבחר לקיר. כמה שלא אנסה להתקרב אליו, לעד תשאר הספינה באותו המרחק. הוא נותר יפה-לי, בלתי אישי, קבוע, מנחם.

באלכסון מגלויה זו ומעט מטה לכיוון ימין, גלויה נוספת, מהפורטרטים של מודליאני, איני יודעת את שמה. הכיתוב מאחור מהוה מהדבקות חוזרות ונשנות על הקיר (הקירות). הציור כולו נשלט על ידי גווני אדום, חום, בורדו ושחור. יש בו אישה גבוהת צוואר כיתר נשותיו המצוירות. הגברת הזו, אולי בת עשרים או שלושים, היא עגמומית, לא מרוצה, לא טוב לה. כתפיה שמוטות וצרות, נמשכות מטה אל עבר זרועותיה ואל הרצפה. השפתיים האדומות כהות יותר מהפנים קפוצות, מוחזקות באופן לא נוח קצת מעלה מדי, הסנטר מובלט קדימה בשל כך, העיניים והגבות נופלות יחד מעט מטה באותו כיוון עם הכתפיים השמוטות. נראה שעיניה, החומות יותר מאדומות, מימיות משהו. העיניים והשפתיים והבגד דומים בצבעם לרקע שמאחוריה (קיר? דלת? גם לה יש קיר משלה, אם הוא שלה). העור הבהיר שלה מובלט החוצה ובכל זאת היא נראית דהויה, חסרת חשיבות. אבל אני מזכירה לעצמי, בכל התבוננות, שבכל זאת נתנה לו לצייר אותה, ישבה מולו שעות. ואני מגלה במבט המתייסר והלא מרוצה הזה, היגוני, גם כוח. אולי היא בכל זאת חזקה ומרשה לעצמה. אולי הוא אוהב אותה, והיא יודעת. על גבי הגלויה עצמה, בחלקה התחתון על פני השוליים הלבנים, מודבקים שני פתקים דביקים קטנים ורודים זוהרים. בימני הציטוט: "הגוף הוא ספינה הנושאת את מתיה' (אריאל זינדר, מתוך "פשוט", אוניות תרשיש), בשמאלי: "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו" (ירמיהו ט, כ);

אני מתקדמת על הקיר עם המבט עד לאמצעו של השולחן וקצת יותר אל החלון. אחרי משטח אטום בן כמה סנטימטרים של קיר חשוף, בצבעו הלבן הפניני המלוכלך, יש את דבוקת הדימויים המרכזית, שחורים-לבנים כולם.

החלון מאלחש את קווי הטיסה הלבנים בחוץ. התנורים דולקים, מחרישים את ימי השלג. כבר נהיה חם למדי. ואני במרקע אצל שולחני. אינני אוהבת אלא פינה, לפעמים.

חצי ראש מעל סופו של הים מ-1856, מודבק תצלום מרובע מכתב-עת צרפתי לצילום שגזרתי כמה גלגולים קודם לכן, ובו נערה שוכבת על מיטת יחיד רחבה. החדר המצולם כולל כמה פרטים: בצד הימני העליון של הפריים כוננית נמוכה מלאה ספרים, למראשות מציץ חלקה התחתון של מערכת סטריאו. בחלקה התחתון של המיטה, הקרוב למיקום המצלמה (ומאחוריה, אני מנחשת ואף בטוחה, ישנה צלמת) יש כרית מוארכת עגולה ודחוסה. אבל כל הפרטים הללו הם תפאורת רקע לפרט החשוב באמת: הנערה השוכבת.

אני רואה אותה מחלקה האחורי. מזווית שכיבתה רק קצהו של המרפק בולט. הגב קעור, מהישבן ועד הראש, בזווית לכיוון הכרית. קצת משיער ראשה בולט גם הוא, בקצה המיטה, אבל מרביתו, וכך גם כל פרצופה, מכוסה תחת שמיכה או ציפה. אולי שימשה לה כרית או מקום מחבוא במתכוון, אולי נרדמה כך בטעות. היא לבושה בשמלה לבנה (על פי מידת ההבחנה האפשרית בתצלומי שחור-לבן), ילדותית צנועה ומעומלנת. רגליה החשופות מונחות אחת על השנייה מיושרות ומוחזקות עד לגרביה ומהם נעליה, המוחזקות מחוץ למיטה.

(אולי, עיניי מתלבטות תוך העמקה, בימי השלג הדוממים האלה, נטולי המעש, או בימים אחרים, אל מול קירות אחרים, זוהי בכלל ילדה? איפה עובר הגבול ובמה הוא טמון, שבין ילדה לנערה? האם בכלל ניתן לדעת זאת מתמונה מתה? האם חיים/התבגרות/השתנות יכולים להילכד בתמונת סטילס? יכולים לשרוד את הפיכתם לטבע דומם?

הדבר הכי מעניין בנערה ובתמונה כולה, הוא התנועה שלה. גופה מתוח, מוחזק חזק, אבל בה בעת היא חץ מושלך, מטעם עצמה, מהנעליים ועד לציצית הראש. נראה שנתפסה באמת בשנתה, שאין כאן העמדת פנים לשם התמונה. בגלל לבושה המלא, ומשהו שלא הצלחתי אף פעם לשים עליו את האצבע בהוויית התמונה הכוללת, נראה שזו שנת יום, שינה באור המלא. כל הדימוי אומר דיכאון, היעלמות, משבר נעורים או בית, בדידות אדם צעיר בתוך המשפחה. חשבתי פעם שאם אוציא ספר אשתמש בדימוי הזה לעטיפה. אבל בימים האלה הדימוי דוקר כמו נעץ את עיניי, איזה ספר. חלוד וקהה-חוד הנעץ ומכאיב מאד.  

בתחתית הדימוי המרובע, לרוחבו, מודבק גזיר של נייר פרגמנט כמעט שקוף, ועליו הקטע היחיד שכתבתי אני על הקיר. קטע קטוע, לא מוגמר, שדפקתי בתקופה אחרת על מכונת כתיבה: "לפני שהלכה פנימה אל הגלים הייתה צעד אחד לפניי לכיוון הים, הבטנו יחד על ספינה אחת ששטה שם, כנראה ספינת דייגים מעזהה* מיפו. אחרי שהצביעה על הספינה רצה אל המים והגלים לקחו את הגוף שלה עוד קצת ועוד קצת פנימה. לא חזרה. הבטחתי שאחזיר אותה, חיה או מתה אמרתי אחזיר אותה מה שיהיה, שההורים שלה לא יגידו שלא* איבדתי אותה, כי לא איבדתי אותה" 

מימין ובצמוד לתצלום הנערה השוכבת מודבקים אחד מעל השני שני דימויים-אחים, גם הם מעולם המים. בדימוי העליון, שהוא גם הדימוי הגבוה ביותר במערך הכולל על הקיר, רואים קבוצה של אנשים לבושי שחורים, למעט הילדה הקטנה ביותר הלבושה לבן, עומדים עם גבם אל המצלמה, על קצה צוק, מעל מפרץ רחב ופראי המוביל אל הים. שרשרת הרים סביב המפרץ מכתרת כמעט את כל הפריים. מול האנשים, כנראה היכן שהולך מבטם, ספינת מפרש גדולה ומפוארת באה במים, מקושטת מפרשים כספינת פיראטים. מוחי מקודד את הפרטים, המפרשים, בגדי וכובעי האנשים, כמשתייכים לתקופה אחרת, אולי הויקטוריאנית. התמונה כולה דרמטית, בניגודי השחור ולבן שלה, בטקסיות המושגת מעמידתם המצפה של האנשים, בחומרת הסבר של התקופה האחרת. היא נרשמת אצלי כתמונה אסונית של טריפה.

שנים אחר כך, ודאי הרחק מימי השלג אך איני יודעת לומר בדיוק מתי, ההתבוננויות במרקע אינן מעוגנות או ננעצות לציר הזמן, כשהורדתי אותה מהקיר והייתה בגפה, אני רואה שהיא פחות מבשרת-רע משזכרתי. התשובה לכך, אני מבינה, נמצאת בסמיכות לדימוי-האח שמונח בימי השלג מתחת (וגם בימים רבים אחרים בקרבה מרובה). דימוי דומה כל כך עד שנראה שהם משתייכים לאותה סדרה (איני יכולה לדעת בוודאות כי לא שמרתי את עקבות המקור). גווני התמונה דומים, הים דומה בפראיותו, ספינת המפרש המפוארת המופיעה בו דומה גם היא, התקופה האחרת נראית אחרת באופן דומה (אבל כמובן כל אלה גם לא דומים ממש, או לא דומים מספיק, גנריים). אבל בתמונה זו הספינה שקועה עד אמצעה במים, לא טובעת אלא טבועה כבר עד נפש, אבד עליה הכלח להינצל. במוחי התמזגו שני הדימויים לדימוי אחד: האנשים העומדים-מצפים על הצוק מתבוננים בספינה טבועה, שלא תגיע אל החוף. כמתגעגעים.

על חלקו העליון של הדימוי העליון מודבק פתק דביק ורוד זוהר קטן ובו ציטוט מתוך ספרה של נטליה גינצבורג "קולות הערב": "בסיפור הזה המקומות והאנשים בדויים. הראשונים לא נמצאים על המפה הגיאוגרפית, והאחרונים אינם חיים ולא חיו מעולם בשום מקום בעולם. וצר לי לומר זאת, שכן אהבתי אותם כמו היו אמיתיים".** בכל פעם שאני קוראת את המילים הללו, אני מצטערת שאין לי מספיק אנשים דמיוניים שהמצאתי להתגעגע עליהם.

* כך במקור

** תרגום: מירון רפופורט

הפרה שנשברה – חלק א'

בתזמון פנימי בלתי נמנע הגעתי אל בית המדרש. שעות ארוכות, ימים ארוכים, ישבתי שם. זה היה רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב. הטיפה האחרונה התאדתה לה והותירה אותי בבדידותי, אך זיכרון הכאב עוד רדף בעצמות כרוח רפאים אמיתית למדי. לא יכולתי או לא רציתי להסתדר יותר לבד, להישען על עצמי. וכמו כדי לנעוץ מסמר בעצם היבשה לגמרי, התחיל החורף, נהיה נורא קר.

קירות האולם הגדול שהיו בשעות היום לעולם היו מכוסים מדפים חומים ופשוטים, עמוסים ספרי תורה, עיון ומחקר. ביניהם, שולחנות פורמייקה חומים מרובעים, מונחים ברווחים דומים על מרצפות בגוון פנינה עכור ובניקוד בז'י ישן. לאורך התקרה, מעל המולת התלמידים, מנורות ניאון חשופות מקובעות בשלשות, העמידו אור לבן בדחיסות מתונה. כל החלל כולו חומרים בסיסיים, עניינים, לא יפים. מרכיבים יחד תפאורה מחמיאה על דרך הניגוד להתרחשות החשובה באמת: אנשים הופכים במילים, הופכים למילים. החומר והגוף משניים, מסויגים, נשכחים לזמן מה.

נפגשנו אנשים שונים בכדי לקרוא יחד, להתפלמס, להחליף מהלומות למען החידוד והלימוד, לדבר זה עם זה (או עם זו, במקרה זה). אבל לא במילים משל עצמנו, לא בחרבות עשויות מידינו. היינו נושאי הכלים של טקסטים גדולים מאיתנו. הקריאה המשותפת הציבה את כולנו על מישור שווה לכאורה, איפסה את ההבדלים.

ניסיתי למשוך עד כמה שניתן את ההתמקדות העיוורת (מלאת העיניים) בטקסט. לא רציתי לראות דבר מחוץ לגבולותיו. לא רציתי לראות הבדלים כי לא רציתי להילחם או ללהטט על חבל דק מעל פערים. רציתי להיכנע, לגמרי. לעבור. להפוך להיות כמו האחרים, שנראו לי אחידים בדמותם תורתם אמונתם. לקבל יחד עם ההיטמעות את חבילת ההטבות של תושב חדש, של צרור-תשובות וודאות אחת, שדימיתי לראות באמתחת התושבים הוותיקים. בזמן ההוא, ניסיתי לבלוע כמה שיותר מילים, לשתות דפים עד מלוא הגרון, עד שיתגשם החיזיון שגבה מול עיניי: שאפתח את פי וייצאו ממנו בטור מילים של אנשים אחרים. (לא כתבתי)

חלק מהזמן ישבתי בחברותא, במקרה הספציפי שלנו שלישיה, יחד עם שני בנים למדנים חכמים, שולטים היטב בחוקי המשחק אך מסבירי פנים וידידותיים למתקשה. ביתר הזמן ישבנו כל הקבוצה מסביב לשולחן הארוך (מורכב למעשה מכמה שולחנות קטנים מוצמדים זה לזה), לשיעורים שונים. הדיונים התנהלו במהירות שיא. גזרי טקסט הושלכו זה נגד זה. קושיא נזרקה מעברו האחד של השולחן ותירוץ-נגד חבט בה מהצד האחר. המשוחחים: בנים כמעט כולם, בוגרי ישיבות, מסגרות מכשירות, מקפיצים, משליכים, מודדים, שוקלים את ערכן ופשרן של האמירות שהוחלפו באוויר, מטיחים לכיוון אחר ושוב חזרה. אני, איפשהו באמצע, לרוב רק ביקשתי שלא ייעצר הכדור-הסובב-סביב לשולחן בקרבי. חששתי שאיחשף בקלקלתי, שיקלטו שאני לא מסוגלת להבין משפט פשוט בארמית או שיתגלה עד כמה איני דתייה, עד כמה בסיסי הידע שחסר לי בכדי להיות חלק.

מכיוון שלא יכולתי להיעלם, הייתי עסוקה בהסוואה. עד שאשלים את המהלך הנשאף להסרת חלקים. התבוננתי באולם בית המדרש המרובע וביקשתי לראות בו מסדרון צר להידחס בו, ובכניסה – הזדמנות להשיל מעליי איברים. ממה בתוכי יכולתי להיפטר? להיפתר? הכאב שכן בעצמות, אי אפשר היה לחלץ אותו מתוכן, גם אי אפשר היה להזיזן. אם לא הן, אז לסלק את כל מה שניתן מהקישוטים שסביב, שעל-אף ולא בזכותם הגעתי עד הלום. להשיל כל מה שמתגלה כמותר, מיותר, בשאיפה אל גרסה מגוידת יותר, מגורדת עד הלשד, I'm travelin' light.

לעת ערב חזרתי לחדרי.

כמו בכדי להבליט את ההצטמצמות, גרתי אז בבית ענק, רחב-חדרים ובעל תקרות גבוהות. בסוף המאה ה-19 היה למלון היהודי הראשון בעיר הקודש, ועם השנים שקע לדרגת ארמון חרב. חיינו כמה נפשות חיות, בבית הזה. פרט לי, שותפה-חברה והאחים החתולים. אבל היה מרחב מספיק בכדי שלא נתקל כמעט זה בזה, זו בזה, זו בזו בזו בזה. שותפתי ואני התאמנו הליכות והיינו כל אחת בענייניה בחדרה, אוכלות ומתקלחות ונכנסות ויוצאות במשמרות, כמעט לא נפגשות, והחתולים התרוצצו אי שם, הרחק מעינינו. לפעמים, בהשתלבות נדירה של הבלחת שמש פתאומית עם גיחה קצרה שלי מהחדר, ראיתי אותם מסתובבים במרפסת הענקית, ארץ זנוחה משובצת בריכות גשמים וגבעות עלים. הצצתי בהם מבעד לחלונות המעוטרים והמאובקים של המבואה, או מעבר לחריץ בדלת הברזל הענקית, מתחבאת מפניהם ומהקור. ביתר הזמן ודאי הסתתרו תחת הרהיטים הרבים שהיו מפוזרים ללא הגיון בחדרים השונים. רהיטים מוכפלים, מיותרים, שירשנו מדייר זה או אחר בשרשרת הסטודנטים והמבקשים להיות אמנים שבסופו של דבר החלפנו. האחים החתולים גם הם ברחו מפניי רוב הזמן, ואני שמחתי. אהבתי אותם, כלומר אהבתי להציל אותם, אבל לא רציתי לחיות איתם. לא רציתי לחיות עם אף אחד/ת. חיות או אנשים. רק עם הרצל הסכמתי ללכת לישון.

רוב הזמן הייתי לבדי בחדרי.

עם ההעמקה אל בית המדרש, השלתי מעליי את החיים הרבים מדי שניסיתי לחיות יחד (שבאף אחד מהם לא ממש רציתי). ויתרתי על המהירות והפעלתנות, והרחקתי מעליי כל גורם מפריע לריק שטיפחתי מסביבי ובקרבי. התעוררתי בחושך ועליתי בעיניים טרוטות ובהבל קפה על קו 19 והתחפרתי באולם הניאון עד שירד הערב. בתווך: כמה סיגריות, כמה כוסות קפה, ערגליות. חזרתי אל המלון בחושך, הישר אל ערימות הספרים שביצרו את חדרי. הלכתי עם ספר לשירותים וקראתי מעל שולחן הכתיבה האילם בזמן מנת הערב, וקראתי עד שנרדמתי (ושוב עד שנרדמתי שוב), וחוזר חלילה. אם הייתי מנתקת את עיניי משורות טקסט הלב מיד היה קופץ מבהלה. הייתי אבודה. ולמרות זאת, בתוך מרוץ המילים הזה, הרגשתי שאני לא מצליחה לאחוז באף מילה. בסוף היום בבית המדרש, לפעמים אחרי שעות רבות של חפירה בחברותא, בהתקדמות איטית וסיזיפית ומלאת נכונות, ועוד כמה שעות של חבטות בקצב מעל מהירות ההכרה מעל השולחן הארוך, נותרו לי רק כמה פירורים עלובים שלא מרכיבים אף מנה, חצאי-תובנות. גם במלון החרב המילים לא הצליחו להיספג פנימה, למרות שתליתי אותן על הקירות.

אולי נעשה בזמן הזה שינוי כלשהו במחילות נסתרות ובנתיבים דקיקים תת-עוריים, אך לא זיהיתי אותו. אך את מה שקרה לגוף ראיתי ואהבתי. מיד עם כניסתי לבית המדרש נעניתי לתביעה שזיהיתי: להיות מוקפדת. אי אפשר היה לגעת, אי אפשר היה להתבטא בציבור בקווים הישרים המורגלים. ברור שאפשר היה, אבל אחרת. עד אז הכרתי מעגלים פשוטים ומתרחבים של חיבה: מהלב בפרץ רחב החוצה אל הזרועות והאוויר המקיף מסביב למחווה ולליטוף ולחיבוק. עתה פתאום הייתי צריכה לעשות עצמי סייג לעצמי, להפוך את החיבה – במובן הרחב ביותר של המילה, לסימנים, כמו שרקדנים מסמנים ריקוד, אלא שבמקרה זה לא תהיה אף פעם הופעה. לדבר עם חבר לקבוצה, עם חבר לחברותא, מסביב לשולחן, או מחוץ לדלתות הזכוכית, בהפסקה, שניים עומדים מעשנים ליד המאפרה העומדת: הגוף נשמר מוחזק מעט לאחור, הלב והחום הנפרש ממנו באופן טבעי, נותר לכוד במכלאת הצלעות או יוצא נוטה ממנו הצידה לפספס בכוונה את הגוף אליו רצה להתכוון. הגוף מסמן עיגולים קטנים מאד מסביבו של רטט חי, של סקרנות, של חיבה, של תשוקה לאחר. המחשבה מתפזרת כהססנות באיברים על הדרכים היצירתיות להעביר מצית (מאוחר יותר כאבתי לגלות, בעצם לא הכרח לחשוב כל כך הרבה, הכל זורם באלגנטיות לנולדים מבפנים). לעמוד ליד השיש בתור למיחם, או מעל הערגליות של ארוחת ארבע, לשלוח ידיים אל הקופסה. אסור להוויה הגופנית להתפזר, אסור לפגוע במסלולו, אפילו האווירי, של גוף אחר. שתיתי את כל זה בצמא של מדבר. להיות סולידית, אחוזה, חנוטה. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער וגו' ולא נותר בי דבר.

באותם הימים הלכה והתבהרה אצלי הרגשה-מחשבה, שאני יכולה למסור את עצמי כל כולי להשגחה חיצונית. קראתי יותר ויותר על הרבי, ועל החסידות בכלל, הידקתי קשרים עם ידידה שתמיד חיבבתי, אמנית שחזרה בתשובה, ויחד דיברנו עם איגרות הקודש. התפללתי, אזרתי אומץ ללכת לבית כנסת זה או אחר בשבת. במקום לחשוב להרגיש או לדבר – מה שלא רציתי יותר, כי הרגשתי נבגדת – מילאתי פי לכל אורכו של היום מילים כתובות ומלמלתי אותן החוצה. אחרי שהתבוננתי ולמדתי בעזרת נשים, עשיתי גם אני את המחוות במקומות (הטקסטואליים) הנכונים, את הצעדים קדימה ואחור, את ההשתחוויות. למדתי מתי לומר את המילים בקול רם ומתי להשקיט.

אז נגמר הסמסטר הראשון ובית המדרש יצא גם הוא לחופשה. היום הפך יום ולילה של הסתגרות בחדרי. כתבתי עבודות וקראתי כל מה שהצטבר מסביבי. אז באו כמה ימי שלג וקור קיצוני-פתאומי וערמו ערימות שלג מסביב לבית. סגרתי אחריי את הדלת וישבתי כנקודה בסוף משפט, אל השולחן בחדר הגדול, קרוב לקיר הירוק פנדה שבמרכזו עמד החלון, הפונה אל מגרש החנייה. כולי עיניים. מאוחר בלילה, בשלבי כניעה למאבק בשינה, הייתי מדמיינת את הרצל נשכב לידי על שולחן הביליארד בבית הזה ממש, פעם פעם כשהיה המלון, משום שבא בהפתעה והחדרים היו בתפוסה מלאה.

הפרחון

אני מתבוננת בה והיא בי. אני מניחה שהיא-היא, לכך אני נוטה, אבל בעצם איני יודעת. איני יודעת דבר לגבי מה שמולי, לפניי. היא קטנה, מרופדת נוצות רכות בגוונים כהים, הגימור הכתום בשולי צורתה כבר ניכר, או שאני מדמיינת… (קריטי לדעת האם היא עדיין-לא, או תכף-כבר). הכנפיים שלה נראות ארוכות מדי, משתלשלות עד לרצפה, כשרוולים שגוברים בגודלם על הילד שאבד בפנים. שעת צהריים שכל הדברים בה מונחים על כף פני השטח. היא נטועה במרכזה של מרצפת גדולה בצבע פנינה ביציאה לחצר, לא זזה. ציפורה קטנה. אני מחזירה לה צמצום עיניים, נושמת לעומקי, דוחקת מעל אוזניי את המנגינה המוכרת, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. לא אשלוף מולה את חרב הרחמים. עדיין לא. אולי. ככה לתמיד.  

שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע עדיין מסתובבת. חיה באדישותה. ואני חשבתי שתעצור ותיפול.  אני כבר עושה את כל מה שצריך לעשות, התנועות כבר מסתדרות עצמאית במערך האיברים. אני קמה, שמה מים על הגז, מצחצחת שיניים בזמן שמחכה שירתחו, מכינה לי קפה, מתקלחת בזמן שמחכה שיתקרר, מתנגבת, שמה קרם גוף נגד היובש שמתחיל לנגוס בירכיים האחוריות ובאחורי הזרועות, מבשר בבשר את החורף, מתלבשת. מכינה שני צנימים עם טחינה וכמה צנוניות חתוכות דק עם מלח, פלפל ושמן זית, מתיישבת על הספה בסלון ואוכלת אותם בשתי נגיסות ומורידה אותם עם השלוק האחרון של הקפה הפושר כבר. מדפדפת קדימה ואחורה כמה עמודים בספר הנוכחי, להיכנס חזרה לעניינים, עד שמאיצה בעצמי לקום ולצאת מהבית אל העבודה. הכל מואר. החפצים והמרצפות והקירות מונחים באור, חד שכבתיים, מוצגים חשופים מכל צידיהם. זהו זמן טוב לאמוד את הדברים כפי שהם (בניגוד ללילה, אז הבית נחטף על ידי הכמיהות העמוקות והמיטלטלות לשם ולכאן של החפצים ושלי, וידי ולבי על התחתונה). אבל ד' איננה עכשיו. היא כבר בעבודה כשאני מתעוררת, וחוזרת אחרי שיורד לילה. והרי אותה ואותנו אני רוצה לאמוד. כשאנחנו סוף סוף מצטלבות באור יום, בצהריים נדירים שאני בבית והיא שבה ישר ממשמרתה, היא מופיעה לפניי בסלון בבגדיה הבהירים הספורטיביים הקצרים כבר מדי לעונה, תוקעת בי את שתי שלוליות התכלת הקפואה המסעירה שבפרצופה. גם היא בודקת, אבל בשתיקה, בלי תנועות. אני מודדת את זרועותיה, את ירכיה, את בטנה. אותי-אותה.  

אני מודדת אותה באור הצהריים, ועולה בראשי הניגון: "אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והייתה מודדתו בטפחים בכל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים". למדידתי נוספת התענגות. באור הצהריים המלא, בשרה של ד' הופך לזהב. אבל רגע אחר כך אני נבהלת, שהרי אני מדקלמת סיפור חורבן: "וכשהקיפוה מצודת ירושלם טבחתו בידו ואכלתו. ועליה מקונן ירמיהו ואומר: ריבוני, 'אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים' (איכה ב, כ). משיבה רוח הקודש ואומרת: 'אם יהרג במקדש ה' כוהן ונביא' (שם) – זה זכריה בן יהוידע הכהן".* מה קורה, אני שואלת את עצמי ומניחה לד' לגשת לענייניה, מה קורם עור וגידים.

אני חוזרת בכל ערב מגובה בחפצים נוספים מבית אמי, בערימות. לפעמים אני צריכה לעשות כמה נגלות מהמכונית לבית. אם ד' נמצאת היא נותנת יד. אני הכי ערמומית שאני יכולה. מקווה שהחפצים יכריעו איזה מאזן בינינו, בבית, שאבין מה קורה, שאעשה משהו קורה. זה ודאי לא נסתר מעיניה, וזו כוונתי. אני מנסה לזהות על פניה תו של התנגדות, הכרה ברגע בו כמות חפציי מטה את הכף לטובתי, לרעתה (אם במושגי רע וטוב, כפי שאני חוששת, עסקינן). לפעמים צהריים נדירים והיא מסיימת משמרת ולא באה הביתה, איני יודעת למה, איני רוצה או מעזה לשאול. אני שואבת כוח מכל החפצים המסודרים כל כך יפה בבית שלנו. המסודרים יפה עד שיהיה בלתי מתקבל על הדעת לפרקם.

מה קורה, מה קורם עור וגידים

עובד במקום עבודתי קורא לי לחצר. "את טובה עם החיות", הוא אומר לי, ומצביע עליה, "נראה לך שקרה לו משהו?", הוא שואל אותי, ואני: "תביא לי קופסת נעליים, כפפות ומגבת מטבח, אני אטפל בה. ותסגור דחוף את הדלת זכוכית, הכלב של ש' פה".

היא מתבוננת בי מהרצפה, אני כורעת לידה, עוטה את הכפפות כבדרך אגב, שולחת בתנועה טבועה, בלתי נשלטת, את ידיי לתפסה, אבל היא חומקת ממני. ובכל זאת: לא עפה. אני מסירה את הכפפות ונשענת לאחור על ישבניי, בישיבה מזרחית. זו גוזל של מיינה, ויותר מזה, אני מתורגלת, מזהה: פרחון.

פרחון, אני מהמהמת לעצמי, עוף צעיר שעזב את הקן, שמצוי בתהליך לימוד לעוף. הוריו נמצאים בסביבה, משגיחים עליו ומדריכים אותו בעת הצורך, אבל משחררים את החבל כדי שילמד ויסתדר בעצמו (משחררים עד כדי אימה בקריטריונים הוריים אנושיים). הפרחונית הזו, היא אולי בסדר, אולי לא. אולי אוזרת כוחות לניסיון תעופה אמיץ, אולי פצועה. אני לא מצליחה לראות היתכנות של תנועה מתחת לשרוולי הכנפיים הגדולים. אני מתבוננת בה והיא בי. שתיקה שבתווך שבין הציפור לאדם משתררת בינינו. המתנה להבין מה קורה, מה קורם עור וגידים. האם היא פצועה, או שהיא סתם על הקצה.

פרחונים מסתובבים על הארץ. ככה סתם, באמצע העיר, בין רגליים חותכות על מדרכה צפופה, באי-תנועה מוקף מכוניות שועטות לכל הצדדים, בקרב עץ שורץ חתולים. הם מתהלכים בנדנוד על הקרקע, נדמים יצורי-ארץ, זרים לטיסה, נטושים. הצדיק מהמרכז הוטרינרי בשרון סיפר לי פעם, אחרי התלבטות פרחון נוספת, איך בעונת הפרחונים, אנשים צובאים על פתחיו עם ערימות. הפרחון הקטן, הבלתי מוגן, שאין לו מושג מה לעשות בשתי המוטות הקטנטנות המדלדלות מתחת המקור אל הרצפה, כל זה נראה לא נכון, מסוכן, כל העסק נראה כמו משהו שצריך עזרה… שוב ושוב, הצדיק נאלץ לומר להם: זה פרחון, זה מה שהוא אמור לעשות, תשאירו אותו במקומו, ההורים דואגים לו. (הזוועה בעניין: הסיכויים להישרדות פרחון בריא בטיפול אנושי צונחים אימים לעומת הסיכויים להישרדותו בסביבתו הטבעית. פרחוני ציפורים מסוגים מסוימים, מסרבים להיות מטופלים שלא על ידי הוריהם, סותמים את פיהם, מפנים כנף לחיים, מתים). גם אני נשאתי על כפיי, לא פעם, אני מניחה, פרחונים כשרים, אל ההצלה העקרה. אם לא הצליחו לעצור אותי ולהסביר לי, בשיחת טלפון מרחוק, שאין צורך. סביר להניח, שאותה Hausrotschwanz שלי בלייפציג, הייתה פרחון תמים, ורק אני לא הייתי שלמה. אז החכמתי קצת, אני יודעת לזהות פרחון, יודעת לא להריץ אותו במיידי באלונקת זרדים אל המרפאה. אבל אין בכך משום הקלה. אני עומדת מנגד, מסמנת איזה גבול של הצלה (הגנה מפגוש מכונית, מלוע חתול) – אבל איני מתכוונת לעשות דבר. אני מסנדלת את איבריי אליי, אל ההגיון. אך החרדה שהפרחון לא יסתדר, יידרס, יימעך, ייאכל, יתרסק – נותרת בעינה. אין איך לפתור אותה. והרי זה בדיוק העניין, זו המהות של היות פרחון. זו המהות של התבוננות בפרחון. יכולה להתגלות כאן עצמאות, בהירות, תנופה, ויכול להיות אסון. עליי להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו, עד לרגע שאולי יהיה מאוחר מדי. כך גם הפעם. כי זאת שלפניי, כך נראה לי, אינה פצועה.

אני עדיין בכריעה מולה, בהידבקות ההתבוננות. והיא – לא זזה. על-אף שצהריים, כבר נרמז מעט קור, נרמז מה שעתיד לקרות עוד קצת, מתישהו, עם שינוי העונה. אני נזכרת בכלב של אמי, החרדתי, שיודע על סופת רעמים וברקים לפני בואה. הוא מתחיל בשריטת הדלתות (לא באמת מעוניין לצאת או להיכנס, באף חלל אין באותו הרגע הצלה), אחר כך הוא מתחיל להצחין מפחד, נעמד כמעט עליי, ולא מרפה שעה ארוכה. ברגע של אומץ, דוהר-מדלג ברחבי הבית ותוחב את עצמו, גדול המימדים, מתחת למיטה של אמי, עד הבוקר. האם עדיף לדעת את מה שעתיד להתגבש? איני בטוחה.

הפרחונית אינה מתבוננת בי יותר. היא מתרכזת ממני והלאה. הייתי אומרת אפילו: מתבוננת פנימה, קשובה. האם היא מפחדת? מוטרדת? כואבת? אולי היא ממתינה. יש בינינו את אותה שתיקה. מאחורי דלת הזכוכית עומדים כמה עובדים ובוהים, אני מרגישה את חקירתם האנושית הכפייתית על גבי. ואז, פילוח השקט. בבת אחת, הפרחונית מנתרת-מתעופפת אל עץ כמה מטרים הלאה. אני מדדה שפופה באטיות אחריה, נותרת בכריעת ברך כדי לחזות בה: כיצד הגוף זז עם נשימתה, האם רועדות או קורסות רגליה. היא מתבוננת בי בשקט חזרה. נבונה. הקונטורה הזעירה מתרחבת ומתכווצת נוצות מהתרגשות, אני מניחה, מגאווה. שנייה-שתיים בזמן שקט והיא מתעופפת אל עץ בצדה השני של החצר. גם אני גאה. אין גאווה כזו של ההצלחה לזהות משהו בחוץ.

בערב אני שבה הביתה לספר לד', אבל היא איננה. ממילא חושך כבר, זמן רדום לעניינינו. אני מסדרת את מקבץ הספרים שהבאתי איתי על הכוננית בחדר השינה. אחר כך מחליפה מיקומים של שני שרפרפים בבית: את הקטן הכחול-כהה שליד המיטה, אני מחליפה עם הנמוך והמרובע יותר, בצבע תכלת, שלצד הספה. אני מסדרת על כל אחד מהם את החפצים שהיו על הקודם. אני מתבוננת על הסידור החדש, כלומר מטביעה אותו בתוכי ומחכה לשמוע את הרשמים שבוקעים מבפנים. אחר כך אני משקה את העציצים במרפסת, ותוהה אם יש סידור מוצלח יותר להושיבם בו. בחצות אני מפסיקה להתקשר אליה ונשכבת לישון. לבי מעביר את הלילה בתנומה כבדה ומוחלטת.

* ספרא, בחוקותיי, ו,ג.