הפרה שנשברה – חלק א'

בתזמון פנימי בלתי נמנע הגעתי אל בית המדרש. שעות ארוכות, ימים ארוכים, ישבתי שם. זה היה רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב. הטיפה האחרונה התאדתה לה והותירה אותי בבדידותי, אך זיכרון הכאב עוד רדף בעצמות כרוח רפאים אמיתית למדי. לא יכולתי או לא רציתי להסתדר יותר לבד, להישען על עצמי. וכמו כדי לנעוץ מסמר בעצם היבשה לגמרי, התחיל החורף, נהיה נורא קר.

קירות האולם הגדול שהיו בשעות היום לעולם היו מכוסים מדפים חומים ופשוטים, עמוסים ספרי תורה, עיון ומחקר. ביניהם, שולחנות פורמייקה חומים מרובעים, מונחים ברווחים דומים על מרצפות בגוון פנינה עכור ובניקוד בז'י ישן. לאורך התקרה, מעל המולת התלמידים, מנורות ניאון חשופות מקובעות בשלשות, העמידו אור לבן בדחיסות מתונה. כל החלל כולו חומרים בסיסיים, עניינים, לא יפים. מרכיבים יחד תפאורה מחמיאה על דרך הניגוד להתרחשות החשובה באמת: אנשים הופכים במילים, הופכים למילים. החומר והגוף משניים, מסויגים, נשכחים לזמן מה.

נפגשנו אנשים שונים בכדי לקרוא יחד, להתפלמס, להחליף מהלומות למען החידוד והלימוד, לדבר זה עם זה (או עם זו, במקרה זה). אבל לא במילים משל עצמנו, לא בחרבות עשויות מידינו. היינו נושאי הכלים של טקסטים גדולים מאיתנו. הקריאה המשותפת הציבה את כולנו על מישור שווה לכאורה, איפסה את ההבדלים.

ניסיתי למשוך עד כמה שניתן את ההתמקדות העיוורת (מלאת העיניים) בטקסט. לא רציתי לראות דבר מחוץ לגבולותיו. לא רציתי לראות הבדלים כי לא רציתי להילחם או ללהטט על חבל דק מעל פערים. רציתי להיכנע, לגמרי. לעבור. להפוך להיות כמו האחרים, שנראו לי אחידים בדמותם תורתם אמונתם. לקבל יחד עם ההיטמעות את חבילת ההטבות של תושב חדש, של צרור-תשובות וודאות אחת, שדימיתי לראות באמתחת התושבים הוותיקים. בזמן ההוא, ניסיתי לבלוע כמה שיותר מילים, לשתות דפים עד מלוא הגרון, עד שיתגשם החיזיון שגבה מול עיניי: שאפתח את פי וייצאו ממנו בטור מילים של אנשים אחרים. (לא כתבתי)

חלק מהזמן ישבתי בחברותא, במקרה הספציפי שלנו שלישיה, יחד עם שני בנים למדנים חכמים, שולטים היטב בחוקי המשחק אך מסבירי פנים וידידותיים למתקשה. ביתר הזמן ישבנו כל הקבוצה מסביב לשולחן הארוך (מורכב למעשה מכמה שולחנות קטנים מוצמדים זה לזה), לשיעורים שונים. הדיונים התנהלו במהירות שיא. גזרי טקסט הושלכו זה נגד זה. קושיא נזרקה מעברו האחד של השולחן ותירוץ-נגד חבט בה מהצד האחר. המשוחחים: בנים כמעט כולם, בוגרי ישיבות, מסגרות מכשירות, מקפיצים, משליכים, מודדים, שוקלים את ערכן ופשרן של האמירות שהוחלפו באוויר, מטיחים לכיוון אחר ושוב חזרה. אני, איפשהו באמצע, לרוב רק ביקשתי שלא ייעצר הכדור-הסובב-סביב לשולחן בקרבי. חששתי שאיחשף בקלקלתי, שיקלטו שאני לא מסוגלת להבין משפט פשוט בארמית או שיתגלה עד כמה איני דתייה, עד כמה בסיסי הידע שחסר לי בכדי להיות חלק.

מכיוון שלא יכולתי להיעלם, הייתי עסוקה בהסוואה. עד שאשלים את המהלך הנשאף להסרת חלקים. התבוננתי באולם בית המדרש המרובע וביקשתי לראות בו מסדרון צר להידחס בו, ובכניסה – הזדמנות להשיל מעליי איברים. ממה בתוכי יכולתי להיפטר? להיפתר? הכאב שכן בעצמות, אי אפשר היה לחלץ אותו מתוכן, גם אי אפשר היה להזיזן. אם לא הן, אז לסלק את כל מה שניתן מהקישוטים שסביב, שעל-אף ולא בזכותם הגעתי עד הלום. להשיל כל מה שמתגלה כמותר, מיותר, בשאיפה אל גרסה מגוידת יותר, מגורדת עד הלשד, I'm travelin' light.

לעת ערב חזרתי לחדרי.

כמו בכדי להבליט את ההצטמצמות, גרתי אז בבית ענק, רחב-חדרים ובעל תקרות גבוהות. בסוף המאה ה-19 היה למלון היהודי הראשון בעיר הקודש, ועם השנים שקע לדרגת ארמון חרב. חיינו כמה נפשות חיות, בבית הזה. פרט לי, שותפה-חברה והאחים החתולים. אבל היה מרחב מספיק בכדי שלא נתקל כמעט זה בזה, זו בזה, זו בזו בזו בזה. שותפתי ואני התאמנו הליכות והיינו כל אחת בענייניה בחדרה, אוכלות ומתקלחות ונכנסות ויוצאות במשמרות, כמעט לא נפגשות, והחתולים התרוצצו אי שם, הרחק מעינינו. לפעמים, בהשתלבות נדירה של הבלחת שמש פתאומית עם גיחה קצרה שלי מהחדר, ראיתי אותם מסתובבים במרפסת הענקית, ארץ זנוחה משובצת בריכות גשמים וגבעות עלים. הצצתי בהם מבעד לחלונות המעוטרים והמאובקים של המבואה, או מעבר לחריץ בדלת הברזל הענקית, מתחבאת מפניהם ומהקור. ביתר הזמן ודאי הסתתרו תחת הרהיטים הרבים שהיו מפוזרים ללא הגיון בחדרים השונים. רהיטים מוכפלים, מיותרים, שירשנו מדייר זה או אחר בשרשרת הסטודנטים והמבקשים להיות אמנים שבסופו של דבר החלפנו. האחים החתולים גם הם ברחו מפניי רוב הזמן, ואני שמחתי. אהבתי אותם, כלומר אהבתי להציל אותם, אבל לא רציתי לחיות איתם. לא רציתי לחיות עם אף אחד/ת. חיות או אנשים. רק עם הרצל הסכמתי ללכת לישון.

רוב הזמן הייתי לבדי בחדרי.

עם ההעמקה אל בית המדרש, השלתי מעליי את החיים הרבים מדי שניסיתי לחיות יחד (שבאף אחד מהם לא ממש רציתי). ויתרתי על המהירות והפעלתנות, והרחקתי מעליי כל גורם מפריע לריק שטיפחתי מסביבי ובקרבי. התעוררתי בחושך ועליתי בעיניים טרוטות ובהבל קפה על קו 19 והתחפרתי באולם הניאון עד שירד הערב. בתווך: כמה סיגריות, כמה כוסות קפה, ערגליות. חזרתי אל המלון בחושך, הישר אל ערימות הספרים שביצרו את חדרי. הלכתי עם ספר לשירותים וקראתי מעל שולחן הכתיבה האילם בזמן מנת הערב, וקראתי עד שנרדמתי (ושוב עד שנרדמתי שוב), וחוזר חלילה. אם הייתי מנתקת את עיניי משורות טקסט הלב מיד היה קופץ מבהלה. הייתי אבודה. ולמרות זאת, בתוך מרוץ המילים הזה, הרגשתי שאני לא מצליחה לאחוז באף מילה. בסוף היום בבית המדרש, לפעמים אחרי שעות רבות של חפירה בחברותא, בהתקדמות איטית וסיזיפית ומלאת נכונות, ועוד כמה שעות של חבטות בקצב מעל מהירות ההכרה מעל השולחן הארוך, נותרו לי רק כמה פירורים עלובים שלא מרכיבים אף מנה, חצאי-תובנות. גם במלון החרב המילים לא הצליחו להיספג פנימה, למרות שתליתי אותן על הקירות.

אולי נעשה בזמן הזה שינוי כלשהו במחילות נסתרות ובנתיבים דקיקים תת-עוריים, אך לא זיהיתי אותו. אך את מה שקרה לגוף ראיתי ואהבתי. מיד עם כניסתי לבית המדרש נעניתי לתביעה שזיהיתי: להיות מוקפדת. אי אפשר היה לגעת, אי אפשר היה להתבטא בציבור בקווים הישרים המורגלים. ברור שאפשר היה, אבל אחרת. עד אז הכרתי מעגלים פשוטים ומתרחבים של חיבה: מהלב בפרץ רחב החוצה אל הזרועות והאוויר המקיף מסביב למחווה ולליטוף ולחיבוק. עתה פתאום הייתי צריכה לעשות עצמי סייג לעצמי, להפוך את החיבה – במובן הרחב ביותר של המילה, לסימנים, כמו שרקדנים מסמנים ריקוד, אלא שבמקרה זה לא תהיה אף פעם הופעה. לדבר עם חבר לקבוצה, עם חבר לחברותא, מסביב לשולחן, או מחוץ לדלתות הזכוכית, בהפסקה, שניים עומדים מעשנים ליד המאפרה העומדת: הגוף נשמר מוחזק מעט לאחור, הלב והחום הנפרש ממנו באופן טבעי, נותר לכוד במכלאת הצלעות או יוצא נוטה ממנו הצידה לפספס בכוונה את הגוף אליו רצה להתכוון. הגוף מסמן עיגולים קטנים מאד מסביבו של רטט חי, של סקרנות, של חיבה, של תשוקה לאחר. המחשבה מתפזרת כהססנות באיברים על הדרכים היצירתיות להעביר מצית (מאוחר יותר כאבתי לגלות, בעצם לא הכרח לחשוב כל כך הרבה, הכל זורם באלגנטיות לנולדים מבפנים). לעמוד ליד השיש בתור למיחם, או מעל הערגליות של ארוחת ארבע, לשלוח ידיים אל הקופסה. אסור להוויה הגופנית להתפזר, אסור לפגוע במסלולו, אפילו האווירי, של גוף אחר. שתיתי את כל זה בצמא של מדבר. להיות סולידית, אחוזה, חנוטה. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער וגו' ולא נותר בי דבר.

באותם הימים הלכה והתבהרה אצלי הרגשה-מחשבה, שאני יכולה למסור את עצמי כל כולי להשגחה חיצונית. קראתי יותר ויותר על הרבי, ועל החסידות בכלל, הידקתי קשרים עם ידידה שתמיד חיבבתי, אמנית שחזרה בתשובה, ויחד דיברנו עם איגרות הקודש. התפללתי, אזרתי אומץ ללכת לבית כנסת זה או אחר בשבת. במקום לחשוב להרגיש או לדבר – מה שלא רציתי יותר, כי הרגשתי נבגדת – מילאתי פי לכל אורכו של היום מילים כתובות ומלמלתי אותן החוצה. אחרי שהתבוננתי ולמדתי בעזרת נשים, עשיתי גם אני את המחוות במקומות (הטקסטואליים) הנכונים, את הצעדים קדימה ואחור, את ההשתחוויות. למדתי מתי לומר את המילים בקול רם ומתי להשקיט.

אז נגמר הסמסטר הראשון ובית המדרש יצא גם הוא לחופשה. היום הפך יום ולילה של הסתגרות בחדרי. כתבתי עבודות וקראתי כל מה שהצטבר מסביבי. אז באו כמה ימי שלג וקור קיצוני-פתאומי וערמו ערימות שלג מסביב לבית. סגרתי אחריי את הדלת וישבתי כנקודה בסוף משפט, אל השולחן בחדר הגדול, קרוב לקיר הירוק פנדה שבמרכזו עמד החלון, הפונה אל מגרש החנייה. כולי עיניים. מאוחר בלילה, בשלבי כניעה למאבק בשינה, הייתי מדמיינת את הרצל נשכב לידי על שולחן הביליארד בבית הזה ממש, פעם פעם כשהיה המלון, משום שבא בהפתעה והחדרים היו בתפוסה מלאה.

הפרחון

אני מתבוננת בה והיא בי. אני מניחה שהיא-היא, לכך אני נוטה, אבל בעצם איני יודעת. איני יודעת דבר לגבי מה שמולי, לפניי. היא קטנה, מרופדת נוצות רכות בגוונים כהים, הגימור הכתום בשולי צורתה כבר ניכר, או שאני מדמיינת… (קריטי לדעת האם היא עדיין-לא, או תכף-כבר). הכנפיים שלה נראות ארוכות מדי, משתלשלות עד לרצפה, כשרוולים שגוברים בגודלם על הילד שאבד בפנים. שעת צהריים שכל הדברים בה מונחים על כף פני השטח. היא נטועה במרכזה של מרצפת גדולה בצבע פנינה ביציאה לחצר, לא זזה. ציפורה קטנה. אני מחזירה לה צמצום עיניים, נושמת לעומקי, דוחקת מעל אוזניי את המנגינה המוכרת, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. לא אשלוף מולה את חרב הרחמים. עדיין לא. אולי. ככה לתמיד.  

שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע עדיין מסתובבת. חיה באדישותה. ואני חשבתי שתעצור ותיפול.  אני כבר עושה את כל מה שצריך לעשות, התנועות כבר מסתדרות עצמאית במערך האיברים. אני קמה, שמה מים על הגז, מצחצחת שיניים בזמן שמחכה שירתחו, מכינה לי קפה, מתקלחת בזמן שמחכה שיתקרר, מתנגבת, שמה קרם גוף נגד היובש שמתחיל לנגוס בירכיים האחוריות ובאחורי הזרועות, מבשר בבשר את החורף, מתלבשת. מכינה שני צנימים עם טחינה וכמה צנוניות חתוכות דק עם מלח, פלפל ושמן זית, מתיישבת על הספה בסלון ואוכלת אותם בשתי נגיסות ומורידה אותם עם השלוק האחרון של הקפה הפושר כבר. מדפדפת קדימה ואחורה כמה עמודים בספר הנוכחי, להיכנס חזרה לעניינים, עד שמאיצה בעצמי לקום ולצאת מהבית אל העבודה. הכל מואר. החפצים והמרצפות והקירות מונחים באור, חד שכבתיים, מוצגים חשופים מכל צידיהם. זהו זמן טוב לאמוד את הדברים כפי שהם (בניגוד ללילה, אז הבית נחטף על ידי הכמיהות העמוקות והמיטלטלות לשם ולכאן של החפצים ושלי, וידי ולבי על התחתונה). אבל ד' איננה עכשיו. היא כבר בעבודה כשאני מתעוררת, וחוזרת אחרי שיורד לילה. והרי אותה ואותנו אני רוצה לאמוד. כשאנחנו סוף סוף מצטלבות באור יום, בצהריים נדירים שאני בבית והיא שבה ישר ממשמרתה, היא מופיעה לפניי בסלון בבגדיה הבהירים הספורטיביים הקצרים כבר מדי לעונה, תוקעת בי את שתי שלוליות התכלת הקפואה המסעירה שבפרצופה. גם היא בודקת, אבל בשתיקה, בלי תנועות. אני מודדת את זרועותיה, את ירכיה, את בטנה. אותי-אותה.  

אני מודדת אותה באור הצהריים, ועולה בראשי הניגון: "אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והייתה מודדתו בטפחים בכל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים". למדידתי נוספת התענגות. באור הצהריים המלא, בשרה של ד' הופך לזהב. אבל רגע אחר כך אני נבהלת, שהרי אני מדקלמת סיפור חורבן: "וכשהקיפוה מצודת ירושלם טבחתו בידו ואכלתו. ועליה מקונן ירמיהו ואומר: ריבוני, 'אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים' (איכה ב, כ). משיבה רוח הקודש ואומרת: 'אם יהרג במקדש ה' כוהן ונביא' (שם) – זה זכריה בן יהוידע הכהן".* מה קורה, אני שואלת את עצמי ומניחה לד' לגשת לענייניה, מה קורם עור וגידים.

אני חוזרת בכל ערב מגובה בחפצים נוספים מבית אמי, בערימות. לפעמים אני צריכה לעשות כמה נגלות מהמכונית לבית. אם ד' נמצאת היא נותנת יד. אני הכי ערמומית שאני יכולה. מקווה שהחפצים יכריעו איזה מאזן בינינו, בבית, שאבין מה קורה, שאעשה משהו קורה. זה ודאי לא נסתר מעיניה, וזו כוונתי. אני מנסה לזהות על פניה תו של התנגדות, הכרה ברגע בו כמות חפציי מטה את הכף לטובתי, לרעתה (אם במושגי רע וטוב, כפי שאני חוששת, עסקינן). לפעמים צהריים נדירים והיא מסיימת משמרת ולא באה הביתה, איני יודעת למה, איני רוצה או מעזה לשאול. אני שואבת כוח מכל החפצים המסודרים כל כך יפה בבית שלנו. המסודרים יפה עד שיהיה בלתי מתקבל על הדעת לפרקם.

מה קורה, מה קורם עור וגידים

עובד במקום עבודתי קורא לי לחצר. "את טובה עם החיות", הוא אומר לי, ומצביע עליה, "נראה לך שקרה לו משהו?", הוא שואל אותי, ואני: "תביא לי קופסת נעליים, כפפות ומגבת מטבח, אני אטפל בה. ותסגור דחוף את הדלת זכוכית, הכלב של ש' פה".

היא מתבוננת בי מהרצפה, אני כורעת לידה, עוטה את הכפפות כבדרך אגב, שולחת בתנועה טבועה, בלתי נשלטת, את ידיי לתפסה, אבל היא חומקת ממני. ובכל זאת: לא עפה. אני מסירה את הכפפות ונשענת לאחור על ישבניי, בישיבה מזרחית. זו גוזל של מיינה, ויותר מזה, אני מתורגלת, מזהה: פרחון.

פרחון, אני מהמהמת לעצמי, עוף צעיר שעזב את הקן, שמצוי בתהליך לימוד לעוף. הוריו נמצאים בסביבה, משגיחים עליו ומדריכים אותו בעת הצורך, אבל משחררים את החבל כדי שילמד ויסתדר בעצמו (משחררים עד כדי אימה בקריטריונים הוריים אנושיים). הפרחונית הזו, היא אולי בסדר, אולי לא. אולי אוזרת כוחות לניסיון תעופה אמיץ, אולי פצועה. אני לא מצליחה לראות היתכנות של תנועה מתחת לשרוולי הכנפיים הגדולים. אני מתבוננת בה והיא בי. שתיקה שבתווך שבין הציפור לאדם משתררת בינינו. המתנה להבין מה קורה, מה קורם עור וגידים. האם היא פצועה, או שהיא סתם על הקצה.

פרחונים מסתובבים על הארץ. ככה סתם, באמצע העיר, בין רגליים חותכות על מדרכה צפופה, באי-תנועה מוקף מכוניות שועטות לכל הצדדים, בקרב עץ שורץ חתולים. הם מתהלכים בנדנוד על הקרקע, נדמים יצורי-ארץ, זרים לטיסה, נטושים. הצדיק מהמרכז הוטרינרי בשרון סיפר לי פעם, אחרי התלבטות פרחון נוספת, איך בעונת הפרחונים, אנשים צובאים על פתחיו עם ערימות. הפרחון הקטן, הבלתי מוגן, שאין לו מושג מה לעשות בשתי המוטות הקטנטנות המדלדלות מתחת המקור אל הרצפה, כל זה נראה לא נכון, מסוכן, כל העסק נראה כמו משהו שצריך עזרה… שוב ושוב, הצדיק נאלץ לומר להם: זה פרחון, זה מה שהוא אמור לעשות, תשאירו אותו במקומו, ההורים דואגים לו. (הזוועה בעניין: הסיכויים להישרדות פרחון בריא בטיפול אנושי צונחים אימים לעומת הסיכויים להישרדותו בסביבתו הטבעית. פרחוני ציפורים מסוגים מסוימים, מסרבים להיות מטופלים שלא על ידי הוריהם, סותמים את פיהם, מפנים כנף לחיים, מתים). גם אני נשאתי על כפיי, לא פעם, אני מניחה, פרחונים כשרים, אל ההצלה העקרה. אם לא הצליחו לעצור אותי ולהסביר לי, בשיחת טלפון מרחוק, שאין צורך. סביר להניח, שאותה Hausrotschwanz שלי בלייפציג, הייתה פרחון תמים, ורק אני לא הייתי שלמה. אז החכמתי קצת, אני יודעת לזהות פרחון, יודעת לא להריץ אותו במיידי באלונקת זרדים אל המרפאה. אבל אין בכך משום הקלה. אני עומדת מנגד, מסמנת איזה גבול של הצלה (הגנה מפגוש מכונית, מלוע חתול) – אבל איני מתכוונת לעשות דבר. אני מסנדלת את איבריי אליי, אל ההגיון. אך החרדה שהפרחון לא יסתדר, יידרס, יימעך, ייאכל, יתרסק – נותרת בעינה. אין איך לפתור אותה. והרי זה בדיוק העניין, זו המהות של היות פרחון. זו המהות של התבוננות בפרחון. יכולה להתגלות כאן עצמאות, בהירות, תנופה, ויכול להיות אסון. עליי להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו, עד לרגע שאולי יהיה מאוחר מדי. כך גם הפעם. כי זאת שלפניי, כך נראה לי, אינה פצועה.

אני עדיין בכריעה מולה, בהידבקות ההתבוננות. והיא – לא זזה. על-אף שצהריים, כבר נרמז מעט קור, נרמז מה שעתיד לקרות עוד קצת, מתישהו, עם שינוי העונה. אני נזכרת בכלב של אמי, החרדתי, שיודע על סופת רעמים וברקים לפני בואה. הוא מתחיל בשריטת הדלתות (לא באמת מעוניין לצאת או להיכנס, באף חלל אין באותו הרגע הצלה), אחר כך הוא מתחיל להצחין מפחד, נעמד כמעט עליי, ולא מרפה שעה ארוכה. ברגע של אומץ, דוהר-מדלג ברחבי הבית ותוחב את עצמו, גדול המימדים, מתחת למיטה של אמי, עד הבוקר. האם עדיף לדעת את מה שעתיד להתגבש? איני בטוחה.

הפרחונית אינה מתבוננת בי יותר. היא מתרכזת ממני והלאה. הייתי אומרת אפילו: מתבוננת פנימה, קשובה. האם היא מפחדת? מוטרדת? כואבת? אולי היא ממתינה. יש בינינו את אותה שתיקה. מאחורי דלת הזכוכית עומדים כמה עובדים ובוהים, אני מרגישה את חקירתם האנושית הכפייתית על גבי. ואז, פילוח השקט. בבת אחת, הפרחונית מנתרת-מתעופפת אל עץ כמה מטרים הלאה. אני מדדה שפופה באטיות אחריה, נותרת בכריעת ברך כדי לחזות בה: כיצד הגוף זז עם נשימתה, האם רועדות או קורסות רגליה. היא מתבוננת בי בשקט חזרה. נבונה. הקונטורה הזעירה מתרחבת ומתכווצת נוצות מהתרגשות, אני מניחה, מגאווה. שנייה-שתיים בזמן שקט והיא מתעופפת אל עץ בצדה השני של החצר. גם אני גאה. אין גאווה כזו של ההצלחה לזהות משהו בחוץ.

בערב אני שבה הביתה לספר לד', אבל היא איננה. ממילא חושך כבר, זמן רדום לעניינינו. אני מסדרת את מקבץ הספרים שהבאתי איתי על הכוננית בחדר השינה. אחר כך מחליפה מיקומים של שני שרפרפים בבית: את הקטן הכחול-כהה שליד המיטה, אני מחליפה עם הנמוך והמרובע יותר, בצבע תכלת, שלצד הספה. אני מסדרת על כל אחד מהם את החפצים שהיו על הקודם. אני מתבוננת על הסידור החדש, כלומר מטביעה אותו בתוכי ומחכה לשמוע את הרשמים שבוקעים מבפנים. אחר כך אני משקה את העציצים במרפסת, ותוהה אם יש סידור מוצלח יותר להושיבם בו. בחצות אני מפסיקה להתקשר אליה ונשכבת לישון. לבי מעביר את הלילה בתנומה כבדה ומוחלטת.

* ספרא, בחוקותיי, ו,ג.

חיותה – חלק ו' ואחרון

שכנתי התעקשה להמשיך ולומר שהיא לא אוהבת חתולים. הוכחתי אותה שוב ושוב כשכבר היינו מיודדות, והיא סירבה פעם אחר פעם, העוותה את פניה, בעוד החיה הקטנה חוצה, לכאן או לכאן, את המישור האדיר המשתרע בין נעלינו העצומות. עד שהבחינה בה. אז: "היא פשוט כל כך מיוחדת", פניה החתומות התרככו והפכו זקנות וקמוטות אף יותר, "בחיים לא ראיתי חתולה כזאת" (פיה, כמו דלתה, נפתח לחריץ, אך לא גילה מה מסתתר מעבר). גם אחר כך כשפגשה את ג", החתולה הבאה שלי, ניצת במהרה סיפור אהבה, זוגיות משמעותית והדוקה אף יותר. אך גם כשהיו בידיי כבר שתי הוכחות בשר ודם כנגדה (או בעדה), סירבה להודות באמת.*  

אל מי העוותה את פניה בתגובה לטענתי? אל האוויר? אולי אל איזה חתול מדומיין, אל חתול-רעיון, שהרי נאחזה, כנלחמת על זהותה, באי-אהבה תיאורטית, נוקשה ועיוורת למתרחש. עם כל עוד-בוקר ועוד חיוך רפה-פנים ועוד קריאות שמחה, התפוגג החתול-רעיון לפניה, בינינו, ואז נשארה מולי רק היא, זו שאהבה חיות יותר מדי עד שלא יכלה עוד. הרתיעה, הגועל, הדחייה, התגלו כמקום שאליו מתנקזים אחרי שנופלים מצוק האהבה היתרה, כל עניין השנאה-אהבה הסתבר כמעגל. יום אחד, במקום עוד אחת מהעוויות הפנים התוקפניות לאוויר, סיפרה לי איך היה לה כלב שאהבה אהבת נפש. אמרה: כמה הוא אהב אותה, כמה הקשיב לקולה, איך חיכה לה כל היום מאחורי הדלת עד שחזרה, כדי לצאת לטיול ולעשות את צרכיו בחוץ (חיכה מאחורי אותה הדלת, עתה דמיינתי הול מרווח ומרוהט בחסכוניות אסתטית, ארונית עץ קטנה וכורסא נאה עם ריפוד תכלת, כמה גיליונות עיתונים מונחים בסל קלוע, היה מקום). איך אף פעם לא עשה פיפי בבית, גם אם נשאר שעות רבות. סיפרה לאט ובפליאה, כאילו חוקקת בסלע דיברות מושלמות שאף כלב ממשי מעולם לא הצליח לבצע הלכה למעשה. אמרה איך יום אחד, במוצאי יום כיפור (אלא מה?), הרים אותו "איזה אידיוט מהשכונה", מישהו שהציק לה מאז שהייתה ילדה קטנה, והכלב נפל לו וחטף מכה. "בהתחלה היה נראה שהוא בסדר", אמרה, "אבל הוא בעצם נשבר, ויום אחרי זה מת". היא סיפרה את כל זה כלאחר יד, כשאני עומדת בתוך ביתי והיא מצדו השני של החלון, מטאטאת את שביל הכניסה, והחיה הקטנה מטיילת על משענת הספה הצהובה שבינינו, נעמדת על הסורגים, משוויצה ביופייה. "אני לא ייקח עוד כלב", אמרה ופניה המרוככות התעוותו בחיוך, חשפו נצנוץ כחול של שיניים.

והנה הסכנה. כמה פעמים בחיים סיפרו לי אנשים זרים את הסיפורים האיומים ביותר, על סופן האיום של חיות אהובות יותר מדי (את סופם של אוהבי חיות יותר מדי). בכל פעם הכה בי הסיפור מכה חזיתית במפתח הלב. ציפור שיר, בז, חתול אחד (הפרטים המלאים שמורים במערכת), והנה עכשיו כלב, מסתיימים ומסיימים. בכל פעם שאני שומעת סיפור כזה אני נזכרת שהפחד העמוק שלי לא התממש, עדיין. סיפורי החיות שאספתי בשנותיי הם פעוטים, עדינים, לא חורבניים (הם הסתיימו במוות לעתים, אבל לא סיימו אותי). יש אנשים שאוהבים חיות יותר מדי ומתה להם חיה והם פשוט מפסיקים. לא משתקמים, לא קמים. זה הצד השני והמשלים של סכנת ההתערבבות: לא רק לגרום כאב, לשבור ולפגום באופן בלתי הפיך, אלא גם להיפגע, להישבר, לכאוב עד היחרבות (ומה קורה כשזה קורה עם אנשים? מה יקרה לי?). עם כל הפחד שלי כל השנים, הנה אני שוב נזכרת, בעצם אף פעם לא חוויתי הרס כזה, החיים חסו עליי. האם זה עושה אותי אוהבת חיות יותר מדי רק בפוטנציה? אולי אינני ראויה בכלל להשתייך לחבורה? הנה אלה שקרה להם, תלמדי, ככה זה נראה. ולרגע חלף מול עיניי חתול-רעיון פרטי משלי: דוביאל, אבל התפוגג באוויר.

*

חזרתי אל הנסיעות לירושלים, לקראת תחילת שנת הלימודים. בחורה יפה ירוקת-עין שהכרתי מהתואר הראשון וגרה בשכונה האכילה וליטפה את החיה הקטנה בזמן שהייתי מחוץ לעיר. פלרטטנו בהודעות, ואחר כך התחלנו לצאת. בילינו כל ערב, אכלנו ושתינו מחוץ לבית, נהנות מהליכת הכוח יחד ברחוב, כף יד קשוחה תקועה בכף יד קשוחה אחרת. היה מגומגם, ושקט מדי, ושרוף קצת בתחתית אצל כל אחת מאיתנו, אבל נעים, עושה חשמל, יחד. כל קרבה הציתה תגובה פיזית חזקה ששיערנו שאומרת הרבה יותר מזה. ק' נתנה לחיותה את שמה, כמו שנתנה לעוד כמה חיות ארעיות שעברו בדירתי באותה התקופה. כדרכה היא דייקה, אכן חיותה היא הייתה.

חיותה גדלה לה קצת בינתיים, כבר נראתה יותר כמו חתול. היופי כחול הפרווה ומתוק הפרצוף שלה הלך וגבר ככל שגדלה, מעורר פליאה, ובכל זאת פינה את החזית לכוח דומיננטי אחר, שהותיר את חותמו על כל היתקלות איתה: ציפורניה. היא הייתה תאבה לבתר ולשסע כל מה שנקרה בדרכה. בכל דבר, יצור אנושי, צמח או רהיט, ראתה מושא אפשרי ומעורר חשק לפירוק. התעופפה לה שלופת ציפורניים ב-360 קמ"ש מקצה אחד של הדירה למשנהו. אחרי שסיימה לחבל לחלל ולפצוע, הייתה נרדמת בבת אחת, כאילו איבדה הכרה, בתוך תיק זרוק על הרצפה, או על כף רגלי. כמה מתוקה היא הייתה החיה הקטנה.  

למרות שכבר היה סוף ספטמבר, ולמרות שגל החולדות הממריאות לגגות נרגע, בערבים היה ממשיך לעלות חום עצום מתחתית השכונה, באלימות כזו. הייתי יושבת מותשת על הספה, כל החלונות פתוחים, וחיותה מתרוצצת פנימה והחוצה דרך החלונות, משאירה את זרועותיי שותתות דם בדרכה. החום העלה איתו ג'וקים רבים, חומים וגדולים. כשהתחלתי לראות אותם בכמויות בחוץ, שמחתי שיש לי שומרת סף קטנה ואמיצה. "הגיע הזמן להחזיר את חובך לחברה", אמרתי לה והיא בהתה בי בעיניה הכחולות העגולות, לא מבינה. ובאמת היה שקט. אולי לא הצליחו בכלל להיכנס הביתה. אבל אז, לזוועתי הרבה, החל טקס יומי, לילי בעצם, בחסותה של חיותה, של לכידה, הבאה וביתור ג'וקים מסכנים. היא הייתה לוכדת בכפותיה ג'וקים מחוץ לבית ומכניסה אותם דרך החלון. על הרצפה היא הייתה מנהלת נגדם קרב חסר-סיכוי, מבתרת אותם לכמה חתיכות גסות, מכניסה אותם לפיה אבל לא כדי לאכול, הם לא עניינו את הבטן שלה, אלא רק את כל האיברים שלקחו חלק במלאכת הביתור, כדי לנעוץ שיניים ולפרק ולנתץ לחלקיקים. אני הייתי יושבת על הספה משותקת מאימה, מביטה בחצאי ג'וק מנסים להימלט מכפותיה, מביטה בזעזוע בחתול צעצוע היפהפה אבל רצחני וקר הלב שהבאתי לביתי. היא התבוננה בחלקים הנאים שפיזרה בסקרנות מעשית, חסרת עומק, כמו ילד שמתבונן במכונית שפירק. לא היו לה שום סנטימנטים.

לילה-לילה, אותו טקס, אותם מראות, כל לילה ג'וק אחד קורבן לפחות. בהתחלה עוד רציתי לנסות ולהציל אותם ממנה, אבל הבנתי שאין לי סיכוי להוציא ממנה ג'וק שלם, והמסכנים שעברו תחת כפותיה, עדיף שכבר יסיימו את חייהם, וכמה שיותר מהר. חצי קדמי אין לו הרבה לאן להתקדם בעולם, על-אחת כמה וכמה חלק אחורי. הטקס הלילי הזה עורר בי אי-נוחות, לא רק בגלל המראות הקשים, או בגלל שהוא קירב אליי חיה נוספת ממשפחת החיות המסומנות אימה, אלא כי הוא עימת אותי עם נושא שאיני אוהבת לחשוב עליו, שכן איני יודעת מה לעשות איתו: יחסי החיות בינן לבין עצמן.

כמה חמלה ועדינות ואמפתיה קיבלה חיותה, כבר מימיה כנקניק קטן. האנשים שפגשו בה בדרך, הרעיפו עליה חיבה וטוב, זיהו בה רגשות שונים, הזדקקות, חוסר-אונים, פחד. השלימו בחיבה את שתיקותיה, באמצעות לבם ומוחם האנושיים (אני, ואחרים). והנה עכשיו, כשהיא סוף סוף עומדת על רגליה, כשהיא מדברת, היא מפגינה אכזריות מעשית כזו (חתלתול קטן שהוא בעצם נמר). הצצתי אל תוך תחומן של החיות, ממלכה שמוסר אנושי אינו משחק בה, ואיני יודעת איך להבין מה משחק בה. סיפרתי לאמי על טקסי הביתור הליליים, משתקעת בצלילים הגבוהים, פירוטכניקה גרונית של אימה, ואמי אמרה במעשיות: "מה את רוצה? היא חיה". בני משפחה אחרים פשוט משכו כתפיים, רוצים לומר "שוב פעם זו" (אני), כפי שהם עושים בשנים האחרונות לא פעם. כשסיפרתי לאבי, הגיב באחד מאותם סיפורים שהוא אוהב לספר לי, בכל פעם על מקרה אחר, אבל בתבנית דומה: הסיפור מתחיל דווקא נחמד ומעודד, כבשה קטנה שמתחברת עם נמר גדול, או ארנבת צעירה שמתיידדת עם דב חזק, הם נהיים חברים הכי טובים ומבלים את כל הזמן יחד (לפעמים יש סרטוני יוטיוב להמחשת החלק הזה בעלילה). "ומה בסוף קרה?", אבי משתף את הקהל ומחייך אליי חיוך אוהב, "מה?", אני שואלת בעצבנות, יודעת כבר שלא אוהב את התשובה שאני עתידה לקבל, "יום אחד הנמר טרף את הכבשה" (או הדב את הארנבת). "חיות הן חיות. הן לא חברות. הן נחמדות עד שהן רעבות, או עד שזה לא מתאים להן יותר". אני לא אוהבת את הסיפורים האלה, מרגישה מובלת כצאן לטבח בכל פעם שהם מתחילים. יכול להיות שאבי צודק, כלומר באזורים מסוימים הוא בטוח צודק, אבל אני מעדיפה להשאיר את הידיעות האלה מחוץ לתחומי.

אני מעומתת מדי פעם עם החייתיות הלא אנושית של החיות. כמו בהיתקלות בטקסי הביתור של חיותה, או בפעם ההיא שרצינו אמי ואני להתנדב בבית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן, והסתבר לנו שכדי להתנדב צריך להתמודד עם מאסות של דגים ועכברים מתים, מזון לחלק נכבד מהחיות (לא התנדבנו). אני דווקא לא מהטבעונים המיסיונרים, אפילו לפעמים נדמה לי שאני מבסוטה קצת יותר מדי על אנשים שאוכלים גם מוצרים מן החי (אולי חיה דרכם את תאוותי לגבינה, או לבורקס), והחיות – שתאכלנה מה שהן רוצות, אני לא נכנסת להן לצלחת. אני פשוט לא אוהבת להיזכר בחייתיות הזו מפני שהיא מערערת את בטחוני לגבי הדרך בה אני ממלאת פערים לגבי חיות (תיאורטיות, וחשוב מכך: אלה שאני פוגשת): מה חיות מרגישות וחושבות? ביחס לעצמן, לעולם, זו לזו? מתי אני עוברת את הגבול הקריטי מלראות אותן כפי שהן, אל עבר קוטב הבדיון הרע? מתי אני אוהבת אותן יותר מדי, במובן שאני שוגה, משליכה, מעמיסה על חייהן מתוך חיי, מבלבלת סדרי עולם, מתרחקת מהמציאות. רגעים כאלה אל מול החייתיות מעלים שאלות רבות שאין לי עליהן תשובה. כלומר: מעלים חרדה.

בעוד חיותה הלכה והתרחקה ממני לקוטב החיות, אני הלכתי ונהייתי יותר אדם (לטוב או לרע). תחילה התרגלתי לג'וקים (בדומה לאותו טיפול בחשיפה שעברתי עם החולדות החביבות), אחר כך התעוררה בי אמפתיה כלפיהם. לא חשבתי שהיום הזה יגיע, תמיד נראו לי חיות מחוץ לתחום, אבל בשפירא, ועם חיותה, כבר הסתבר לי שעליי להישען לאחור ולקבל את כל מה שמתפרץ. בעוד הם נאבקים על חייהם התבוננתי בהם, לעומק, בסבלנות. עם הזמן שלנו יחד (אני על הספה והם נושמים נשימות אחרונות, האם הם בכלל נושמים? נדמה לי שלא), הם נהיו חיות סתם. חיות רגילות. וכאלה אני מחבבת. טוב, לא אשקר, חיבוב של ממש השגתי רק בהמשך. בשלב הזה הייתי פשוט אדישה, או ניטראלית, כלפיהם. לאחר שהפסידו בקרב, וחיותה התעלפה לה באיזו פינה קטנטנה, הייתי מפנה את חלקיהם עם המגב אל היאה, ומשם אל הפח. כלומר התמודדתי התמודדות ישירה עם האיכות החומרית שלהם, עם רעש הפריכות המתכתית שלהם, דבר שלפני כן, לא הייתי מסוגלת לדמיין לעשות. אפילו קראתי עליהם בוויקיפדיה, אפילו עשיתי עליהם חיפוש תמונות בגוגל, והתבוננתי בתוצאות המוגדלות מבלי לעפעף או לסגור את החלונית מיד. לאחר מכן, גם אחרי שחיותה הלכה, לא שבתי לקפוץ קפיצות מעקמות קרסול בשבילים חשוכים, כל אימת שטס לעברי ג'וק, וכשנחת מהתקרה ג'וק בזמן שיעור יוגה, ממש ליד ראשי, הגיתי בלכידתו הידידותית בכוס, בשחרורו אל הגינה, בעוד יתר המתרגלים קמו לחסלו. שנה ומשהו אחרי חיותה, כשגרתי שוב אצל אמי, פגשתי במקלחת ג'וק. אמי, מחסלת הג'וקים הידועה, צלפית נעליים מיומנת ועשויה ללא חת, מיהרה לעמוד לרשותי, אבל ביקשתי שבמקום להרוג נלכוד אותו ונשחרר מחוץ לחלון. היא לא חשבה שזה רעיון כל כך טוב, אבל, כמנהגה בקודש, זרמה איתי. אלא שלא הצלחנו לתפסו (וזאת למרות שבוויקיפדיה אומרים שאלו שמגיעים אלינו הם החלכאים והנדכאים של הג'וקים, אלה שלא ממש בסדר). הוא חמק ונעלם בין רגליי דרך הדלת הפתוחה, היישר אל חדר השינה של אחי. אז עבר לגור איתנו ג'וק בבית. בלילה נרדמתי בלי קושי.

המשכתי להתבונן בחיותה. לפעמים עם ק', לפעמים בלי. לפעמים בליווי ג'וקים, לפעמים בלי (התחיל טיפה להתקרר). היא הלכה וגדלה, הלכה ונהייתה עצמאית יותר, יצאה יותר ויותר החוצה. עוברי אורח שונים היו עוצרים מדרכם, ולא משנה מה מידת עצבנותם וכמה החיים מחצו אותם, וכרעו לקראתה בקריאות פליאה והיקסמות, מאותן הקריאות השמורות לתינוקות חמודים במיוחד ולגורי חיות בסרטוני אינטרנט. אולי אחד מהם לקח אותו איתה. יום לפני שנעלמה, בערב יום כיפור, החלטנו ק' ואני להפסיק לצאת. כל כיפור החשמל בגופי הלך ודעך בלעדיה. חיכיתי עוד יום אחד בלי חיותה והתקשרתי אליה. היא ניסתה להרגיע אותי, עם מוחה המעשי, אמרה שזה קורה עם חתולים ובטח התרחקה קצת וייקח לה זמן לחזור הביתה, אבל היא תחזור. "אם היא לא תחזור עד מחר, אני אבוא איתך לעשות סיבוב בשכונה". הסכמתי, למרות שידעתי שחיותה לא תחזור, כי רציתי עוד קצת זמן איתה.

בתום שנת החוזה ברחתי מהדירה, מותירה-מתירה את קשריי הארעיים למקום. ק' שעברה לצד השני של העיר, שכנתי האגרנית שהמשיכה בענייניה ושקיותיה, חיותה שמי יודע מה אירע לה. לקחתי עמי את ג" ואת כל חפציי המרובים והמעיקים, ועברתי לאמי בכפר סבא. השהות בשפירא פרצה את החיים עליי, הייתי עדה להם יותר משהייתי אי פעם. כששקטו להסתער עליי, חזרתי לסורי. רגע אחד אחרי שיבשו כל המעיינות וגו', ללא אוויר, ללא מים. אז עשיתי את התנועה היחידה העמוקה שטבועה בי פנימה, חזרתי הביתה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, כך גם אני, כך גם כל חתוליי (כמעט).

* הטקסט הזה עוסק בחיות ואנשים שפגשתי ואהבתי פעם (בעיבוד, ליטוש והרתחה סיפוריים). כל מה שמופיע בו מת כבר, כדרך כל בשר או כל לב, ועם התקדמות הסיפור, ככל שמופיעות בו יותר ויותר גופות, נהיה לו מעצמו כוח מאגי ממית מבחינתי. את החיות החיות שלי, את חיות ההווה שלי, את החיות המפעמות בי ובחיי עדיין, אני מבקשת להשאיר מחוץ לטקסט, לעד מאה ועשרים.  

חיותה – חלק ה'

אחרי כל זה, החיה הקטנה חייתה איתי זמן קצר בלבד. קצר להצחיק אל מול המאמצים והמשאבים שהושקעו בהשארתה בחיים. בזמן הזה גדלה להיות יצור קטן פראי ויפהפה, להפגיש אותי עם ק' שגם נתנה לה את שמה – חיותה, לרכוש לה אוהבים, ללמד אותי עוד כמה עניינים, ולהיעלם. באמצע הלילה של מוצאי ערב יום הכיפורים נכנסה לחדר השינה שלי לסיבוב אחרון. הקצתי ממנו, ראיתי אותה וידעתי שקורה משהו, אבל חזרתי לישון. יותר לא ראיתי אותה.

על פני השטח, ניסיתי לחפש אותה. שאלתי שכנים, תליתי מודעות מצחיקות-עגומות ברחבי השכונה, עשיתי סיבובי חיפוש אובססיביים ברחובות הקרובים לביתי, אפילו רצתי איזה ערב אחד לצד השני של השכונה להפוך אבנים ולהתבונן מתחת למכוניות בעקבות טיפ טלפוני הזוי שדימה לזהותה, שהסתבר כתעלול מכוון או תולדת מבוכה משונה של כמה ילדים חסרי כיוון. אבל לא באמת התכוונתי למצאה. הרגשתי, אף שלא הודיתי בזה אלא ביני לביני, שנשרה ממני באחת. שהיא איננה.  שכנים וחברים הציעו שגנבו-לקחו אותה, בשל יופייה ומתיקותה יוצאי הדופן. היה באמת משהו פתאומי בהיעלמותה. ללא סימני אזהרה – גם ספרותיים – מקדימים, שיכולתי להיאחז בהם כדי לתפור את סופה בחיי. לפתע נפקח שוב מבט צלול אל החיים שלי שחזרו להיות נטולי חתולים, תמונה שקופה ללא סימן, גם דהוי, להיעדרה. אל מול הצלילות הריקה ממנה יכולתי לבחור איזה תסריט שאני רוצה לגבי גורלה. בין נדרסה/ הורעלה, ובין נלקחה לבית של אנשים שפגשו בה ברחוב והתאהבו בה וביקשו להעניק לה חיים נפלאים, העדפתי לבחור באחרון. בזה או זה לא האמנתי במיוחד. ההכרעה ביניהם ממילא הייתה חסרת משמעות לתחושת האדישות העמוקה שהייתה בי לגבי הליכתה.

הספקתי לראותה חיה ממש, חיה בריאה, חיה במלואה, לתקופה קצרה. אחרי המאורעות הדרמטיים של ההתחלה, קיבלנו שתינו כמה שבועות יפים של שגרה. התמקמתי בדירה, התחלתי לעשות סיבובים בשכונה, דחיתי והמעטתי עד כמה שניתן את העליות לירושלים. ציפיתי שהתלאות המרובות שעברה יבגרו אותה, שתהיה עייפה, שתרצה לדלג על הילדות והנעורים ישר אל חיק הבגרות המבוססת והמנומנמת, והצעתי לה לרווחה חיים מנומנמים למדי, עליי הרי קפצה העייפות כבר. אבל היא התנהגה לפי גילה. קיפצצה לכל עבר בדירה, שורטת אותי שריטות איומות כל אימת שבשרי עמד בדרכה. היא בכלל לא הייתה עייפה. היא הייתה גור, תינוק, מתפרעת ומסתקרנת ולא נחה לדקה ונושכת ושורטת ונרדמת בפתאומיות, ופחדנית גם, כחיה זעירה. מצמצתי עיניים שקועות לכיוונה וביקשתי להשכיל. אבל עמד בינינו היופי, שמנע ממני ללמוד ממנה עליי. היא הייתה יפה כל כך, עדיין לא לגמרי חתולה, עדיין ספק-נמר ספק משהו אקזוטי אחר, עם פרוותה הכחולה-כמעט המקושטת חברבורות, עם עיניה הכחולות העגולות ואוזניה העגולות הנמוכות, ובמימדיה, גליל ארוך שמנמן אך זעיר. כל מי שראה אותה בפעם הראשונה, או השנייה ושלישית, פלט מין קריאת הפתעה וחיבה מיידית, אי אפשר היה לעמוד בפניה. תהיתי אם זה היבט נוסף של כוח החיות שלה, היופי הזה הקורא להגנה ולליטוף. היא הצליחה להמיס את כולם, אפילו את מי שהכי פחות ציפיתי שתחבב אותה, מי שבהתחלה אף חששתי מתוצאות המפגש של החיה הקטנה איתה.

כשראיתי את הדירה בפעם הראשונה, במהלך החיפושים, שאלתי את בעל הבית אם זה מתאים שאביא חתולים. שאלתי את השכן הסמוך אם זה לא יפריע עם הכלב. רציתי לשאול גם את השכנה מלמעלה אם זה בסדר מבחינתה, אבל בעל הבית שהעלה יחד עמי עיניים במעלה המדרגות המלאות שקיות מתפקעות בחפצים ובשקיות מגולגלות נוספות, אגרנות זבל מפליאה שטרם פגשתי כמותה, החזיר אליי את מבטו וביקש לסלק, מורגל, הסתייגות לקוחה: "היא אישה טובה, היא לא מפריעה". מעל הר הזבל המתפלש באוצרות ששימושם או אי-שימושם ידוע רק לה, עמדה דלת חתומה. חיכיתי לפגוש אותה.

כבר בבוקר הראשון בדירה, כשיצאתי למכולת, ראיתי אותה. יושבת במרומי ההר, כאילו באוויר, או אולי על שרפרף קטן שנעלם מעין בין כל הערימות. קטנה וקמוטה, עם שיער מתולתל ודליל שנקשר בגומייה מעל ראשה. היא אמרה לי שלום קצר, בפנים חתומות שקו ישר ודק של שפתיים חוצה אותן מצד לצד, והמשיכה במלאכתה. כשחזרתי בערב המוקדם מהספרייה, עדיין הייתה שם, עסוקה. היא לא הבחינה בנוכחותי, או שמא עיניה קצרות הרואי לא זיהו אותי מבעד לאפלה היורדת של הערב. מה הייתה מלאכתה? איני יודעת, אך היה היגיון פנימי ברור, גם אם לא שקוף, וסדר קבוע חשוף יותר, למעשיה. המלאכה כללה פשפוש בשקיות, פירוק ערימות ושינוע חפצים וניירות ממקום למקום, הכנסת שקיות לשקיות נוספות וקשירתן, אגירת בקבוקים ודפי קופונים של סופרים. במחצית היום הייתה יורדת את המדרגות ומטאטאת את השביל משער הכניסה הראשי ועד לדלתי ולשער הכניסה של השכן עם הכלב. היא סידרה את פינת הישיבה הצנועה מול חלוני, שני כיסאות משרד מרופטים וכושלים מונחים זה לצד זה, שכיסתה בסדין ישן. מדי פעם הייתה יושבת שם עם מישהו מזוקן ומשופם שנראה כחבר ותיק או מאהב לשעבר, בשתיקה. היא ניקתה מעט פירות שנשרו מהעצים על המדרכה, השקתה את העציצים הנבולים ברובם. כמו עם העציצים, כך גם על מדרגות הר הזבל, פעולות הניקיון, הסידור והטיפול רק החריפו את הריקבון, העומס והלכלוך. מנהג פרי הרגל, או הפרעה בפני עצמה, שנערם כשכבות נוספות על גבי הזבל הרב. תמיד הייתה שם במרום המדרגות, כל עוד שרר אור.

כשירדה החשכה נעלמה פתאום בביתה. ניחשתי שזה בגלל שיש לה עיוורון לילה. איני יודעת מה עשתה בביתה אך נוצר אצלי הרושם שמעולם לא הלכה לישון. כל שעות הלילה פעל אצלה רדיו בקולי קולות, מכוון לתחנה עברית עלומה, מעין תחנת רפאים מזמן אחר. עם הווליום הגבוה קשה היה לדמיין שהיא מצליחה לישון, אני בקושי הצלחתי. בכלל היה קשה לדמיין מה קורה שם בין כתליה ביתה. גם את רגע הכניסה הביתה אף פעם לא תפסתי (בכל זמני שם ראיתי רק פעם אחת, בוקר אחד, את הדלת נפתחת,  בקושי רב, מעניין מה היה מצב החפצים הבית). מרגעי המפגש המצומצמים והקצרים שלנו, למטה-למעלה ללא חילופי דברים, עשתה רושם של אדם לא כל כך נעים או מזמין.

באמצע ספטמבר פרץ פתאום גל חום משוגע, מופע של סיום קיץ, ואי-עמידות השכונה לחום התגלה לי. החום של מישור החוף שכבר שכחתי ממנו, מוצק, כבד, דחוס. הוא לא הצליח להתפזר מהשכונה הלאה. הבתים הנמוכים המוזנחים על חדריהם הצפופים, הגרוטאות המלוכלכות שהפכו תפאורת קבע, גופי התושבים, אנשים צעירים או זקנים מדי להיות נוקשים כל כך בעל כורחם (וקומץ הולך ומתרבה של אנשים כמוני, שבאו מבחירה, אווריריים, מדלגים על התור מבלי שנאלצו לשלם את מחיר הקושי שהיה כאן כמו כרטיס כניסה), החום עמד במקום בתוכם. מי יודע מה פקק שם, חומר של ממש או חומר נפש, בתעלות הביוב ומהרצפה השבורה עד לתקרות הנמוכות, שלא אפשר לחום לזרום ולהתפרק הלאה, אל חלקים אחרים של העיר, אל הים, אל איילון. החום התקוע הציף הכל מעלה, השכונה לא יכלה לשאתו. עמו צפו ועלו, פורצים לכל עבר, עכברים, חולדות. הם התרוצצו ברחובות לאור יום ולאור פנסי הרחוב הלבנים מדי, השמיעו קולותיהם מכל עבר. פחדתי מהם באותם הימים. עד אותם ימים. הם עוררו בי בחילה. משתייכים לאותה משפחה ידועה לשמצה של חיות מסומנות בסימון תרבותי-מיתי עתיק של גנאי, בדומה למדוזות.

השהות בשכונה הכריחה אותי לראשונה להתמודד איתם. במסות. מראם הפך שגור בעיניי, משהו טבעי כל כך בזווית העין שכבר אין טעם להתעכב עליו. אבל זה לקח זמן. בפעמים הראשונות שראיתי חולדה, או אולי עכבר גדול, מי יודע, מתקדם נגד כוח הכבידה במעלה הבניין מרחק לא רב מחלונות דירתי הפתוחים, נחרדתי, גופי הצטמרר. אבל כמה ימים אחר כך, כשראיתי חולדה מפשפשת בשקיות הפתוחות של שכנתי ועולה במעלה המדרגות, כבר הייתי מעט מחוסנת. לא נבהלתי, בעיקר השתוממתי, התפלאתי, חשתי שביב רגש חיובי אפילו, לגביה. "מה זה החיים האלה", תהיתי לעצמי. זה עניין אותי.

בבוקר למחרת, כשראיתי את שכנתי במקומה על ההר, סיפרתי לה. היא הנידה בראשה בכוונה סתומה והמשיכה במלאכתה. חשבתי שאולי היא כועסת שפלשתי לעניינה. למרות שהציגה את כל מרכולתה על המדרגות, הסתמנה כאדם סגור, פרטי. לא יכולתי להעלות על דעתי אילו רגשות, אם בכלל, עוררה בה הידיעה. האם נבהלה, נגעלה, או אולי בכלל הייתה אדישה? פניה היו כרגיל חתומות עם חותם פס השפתיים הצר. המופע המשיך. כמה ימים אחר כך ראיתי יונה גדולה מתה, שוכבת בין קרעי עיתון ובקבוקים ריקים על אחת המדרגות הנמוכות, קרוב לדלתי. לא הצלחתי להתאפק ואמרתי לה גם על זה, והיא, בלי להניד עפעף, ירדה במדרגות, ארזה אותה בכפולת עיתון כמוכר דגים בשוק, וזרקה אותה לפח. אחר כך ראיתי עוד כמה חולדות מעפילות בלילות במדרגותיה, נוברות בשקיות שונות. העזתי לומר לה רק עוד פעם אחת יחידה. היא אמרה: "חולדה?", כאילו זו פעם ראשונה, "הא", כאילו הבינה דבר מה. הדבר עורר בי איזו דאגה דקה. כמו גירוד שטחי כמעט לא מורגש על קליפת הראש שמהדהד איזה גרד במקום אחר, פנימי, בגוף, לא מובן.

בימי גל החום גם התחלתי לתת לחיה הקטנה לצאת החוצה. היא הייתה יוצאת בטיפופים קטנים אך נחושים את הדלת, הולכת כה וכה, בודקת פינות נסתרות בין העציצים הענקיים לעומתה, מגיעה עד לגדר שער הכניסה, משתחלת אל חורים שונים בינות החפצים השונים של שכני שהיו מאוחסנים תחת המדרגות העמוסות: מכונת כביסה, פחיות צבע, פחי מתכת ענקיים מעלי חלודה של אוכל לכלבים, עבור הכלב שאומן לתקוף פולשים וישב מאחורי הגדר, פרצופו תקוע בקרע הפעור של יריעת יוטה ירוקה, עוקב בעניין אחרי מעשיה של החיה הקטנה. יצאתי אחריה מהבית, השגחתי שלא תצא מגבול החצר, שחס וחלילה לא תידרס לי אחרי כל מה שעברה, בכבישי השכונה שלא יודעת רחמים כלפי אף יצור. אחת לכמה דקות הייתי מחפשת אותה כי שוב נעלמה במבוכי החי-צומח-דומם בחצר. כל אותו הזמן, שכנתי ישבה במקומה הקבוע במרומי הר הזבל, בענייניה. בעיניה קצרות הרואי מצמצה לכיווני, אבל לא נראה שמעשיי עניינו אותה במיוחד. את החיה הקטנה בטח לא הצליחה לראות מכל כך גבוה (אני בקושי ראיתי אותה).

בוקר אחרי התקלות נוספת בחולדה מעפילה בהר, יצאתי אחרי החיה הקטנה ושיטוטיה. נשענתי על מפתן הדלת והתבוננתי בה. באותם הימים עוד נראתה לא-לגמרי-חתול, הייתה אמנם מעט גדולה ושמנמנה יותר, אבל עדיין קטנה, עדיין לא מוגמרת. הפרווה הכמעט כחולה שלה נהייתה מאסיבית יותר, והאוזניים עדיין עגולות מאד. למתבוננת בחיה הקטנה מרחוק, זוחלת ונוברת ככה, התחילה להתגבש בי בהדרגה ההבנה, נראתה כמו עכבר או חולדה קטנה, לא חתול. הרמתי את ראשי אל שכנתי העסוקה עד מעל צוואר בענייניה, הורדתי את ראשי אל החיה הקטנה המשתובבת בעפר מאחורי עציץ נבול. חולדה קטנה. שכנתי אומנם לא נקטה עדיין בפעולה נראית לעין בנוגע לחולדות, אבל עוד תהיתי על קנקנה, ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים עם החיה הקטנה שעד כה ידעה כל כך הרבה תעתועי גורל. הבטתי שוב בשכנתי שבמעלה ערימת האשפה, ובחיה הקטנה הנוברת בעפר מסביב לעציצים, והחלטתי לעשות מעשה. צעקתי לעברה במהירות כאומרת מילה אחת: "יש לי חתולה קטנה היא נראית כמו חולדה אבל היא לא רק שתדעי", והצבעתי לכיוונה.

בתגובה, שכנתי נעמדה במרום והתחילה לצווח צווחות חזקות וגבוהות. "איככס, איככס, אני לא יכולה לסבול חתולים". נפגעתי קצת בשביל החיה הקטנה, וכמובן שהופתעתי. אישה שחיה בינות הררי אשפה, שאינה מתרגשת מספיק מחולדות, שזורקת גופת יונה לפח כבדרך אגב, אישה שהלכלוך והמוות לא זרים לה, גורת חתולים כחולת פרווה וקטנטנה מגעילה אותה? אספתי את החיה הקטנה בכף ידי (אחרי כמה ניסיונות כושלים לגבור על זריזותה), ונכנסתי הביתה. בימים ההם עוד הייתה קטנה מדי מכדי לזנק אל החלונות ולצאת מבעד לחרכים. סגרתי לה את הדלת ותכננתי להשהות את ימי הטיול עד הודעה חדשה. אבל היה לה עולם לגלות. היא הסתכלה בי בעיניה הכחולות העגולות, היפות באופן מוגזם למדי, שתפסו כמעט את כל פרצופה הזעיר. "נכון, את שורדת", אמרתי לה. פתחתי את הדלת והיא צעדה לה החוצה.  

עוד כמה פעמים נפלטו משכנתי קריאות גועל ואימה כשירדה לטאטא וראתה את החיה הקטנה חוקרת בגינה. היא צעקה עליי שאקח אותה, שהיא מקלקלת את הסידור, שהיא הורסת עציצים (לגבי האחרון צדקה). אבל במקביל קמו ועלו ממנה קריאות אחרות, מתגברות בהתמדה ובמהירות, דוחקות לקרקעית את הקודמות: "היא דווקא יפה", "איזה עיניים יש לה!", "היא אוהבת אותי". ובאמת, נוצר איזה חיבור מיוחד בין השתיים, האחת מטאטאת ומשקה והשנייה תולשת עלים וחופרת גומחות, ומפזזת סביבה. לא רק ששכנתי הסתדרה איתה, היא התאהבה בה ממש. חיפשה אותה כשירדה לסדר את הגינה, דיברה אליה, צחקה וחייכה איתה. אחר כך כשהלכה החיה הקטנה, העלתה את זכרה עוד זמן רב, התאבלה עליה יותר ממני.

חיותה – חלק ד'

בגסות החיונית שהולידה אצלי החתירה להצלה של החיה הקטנה, הותרתי את צ' לבדה עם כל הבלאגן בסוף אותו הערב והלכתי לדירתי החדשה. בימים הבאים כמעט ולא התקשרתי לשאול לשלומה ולשלום החיה שהפקדתי בידיה (או לשלום יתר החיות באמתחתה). גרוע מכך, לא התפניתי להקל מעט על העול הכלכלי הרובץ על כתפיה, חלקו באשמתי, וזאת על אף שהבטחתי לעזור, אם בקניית אוכל אם במימון עיקור לחתולה האם כשתתפכח מאימהותה הטרייה. על משטח הזמן הכולל שתפסה לי החיה הקטנה מרגע הופעתה, קפצו והשתלטו בן-רגע כל עיסוקיי הקודמים, של ימי התמקמות מעורבבים בענייני שגרה רגילה: המשך התאקלמות בעיר ובדירה החדשה, הלימודים, העבודה באוניברסיטה, אכילה ושתייה וכו'. אחת לכמה ימים שלחתי לצ' הודעה, כשידעתי שהיא בעבודה ולא יכולה להרבות בדיבור, בודקת מרחוק שהעסק דופק. חזרתי להיות גברת לעצמי, בחורה עדיין-לא לגמרי-לא-צעירה שהצליחה, לא בלי ייאוש, להעתיק את חייה מירושלים לשפלת החוף, לראות אם בטעות המהלך יביא שינוי, מה כבר יש להפסיד.

אחרי שבועיים ומשהו צ' התקשרה. הייתה הסתבכות. כבר כמה זמן שהיא מודאגת אבל "עכשיו המצב באמת לא נראה טוב". חוץ מדלקות העיניים והפרעושים הידועים שלא מפסיקים להסתובב, כבר כמה ימים שכולם משלשלים. במיוחד החתולה-האם מדאיגה אותה, נראה לצ' שהיא הולכת ונעלמת. היא ביקשה ממני שאבוא ואקח את החיה הקטנה כי זה ודאי מעמיס עליה והיא עצמה תיקח את יתר הגורים והאם לווטרינר. הצעתי לה שאממן את הביקור אצל הווטרינר אבל נראה שכבר לא האמינה לדבריי. האם היא כועסת? לא היה לי מקום בלב או בראש להתעסק בזה. שוב הייתי לבדי עם החיה הקטנה.

צ' פתחה לי את הדלת והובילה אותי בגבה ובלי סיפורים אל החדר הגדול. פינת ההנקה הוחרבה: גבול הכריות נפל אל הרצפה, והגורים הסתובבו בכל מקום בלכלוך ובקדחתנות. השארתי את מבטי בגובה הרצפה, מנסה לאתר בין כל הגושים הפרוותיים התזזיתיים הקטנים את זו ששמי רשום עליה, מנסה לא להישיר מבט לצ', אף שבכל זאת חשתי בשינוי ברוחה. אחרי כמה דקות של חיפוש, צ' בודדה בשבילי את החיה הקטנה והניחה אותה בידיי. היא השתנתה. גדולה יותר מהנקניק הקטן שהשארתי אבל עדיין קטנה. לרגעים לא הייתי בטוחה שהיא חתול. קווי המתאר של גופה, הפרופורציות שבין גודל הראש לאוזניים ומיקום האוזניים על הראש, דפוס צבעיה, כל אלה השוו לה מראה של גור נמרים או סוג של שרקן או אוגר (מי יודע מה ההבדל). שאלתי שוב ושוב את צ' אם היא בטוחה שהיא חתול, אך היא הייתה עסוקה בגוריה. מה שהיה בטוח זה שהחיה הקטנה היא חיה. עכשיו אפילו יותר קודם, הייתה נכונה לשרוד.

מביתה של צ' לקחתי אותה למרפאה וטרינרית מומלצת קרובה. הייתי בטוחה שינקו ממנה את הפרעושים ויחסנו אותה. קיוויתי שעל אף שנראתה כמו יצור טרום-חתולי, כבר גדלה מספיק בכדי להסתדר עם תחליף חלב אם בלבד. אפילו תיארתי לעצמי שלא אצטרך לתת לה אף תרופה. אלא שבסופו של דבר בילינו במרפאה, שלמזלנו הסתברה להיות גם מרכז וטרינרי למקרי חירום, את שתיים עשרה השעות הבאות, כשהחיה הקטנה מתנדנדת בין חיים למוות ממש. ממש, כלומר לא בראשי או בדמיונות הבעתה, או בחזיונות הכישלון שלי.

היא סבלה מהיפותרמיה חמורה. לקחו אותה מהדלפק המואר של ביקורים סדירים אל אחורי המרפאה הקריטיים, גילחו אחת מרגליה הזעירות ושאבו ממנה בקושי כמות קטנה של דם. אחר כך חיברו אותה אל אינפוזיה ואל מד חום והשכיבו אותה על בקבוק חם בתוך כלוב. אנשי הצוות נתנו לי, מוח צר, להישאר לצד הכלוב שלה, בזמן שניסו לחממה, לאזנה, ובעוד הם ממתינים לתוצאות בדיקות נוספות. בדיקות הדם המקיפות הראו מדדים נמוכים ואנמיה חמורה, שאולי נגרמה מריבוי הפרעושים על גופה (מסתבר שבקוטן כזה חיות יכולות להיכנס למצוקה בריאותית ממש מזה). אני עמדתי על רגליי עם הפנים נוגעים בגבולות הכלוב, מלטפת את הגוף הקטן והפושר בשתי האצבעות שהצלחתי להעביר בין שלבי המתכת.

אחרי כמה שעות ניגש אליי הוטרינר האחראי, חייכן, מעורר ביטחון וקירח, ואמר שאין שיפור. עם חום גוף כזה, מצב מדדיה השונים, וקטנותה, המליץ לשקול המתת חסד. "זה או זה, או שאפשר לנסות תרומת דם ולראות אם היא מתייצבת. אבל זה גם יקר", הוא הזהיר, "וגם מסובך. בגלל שהיא כל כך קטנה אי אפשר למצוא לה ורידים. צריך יהיה לתת לה את זה דרך העצם של הירך. אני אף פעם לא עשיתי את זה." אמר, אבל לא נראה נרתע או מסתייג, אלא שקול ואף נרגש.

התייעצתי עם אמי בטלפון בבכי תמרורים. האם להפסיק את החיה הקטנה או לנסות להמשיכה? אף פעם לא הועמדתי בפני בחירה כזו, מעולם לא חשבתי שאצטרך. העזרה שלי לבעלי חיים במצוקה הייתה דומה לסוג הטבעונית שהפכתי להיות. לא כזו שמנסה לשנות סדרי עולם, שנאבקת לשינוי מהבסיס, אלא כזו שמנסה לעשות טוב ביחס לקיים, אם בהימנעות אם בהתמודדות עם מה שנקרה בדרכי ועליי להגיב לו, בתוך סיטואציה מסוימת ובלית ברירה. גם בסוג זה יש אחריות מסוימת, אפילו יותר ממה שהייתי אוהבת לחשוב. בעצם, הרי על תחושה של אחריות אישית וספציפית כל ההתמסרות הזו למצוקה מבוססת, ובכל זאת יש הבדל בין לנסות להציל את מה שממילא דורש הצלה (וקטור חיובי) ובין להחליט אם לקטוע את מה שלא מצליח להינצל (וקטור שלילי). האחרון היה עד עכשיו מחוץ לתחומי. אני, באופן עקרוני וכאורח חיים, מעדיפה לדבוק בווקטור החיובי, כלומר להגיב לחיים המתפרצים על שעריי, לא לברוא יש מאין (או אין מיש), לא להחליט החלטות של ממש. גם כאן, בחרתי בוקטור החיובי, גם אם לא היה רלבנטי יותר. החלטתי לנסות את תרומת הדם. רק התחננתי, ביני לביני, שאיני מגבירה בכך את הסבל שלה. הווטרינר החייכן אמר שעדיין יש זמן, ושאוכל גם יותר מאוחר להחליט אם להמית אותה, השאלה הדוחקת עכשיו, היא עדיין לא של חיים ומוות, אמר, אלא של כסף.

אמי אמרה שתצא לכיוון המרפאה בהקדם האפשרי. בינתיים חיכינו להגעת תרומת הדם ולאישור מהווטרינר הראשי של המרפאה. פרוצדורת הכנסת המחט דרך עצם הירך הסתברה כמסובכת למדי. הווטרינר החייכן ניסה שוב ושוב, נותן מכות קשות על העצם הזעירה של החיה הקטנה. היא שכבה תחתיו על חתיכת בד משובצת קטנה על שולחן הנירוסטה, נטולת כוחות, מסומרטטת, מעורפלת. שוב ושוב דפק החייכן בעצם הקטנה, וגופה המסמורטט פוצץ ונכתש בעדינות בתגובה, ללא שביב התנגדות. לראות אותה לא מתנגדת למכות הללו, הכאיב לא פחות ממראה המכות עצמן.

למרות מאמציו הרבים והביטחון העצמי שהפגין, הוטרינר החייכן נכשל בהחדרת המחט. גם כאשר הצליח אחת לכמה פעמים לחדור את מחסום העצם ולהעמיד את המחט כאנך כנגדה, מהר מאד התרופפה המחט ונפלה החוצה. הוא חדל מהניסיונות, התארגן לסיום משמרתו, הוריד את החלוק והחזיר דברים למקום, לא פנה אליי בהסברים על העתיד לבוא. נראה היה ששאלת המתת החסד מתקרבת לעברי שוב במהירות עצומה, הפעם מבלי אפשרויות ריאליות אחרות. האם בסיבוב זה אוכל להרגיש שזו פחות בחירה שלי, עתה כשניסיון תרומת הדם כשל? האם אצליח לא להרגיש אחראית או אשמה על מותה? רוב חיי ניסיתי להישאר על הגדה הטובה, זו של חוסר ההתערבבות. מנסה עד כמה שניתן להימנע, לא לקפוץ למים/ללכלך ידיים/להותיר עקבות. בסך הכל, בטח ביחס לגילי, הצלחתי בכך לא רע עד עכשיו. לא עשיתי שום דבר בלתי הפיך, שובר ומכאיב עד כדי כך שיטה אותי לכאן או לכאן, שיכריע אותי כמשהו מסוים על פני כל האפשרויות כולן.* האם אוכל להמשיך בחיי כשעל ידיי ההחלטה לשים קץ לחיה כלשהי? מעשה שלא אוכל להמעיט או לטשטש בו את מקומי, שלא אוכל להחליף לגביו בדמיוני את כל המרכיבים שלקחו בו חלק (הזמן, המקום, ההשלכות, אני) אלא אצטרך לקבל את ייחודיותו וסופיותו?

אז התחלפו המשמרות ובמקום הווטרינר החייכן בא וטרינר אחר. אם בקודם בטחתי, כשבא זה הבנתי שניתן לבטוח יותר. החדש היה צעיר יותר, משונה חברתית מעט, יהיר כדרכם של רופאים צעירים. הוא בחן בעין חדשה את תוצאות הבדיקות, את החום הנוכחי של החיה ואת מראה. הוא נהג כלפיי בחביבות עניינית, השיב לשאלות הרבות ששאלתי, התמודד באופן חיובי עם חרדתי הכללית, אבל הכל במידה מתונה ובלי חום מיותר. רק כשהתקרב אל החיה הקטנה, נמשך רוך מעיניו הטובות לכיוונה. בי נתן את אותו המבט שהכרתי מווטרינרים קודמים שפגשתי במסגרת מילוי תפקידי. מבט של הסתייגות לא-אישית מאוהבי החיות הפשוטים, לא אלה שהפכו את זה למקצוע, של רתיעה עד גועל מאלה שאוהבים קצת יותר מדי, מאלה שהם קצת משוגעים. ידעתי שהמבט הזה יגיע מתישהו גם עם החיה הזו, והודיתי על כך שהגיע מאוחר מהצפוי. בכל מקרה, ודאי העדפתי את מתיקותו השמורה רוב הזמן בכיסים נסתרים ויוצאת בהזדמנות מתאימה אל חיה הזקוקה לכך, על פני חביבות כללית, המפוזרת ללא איפה ואיפה, לאנשים ולבעלי חיים, כמו זו בה לקה הוטרינר החייכן. שהרי בענייני הצלה אנו עסוקים, ואני לא זו שזקוקה להצלה. על אף שחששתי שיחזיר אותי אל קדמת המרפאה, נתן לי גם הווטרינר החדש להישאר מאחור. אחרי שהצליח להחדיר את המחט בקלי קלות, והגיר לתוך הקטנה מנה יפה של דם, השאיר אותי איתה והמשיך בענייני חיות אחרים. עמדתי עוד זמן ממושך מחוץ לכלוב, ליטפתי אותה מבעד לסורגים, שרתי לה את כל שירי האלבום "Back to Black" של איימי המנוחה שלוש פעמים. לא עד שהתייצבה, אלא עד שהגיעה אמי והסכמתי להשאיר את החיה הקטנה לשרוד בעצמה.  

למחרת בצהריים חזרנו אמי ואני לקחת את החיה הקטנה הביתה. בכוח החיים שלה, ובהשקעה כספית לא מבוטלת (ותודה לאמי הצדיקה הנסתרת), יצאה אל העולם כחדשה. כל כך הרבה תלאות בכמה ימים ספורים על פני האדמה, לי לא היה כוח, אבל היא, גדולה עוד קצת יותר משהייתה כשפגשתי אותה בתחילה, המשיכה לבעוט ולהתקדם בחיות הידועה כבר שלה, בארגז קרטון על ברכיי בדרך אל דירתי החדשה. כשאמי הורידה אותנו בכניסה לבניין, כבר הייתי שוב אישה לא צעירה עם חתולה. הימים הקצרים שניתנו לי, להיות קלת-דעת ונטולת דאגות, בין השהיית האחים החתולים בירושלים לבין ההיענות לקריאת ההצלה של החיה הקטנה, בפעם הראשונה ואז בפעם השנייה, אלה נגוזו כלא היו. נו מילא. עברנו שתינו את שער הבניין ואחר כך נכנסנו אל הבית, אני צועדת גדולה והיא מונפת בזרועותיי, כחתן העובר עם כלתו בעד הדלת, "הרימו את קורת הגג נגרים", רק שבידיי חתולה, ומאיך שהחיים נראו עד אותה נקודה, זו הכלה היחידה שאביא הביתה.

* (למען האמת, בימי חייה של העתידה להיקרא חיותה, לא יכולתי לשאת את ההבנה שעשיתי את זה כבר. יחד עם סילוקו של דוביאל מחיי, פיתחתי את מודל ההשהיה, מודל שכאמור הלך ושוכלל עם החיות הבאות. הסברתי לעצמי שזה אינו מעשה סופי אלא פתרון זמני, וכך הגנתי על עצמי בינתיים מדין וחשבון פנימי נוקב. כדי שההשהיה תהיה לגיטימית, צריך היה בינתיים להחזיק במישהו אחר. האם זה העניין שהביא לפתחי את האחים החתולים ואת חיותה, ולא עניין המכסה המינימאלית לחיות במצוקה? תהיתי).

חיותה – חלק ג'

התחלתי במסע. אוטובוס מעמק רפאים לתחנה מרכזית ירושלים, אוטובוס נוסף מהמרכזית למרכזית תל-אביב, ואז נראה. אם לג' תהיה בשורה, אלך בעקבותיה. אם לא, אצטרך לפנות לדירתי החדשה ולחכות לנס. בינתיים התקדמתי בחלל מוחזקת בחוטיה של ג', עד שתניח אותי עוד מעט עוד קצת קדימה בזמן, תגלה לי באיזה מצב תודעתי ורגשי אני בעצם נמצאת. האם זהו סיפור עם אפשרות ממשית להצלחה, או תסריט אימה עם כישלון מתקתק, שזוועת מימושו תדחק אותי עוד ועוד הלאה מביתי החדש ומתוכניותיי. עוד מעט קצת תגלה לי. בנסיעה הממתינה התבוננתי באורות ההולכים ומתבלטים של הערב, הרמזורים, מנורות הרחוב, אורות הבתים המתמלאים והחנויות העומדות להיסגר. עיניים פעורות ואצבעות שמטופפות עצבנית על הקופסא המחוררת. משמעתי אותן למקומן כששמתי לב, והן שוב טופפו להן. מבקשות בינתיים, עד שיוגד לי, לא לשמוע אם שקט או לא שקט שם בפנים מהנפילה.  

לא נדרשתי לטופף זמן רב. ברגע שיצא האוטובוס מהמרכזית חזרה החיה הקטנה להשמיע קול. פצחה באחת וכל הדרך היא מייללת. מצייצת. צווחת. קול גבוה ודקיק של צעצוע, עקבי ואינו מרפה, אינו נותן מנוחה. הצנעתי את קופסת הקרטון בין ידיי לירכיי, לתיקי, לאישה שלידי שאת פניה ודריכות גופה לא הסכמתי לראות, למושב שלפניי ולחלון שלצדי, מתאמצת להקים חומת בידוד היקפית. אבל לא הצלחתי להבליע את הקול. ניקוב גבוה וצר הולך ונוקב את חיקי וחיק המושב והמולת הנוסעים ורעש החיה הגדולה היורדת בפיתולי ההר אל השפלה.

כשרק הגעתי לירושלים בקושי את עצמי יכולתי לשאת בתחבורה הציבורית. הייתי מחשבת כמה תחנות מראש את הירידה, מארגנת את כל מטלטליי עליי עוד בישיבה, מפלסת דרך אל מדרגות הדלת האחורית מבעוד מועד, כל זה כדי שאצליח לצאת באלגנטיות המרבית (והלא רבה) האפשרית לי. לקום מהמושב עם עצירת האוטובוס, לפלס דרך במעבר הצר אל הדלת אחרי העצירה – כל זה נראה לי בלתי אפשרי, תענוג השמור רק לצרים, לעדינים, לדקי הנוכחות. הייתי גדולה ומסורבלת מדי, מטיחה את גופי בפרצוף היושב/ת לידי, נתקעת עם אגני בידיות המושבים משני צידי המעבר, בזרועות היושבים. מה יקרה אם ייפול לי התיק ותכולתו תשפך? אם הנהג יסגור את הדלת ויפליג מהתחנה? הרי לא אוכל להגיד לו בקול החוצה את מחצית האוטובוס קדימה דבר מה. אתבייש. אפספס את לאן-שפניי-לא-מועדות. כמה מסורבלת חליפת העור כשלא מרגישים בה נוח, כמה ענקיים ולא מדויקים מעגליי, רועדים. והנה עכשיו, בדרך מהעיר החוצה, בקרבי קופסת קרטון צווחת לשמיים, שוודאי מטריפה את כל היושבים מסביבי עד הזכוכית, ולא אכפת לי. כך כשאני מוכוונת מטרה למען יצור אחר.  ואולי גם התבגרתי מעט בשנים האלה, בהיסח הדעת.

בתחנה מרכזית תל-אביב, כמו כדי להכעיס, השתתקה החיה הקטנה. הטלפון שלי צלצל ועל הקו ג'. הייתי כל כך עסוקה בהמתנה לה, ששכחתי לחזור אליה. היא דיברה עם צ', ונראה שזה יכול להסתדר. הכל קשה ודל אופטימיות כל כך במלאכת החיים של ג'. המטלות היומיות הפשוטות, ההישרדות העוקבת יום אחר יום, הררי אימה שנדרשים לחבלי התמיכה הרעיוניים החזקים ביותר. ואילו דברים הרואיים שכאלה, דוגמת איתור אמא חתולה שתסכים (ועמה בעליה) לקחת חיה קטנה נוספת תחת חסותה: את זה ג' מתפעלת בלהטוט כלאחר יד. במקום ללכת לביתי החדש, שממילא כבר הלך והתרחק עד היעלמות ממני, צעדתי ברגל לשכונה של צ' בכיוון השני. ג' נשארה על הגדה של העיר הקדושה ואני הפלגתי לבדי מעל זכר ואדי מוסררה, לא מתעכבת להודות לה. התקשרתי אל צ' בתחילת צעידתי, ושוב ברחוב כשהסתבכתי למצוא את הבניין. היה לי חשוב להניח את חלוק הנחל הזה, טרם ניפגש פנים מול פנים, להריח את הסיטואציה מבעוד מועד: האם היא רחבת לב לגבי בואי, או שאולי אני מעיקה עליה. אבל שתי השיחות היו קצרות ולא הצלחתי לקלוט הרבה. וממילא, לצערי או שמא לשמחתי, הדברים מסתברים להיות תמיד ערבוב.

צ' פתחה לי דלת אל תוך הממלכה שלה. היא עברה לפני כמה שבועות, סיפרה בעוד היא מפלסת לנו דרך בין חפצים וזנבות, עברה לכאן מהרחוב המקביל. היה שם בלתי אפשרי, קטן ויקר מאד, ובעיקר עשו לה השכנים צרות עם החתולים. "הוציאו חוזה על שמי", צחקה לא צחקה. "כאן מרווח הרבה יותר, יש חדר גדול נוסף, השכירות סבירה ובעלת הבית מקסימה. יש לי חצר משלי, והכי חשוב: לא מציקים לי". היא המשיכה אותנו דרך מטבח צר וארוך אל תוך חדר גדול יחסית, עמוס בקופסאות קש וערימות ארגזים ותמונות ממוסגרות המונחות נשענות זו על זו על הרצפה, הפנתה אותי לפיסת ספה חשופה בין קופסאות קרטון מעוצבות. מסביב, בכיבושי חלקות הולכים וסוגרים, כורסאות ושולחנות ושידות בגדלים שונים, כמה גורי חתולים קטנטנים המתרוצצים בין הרגליים. ממלכה שהיא שילוב חד-פעמי של הוד ובלאגן, עושר ואגרנות, יופי ודלות מלנכולית. חברתה של ג' ללא צל של ספק. בפינה, מגודרת משלושה כיוונים בכריות גדולות, נתמכת על הקיר ונשאבת מכמה פיות קטנים במקביל, שכבה המלכה האם. חתולה צעירה להפתיע, שנשאה, משום מה, את שם החתולה הבת מבין האחים החתולים שקיוויתי כל כך להשאיר מאחוריי עד כמה שניתן.  

צ' התנצלה על הבלאגן, היא רק עברה ולא הספיקה לפרוק וכבר "זאתי" המליטה ויש כל כך הרבה מה לעשות. החתולה נראית לה מותשת וחלשה, היא כמעט גורה בעצמה, אולי בת חצי שנה ורזה כל כך, והגורים לא אוכלים מספיק, יש עליהם טונות פרעושים והם נדבקים זה מזה, חזור והדבק, בדלקות עיניים. ובינתיים "זאת על שתיים", דיווחה ביובש על עצמה, "לא מספיקה לסדר את הבית". "רק את חדר השינה", היא מחווה לעבר חדר נוסף המתגלה מבעד לדלת פתוחה. ממקום יושבי הצר אני רואה מיטה מלאה בכריות, בובות, קישוטים. כל ביתה ובעיקר מיטתה אומרים ממלכת ילדה שלא התבגרה מעולם ובאחת נעשתה מבוגרת מדי. "עשיתי טעות", היא מחייכת, "נתתי לה לישון איתי לפני שהמליטה, ועכשיו אני מתעוררת באמצע הלילה ובין הסדינים מתרוצצים לי גורים".

באחת התעוררתי מהנסיעה, ואיתי התעוררה אי נעימות. אישה זרה, שזה עתה עברה סוף-סוף לדירה טובה לה, מטופלת ממילא באינספור גורים וחתולה-אם שהיא בעצמה גורה נוספת. לא מגיע לה שאעיק עליה. מהמידע שהספקתי לאסוף אודותיה (ואספתי כמה שניתן, בטורבו, כדרכי), ידעתי כבר שככל שאשאל ואשמע עליה ועל חייה יותר, ארגיש יותר רע עם הבקשה. אבל קול נוסף בראשי, פשוט וחייתי, ככוח ההישרדות של החיה הקטנה שבקופסה המחוררת שעל ברכיי, דחף אותי קדימה: לא נורא, בסך הכל עוד גור אחד לבלאגן.

אך טרם נוצרה ההזדמנות להצגת העניין. צ' לא הפסיקה לדבר. בשעות הבאות, הראתה לי, כמעט זרקה לעברי (כמישהו שחבט בכדור מול הקיר במשך שנים ופתאום נעמד מולו איש למשחק), הרבה יופי. מהסוג של ג', שכדרכו כרוך בצער וידוע למעטים. בת אדם שהיא אוצר בלום של ידע וכישרון, שהצילה והעבירה תחת ידיה עשרות רבות של חתולים, שכמעט וחוסכת אוכל מפיה, או שלכל הפחות אוכלת ומתקיימת באותה רמת קיום שהיא מעניקה בקושי לחתולי החצר הרבים שלה (חשבתי זאת כשפתחה מגירה במטבח המסדרון החדש שלה כדי למצוא פינוק לחתולה האם הכחושה, והוציאה שתי קופסאות שנחו שם כתף אל כתף: האחת אוכל רטוב לחתולים והשנייה טונה לאנשים. היא פרקה כל קופסא לקערית אחרת, הוציאה קוטג' מהמקרר, הערימה על הטונה כמה כפות ואת היתר הפרישה לקערה השנייה, והנה לשתיהן מוכנה ארוחת הערב).

היא עבדה בעבודה קטנה ומסודרת, טכנית למדי ושוודאי לא מיצתה את יכולותיה. בזמנה הפנוי, עיצבה תכשיטים בקווים פשוטים שנצנצו כשהתפארה בהם למולי, מופלאים ומלאי ברק. היא חלמה, כך סיפרה בגילוי לב לא מנסה להתחבא כלל, על פריצה בקריירה חדשה, סדר עולם חדש של הגשמה, מכירה והתעשרות, אבל הייתי מסופקת אם היא בעצמה באמת התכוונה לכך. על כל פנים הייתה חסרה, כך אמרה (ולא נותר לי, על בסיס המידע שספגתי, אלא להצטרף ולהסכים), את הכישורים הטכניים והחברתיים לשם כך. אוצר בלום שמכיר ביופיו אבל גם בבלימתו המובנית, ונדמה שהוא מקבל זאת כמעט בהשלמה. היא רמזה על חיים צעירים לא פשוטים, על קשיים שהלכו והתקשו בליבה, סיכמה שהיא לא רוצה זוגיות או משפחה. "כבר עברתי את הגיל להיות אמא ממילא".

ואני, בניגוד גמור לצייתנות הגבולות האנושיים הכללית שלי, אך בעקביות להתנהגותי במפגשים הנדירים ומאיצי הדופק עם לא-אמא-מרצון, הייתי חייבת לשאול: "אז ממרום השנים, את לא מתחרטת?". איזו מין שאלה זו בכלל, שאלתי את עצמי בעוד אני מוטחת בפניה, בפני הילדה-זקנה, הנדיבה ועדינת הלב, בעלת הממלכה המשונה העמוסה הכמוסה. היא נפנפה את השאלה מעליה, בהחלטיות או בכוונה אמיתית. ואני אמרתי לעצמי בפעם המיליון: זה ודאי לא עסק שלך, וזה ודאי לא מלמד אותך דבר על עצמך. וכל אותה העת צ' ואני מטר מעל גובה הרצפה בה מתרחש מופע האמהות חסרת המעצורים של החתולה האם וחבר הגורים שלה.

אז ידעתי שהגיע זמנה של החיה הקטנה, לחיות או למות. מסרתי לצ' את הפרטים היבשים כפי שמסרה לי אותם הוטרינרית הצעירה: יש שני קטבים, או הצלחה מלאה או כשלון מוחלט, או אימוץ אמהי חומל לשגר הטבעי או טריפה אכזרית. צ' הקשיבה, אבל היה נדמה שהמידע לא חולל בה שום תגובה משמעותית. לא ידעתי אל נכון מדוע, אבל הנחתי שאולי קורה לה עכשיו מה שקרה לא פעם אצלי: איזו גסות לב (קטנטנה), לדרך שבה מצוקת החיה תסתדר. לא שחלילה היינו רוצות שתפגע, אבל אין ממש ברירה, וזה היה הסיכוי היחיד הממשי שלה להצלה. אין אלא לנסות. אם תיטרף, אם תפסיק להיות בעיה, זה נורא, אבל מה היינו יכולות לעשות אחרת?

פנינו אל המשימה ברגשות מעורבים, כך נדמה לי (אם היטבתי לקרוא אותה), של פחד וסקרנות למה שיקרה לנו. לה. התוצאות לא היו מיידיות וגם לא חותכות. החתולה-האם רחרחה את החיה הקטנה. פרצופה הביע שילוב של מורת רוח ועניין, אך מיד שבה אל גוריה ואחר כך התהלכה במשך זמן ממושך בין החדר הגדול למטבח הצר לחצר וחוזר חלילה, בעוד צ' ממשיכה לספר ולהראות לי מחייה. קשה היה לומר מה דעתה של האם, כל הווייתה הייתה מותקפת בדלדול כוחות נוראי. התפתיתי לראות בה אם אנושית צעירה שמסתייגת מצאצאיה. זיהיתי בה ייאוש, עייפות תהומית, שבר-קיומי של מישהי שחייה נלקחו באחת ממנה.

בשלב זה של הערב, כשתיים על שתי רגליים, כבר נטינו לקרבה ממש. קרבה גנרית, בלתי הכרחית, לכאורה קרבה של לית ברירה מתוקף הסיטואציה. צ' לא הפסיקה לדבר, ואני לא הפסקתי לנסות ולהתמקם מחדש ביחסי אליה. למדוד ולהשוות את דמיוננו ואת מרחקנו, בתקווה או פחד לגלות את עתידי. באמצע הלילה הופיעה פתאום ג' בדלת. "רציתי לראות שהפגישה מסתדרת", חייכה באפלה. עם בואה הומר הדואט המגומגם שלנו באחווה משולשת פשוטה ומוכרעת של הבלתי-מסתדרות, המדוכדכות, המצויות או בוחרות להימצא מחוץ לזרם. אז נזכרתי בניסוחה המדויק של ג', בשיחתנו, "היא משלנו". והיינו שלנו. עמדנו שלושתנו במטבח-מסדרון ופתאום היינו שלוש נערות רוקדות במעגל, ואז התגלינו שתי שושבינות זקנות מדי וכלה גם היא לא צעירה: נופפנו בכנפינו וצחקנו מעליבותנו ושימחנו את יופייה של ג', המבטיחה עדיין בגלל מסלוליה הקבועים, שאלנו אותה על שידוכיה. והיא, בהווייתה החסודה והעגומה, חייכה אלינו חיוך משבית שמחות אבל אוהב, והשיבה אותנו לסדר, "איפה הקטנה? כבר הראיתן לה את האימא החדשה שלה?". חיפשנו אותה בדאגה. היא התגלתה בפינה המרופדת, יונקת לצד אחיה החדשים. ואנחנו מעליה, שמחות. שלוש נשים לא ברורות, כבר לא צעירות, אוהבות חיות יותר מדי.

חיותה – חלק ב'

תחנה ראשונה הייתה במרפאה הוטרינרית של האחים החתולים בעמק רפאים. במקום הווטרינר הסמכותי הקבוע הייתה וטרינרית צעירה יותר. היא הייתה אחוזת התפעלות וחיבה רבה לנקניקיה הקטנה שהבאתי לבדיקה, אבל לא עשתה הרבה. היא נראית בסדר, זו אולי היא, עוד אי אפשר לדעת בשלב הזה, היא בת עשרה ימים, אולי שבועיים. "מה אני צריכה לעשות?", שאלתי בדאגה בעוד היא מלטפת בהנאה את החיה הקטנה. "את צריכה להאכיל אותה בתחליף חלב אם, לנו במרפאה אין, אבל בטח תמצאי באחת מחנויות החיות פה בסביבה". "זה יעבוד?" שאלתי אותה, "אני מקווה. היא ממש קטנה. הכי טוב אם היית יכולה למצוא לה חתולה מניקה שתיקח אותה".

"איך זה בכלל עובד?", תמהתי

'צריך לנסות, לא בטוח שזה יעבוד. היא יכולה לאמץ אותה כאילו הייתה שלה, אבל גם יכולה לטרוף אותה, צריך לשים לב". אה, יופי, אחת מבין שתי האפשרויות האלה. אבל מאיפה בכלל אביא חתולה מניקה?, שאלתי את עצמי ויומי מתרחק והולך.

יצאתי משם כלעומת שבאתי, עדיין עם בעיה רצינית – גם אם זעירה – שחייבת להיפתר. במרפאה הוטרינרית החלפתי את ארגז השוק בקופסת נעליים מחוררת. נשאתי את המשקל הזעיר אך בועט ורוטט בשתי ידיי לאורך הרחוב הראשי. בחנות הראשונה הרימו לעברי ידיים ריקות. בחנות השנייה היה תחליף חלב אם, אבל לא היה מזרק מתאים. המוכר הצעיר והחביב, עולה חדש ונלהב מארגנטינה, נתן לי להשתמש בחדר האחורי, שם חיממתי מים לאבקה ואלתרתי צורה מכפות ידיי כדי לנסות ולהאכיל אותה. תוך התארגנויות, הנחתי אותה לשנייה אחת על כיור הנירוסטה לבדה, והיא, בחיות הבלתי אפשרית שלה, גיששה קדימה בחלל הריק ונפלה ארצה. לא בנחיתה אלגנטית של חתול, היא עדיין לא הגיעה לשלב זה באבולוציה הפרטית שלה, אלא הגוף הקטן פגש במלוא שטח הפנים שלו את הרצפה. גם היום, כמה שנים אחרי, כשידוע לי שאותה מכה לא גרמה לה נזק רציני, אני עדיין מרגישה את הנפילה של הגוף הקטן הזה בתוכי, עד שהוא נחבט בקרקעית הבטן, בכאב קטן, עמום, ואיום. רגע של הפקרות הורית. 

ניסיון ההאכלה לא צלח ונוספה לכשלונו בהלה גדולה מהמחיר הלא ידוע של הנפילה. במשך שלושת רבעי שעה צעדתי הלוך וחזור לאורך מקטע קטן מרחוב עמק רפאים שנהפך לחסר מוצא, בין חנות החיות הראשונה לאחרונה שניסיתי. לא הצלחתי למצוא מזרק, ואיבדתי מהגיוס הראשוני של כל גופי להצלה. עקורה טרייה מביתי הקודם, עדיין ללא עוגן נעוץ היטב בעירי החדשה, נפרשה תחת רגליי תהום הכישלון. לא ידעתי מה אעשה איתה, התחיל לכרסם בבטני החשש שלא אצליח. פתאום גם הסתייגתי מההתמסרות האוטומטית לפרויקט. כבר ידעתי שאני אזוקה אליה, אבל עוד נאחזתי באפשרות שאיכשהו לא תתאפשר לי (לא העזתי אפילו להעלות על בדל שכלי שיקרה לה משהו. במצב התודעה בו הייתי, בין-ערים בין-נטיות, הסתברו לדור בכפיפה אחת כמיהה להסתלקות הבעיה ומסירות מוחלטת להצלתה, בכל האמצעים).

נעמדתי לבסוף חסרת כיוון אל מול גרם מדרגות חיצוני של בניין והנחתי על קצהו המרובע את קופסת הנעליים המחוררת. התחלתי ללפף את מחשבותיי סביב עניינים טכניים, פעוטים. ללפף ולהתעייף. כבר הבנתי שאני משתעבדת כאן לעסק שאפתני אף יותר מההצלה הכפולה של האחים החתולים וכרעתי תחת הניסיון הנואל לחישובים על מחירו העתידי (איני חזקה במספרים, זו רק שפת ייצוג אחרת לחרדות): מהי מידת ההקרבה שמידת זעירות ונזקקות כזו דורשת? כמה השקעה תיתבע ממני? איך אפשר לכמתה בשעות עבודה, לימודים, שינה, בסכומי כסף. אם מדובר בסכום השקעה דומה לאחים החתולים ויותר, אין לי כוח ואפשרות לכך. בבור שבין שתי הערים אליהן התחלקתי עכשיו, נפלה רוחי. התחלתי לירות חיצים לכל הכיוונים, כעיוורת. כתבתי פוסט חצי-מתכוון בפייסבוק, אולי מישהו ירצה לקחת אותה, רק לכמה ימים או שבוע, או עד שאתארגן, קיבלתי כמה לייקים בודדים, אף תגובה. עשיתי כמה שיחות טלפון בהולות. בין אחת לשנייה לשלישית קירבתי את אוזני אל חור זה או אחר בקופסא, הרמתי חליפות את המכסה לרווח קטנטן, בכדי שלא יצבא העולם על גופה, כדי לראות את מצבה מזמן קטנטנה ומזה זמן למודת נפילה. היא התנועעה כזחל בעת ובעונה אחת אל כל פינות הקופסא.

כמה שנים קודם למערך המרופד באנשי מקצוע, כבר היו לי כמה חברים טלפונים להתקשר אליהם בכל פעם שמצאה אותי/מצאתי איזו חיה במצוקה. בין אם כדי לשמוע כמה טיפים סמי-מקצועיים ובין אם כדי להתדפק על אוזנו של אחר עם בהלת המצוקה: "אני לא יודעת מה לעשות", "היא נראית לי לא בסדר, מה-יהיה-איתה". הפעם הצטרפה גם בקשת ההשתמטות: "אין לי זמן, אולי את יכולה? אולי את יודעת על בית?". והשיחות האלה, בכל פעם, יותר משניפקו פתרון או הוסיפו מידע, עזרו לי לעבור את היום הראשון, יום הפגישה, היום הכי קשה במפגש עם חיה חדשה להצלה (אחר כך כבר יותר קל, ודאי בלתי נמנע, כשמתעוררים עמה בתודעה).

כשמיציתי את המספר הקטן של המספרים שברשותי, וללא פירות של ממש, הרמתי לגמרי את הקופסא.  היא שכבה שם, עתה כמעט ולא זזה, אולי החיות שלה הולכת ואוזלת ממנה. הכה בי שוב עד כמה היא זעירה. ממלאת אורך שליש מגודלה של הקופסא. פגשתי אותה בשלב הכי מוקדם שאי פעם פגשתי יצור חי. מעולם לא יצא לי ללכת יד ביד (או יד בכף, בטלף) עם יצור מוקדם כל כך. האם בכלל סביר להעלות על הדעת ערוץ תיאורטי להצלה לשכמותה? נאלצתי להודות שאני מחוסרת ידע, אמצעים, ומשאבים, כדי להתמודד איתה. לא נותר לי אלא לפתוח את הדלת. חייגתי אל ג'.

ג' הייתה רכש חדש לרשימת החברים הטלפונים שלי. היא תפסה בה מקום של כבוד, יראה אפילו. כמעט אף פעם לא התקשרתי אליה. ידעתי שאם אפנה אליה, תתגייס במלואה, ותחתור לשינוי במציאות. רציתי לשמור על כוחותיה ורציתי לשמור לעצמי את הקלף הזה לרגעים הכרחיים ואבודים במיוחד. הכרתי אותה רגע קצר אחרי שנ' ואני נפרדנו, כשעמדתי מעל האחים החתולים המכורבלים מיובשים באשפה, ברגע של ניסיון השתמטות (עתה נזכרתי והבנתי, הניסיון לבעוט במפגש עם המצוקה ולברוח היה חלק בלתי נפרד מהסיפור, עוקב במפתיע לרגע ההתמסרות המלאה). היא גרה לא רחוק משם, ועברה בדרכה חזרה מקניות לשבת. "תקחי אותם?" היא שאלה אותי, ועוד לפני שהשבתי אמרה: "כי אם את לא יכולה לי אין בעיה". "לא לא, תודה", התגבשתי ברצוני למולה, ובטון של מקבלת את הפסדה אמרתי: "אני ראיתי ראשונה". בפעם הבאה שנתקלנו בשכונה היא שאלה "מה עם הילדים?" ונתנה לי את מספרה. "אם פעם תתקעי בלי מישהו שיאכיל". אחר כך הרכבתי, פריט אחר פריט, מהשותפים בסבלט וממכרים בשכונה, חלקים מיופייה.  

אישה כמעט לא צעירה, עגולת ויפת פנים, קטנת קומה, שקטה, עם עוצמה נפשית עמוקה, שפונה לקוטב הנמוך. לפני שבאה לירושלים, הייתה פרוצה אל סכנות ותהומות. אחר כך, כבעלת תשובה, נחסכו ממנה פרצות שונות, היא הרימה ראש יפה מעלה, אבל רגליה המשיכו לטבול במים רדודים ומרים. נפגשנו בטעות, ופעמים מעטות, אבל בכל פעם, שמחנו מאד, ונשארנו עומדות במקום, בקרן רחוב זו או אחרת של השכונה, לא אומרות כמעט דבר ובה בעת מעמיקות אל מאגרי המים. ככל שהשיחה נמשכה, הייתה הבריכה האישית של כל אחת מאיתנו מציפה את תחומי הנפש והגוף היחידים אל חצר של רבות, זו אל בריכת חברתה. ניקוו המים אלה אל אלה, עד שיצרו במקום בו נפגשו,  קצת בחוץ, אך לא לגמרי, לא יותר משהלב והדעת יכולים לסבול, מקור מים אפל רחב אחד.

מתוך האפלה הפרטית של ג', המסוגרת, מתקבעת, מוסדרת בדרכי האמונה לקב"ה, הבליח מדי פעם ניצוץ יופי לא מאולף. שני שירים שכתבה אי אז ושלחה לי פתאום במייל, גור חתולים שהעניקה לו חיים, עציצים שטיפחה בדירתה הצנועה והרקיעו אל התקרה. את הכל מסרה. את השיר שלחה באופן חד-כיווני אליי והלאה, מבלי אי פעם להזכיר אותו שוב; לחתול מצאה בית חם; את העציצים הותירה ברחוב כשעברה שוב דירה, מחפשת ישועה; לא הכרתי אותה כמעט כלל, לא ידעתי עליה דבר אחד מתחילה ועד סוף, אבל הייתה לי תקווה סוערת לגביה, שיצליח איכשהו היופי להכריע את הצער, שתצליח איזו שמחה או משמעות אישית, להכריע את ההישרדות היציבה, חמורת הסבר, של הדרך המוסדרת שבחרה. לא להכריע בעצם, לחיות עמה יחד, ללא ויתור טרגי שזעק מכל דבר שלא עשתה.

כשמצאתי את החיה הקטנה, לא ידעתי מה קורה איתה. מאז שעזבתי את השכונה, שנה וחצי קודם, לא התראינו. מדי פעם הייתה שולחת לי ברכה גנרית ומועתקת לשבת, ולא ענתה להודעה ששלחתי לה חזרה. משך הזמן שהכרנו, מעולם לא הצלחתי לבנות בקרבי סיפור עגול, מהימן ויציב אודותיה. העובדה היחידה שגיבשתי לגביה היה היותה אשת חתולים רצינית, בדרגת צדיקה.

הטוב שהפיצה היה כמעט מנוגד לאורח החיים שסיגלה לעצמה, אולי שריד עקשן לחיים הקודמים שהיו לה, שעליהם ידעתי רק שמועה. בתוך חייה החדשים היה בהכרח מזוהה כבזבוז, לא יכלה להיות לו הצדקה. אולי פשוט הייתה חייבת. אולי, התקן אצלה שביקש להתמלא, שאף אל האינסוף. כך כנראה, על כל פנים, העולם שיחק איתה. הפרגוד הוסר, והם צבאו על דרכיה. פעם אחר פעם, בפינות רחוב, מאחורי פחים מתפקעים, מאי שם צליל דק חודר את יריעת היום, הלילה, והיא, במידותיה הקטנות והעדינות, זוחלת ומפלסת דרך לאתר, לשלוף, להכניס לקרטון זמני, להזין ולשקם. והחיות האורחות ממלאות את הבית הדל באור, במלוא כוח מאבק חיותן, עד שהיא מוצאת להן בית הלאה, מחוצה ממנה. נראה היה שלא הייתה צריכה לעשות דבר חוץ מללכת ברחוב כדי שיישפך עליה צער-חיה כלשהו. ידיה רק היו צריכות להיות פרושות.

"שלום –", ברכתי אותה והמתנתי לתשובתה הנשקלת לאט בינה לבינה. אחר כך הזדרזתי לפנות לעניינים הדחופים על הפרק, לא היה צורך להתנצל על דבר, היא ידעה טוב ויפה מדוע דפקתי על דלת לבה. דיווחתי על מיקומי ומצבי, בעודי מרימה לחריץ את המכסה, ומתבוננת בחיה הקטנה הספק נאזלת."מה עושים?", קראתי בצווחה רמה משהייתי רוצה, "אני לא יכולה להאכיל אותה חמש פעמים ביום, אני לא מוצאת תחליף חלב אם, אולי יש לך רעיון לבית שיכול לקחת אותה?  ובכלל נראה שהיא קטנה מדי, וכל זה סתם מיותר. אולי", העליתי בצחוק קל, "את מכירה איזו אמא-חתולה מניקה?"

"הייתה תקופה עמוסה בחתולים לאחרונה", היא מחייכת עייפה מבעד לשפופרת. היא יכולה לשאול כמה סבתות רחומות בשכונה, או שהיא תשים אותה (היא החליטה, וצדקה, שהיא היא) בחדר הצמוד לבית הכנסת, ותאכיל אותה בעצמה. זה נשמע לי כמו תוכנית לא טובה. אני לא מתכוונת להפיל עליה את הצרה שלי, רק לזכות בגאולה באמצעותה. "אני אדבר עם –", היא קוטעת את החוט המתלפף-מתענה של מחשבתי, "היא משלנו, אישה מקסימה. יש לה מיליוני חתולים בחצר שהיא מאכילה, אולי עכשיו אחת המליטה. חכי כמה דקות ותתקשרי אליי שוב? כמעט נגמרו לי השיחות". אני מחכה.

חיותה – חלק א'

החיים בירושלים הלכו ונסגרו. רגע אחד אחרי שיבשו וגו'. המים התרוקנו מכל המאגרים. האוויר יצא דרך כל הסדקים. הדלק כמעט ואזל. זמנים שבהם ההתמעטות וההיגמרות נאחזו בעוד ועוד מעשים ודימויים כמאבק נחוש אך ריק. מדי לילה יצאתי מדירת השותפות שלי להקפות, וחזרתי שיכורה מאוחרת ומרובת-גופים מדי. מדי בוקר התעוררתי טרוטת עיניים וחסרת מיקוד ונסעתי לאוניברסיטה, חוזרת אחורה אלפי שנים בזמן, בתקווה קלושה להתגלם מחדש אחרת. הכפלתי את החיים שחייתי בו-זמנית וגם כפולים לא הראו להניב דבר. אדם נושם נשימה, נואשת ונלחמת עדיין, בחלל סגור שנגמר בו מזמן האוויר. כל זה כדי לצאת בלילה שוב, עם עוד פחות. אחרי שש שנים, ארבע טובות דיין ושתיים רזות, ביקשתי לצאת מהעולם הקטן שבניתי וקרס עליי קריסה לאה אך שיטתית.

אבל לא רציתי לעזוב את העיר, לא רציתי לגור באף עיר אחרת, זה לא היה דחוף או אפשרי מספיק. חשבתי על אפשרות של עזיבה, אפילו גללתי יום-יום מודעות של חיפושי דירות, אבל לא מצאתי מוצא לשנות דבר בהרגליי. נשימה ועוד אחת, ועוד אחת ריקה, נפערת אל הריק. מפתיע כמה אפשר להמשיך ככה.

בסוף היו אלה האחים החתולים שהובילו את המהלך. במבטי המבקש להבין מלמעלה, אפשר לסמנם כחולייה שנייה בשרשרת שהתחילה בדוביאל ונעצרה כמה שנים אחר כך במעבר למגורים המשותפים עם ד' (נכון לעכשיו, עד שדוביאל, בעזרת אלוהי החיות, יצטרף אלינו, ובתקווה שבזה תיעצר השרשרת סופית): מה שניהל אותי בהחלטתי להעתיק את מקום מגוריי, בקביעת התזמון, בבחירת המקום החדש, היו צרכיו של חתול (אחד לפחות, אך לרוב יותר). בחוליה זו בשרשרת, האחים החתולים עשו בלאגן אקספוננציאלי בדירה בה התגוררתי, והיה צריך ליישבם מחדש.

אי לכך, בחיפושיי אחר דירה דרישותיי היו כדלקמן: דירת קרקע, עדיף עם חצר פרטית, ואם לא אז עם סוג של חצר פנימית או חיצונית של בניין. כמו-כן, היה קריטי שהחלונות בדירה יהיו בעלי סורגים עם שלבים מרווחים מספיק לגופו של חתול (סורגים בדירת קרקע היו המרכיב היחיד שביקשתי בלי ויתור לעצמי). כאופציה אחרונה במדרג שקלתי גם דירות בקומות גבוהות יותר אבל עם מרפסת מעניקה רווחה לפרווה המתבדרת ברוח ובשמש. היו לי כמובן גם מגבלות ורצונות מסוימים משלי: גובה שכר דירה, איזור, מראה כללי,  אבל הם היו פתוחים למשא ומתן. למעשה, חיפשתי קודם כל ומעל לכל בית שיתאים לחתולים. זה מה שהמריץ אותי, זה מה שהיה דחוף לי. "את לא תשכירי דירה בשביל חתולים, זה לא הגיוני", תאמר אמי שוב ושוב במהלך השנים הבאות. בהתחלה התנגדתי למסגור הנוקשה, אחר כך עניתי בעזות מצח מנכסת, "למה לא בעצם?". אם זה היה תלוי רק בי, סביר להניח שהייתי נשארת באותו המקום עוד זמן רב. בפעם הזו ובבאות אחריה. אלא שהיה לי משקל של חתול על הגב. בעיה ותמריץ לפתרון בה בעת. רק כשמבהירים לי שיש (לי) חתול שצריך לשנע, אני מבינה שנגמרה המסיבה.

אחרי כמה הרהורי כפירה על הישארות בירושלים, החלטתי לחפש דירה בשכונת שפירא. השכונה נראתה לי מספיק עצמאית ומנותקת מתל-אביב, שבה לא רציתי לגור. יתרה מכך, חלק מחבריי ומכריי באוניברסיטה עברו אליה ואל סביבותיה בשנים האחרונות והמשיכו לעשות את הדרך מעלה יום-יום. כך התמקמה אצלי בדמיון כשכונה שפניה לירושלים, מעין שכונת-ספר מרוחקת של עיר הקודש, מעין מושבת עובדים (באותה ירושלימצנטריות שהנחתה את כותבי שלטי רחוב 'יפו' בירושלים, שם הוגדרה העיר על פי כך ש'שימשה כנמל לירושלים בתקופות העתיקות'). ממילא לא יכולתי להבין מהיכן בגוף ובראש מתרחשים שינויים דרמטיים. יכולתי רק לחשוב בכוחות הדימויים שעמדו ברשותי: המים המתרוקנים מהמאגרים, האוויר היוצא דרך הסדקים, הדלק ההולך ואוזל (ומתחת לכל: הפצע). הפכתי בחסות עצמי את עצמי לגולה שממשיכה לבקר יום-יום במקום שעזבה, מתבוננת מבחוץ.

            הונחיתי בצעדיי על ידי החתולים, אבל בה בעת פיללתי להשאיר אותם מאחוריי. קיוויתי לאיזה דאוס-אקס-מכינה בדמות אדם שיפטור/יפתור אותי מהם. כמו עם דוביאל, גם עם האחים החתולים האלה, וכך גם עם כל החתולים הבאים בשרשרת (כולל זו שעוד כמה שורות תגיע): ההיענות למצוקה הייתה מוחלטת, ובאותה נשימה גם היכולת הקלה להישמט מהם. באותה המידה בה אספתי ושינעתי מבית לבית חיות חדשות, כך גם נהניתי וידעתי להשאיר אותן מאחוריי. בחוץ הלא-ידוע או בבתים שונים, בקרב אנשים שונים, בעלי תפקיד כזה או אחר בחיי ובליבי.

אז אמנם מצאתי בית בשפירא שעמד בקריטריונים השונים להנחתת החבילה, אבל באותה הנשימה סגרתי עם השותפה הכמעט-לשעבר שלי, בהסכם שרצו בו במידה כזו או אחרת שני הצדדים, שתשמור עליהם בינתיים. עד ש — קיוויתי להשהות את הסידור הזה כמה שניתן (והם, האנשים או החתולים, כמו פצצה מתקתקת, ידעו לנקוף בסוף). ובזמן הזה, של ההשהייה, נכנסה לחיי חיה חדשה.

כיס האוויר שהתפנה לה הפתיע אפילו אותי. הייתי עדיין בימי המעבר. ימי ניקיון, קניות וסידורי הצטיידות. ימים מבלבלים, היקרויות ראשונות של ראש המתעורר על ההר הקדוש והצונן ומונח בשפלה המחולנת והלחה. אבל הם היו גם עם קמצוץ תקווה. יצאתי בבוקר מדירתי התכף-קודמת שבירושלים, סוגרת את הדלת על שני החתולים האחים הכמעט-כבר-לא-שלי, ועברתי בשוק מחנה יהודה בדרכי לתחנה המרכזית וממנה אל ביתי החדש. הייתי צריכה כמה דברים ונכנסתי אל אחת החנויות החביבות עליי. חנות הממוקמת במדרחוב הראשי של השוק, בינונית בגודלה, עם ירכתיים עמוקים. העמקתי עד לקצה האחורי כדי לחפש מתלים למגבות ושטיח לאמבטיה כשהתחלתי לשמוע יללה דקה מאד. הקריאה נשמעה ממש מתוך החנות אבל בוהק הניקיון של המדפים לא גילה לי דבר. התבוננתי מבעד לקיר האחורי של החנות, שהיה למעשה רשת פלסטיק עבה שהוחזקה חובבנית, כזו שדרכה ניתן היה לראות, גם אם באופן לא מיטיבי, כמה בסטות מהשוק הבוכרי. עברתי את הסטנדים עליהם הפומפות והאטבים הצבעוניים והכלים למברשות שיניים ולסבון, כמו מרחרחת אחר מקורה של היללה, ונצמדתי כמה שיכולתי, בין מטאטאים ומגבים, אל רשת הפלסטיק הצפופה. עד שכמעט השתכנעתי שהיללה מגיעה מהצד השני, ולא מתוך החנות.

שילמתי והקפתי את החנות לחלקה האחורי מצדה השני של הרשת. היו שם כמה ארגזים ריקים, פרוקי סחורה, מלוכלכים, זרוקים זה על זה בערבוביה. כצאן לטבח עשיתי את התנועות הללו, כי ידעתי שאני מתקרבת למציאה, ושאיני רוצה, כמו שאני חייבת, למצוא את מה שאני מחפשת. ראיתי מנקה שניקה בקרבת הארגזים ורציתי לשאול אותו אם הוא שומע משהו. עוד לפני שהצלחתי להסביר את עצמי הוא לקח אותי אליה, אמר לי שמצא לידה גם אחד מת, אבל שהיא חיה והוא הניח אותה בינתיים בארגז נקי. הוא היה לוקח אותה איתו הביתה אבל יש לו עוד כמה שעות עד לסיום המשמרת והוא מפחד שהיא לא תשרוד. אם אני יכולה לשמור אותה אפילו לכמה שעות הוא אולי יכול לקחת אותה, למרות שיש לו כבר כמה חתולים בבית. הוא היה מתוק ובעל כוונה מאד.

הצצתי בקרטון והייתה שם החתולה הכי קטנה שראיתי. אפילו לא חתולה בהכרח, חזיר ים פצפון, אוגר זעיר, גוש פרוותי עם פסים אפורים ושחורים, שכולו יחידה אחת ארוכה ומצחיקה. זעירה, קטנה קטנה, אבל החיותה הזאת הייתה די נמרצת. היא ניצלה את כל גודלה האפסי כדי להתקדם ברחבי הקרטון, נתקעת בחומותיו ומנסה בכל מחיר לטפס מעלה. פחדתי להרים אותה. הייתי מינוס כמה התנסויות חשובות של חיות פצועות, טרום-הכשרה. אבל אי אפשר היה להתמהמה. עם כל החיות שבה, היא הייתה קטנה מדי להיות לבד. אולי פשוט קטנה מדי בכלל. זמנה דפק למים ולאוכל (או למה שחיות קטנטנות כמותה צריכות, מי יודע?) ואני הייתי צריכה לפעול במהירות.

בעודי מצמידה את הקרטון קל המשקל לבית החזה וצועדת בכיוון המנוגד לתחנה המרכזית אל עבר עמק רפאים, התחילה להתגבש בראשי השערה מטרידה:

אולי יש תקן לחיות-במצוקה המצויות באמתחתי לטיפול המבקש להתמלא? אולי כל חתול נזקק היוצא משדה הראייה, מפנה מקום לחתול חדש?

שהרי:

דוביאל הושהה/יצא > נכנסו האחים החתולים.

והנה:

האחים החתולים הושהו/אולי ייצאו > הופיעה החיה הקטנה

האם יכול להיות, חשבתי בעוד היא אינה מורגשת כלל בזרועותיי, שהחיות שנמצאות אצלי בכל רגע נתון משמשות כמו מגן בלתי נראה מיתר החלכאות והנדכאות? אלה שנמצאות בטיפול (כך עלה במחשבה השם "המוסך"), מסתירות מעיניי את כל אותן צולעות, נוטות לנפול, מתקשות לנשום, פשוט משונות – המצויות במעגלים הולכים ומתרחבים מהנקודה בה אני נמצאת על פני כדור הארץ, ועד למקום בו אין תנאים בסיסיים לחיים ובהתאם לכך להימצאות בעליי חיים במצוקה (האטמוספרה? ומה לגבי החיות שנשלחו לחלל? האם ישנן עוד כאלה ששם? ואולי בחלל אין אפשרות לשינוי? אין אפשרות למות? רק להתרחק לאינסוף? אם כך כדאי שאהיה אסטרונאוטית). יש כאן, כאמור, עניין אונטולוגי.

נניח את ההצרנות בצד, עליתי על האוטובוס אל עמק רפאים, עכשיו עליי להציל אותה.

אפשרות של דוביאל – חלק ב'

ובכל זאת, לא הצלחתי להתנתק מהשניים. עוד חודשים רבים אחר כך סבבתי סביב נ' ודוביאל וחיפשתי את המרחק הנכון, האפשרי, כדי לא לגמרי להיפרד. ונ', אחרי זמן קצר של ייסורים פתוחים ואיומים אליי, התהפך, הלך, נשבר ממני. אין יותר עם מי לדבר, אין איש בבית (ואין בית). ובכל זאת, באיזה רגע אחד כמה חודשים אחר כך, עשה מחווה לעברי, או אולי ביקש להתעלל בי דווקא, ופנה לעזרה. הוא נוסע לחו"ל לכמה ימים ומישהו צריך להאכיל את "החתול" (עתה תמיד "החתול" בפיו, יותר לא קרא לו דוביאל). הגעתי לשם בוקר שבת אחד, חמושה באמי שהסיעה אותי לקצה דרך העפר, חנתה והמתינה לי בעודי שולחת את עצמי לבדי אל שדה הקרב. תוכי מפוחלץ קיבל את פניי במסדרון, אחרי שחיפשתי שעה ארוכה מתחת לעציצים שונים את המפתח המוחבא לבית. הבטתי בו באימה, והוא, עיני הכפתור שלו מביטות בעדי והלאה, חלולות, אבל ריסנתי את עצמי. מי אני שאתחלחל ממעשה שכזה, אחרי כל מה שעשיתי.

עשיתי סיבוב ענייני מהיר בחדרים, דוביאל אינו בבית. אז עברתי לענייני שלי: הצצתי על המגנטים והפתקים והתמונות המוצמדים למקרר, פתחתי אותו ורשמתי את תכולתו, הסתכלתי סביב על החלל המשותף. דירת רווקים ירושלמית, בית יפה, ישן, בנוי בקסם של זמן אחר, לא נטמע או מותאם אל האנשים שבאים בו. נכנסתי אל החדר החדש והזמני של נ', פתוח בדלתותיו אל הסלון, לא חדר שינה של ממש, אלתור בעת דחק. חשתי את קצות העצבים של הלב, מסודרים ופתוחים החוצה לאורך כל תאי העור, והגוף כולו כמו תקע דולף חשמל, והנגיעה במראות הבית, מחשמלת חשמול קבוע כואב אבל סביל. חדרו החדש של נ' מסודר, נקי, חשוך מאד. באלכסון קרוב למיטה, מרחק של ברית, ארגז החול של דוביאל. דוביאל ודאי כבר התרגל למקומו החדש, הם הרי פה כבר כמה חודשים, הוא בטח כבר יוצא החוצה. ארגז החול המוחזק פה, אם כך, הוא עדות להחזקתנו קרוב אל הלב. התרגשתי מהאופן בו נ' שומר עלינו עדיין, על מה שיצרנו בינינו, על החתול מוזר-העיניים שהבאנו בחבלי לידה נבוכים. הפלגתי בדמיונות רחומים עלינו, על עצמי. אלא שאז מצאתי (חיטטתי) איזה שרבוט על בריסטול הפרוש כמפה על שולחן הכתיבה, שרבוט אהבה עזה, יסודית, הבטתי בה ופניה היו לא-שלי.

יצאתי מוכת הלם אל החצר. לא חצר ממש, לשון בטון משובצת עציצים, מוקפת חומה לא גבוהה, גובלת בחלקות השכנים. דוביאל צריך להימצא איפשהו באזור. הבית נמוך, קומה אחת, הגג במרחק נגיעה. עקבתי אחרי ההוראות של נ' שודאי מביט עכשיו בנופים שלא אשמע עליהם (עם האהבה המשורבטת על הבריסטול? כל כך מהר?), הצבתי כיסא צמוד לחומה ונעמדתי עליו, הנחתי את קערות האוכל והמים עליה, ואז נשענתי עליה בידי, ניסיתי למשוך את עצמי במאמץ על הידיים למעלה. פעם-פעמיים-שלוש, כמעט נואשתי וויתרתי, אולי דוביאל יסתדר לבדו?, בסוף הצלחתי. עליתי ברגליי על החומה והלכתי עליה אל גג הרעפים. השתעשעתי להתרסק ממנה אל לשון הבטון, לשבור איזה קרסול, להביט מלמטה בשמיים הממוסגרים בקיר הבית ובחומת הבטון מרובת העציצים. אבל נ' יבוא רק עוד כמה ימים, מה יהיה ממני עד שיחזור, ומה תעשה אמי המחכה בקצה הדרך, ומה אם יבוא עם חברתו החדשה? אולי דוביאל ייחלץ לעזרתי.

פספסתי בקולי לכל עבר. ענו לי חתולים אחרים, ביקשו להתקרב אליי, כלומר אל קערת האוכל. השתתקתי, לא רציתי לעורר אותם יתר על המידה וגם לא את האנשים הגרים מסביב. צהרי שבת מוקדמים, איני גרה כאן, זה לא הבית שלי. התבוננתי מהגג סביב על הבתים השכנים, על העצים בעלי המחטים (אורנים? איני מבינה דבר בצומח), על האבן המרצפת את המבט. דממה ירושלמית של מחוץ למרכז, כמעט מוחלטת. אמי המחכה באוטו, מחוץ לשדה ראייתי, מעבר לבתים, אולי כבר תוהה מדוע אני מתמהמהת, אבל עדיין אינה רוצה להפר את אחיזתי העצמאית במשימה.

אז הוא הופיע.

הוא, אבל אחר. אולי לא הוא? לא, נראה שדווקא כן. הוא הגיח מבין מרגלות העץ מכוסה המחטים, המאובק, המשובץ גרוטאות שבקרבתי. הגיח וחמק-עבר, נעלם. "דוביאל?" קראתי לעברו, הנחתי את קערות האוכל והמים תחתיי, פספסתי. רכנתי אל האוכל, מערבבת אותו תוך שקשוק-נענוע הקערה, שיופץ ריחו. חיה כלשהי, כך היה נדמה לי, נתפסה בזווית העין שלי. הרמתי מבט והוא היה שם: דוביאל שלי. הוא הביט בי במבט חודר, עם עיניו הצהובות החריגות, כבאדם זר. הוא רזה מאד, השומן המפונק המגונדר המהודר נשר ממנו, התרוקנו כיסי חליפתו, הבגד נהיה גדול עליו, התרופף והידלדל הגוף, התגלגל בגוף של חיית פרא זנוחה, דהויה, מאובקת.

פרצתי בבכי, אבל היסיתי את עצמי, שלא להבהילו. זה דוביאל, הייתי כמעט משוכנעת, אבל כאילו חצי מנשמתו פרחה, כאילו ראה דברים, הפליג רחוק ומוזר הלאה ממני. הוא התנפל על קערת האוכל, חיסל אותה תוך שניות ספורות. כעסתי על נ', בטח זלזל בו, בטח לא האכיל אותו מספיק, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא לא אוהב אותו באמת, אפילו בז לו, שהסכים לקחת אותו ולשמור עליו ועכשיו להמשיך איתו הלאה לבדו, רק בשבילי, בגללי. אבל ברית המיטה וארגז החול…

ירדתי אל הבית ועליתי שוב, לתת לו מנה נוספת. כשנרגע מרטט האכילה העצבנית, היה נדמה לי שגופו נרפה לקראתי, שלחתי אליו יד זהירה לליטוף. המפגש ארע. הוא זיהה את מגעי, אולי, מבעד שכבות של עמימות בלתי ניתנת לביטול. סובב אליי את מבטו והיה נדמה לי שהוא יודע פתאום מי אני. קלושות, רחוקות. בעיניים הצהובות החריגות זיהיתי כעס, אימה גדולה, מרחק (היום איני יודעת אם ראיתי בו אי פעם, בבריאות או בחולי, משהו פרט לעצמי). ידעתי שעליי להרפות ולחזור לאמי, עוד ליטוף אחד, עוד אחד, זהו, נתתי בו מבט אחרון, ירדתי חזרה אל לשון הבטון, נכנסתי פנימה, סגרתי הכל אחרי.  יותר לא דרשתי בשלומו. והנה, עכשיו, הרגליים מעל התהום, הסיגריה עושנה עד דק, מת. משהו עמוק עמוק בתוכי מותר. חוט שחשבתי שאוכל מתישהו, בעתיד לא ידוע, לתפור חזרה אל העור. האניץ האחרון ניתק, פשוט ככה. אפשרויות נפתחות ונסגרות בהינף קיץ.

אחרי כמה ימים זבי-עין אני ממשיכה בענייני. כלומר אנחנו ממשיכות בעניינינו. נעות יחד קדימה, עוברות מחלל לחלל. סוף שבוע אחרון בסבלט של החלון-על-פי-תהום, שתינו שם, מעל השיש, בעיצומו של בישול צהריים שהתהווה בהיסח הדעת, אני נשלחת להביא מהסופר הקרוב רוטב סויה (הכל אני זוכרת, ואזכור לגביה). אני נוסעת על אופניי, קושרת אותן ליד האמ.פם, תרה במסדרונות הנקיים והמזמינים, עומדת בתור הקצר של בוקר שבת מאוחר, עולה על אופניי עם השקית (שכוללת עוד כמה פריטים לא הכרחיים, להרעפה), וחוזרת אליה. כל הזמן הזה, שאני בחוץ המתחמם והולך, היא בתוכי זזה בעצבנות מצד לצד לאורך השיש, חותכת דק-דק ירקות, סיגריה תחובה לה בזווית הפה, כפות ידיה מוחזקות בתנוחת שפית מלומדת למודת קרבות. היא שומעת מוזיקה מוגזמת וגורמת לשותפה להישמט על הספה מצחוק, חצי להתאהב. אני שמחה כל כך לחזור אליה, לביתנו שהוא לא הבית שלנו. כשאני מתנפלת עליה בחיבוק היא אומרת לי: "הייתה לך שיחה מ-02". מי בכלל זוכר שיש אנשים אחרים בעולם. יקום שיש בו רק אותה, ואותי, ואת השותפה ההכרחית להקסמת הקהל החשובה שלה. אני לא מספיקה לחייג חזרה כשמתקבלת הודעה: "— חי, תתקשרי אליי לפרטים המלאים".

אני מקשיבה:  — נעדר כמה ימים, בזמן שב' היה בכלל בחו"ל. כשחזר, —  לא חזר עוד יומיים שלמים. בשיחה מעל שולחן הצהריים אשתו אומרת לו:  עכשיו שאני חושבת על זה, ומספרת איך ראתה חתול דרוס במרכז המסחרי. לא חשבתי שהוא ירחיק עד לשם, ולא זכרתי מה הצבעים שלו, כך נדמה שהיא אומרת לבעלה מבעד לדברים שהוא מספר לי בטלפון. "איזה קטע", אני עונה (מה עוד אני יכולה לומר), ואחר כך אני חושבת: כשסיפר לי ש—/דוביאל מת, האם הוסיף מטעם עצמו שמת מוות מיידי ולא סבל? פריט מידע יציר מוחו שנועד למזער את כאבי? ובערב, אחרי שאדי השמחה מתפזרים להם, אני שואלת את עצמי: איך העז להמית אותו על סמך שמועה. אבל אז אני נזכרת: מותר לו להמציא ולומר מה שבא לו, אחרי שהפלתי את — עליו חזרה (מי הוא האדם האיום שמחזיר חתול?). חצי שנה אחרי הפרידה, כשנ' הודיע לי שאינו רוצה לטפל יותר בדוביאל (ובעצם, כך גיליתי, עבר לגור עם חברתו החדשה), לא השארתי לב', אוהב החיות, שום ברירה. אולי פרשנות היתר שלו את העובדות הדלות, מלמדת שאיחל למותו של —. רק קצת, רק במידה שאוהבי חיות יותר מדי מקווים לה. פורס מז'ור שיסגור איזו פינה (או יפנה אחת בחדר).

"אז דוביאל חי", אני אומרת לשתינו. "נהדר", ד' לגמרי שמחה.  "ניקח אותו כשנעבור?" אני שואלת אותה בחשש קל, והיא, מעל הסיר המגלה רתיחה הולכת וגדלה, מערבבת בזרוע חזקה, "ברור, הוא שלך". וכמה קיצים מתיישבים זה על זה ומידקקים לאחד, הלב של פעם מונח על הלב של עכשיו, יש רצון לאיחוי. לא הכל הוחרב עד היסוד, לא צריך להמשיך ולשאת את אות העוול הזה. יש אפשרות לתיקון, אפשרות של דוביאל.

אפשרות של דוביאל – חלק א'

הנה שוב מתקרב הקיץ. תמיד יש בו אפשרות. הוא כבד ומפותל ומערב את הפנים, הוא מערכת עיכול. כל הדברים שבו יכולים להיוולד או למות. כך לפחות אצלי. בשנים האחרונות, כל תחילת קיץ דברים מתחילים או נגמרים, וכל סוף קיץ אני חוגגת יומולדת בהחמצה מסוימת, לא בזוג. למוח אוהב התבניות קשה שלא לזהות את הלופ, ועדיין: כך היה עד הקיץ הזה. אולי הפעם אצליח לשבור דרך מבעד.

אפריל. מזג האוויר עדיין רומנטי, גם האפשרות של החום כשהוא עולה במחשבה. ד' ואני נכנסות לסבלט בלי להישיר מבט לכוונה, כדי שהדברים יוכלו להתרחב. אני כבר חשה בגופי את ההתמסרות שאתמקצע בה עם כניסתנו עוד כמה חודשים לדירה אמיתית יחד: ללכת בתעלות הטיפוח והטיפול והבישול, לצייד את הבית בכל מה שאפשר לדמיין שצריך. זה לא ביתנו עדיין, אבל מסתבר שזה לא משנה לעיקר.

אנחנו מסמנות סימונים, כמו רקדניות בחזרה, משתמשות בתפאורה המלאה העומדת לרשותנו (במחיר סביר בהחלט): כיסאות, ספה, שיש מטבח, מקרר, שמפו, דוד, מצעים, עציצים במרפסת הקטנה, שקעי חשמל, נייר טואלט, המדף התחתון של שולחן הסלון, ארונית הספרים הרעועה, מנורת הלילה ליד המיטה, המחשב. על הכל אנחנו עוברות, בכל אנחנו משתמשות, כובשות לרגע (כיבוש נצחי של שימוש ארעי, של עצם השימוש, של עצם היכולת להשתמש). זמן של חדוות חיים להשתמש בכל, מבלי להתבייש, לתפוס מקום גם אם זמני. חיות יחד.

גם מחוץ לסבלט אנחנו נמצאות. מסתובבות בשמש החזקה תמיד (שלא אכפת לה מייחוד הקיץ הפרטי שלי), הולכות ברחוב, יושבות בבתי קפה עם חברים רבים, מעשנות, מחזיקות ידיים, חוזרות פנימה. אני במקומי. פשוט לי. ד' מחייכת אליי, היא אומרת שהיא אוהבת אותי. רק תנו לי לקנות לה כוסברה בשוק, או ירוק אחר, לחכות לה שתחזור מעבודתה. נראה לי שגם היא שמחה. יש אמנם איזו שיחה אחת, קצרה, מגומגמת, נחרדת מצדה, על מדרגות הכניסה לדירה, על כניסה לדירה, אבל אנחנו ממשיכות לעבור מסבלט לסבלט, לא מדברות על להיפרד בגופינו שוב, ויש נקודת ציון בזמן הנראה לעין, שהיא זו שכמובן מניחה, של בית משותף אמיתי. נראה שזה אפשרי.

וגם דוביאל בא שוב עם הקיץ הזה. חוזר. תחילה מת. צהריי יום שישי נהדר, אני בסלון-מטבח בעוד אחד מהסבלטים שלנו כשאני מקבלת את הידיעה. לבדי, עם חלון-דלת הנפתחת לתהום שצריך לא ליפול לתוכה, ודיירי הבית הקבועים חיים עם התכנון הלקוי הזה משום מה בשלום. ב' מתקשר. תקופה ארוכה שלא שמעתי ממנו, ששכחתי ממנו ומהחתול שהעפתי עליו בסופו של דבר חזרה. "יש לי משהו מצער לספר לך" הוא אומר לי, ואני באמצע הטרום-תחילת-קיץ שלי, באפשרות, בכלל לא מוכנה לזוועה, לא תופסת את כיוון השיחה, ממשיכה לעשן עם רגליי מתנדנדות מעל החלון-תהום. והוא ממשיך: "— מת". אני שומעת את חיוכו הבלתי ניתן לסיווג אומר לי: "הוא נדרס. אבל זה היה ברגע, הוא לא סבל". לפני שאני חושבת על משמעות דבריו, אני עסוקה בהחלפה: ב' נתן לנו את דוביאל כגור יחד עם שם. שם טיפשי ומביך למדי, שהסתבר להיות, כמו רוב הדברים הקשורים בב', כמדויק על גבול הגאונות. אבל אנחנו רצינו שיהיה שלנו, אז נתנו לו שם אחר. ואני, משום מה, כמו בכל הקשור לדוביאל, לא מצליחה לתת לעצמי ולסביבה דין וחשבון כנה. מאז שב' הניח אותו אצלנו, אני לא מצליחה לספר לו שהחלפנו לו את השם (בתחילה מאי נעימות נימוסית קלה ואחר כך מאי נעימות תמוהה הולכת וגוברת). בכל פעם שב' מתקשר לדרוש בשלום החתול שהועבר בין ידינו, בנחמדותו, אני נדרשת לתרגום השם ביני לביני. מ— לדוביאל כשהוא מדבר, ומדוביאל ל— כשאני מדברת. אני עסוקה בזה קודם כל גם עכשיו. חושבת לעצמי: הוא ניצח, דוביאל סיים כשלו. נולד ומת כ— כי לא לקחתי עליו אחריות (כך בפעם הזאת, וכך יהיה, אם לא אקח אותו, אם לא מת עדיין, כשימות סופית).

וב' בינתיים, אין לו זמן לדבר איתי, הוא נכנס לגן של בתו, וצריך לנתק, אבל יתקשר אליי בערב להמשיך את הסמול טוק. אדם אניגמטי. מה זה משנה הפרטים, אני אומרת לעצמי, ומנתקת. "דוביאל מת", אני אומרת בדירה שאינה לגמרי שלי, שאני רואה עכשיו שהיא בעצם אינה שלי, בלי ד'. איני עצובה בדיוק. כלומר אני עצובה נורא, אבל באופן שאין לו תקנה. באיזשהו מקום ידעתי שהמסלול הזה, שלי ושלו, הגיע לקיצו, שלא אוכל לתקן. אני לא יכולה לאבד שליטה בגלל מותו של חתול שאני בכבודי ובעצמי נטשתי. למה ציפיתי?

והלב דוהר קדימה (אחורה), מתגלגל על הלשון: מהסבלט הפורח הזה שמעל התהום אל סבלט אחר, של קיץ אחר, של שיא הנטישה. כשנפרדנו נ' ואני הייתי צריכה לשלוף את עצמי בשערות ראשי מהבית שלנו. עברתי למצב פעולה מתקתק: ארגנתי את העניינים הטכניים של פירוק הבית מהר, את האריזה, מצאתי לשנינו סבלטים. נ' הועבר לסבלט בבית פרטי בעל חצר קטנה, מוקף בסביבת חצרות שכנים מזמינה לשוטטות, ואני עזבתי לסבלט עירוני בדירה סגורה, אמנם רחבת ידיים, אבל עם כמה שותפים ובעיקר עם חתולה אחת טרודה. הפלתי על נ' את דוביאל, בלי שאלה. אין במקומי החדש מקום. הוא, דוביאל, היה אז כבר כמעט היצור הדחוי, המתועב, המוקצה מחמת אימה וכאב, שיהפוך להיות עוד רגע קט, טעון באותה שטנה שמרכיבים על גבי גופות ילדים אחרי שפורקה החבילה, זיכרון מגעיל ומעליב למשהו שנאהב פעם, ואיך אפשר היה (שכן לזכור את היופי כמעט בלתי אפשרי, בטח לא ברגעים כאלה של מנוסה קדימה וגם לא בכל שנות האשמה והכאב הנגררות אחר כך).

גם בזמן המקדים לפרידה כבר לא סבלתי את נוכחותו. כשבא אלינו תחילה, אל הבית הראשון שלנו, החי והעמוס להתפקע, היה רזה וקטן, גור בן כמה חודשים, מכוער. עם פרצוף, כמו שאבי נוהג להגיד בעיקר על אנשים, לא-מאורגן. אבל היה לו מאפיין אחד שקנה אותי מהרגע הראשון: אישונים צהובים מוזרים לא זהים, אחד לאורך ואחד לרוחב, תולדה של איזו דלקת עיניים שהייתה לו כשהיה בן יומו, כך על פי דיווחו המהימן אז של ב'. התרגלנו זה לזו, זה לזה, בבית הצפוף שלנו. במהרה כבש את ליבנו, במהרה כבש את החצר. היה צבעוני ונוצץ כמו הארוחות שהכין נ' לי ולעצמו אז, כמו הקישוטים על הקירות, כמו הספרים המרובים.

אבל אחר כך, בבית הבורגני שלנו, בנקודה האחרונה במדרון, דוביאל הפך להיות מקור לדאגה עבורי. הוא הפך זה מכבר לחתול בוגר, שמן ומדושן, יפהפה. פרוותו לבנה-אפורה-מנומרת מבריקה ומפוארת. פרצופו לבן מתוק ובמרכזו, שרדו נאמנות חרף כל השינויים מבפנים ומחוץ, העיניים הצהובות החריגות. הוא היה יפה וחגיגי כמוקיון שפניו צבועים לבן. הוא התקשה להסתגל לבית החדש יותר מאיתנו (לפחות על פני השטח הנראה לעין), התגעגע כנראה אל מרחביו הירוקים שבחצר הפרועה. אבל אחר כך הזדרז להתרגל, נהנה אפילו, שכן יכול היה להשגיח ממרום קומתנו החוצה מבלי חששות ואיומים, יכול היה להשתזף ולהשתרע ימים שלמים במרפסת הפורחת.

מבחינתי היה יצור עוכר-שלווה. אם משום שהגיב אל מה שקורה בינינו אם מטעם עצמו הפך חרדתי יותר. התחבא ימים שלמים בתוך ארון הבגדים הגדול מדי, התחבא מתחת לשולי הבד המפונפן שפרשנו על הספה בסלון (סלון ממש, לא כמה מרצפות מתוחמות בדמיון בין מטבח לפינת עבודה מדומיינים אף הם). במהלך היום היה לגבשושית שמנמנה למרגלות הספה שאיתרנו בידינו אחרי היעדרות שקטה וממושכת מדי. כשהיינו לוכדים אותו מהצד השני של הבד היה נועץ בנו את ציפורניו, משחק-נוקם. לפעמים גם מבלי כוונה לתפסו, כשהיינו פוגשים אותו אקראית עם רגלינו, ישובים על הספה בשיחה טפלה, היה נועץ בנו. בלילות היה מתנפל על כפות רגלינו החשופות מבעד לשמיכות תקיפות קצרות ואלימות, התנקשות זריזה ומכוונת. עד שסגרנו את דלתות החדר, עד שתחמנו את תזוזותיו. בלילות הראשונים יילל הרבה, לפעמים עד שחישבתי להפסיד לו, ואחר כך נרגע. סטטוס-קווים מתקבעים ומופרים ומתקבעים שוב הרבה, הקפדתי להזכיר לעצמי. סופו של חתול להיכנע, הוא לא אדם, שדרכי ייאושו ושברונו מפתיעות ומאכזבות בהרבה (כך האמנתי אז, ועתה איני יודעת). 

פחדתי ממנו ולא רציתי בקרבתו. הוא היה מעורבב לי. הוא היה לא-רק-חתול בשבילי. איזו עדות לאיזה כשלון של הלב, לאיזה חוסר יכולת להתמסרות טוטאלית מצדי, שטרם הבנתי, ושלכן היו הרסניים ועזים כל-כך. הרחקתי אותו ממני כשבא להתכרבל בחיקי. אהבתי אותו כמובן. הוא היה מתוק, חגיגי ושמנמן להתפאר, שימח אותי ואת באי הבית הרבים מדי שהביא אלינו נ' אז. אבל רווח לי שמישהו אחר רצה לשמש לו חברה וחיק כרבול. רק לא אני. ככל שעברו הימים, המעטתי מגע איתו.

סטטוס-קוו אצל אנשים יותר מתקבע. כלומר בעוצמה ובחריפות מחיר השינוי יותר מתקבע. מתקבע עד שחורץ קווים, עד שמתייבש, ואז עד שנבקע בקול תרועה רמה ובחורבן כולל. בכל תקופת נעיצת החלקים האחרונים אל הקרקע, דוביאל הלך ודהה ברקע. נצמד אל קירות הבית, אל חלקים תחתונים של פאנלים, אל פנים ארונות, אל תחת המיטה, חומק אל קערת המזון והמים במרפסת השירות בהיסח לבנו ודעתנו, עושה את צרכיו חרישית, נוח באופן מוחלט. עד כדי כך שכלל לא היה בתודעתי כשהתנעתי את המכונות הכבדות ופרצתי ללכת. כשפורק הבית, הוא נלקח בחשבון כבדרך אגב, כאחד החפצים. 

הצטערתי עליו ודאי, הוטרדתי מגורלו, חשתי אחראית. אבל כמזהה מבחוץ שכך עליי לנהוג ולהרגיש. הוא היה כמה מעגלים רחוק מעליי. לא עשיתי דבר עבורו. הפלתי אותו על נ' ללא מצמוץ. לכאורה באופן זמני, לכאורה משהה את ההחלטה/פרידה, לכאורה עד שאצא מהסבלט ההוא לבית אמיתי. אבל עד אותו רגע שבו ב' התקשר אליי, עד יום מותו (ההוא), לא הצלחתי לפגוש בו שוב. שבועיים אחרי כניסתי לסבלט, העמסתי על עצמי כשכבת הגנה שני גורים חתולים, אח ואחות, שמצאתי זרוקים בפינת אשפה בשכונה הזמנית החדשה. החתולה של הסבלט נדחקה לפינה, ואני נדחקתי לפינת חדרי, חולקת חדרון קטן ממילא עם שני שותפים זעירים, סחופי-חולי, מטופלים בערימת כדורים וטיפות, מסביב לשעון, זקוקים לי. מה הייתי צריכה יותר משני יצורים קטנטנים משוועים להצלה, משימה קצרת-מועד, מתאבדת, שצריך לתת בה הכל (ובמובן זה אפשר לעמוד בה, גם אם נכשלים ובא מוות). בפעם הזו, הכפולה, ובכל הבאות אחריה, לא חשבתי מעבר להצלה, הייתי כולי חדורת-הווה חדורת-מטרה, להתרסק על זה, להשליך את חיי מנגד לזמן מה. אבל אז השניים האלה הפתיעו לשרוד, ונשארתי ובאמתחתי עוד שני חתולים. האפשרות של דוביאל הלכה והתרחקה ממני.