חיותה – חלק ג'

התחלתי במסע. אוטובוס מעמק רפאים לתחנה מרכזית ירושלים, אוטובוס נוסף מהמרכזית למרכזית תל-אביב, ואז נראה. אם לג' תהיה בשורה, אלך בעקבותיה. אם לא, אצטרך לפנות לדירתי החדשה ולחכות לנס. בינתיים התקדמתי בחלל מוחזקת בחוטיה של ג', עד שתניח אותי עוד מעט עוד קצת קדימה בזמן, תגלה לי באיזה מצב תודעתי ורגשי אני בעצם נמצאת. האם זהו סיפור עם אפשרות ממשית להצלחה, או תסריט אימה עם כישלון מתקתק, שזוועת מימושו תדחק אותי עוד ועוד הלאה מביתי החדש ומתוכניותיי. עוד מעט קצת תגלה לי. בנסיעה הממתינה התבוננתי באורות ההולכים ומתבלטים של הערב, הרמזורים, מנורות הרחוב, אורות הבתים המתמלאים והחנויות העומדות להיסגר. עיניים פעורות ואצבעות שמטופפות עצבנית על הקופסא המחוררת. משמעתי אותן למקומן כששמתי לב, והן שוב טופפו להן. מבקשות בינתיים, עד שיוגד לי, לא לשמוע אם שקט או לא שקט שם בפנים מהנפילה.  

לא נדרשתי לטופף זמן רב. ברגע שיצא האוטובוס מהמרכזית חזרה החיה הקטנה להשמיע קול. פצחה באחת וכל הדרך היא מייללת. מצייצת. צווחת. קול גבוה ודקיק של צעצוע, עקבי ואינו מרפה, אינו נותן מנוחה. הצנעתי את קופסת הקרטון בין ידיי לירכיי, לתיקי, לאישה שלידי שאת פניה ודריכות גופה לא הסכמתי לראות, למושב שלפניי ולחלון שלצדי, מתאמצת להקים חומת בידוד היקפית. אבל לא הצלחתי להבליע את הקול. ניקוב גבוה וצר הולך ונוקב את חיקי וחיק המושב והמולת הנוסעים ורעש החיה הגדולה היורדת בפיתולי ההר אל השפלה.

כשרק הגעתי לירושלים בקושי את עצמי יכולתי לשאת בתחבורה הציבורית. הייתי מחשבת כמה תחנות מראש את הירידה, מארגנת את כל מטלטליי עליי עוד בישיבה, מפלסת דרך אל מדרגות הדלת האחורית מבעוד מועד, כל זה כדי שאצליח לצאת באלגנטיות המרבית (והלא רבה) האפשרית לי. לקום מהמושב עם עצירת האוטובוס, לפלס דרך במעבר הצר אל הדלת אחרי העצירה – כל זה נראה לי בלתי אפשרי, תענוג השמור רק לצרים, לעדינים, לדקי הנוכחות. הייתי גדולה ומסורבלת מדי, מטיחה את גופי בפרצוף היושב/ת לידי, נתקעת עם אגני בידיות המושבים משני צידי המעבר, בזרועות היושבים. מה יקרה אם ייפול לי התיק ותכולתו תשפך? אם הנהג יסגור את הדלת ויפליג מהתחנה? הרי לא אוכל להגיד לו בקול החוצה את מחצית האוטובוס קדימה דבר מה. אתבייש. אפספס את לאן-שפניי-לא-מועדות. כמה מסורבלת חליפת העור כשלא מרגישים בה נוח, כמה ענקיים ולא מדויקים מעגליי, רועדים. והנה עכשיו, בדרך מהעיר החוצה, בקרבי קופסת קרטון צווחת לשמיים, שוודאי מטריפה את כל היושבים מסביבי עד הזכוכית, ולא אכפת לי. כך כשאני מוכוונת מטרה למען יצור אחר.  ואולי גם התבגרתי מעט בשנים האלה, בהיסח הדעת.

בתחנה מרכזית תל-אביב, כמו כדי להכעיס, השתתקה החיה הקטנה. הטלפון שלי צלצל ועל הקו ג'. הייתי כל כך עסוקה בהמתנה לה, ששכחתי לחזור אליה. היא דיברה עם צ', ונראה שזה יכול להסתדר. הכל קשה ודל אופטימיות כל כך במלאכת החיים של ג'. המטלות היומיות הפשוטות, ההישרדות העוקבת יום אחר יום, הררי אימה שנדרשים לחבלי התמיכה הרעיוניים החזקים ביותר. ואילו דברים הרואיים שכאלה, דוגמת איתור אמא חתולה שתסכים (ועמה בעליה) לקחת חיה קטנה נוספת תחת חסותה: את זה ג' מתפעלת בלהטוט כלאחר יד. במקום ללכת לביתי החדש, שממילא כבר הלך והתרחק עד היעלמות ממני, צעדתי ברגל לשכונה של צ' בכיוון השני. ג' נשארה על הגדה של העיר הקדושה ואני הפלגתי לבדי מעל זכר ואדי מוסררה, לא מתעכבת להודות לה. התקשרתי אל צ' בתחילת צעידתי, ושוב ברחוב כשהסתבכתי למצוא את הבניין. היה לי חשוב להניח את חלוק הנחל הזה, טרם ניפגש פנים מול פנים, להריח את הסיטואציה מבעוד מועד: האם היא רחבת לב לגבי בואי, או שאולי אני מעיקה עליה. אבל שתי השיחות היו קצרות ולא הצלחתי לקלוט הרבה. וממילא, לצערי או שמא לשמחתי, הדברים מסתברים להיות תמיד ערבוב.

צ' פתחה לי דלת אל תוך הממלכה שלה. היא עברה לפני כמה שבועות, סיפרה בעוד היא מפלסת לנו דרך בין חפצים וזנבות, עברה לכאן מהרחוב המקביל. היה שם בלתי אפשרי, קטן ויקר מאד, ובעיקר עשו לה השכנים צרות עם החתולים. "הוציאו חוזה על שמי", צחקה לא צחקה. "כאן מרווח הרבה יותר, יש חדר גדול נוסף, השכירות סבירה ובעלת הבית מקסימה. יש לי חצר משלי, והכי חשוב: לא מציקים לי". היא המשיכה אותנו דרך מטבח צר וארוך אל תוך חדר גדול יחסית, עמוס בקופסאות קש וערימות ארגזים ותמונות ממוסגרות המונחות נשענות זו על זו על הרצפה, הפנתה אותי לפיסת ספה חשופה בין קופסאות קרטון מעוצבות. מסביב, בכיבושי חלקות הולכים וסוגרים, כורסאות ושולחנות ושידות בגדלים שונים, כמה גורי חתולים קטנטנים המתרוצצים בין הרגליים. ממלכה שהיא שילוב חד-פעמי של הוד ובלאגן, עושר ואגרנות, יופי ודלות מלנכולית. חברתה של ג' ללא צל של ספק. בפינה, מגודרת משלושה כיוונים בכריות גדולות, נתמכת על הקיר ונשאבת מכמה פיות קטנים במקביל, שכבה המלכה האם. חתולה צעירה להפתיע, שנשאה, משום מה, את שם החתולה הבת מבין האחים החתולים שקיוויתי כל כך להשאיר מאחוריי עד כמה שניתן.  

צ' התנצלה על הבלאגן, היא רק עברה ולא הספיקה לפרוק וכבר "זאתי" המליטה ויש כל כך הרבה מה לעשות. החתולה נראית לה מותשת וחלשה, היא כמעט גורה בעצמה, אולי בת חצי שנה ורזה כל כך, והגורים לא אוכלים מספיק, יש עליהם טונות פרעושים והם נדבקים זה מזה, חזור והדבק, בדלקות עיניים. ובינתיים "זאת על שתיים", דיווחה ביובש על עצמה, "לא מספיקה לסדר את הבית". "רק את חדר השינה", היא מחווה לעבר חדר נוסף המתגלה מבעד לדלת פתוחה. ממקום יושבי הצר אני רואה מיטה מלאה בכריות, בובות, קישוטים. כל ביתה ובעיקר מיטתה אומרים ממלכת ילדה שלא התבגרה מעולם ובאחת נעשתה מבוגרת מדי. "עשיתי טעות", היא מחייכת, "נתתי לה לישון איתי לפני שהמליטה, ועכשיו אני מתעוררת באמצע הלילה ובין הסדינים מתרוצצים לי גורים".

באחת התעוררתי מהנסיעה, ואיתי התעוררה אי נעימות. אישה זרה, שזה עתה עברה סוף-סוף לדירה טובה לה, מטופלת ממילא באינספור גורים וחתולה-אם שהיא בעצמה גורה נוספת. לא מגיע לה שאעיק עליה. מהמידע שהספקתי לאסוף אודותיה (ואספתי כמה שניתן, בטורבו, כדרכי), ידעתי כבר שככל שאשאל ואשמע עליה ועל חייה יותר, ארגיש יותר רע עם הבקשה. אבל קול נוסף בראשי, פשוט וחייתי, ככוח ההישרדות של החיה הקטנה שבקופסה המחוררת שעל ברכיי, דחף אותי קדימה: לא נורא, בסך הכל עוד גור אחד לבלאגן.

אך טרם נוצרה ההזדמנות להצגת העניין. צ' לא הפסיקה לדבר. בשעות הבאות, הראתה לי, כמעט זרקה לעברי (כמישהו שחבט בכדור מול הקיר במשך שנים ופתאום נעמד מולו איש למשחק), הרבה יופי. מהסוג של ג', שכדרכו כרוך בצער וידוע למעטים. בת אדם שהיא אוצר בלום של ידע וכישרון, שהצילה והעבירה תחת ידיה עשרות רבות של חתולים, שכמעט וחוסכת אוכל מפיה, או שלכל הפחות אוכלת ומתקיימת באותה רמת קיום שהיא מעניקה בקושי לחתולי החצר הרבים שלה (חשבתי זאת כשפתחה מגירה במטבח המסדרון החדש שלה כדי למצוא פינוק לחתולה האם הכחושה, והוציאה שתי קופסאות שנחו שם כתף אל כתף: האחת אוכל רטוב לחתולים והשנייה טונה לאנשים. היא פרקה כל קופסא לקערית אחרת, הוציאה קוטג' מהמקרר, הערימה על הטונה כמה כפות ואת היתר הפרישה לקערה השנייה, והנה לשתיהן מוכנה ארוחת הערב).

היא עבדה בעבודה קטנה ומסודרת, טכנית למדי ושוודאי לא מיצתה את יכולותיה. בזמנה הפנוי, עיצבה תכשיטים בקווים פשוטים שנצנצו כשהתפארה בהם למולי, מופלאים ומלאי ברק. היא חלמה, כך סיפרה בגילוי לב לא מנסה להתחבא כלל, על פריצה בקריירה חדשה, סדר עולם חדש של הגשמה, מכירה והתעשרות, אבל הייתי מסופקת אם היא בעצמה באמת התכוונה לכך. על כל פנים הייתה חסרה, כך אמרה (ולא נותר לי, על בסיס המידע שספגתי, אלא להצטרף ולהסכים), את הכישורים הטכניים והחברתיים לשם כך. אוצר בלום שמכיר ביופיו אבל גם בבלימתו המובנית, ונדמה שהוא מקבל זאת כמעט בהשלמה. היא רמזה על חיים צעירים לא פשוטים, על קשיים שהלכו והתקשו בליבה, סיכמה שהיא לא רוצה זוגיות או משפחה. "כבר עברתי את הגיל להיות אמא ממילא".

ואני, בניגוד גמור לצייתנות הגבולות האנושיים הכללית שלי, אך בעקביות להתנהגותי במפגשים הנדירים ומאיצי הדופק עם לא-אמא-מרצון, הייתי חייבת לשאול: "אז ממרום השנים, את לא מתחרטת?". איזו מין שאלה זו בכלל, שאלתי את עצמי בעוד אני מוטחת בפניה, בפני הילדה-זקנה, הנדיבה ועדינת הלב, בעלת הממלכה המשונה העמוסה הכמוסה. היא נפנפה את השאלה מעליה, בהחלטיות או בכוונה אמיתית. ואני אמרתי לעצמי בפעם המיליון: זה ודאי לא עסק שלך, וזה ודאי לא מלמד אותך דבר על עצמך. וכל אותה העת צ' ואני מטר מעל גובה הרצפה בה מתרחש מופע האמהות חסרת המעצורים של החתולה האם וחבר הגורים שלה.

אז ידעתי שהגיע זמנה של החיה הקטנה, לחיות או למות. מסרתי לצ' את הפרטים היבשים כפי שמסרה לי אותם הוטרינרית הצעירה: יש שני קטבים, או הצלחה מלאה או כשלון מוחלט, או אימוץ אמהי חומל לשגר הטבעי או טריפה אכזרית. צ' הקשיבה, אבל היה נדמה שהמידע לא חולל בה שום תגובה משמעותית. לא ידעתי אל נכון מדוע, אבל הנחתי שאולי קורה לה עכשיו מה שקרה לא פעם אצלי: איזו גסות לב (קטנטנה), לדרך שבה מצוקת החיה תסתדר. לא שחלילה היינו רוצות שתפגע, אבל אין ממש ברירה, וזה היה הסיכוי היחיד הממשי שלה להצלה. אין אלא לנסות. אם תיטרף, אם תפסיק להיות בעיה, זה נורא, אבל מה היינו יכולות לעשות אחרת?

פנינו אל המשימה ברגשות מעורבים, כך נדמה לי (אם היטבתי לקרוא אותה), של פחד וסקרנות למה שיקרה לנו. לה. התוצאות לא היו מיידיות וגם לא חותכות. החתולה-האם רחרחה את החיה הקטנה. פרצופה הביע שילוב של מורת רוח ועניין, אך מיד שבה אל גוריה ואחר כך התהלכה במשך זמן ממושך בין החדר הגדול למטבח הצר לחצר וחוזר חלילה, בעוד צ' ממשיכה לספר ולהראות לי מחייה. קשה היה לומר מה דעתה של האם, כל הווייתה הייתה מותקפת בדלדול כוחות נוראי. התפתיתי לראות בה אם אנושית צעירה שמסתייגת מצאצאיה. זיהיתי בה ייאוש, עייפות תהומית, שבר-קיומי של מישהי שחייה נלקחו באחת ממנה.

בשלב זה של הערב, כשתיים על שתי רגליים, כבר נטינו לקרבה ממש. קרבה גנרית, בלתי הכרחית, לכאורה קרבה של לית ברירה מתוקף הסיטואציה. צ' לא הפסיקה לדבר, ואני לא הפסקתי לנסות ולהתמקם מחדש ביחסי אליה. למדוד ולהשוות את דמיוננו ואת מרחקנו, בתקווה או פחד לגלות את עתידי. באמצע הלילה הופיעה פתאום ג' בדלת. "רציתי לראות שהפגישה מסתדרת", חייכה באפלה. עם בואה הומר הדואט המגומגם שלנו באחווה משולשת פשוטה ומוכרעת של הבלתי-מסתדרות, המדוכדכות, המצויות או בוחרות להימצא מחוץ לזרם. אז נזכרתי בניסוחה המדויק של ג', בשיחתנו, "היא משלנו". והיינו שלנו. עמדנו שלושתנו במטבח-מסדרון ופתאום היינו שלוש נערות רוקדות במעגל, ואז התגלינו שתי שושבינות זקנות מדי וכלה גם היא לא צעירה: נופפנו בכנפינו וצחקנו מעליבותנו ושימחנו את יופייה של ג', המבטיחה עדיין בגלל מסלוליה הקבועים, שאלנו אותה על שידוכיה. והיא, בהווייתה החסודה והעגומה, חייכה אלינו חיוך משבית שמחות אבל אוהב, והשיבה אותנו לסדר, "איפה הקטנה? כבר הראיתן לה את האימא החדשה שלה?". חיפשנו אותה בדאגה. היא התגלתה בפינה המרופדת, יונקת לצד אחיה החדשים. ואנחנו מעליה, שמחות. שלוש נשים לא ברורות, כבר לא צעירות, אוהבות חיות יותר מדי.

חיותה – חלק ב'

תחנה ראשונה הייתה במרפאה הוטרינרית של האחים החתולים בעמק רפאים. במקום הווטרינר הסמכותי הקבוע הייתה וטרינרית צעירה יותר. היא הייתה אחוזת התפעלות וחיבה רבה לנקניקיה הקטנה שהבאתי לבדיקה, אבל לא עשתה הרבה. היא נראית בסדר, זו אולי היא, עוד אי אפשר לדעת בשלב הזה, היא בת עשרה ימים, אולי שבועיים. "מה אני צריכה לעשות?", שאלתי בדאגה בעוד היא מלטפת בהנאה את החיה הקטנה. "את צריכה להאכיל אותה בתחליף חלב אם, לנו במרפאה אין, אבל בטח תמצאי באחת מחנויות החיות פה בסביבה". "זה יעבוד?" שאלתי אותה, "אני מקווה. היא ממש קטנה. הכי טוב אם היית יכולה למצוא לה חתולה מניקה שתיקח אותה".

"איך זה בכלל עובד?", תמהתי

'צריך לנסות, לא בטוח שזה יעבוד. היא יכולה לאמץ אותה כאילו הייתה שלה, אבל גם יכולה לטרוף אותה, צריך לשים לב". אה, יופי, אחת מבין שתי האפשרויות האלה. אבל מאיפה בכלל אביא חתולה מניקה?, שאלתי את עצמי ויומי מתרחק והולך.

יצאתי משם כלעומת שבאתי, עדיין עם בעיה רצינית – גם אם זעירה – שחייבת להיפתר. במרפאה הוטרינרית החלפתי את ארגז השוק בקופסת נעליים מחוררת. נשאתי את המשקל הזעיר אך בועט ורוטט בשתי ידיי לאורך הרחוב הראשי. בחנות הראשונה הרימו לעברי ידיים ריקות. בחנות השנייה היה תחליף חלב אם, אבל לא היה מזרק מתאים. המוכר הצעיר והחביב, עולה חדש ונלהב מארגנטינה, נתן לי להשתמש בחדר האחורי, שם חיממתי מים לאבקה ואלתרתי צורה מכפות ידיי כדי לנסות ולהאכיל אותה. תוך התארגנויות, הנחתי אותה לשנייה אחת על כיור הנירוסטה לבדה, והיא, בחיות הבלתי אפשרית שלה, גיששה קדימה בחלל הריק ונפלה ארצה. לא בנחיתה אלגנטית של חתול, היא עדיין לא הגיעה לשלב זה באבולוציה הפרטית שלה, אלא הגוף הקטן פגש במלוא שטח הפנים שלו את הרצפה. גם היום, כמה שנים אחרי, כשידוע לי שאותה מכה לא גרמה לה נזק רציני, אני עדיין מרגישה את הנפילה של הגוף הקטן הזה בתוכי, עד שהוא נחבט בקרקעית הבטן, בכאב קטן, עמום, ואיום. רגע של הפקרות הורית. 

ניסיון ההאכלה לא צלח ונוספה לכשלונו בהלה גדולה מהמחיר הלא ידוע של הנפילה. במשך שלושת רבעי שעה צעדתי הלוך וחזור לאורך מקטע קטן מרחוב עמק רפאים שנהפך לחסר מוצא, בין חנות החיות הראשונה לאחרונה שניסיתי. לא הצלחתי למצוא מזרק, ואיבדתי מהגיוס הראשוני של כל גופי להצלה. עקורה טרייה מביתי הקודם, עדיין ללא עוגן נעוץ היטב בעירי החדשה, נפרשה תחת רגליי תהום הכישלון. לא ידעתי מה אעשה איתה, התחיל לכרסם בבטני החשש שלא אצליח. פתאום גם הסתייגתי מההתמסרות האוטומטית לפרויקט. כבר ידעתי שאני אזוקה אליה, אבל עוד נאחזתי באפשרות שאיכשהו לא תתאפשר לי (לא העזתי אפילו להעלות על בדל שכלי שיקרה לה משהו. במצב התודעה בו הייתי, בין-ערים בין-נטיות, הסתברו לדור בכפיפה אחת כמיהה להסתלקות הבעיה ומסירות מוחלטת להצלתה, בכל האמצעים).

נעמדתי לבסוף חסרת כיוון אל מול גרם מדרגות חיצוני של בניין והנחתי על קצהו המרובע את קופסת הנעליים המחוררת. התחלתי ללפף את מחשבותיי סביב עניינים טכניים, פעוטים. ללפף ולהתעייף. כבר הבנתי שאני משתעבדת כאן לעסק שאפתני אף יותר מההצלה הכפולה של האחים החתולים וכרעתי תחת הניסיון הנואל לחישובים על מחירו העתידי (איני חזקה במספרים, זו רק שפת ייצוג אחרת לחרדות): מהי מידת ההקרבה שמידת זעירות ונזקקות כזו דורשת? כמה השקעה תיתבע ממני? איך אפשר לכמתה בשעות עבודה, לימודים, שינה, בסכומי כסף. אם מדובר בסכום השקעה דומה לאחים החתולים ויותר, אין לי כוח ואפשרות לכך. בבור שבין שתי הערים אליהן התחלקתי עכשיו, נפלה רוחי. התחלתי לירות חיצים לכל הכיוונים, כעיוורת. כתבתי פוסט חצי-מתכוון בפייסבוק, אולי מישהו ירצה לקחת אותה, רק לכמה ימים או שבוע, או עד שאתארגן, קיבלתי כמה לייקים בודדים, אף תגובה. עשיתי כמה שיחות טלפון בהולות. בין אחת לשנייה לשלישית קירבתי את אוזני אל חור זה או אחר בקופסא, הרמתי חליפות את המכסה לרווח קטנטן, בכדי שלא יצבא העולם על גופה, כדי לראות את מצבה מזמן קטנטנה ומזה זמן למודת נפילה. היא התנועעה כזחל בעת ובעונה אחת אל כל פינות הקופסא.

כמה שנים קודם למערך המרופד באנשי מקצוע, כבר היו לי כמה חברים טלפונים להתקשר אליהם בכל פעם שמצאה אותי/מצאתי איזו חיה במצוקה. בין אם כדי לשמוע כמה טיפים סמי-מקצועיים ובין אם כדי להתדפק על אוזנו של אחר עם בהלת המצוקה: "אני לא יודעת מה לעשות", "היא נראית לי לא בסדר, מה-יהיה-איתה". הפעם הצטרפה גם בקשת ההשתמטות: "אין לי זמן, אולי את יכולה? אולי את יודעת על בית?". והשיחות האלה, בכל פעם, יותר משניפקו פתרון או הוסיפו מידע, עזרו לי לעבור את היום הראשון, יום הפגישה, היום הכי קשה במפגש עם חיה חדשה להצלה (אחר כך כבר יותר קל, ודאי בלתי נמנע, כשמתעוררים עמה בתודעה).

כשמיציתי את המספר הקטן של המספרים שברשותי, וללא פירות של ממש, הרמתי לגמרי את הקופסא.  היא שכבה שם, עתה כמעט ולא זזה, אולי החיות שלה הולכת ואוזלת ממנה. הכה בי שוב עד כמה היא זעירה. ממלאת אורך שליש מגודלה של הקופסא. פגשתי אותה בשלב הכי מוקדם שאי פעם פגשתי יצור חי. מעולם לא יצא לי ללכת יד ביד (או יד בכף, בטלף) עם יצור מוקדם כל כך. האם בכלל סביר להעלות על הדעת ערוץ תיאורטי להצלה לשכמותה? נאלצתי להודות שאני מחוסרת ידע, אמצעים, ומשאבים, כדי להתמודד איתה. לא נותר לי אלא לפתוח את הדלת. חייגתי אל ג'.

ג' הייתה רכש חדש לרשימת החברים הטלפונים שלי. היא תפסה בה מקום של כבוד, יראה אפילו. כמעט אף פעם לא התקשרתי אליה. ידעתי שאם אפנה אליה, תתגייס במלואה, ותחתור לשינוי במציאות. רציתי לשמור על כוחותיה ורציתי לשמור לעצמי את הקלף הזה לרגעים הכרחיים ואבודים במיוחד. הכרתי אותה רגע קצר אחרי שנ' ואני נפרדנו, כשעמדתי מעל האחים החתולים המכורבלים מיובשים באשפה, ברגע של ניסיון השתמטות (עתה נזכרתי והבנתי, הניסיון לבעוט במפגש עם המצוקה ולברוח היה חלק בלתי נפרד מהסיפור, עוקב במפתיע לרגע ההתמסרות המלאה). היא גרה לא רחוק משם, ועברה בדרכה חזרה מקניות לשבת. "תקחי אותם?" היא שאלה אותי, ועוד לפני שהשבתי אמרה: "כי אם את לא יכולה לי אין בעיה". "לא לא, תודה", התגבשתי ברצוני למולה, ובטון של מקבלת את הפסדה אמרתי: "אני ראיתי ראשונה". בפעם הבאה שנתקלנו בשכונה היא שאלה "מה עם הילדים?" ונתנה לי את מספרה. "אם פעם תתקעי בלי מישהו שיאכיל". אחר כך הרכבתי, פריט אחר פריט, מהשותפים בסבלט וממכרים בשכונה, חלקים מיופייה.  

אישה כמעט לא צעירה, עגולת ויפת פנים, קטנת קומה, שקטה, עם עוצמה נפשית עמוקה, שפונה לקוטב הנמוך. לפני שבאה לירושלים, הייתה פרוצה אל סכנות ותהומות. אחר כך, כבעלת תשובה, נחסכו ממנה פרצות שונות, היא הרימה ראש יפה מעלה, אבל רגליה המשיכו לטבול במים רדודים ומרים. נפגשנו בטעות, ופעמים מעטות, אבל בכל פעם, שמחנו מאד, ונשארנו עומדות במקום, בקרן רחוב זו או אחרת של השכונה, לא אומרות כמעט דבר ובה בעת מעמיקות אל מאגרי המים. ככל שהשיחה נמשכה, הייתה הבריכה האישית של כל אחת מאיתנו מציפה את תחומי הנפש והגוף היחידים אל חצר של רבות, זו אל בריכת חברתה. ניקוו המים אלה אל אלה, עד שיצרו במקום בו נפגשו,  קצת בחוץ, אך לא לגמרי, לא יותר משהלב והדעת יכולים לסבול, מקור מים אפל רחב אחד.

מתוך האפלה הפרטית של ג', המסוגרת, מתקבעת, מוסדרת בדרכי האמונה לקב"ה, הבליח מדי פעם ניצוץ יופי לא מאולף. שני שירים שכתבה אי אז ושלחה לי פתאום במייל, גור חתולים שהעניקה לו חיים, עציצים שטיפחה בדירתה הצנועה והרקיעו אל התקרה. את הכל מסרה. את השיר שלחה באופן חד-כיווני אליי והלאה, מבלי אי פעם להזכיר אותו שוב; לחתול מצאה בית חם; את העציצים הותירה ברחוב כשעברה שוב דירה, מחפשת ישועה; לא הכרתי אותה כמעט כלל, לא ידעתי עליה דבר אחד מתחילה ועד סוף, אבל הייתה לי תקווה סוערת לגביה, שיצליח איכשהו היופי להכריע את הצער, שתצליח איזו שמחה או משמעות אישית, להכריע את ההישרדות היציבה, חמורת הסבר, של הדרך המוסדרת שבחרה. לא להכריע בעצם, לחיות עמה יחד, ללא ויתור טרגי שזעק מכל דבר שלא עשתה.

כשמצאתי את החיה הקטנה, לא ידעתי מה קורה איתה. מאז שעזבתי את השכונה, שנה וחצי קודם, לא התראינו. מדי פעם הייתה שולחת לי ברכה גנרית ומועתקת לשבת, ולא ענתה להודעה ששלחתי לה חזרה. משך הזמן שהכרנו, מעולם לא הצלחתי לבנות בקרבי סיפור עגול, מהימן ויציב אודותיה. העובדה היחידה שגיבשתי לגביה היה היותה אשת חתולים רצינית, בדרגת צדיקה.

הטוב שהפיצה היה כמעט מנוגד לאורח החיים שסיגלה לעצמה, אולי שריד עקשן לחיים הקודמים שהיו לה, שעליהם ידעתי רק שמועה. בתוך חייה החדשים היה בהכרח מזוהה כבזבוז, לא יכלה להיות לו הצדקה. אולי פשוט הייתה חייבת. אולי, התקן אצלה שביקש להתמלא, שאף אל האינסוף. כך כנראה, על כל פנים, העולם שיחק איתה. הפרגוד הוסר, והם צבאו על דרכיה. פעם אחר פעם, בפינות רחוב, מאחורי פחים מתפקעים, מאי שם צליל דק חודר את יריעת היום, הלילה, והיא, במידותיה הקטנות והעדינות, זוחלת ומפלסת דרך לאתר, לשלוף, להכניס לקרטון זמני, להזין ולשקם. והחיות האורחות ממלאות את הבית הדל באור, במלוא כוח מאבק חיותן, עד שהיא מוצאת להן בית הלאה, מחוצה ממנה. נראה היה שלא הייתה צריכה לעשות דבר חוץ מללכת ברחוב כדי שיישפך עליה צער-חיה כלשהו. ידיה רק היו צריכות להיות פרושות.

"שלום –", ברכתי אותה והמתנתי לתשובתה הנשקלת לאט בינה לבינה. אחר כך הזדרזתי לפנות לעניינים הדחופים על הפרק, לא היה צורך להתנצל על דבר, היא ידעה טוב ויפה מדוע דפקתי על דלת לבה. דיווחתי על מיקומי ומצבי, בעודי מרימה לחריץ את המכסה, ומתבוננת בחיה הקטנה הספק נאזלת."מה עושים?", קראתי בצווחה רמה משהייתי רוצה, "אני לא יכולה להאכיל אותה חמש פעמים ביום, אני לא מוצאת תחליף חלב אם, אולי יש לך רעיון לבית שיכול לקחת אותה?  ובכלל נראה שהיא קטנה מדי, וכל זה סתם מיותר. אולי", העליתי בצחוק קל, "את מכירה איזו אמא-חתולה מניקה?"

"הייתה תקופה עמוסה בחתולים לאחרונה", היא מחייכת עייפה מבעד לשפופרת. היא יכולה לשאול כמה סבתות רחומות בשכונה, או שהיא תשים אותה (היא החליטה, וצדקה, שהיא היא) בחדר הצמוד לבית הכנסת, ותאכיל אותה בעצמה. זה נשמע לי כמו תוכנית לא טובה. אני לא מתכוונת להפיל עליה את הצרה שלי, רק לזכות בגאולה באמצעותה. "אני אדבר עם –", היא קוטעת את החוט המתלפף-מתענה של מחשבתי, "היא משלנו, אישה מקסימה. יש לה מיליוני חתולים בחצר שהיא מאכילה, אולי עכשיו אחת המליטה. חכי כמה דקות ותתקשרי אליי שוב? כמעט נגמרו לי השיחות". אני מחכה.

חיותה – חלק א'

החיים בירושלים הלכו ונסגרו. רגע אחד אחרי שיבשו וגו'. המים התרוקנו מכל המאגרים. האוויר יצא דרך כל הסדקים. הדלק כמעט ואזל. זמנים שבהם ההתמעטות וההיגמרות נאחזו בעוד ועוד מעשים ודימויים כמאבק נחוש אך ריק. מדי לילה יצאתי מדירת השותפות שלי להקפות, וחזרתי שיכורה מאוחרת ומרובת-גופים מדי. מדי בוקר התעוררתי טרוטת עיניים וחסרת מיקוד ונסעתי לאוניברסיטה, חוזרת אחורה אלפי שנים בזמן, בתקווה קלושה להתגלם מחדש אחרת. הכפלתי את החיים שחייתי בו-זמנית וגם כפולים לא הראו להניב דבר. אדם נושם נשימה, נואשת ונלחמת עדיין, בחלל סגור שנגמר בו מזמן האוויר. כל זה כדי לצאת בלילה שוב, עם עוד פחות. אחרי שש שנים, ארבע טובות דיין ושתיים רזות, ביקשתי לצאת מהעולם הקטן שבניתי וקרס עליי קריסה לאה אך שיטתית.

אבל לא רציתי לעזוב את העיר, לא רציתי לגור באף עיר אחרת, זה לא היה דחוף או אפשרי מספיק. חשבתי על אפשרות של עזיבה, אפילו גללתי יום-יום מודעות של חיפושי דירות, אבל לא מצאתי מוצא לשנות דבר בהרגליי. נשימה ועוד אחת, ועוד אחת ריקה, נפערת אל הריק. מפתיע כמה אפשר להמשיך ככה.

בסוף היו אלה האחים החתולים שהובילו את המהלך. במבטי המבקש להבין מלמעלה, אפשר לסמנם כחולייה שנייה בשרשרת שהתחילה בדוביאל ונעצרה כמה שנים אחר כך במעבר למגורים המשותפים עם ד' (נכון לעכשיו, עד שדוביאל, בעזרת אלוהי החיות, יצטרף אלינו, ובתקווה שבזה תיעצר השרשרת סופית): מה שניהל אותי בהחלטתי להעתיק את מקום מגוריי, בקביעת התזמון, בבחירת המקום החדש, היו צרכיו של חתול (אחד לפחות, אך לרוב יותר). בחוליה זו בשרשרת, האחים החתולים עשו בלאגן אקספוננציאלי בדירה בה התגוררתי, והיה צריך ליישבם מחדש.

אי לכך, בחיפושיי אחר דירה דרישותיי היו כדלקמן: דירת קרקע, עדיף עם חצר פרטית, ואם לא אז עם סוג של חצר פנימית או חיצונית של בניין. כמו-כן, היה קריטי שהחלונות בדירה יהיו בעלי סורגים עם שלבים מרווחים מספיק לגופו של חתול (סורגים בדירת קרקע היו המרכיב היחיד שביקשתי בלי ויתור לעצמי). כאופציה אחרונה במדרג שקלתי גם דירות בקומות גבוהות יותר אבל עם מרפסת מעניקה רווחה לפרווה המתבדרת ברוח ובשמש. היו לי כמובן גם מגבלות ורצונות מסוימים משלי: גובה שכר דירה, איזור, מראה כללי,  אבל הם היו פתוחים למשא ומתן. למעשה, חיפשתי קודם כל ומעל לכל בית שיתאים לחתולים. זה מה שהמריץ אותי, זה מה שהיה דחוף לי. "את לא תשכירי דירה בשביל חתולים, זה לא הגיוני", תאמר אמי שוב ושוב במהלך השנים הבאות. בהתחלה התנגדתי למסגור הנוקשה, אחר כך עניתי בעזות מצח מנכסת, "למה לא בעצם?". אם זה היה תלוי רק בי, סביר להניח שהייתי נשארת באותו המקום עוד זמן רב. בפעם הזו ובבאות אחריה. אלא שהיה לי משקל של חתול על הגב. בעיה ותמריץ לפתרון בה בעת. רק כשמבהירים לי שיש (לי) חתול שצריך לשנע, אני מבינה שנגמרה המסיבה.

אחרי כמה הרהורי כפירה על הישארות בירושלים, החלטתי לחפש דירה בשכונת שפירא. השכונה נראתה לי מספיק עצמאית ומנותקת מתל-אביב, שבה לא רציתי לגור. יתרה מכך, חלק מחבריי ומכריי באוניברסיטה עברו אליה ואל סביבותיה בשנים האחרונות והמשיכו לעשות את הדרך מעלה יום-יום. כך התמקמה אצלי בדמיון כשכונה שפניה לירושלים, מעין שכונת-ספר מרוחקת של עיר הקודש, מעין מושבת עובדים (באותה ירושלימצנטריות שהנחתה את כותבי שלטי רחוב 'יפו' בירושלים, שם הוגדרה העיר על פי כך ש'שימשה כנמל לירושלים בתקופות העתיקות'). ממילא לא יכולתי להבין מהיכן בגוף ובראש מתרחשים שינויים דרמטיים. יכולתי רק לחשוב בכוחות הדימויים שעמדו ברשותי: המים המתרוקנים מהמאגרים, האוויר היוצא דרך הסדקים, הדלק ההולך ואוזל (ומתחת לכל: הפצע). הפכתי בחסות עצמי את עצמי לגולה שממשיכה לבקר יום-יום במקום שעזבה, מתבוננת מבחוץ.

            הונחיתי בצעדיי על ידי החתולים, אבל בה בעת פיללתי להשאיר אותם מאחוריי. קיוויתי לאיזה דאוס-אקס-מכינה בדמות אדם שיפטור/יפתור אותי מהם. כמו עם דוביאל, גם עם האחים החתולים האלה, וכך גם עם כל החתולים הבאים בשרשרת (כולל זו שעוד כמה שורות תגיע): ההיענות למצוקה הייתה מוחלטת, ובאותה נשימה גם היכולת הקלה להישמט מהם. באותה המידה בה אספתי ושינעתי מבית לבית חיות חדשות, כך גם נהניתי וידעתי להשאיר אותן מאחוריי. בחוץ הלא-ידוע או בבתים שונים, בקרב אנשים שונים, בעלי תפקיד כזה או אחר בחיי ובליבי.

אז אמנם מצאתי בית בשפירא שעמד בקריטריונים השונים להנחתת החבילה, אבל באותה הנשימה סגרתי עם השותפה הכמעט-לשעבר שלי, בהסכם שרצו בו במידה כזו או אחרת שני הצדדים, שתשמור עליהם בינתיים. עד ש — קיוויתי להשהות את הסידור הזה כמה שניתן (והם, האנשים או החתולים, כמו פצצה מתקתקת, ידעו לנקוף בסוף). ובזמן הזה, של ההשהייה, נכנסה לחיי חיה חדשה.

כיס האוויר שהתפנה לה הפתיע אפילו אותי. הייתי עדיין בימי המעבר. ימי ניקיון, קניות וסידורי הצטיידות. ימים מבלבלים, היקרויות ראשונות של ראש המתעורר על ההר הקדוש והצונן ומונח בשפלה המחולנת והלחה. אבל הם היו גם עם קמצוץ תקווה. יצאתי בבוקר מדירתי התכף-קודמת שבירושלים, סוגרת את הדלת על שני החתולים האחים הכמעט-כבר-לא-שלי, ועברתי בשוק מחנה יהודה בדרכי לתחנה המרכזית וממנה אל ביתי החדש. הייתי צריכה כמה דברים ונכנסתי אל אחת החנויות החביבות עליי. חנות הממוקמת במדרחוב הראשי של השוק, בינונית בגודלה, עם ירכתיים עמוקים. העמקתי עד לקצה האחורי כדי לחפש מתלים למגבות ושטיח לאמבטיה כשהתחלתי לשמוע יללה דקה מאד. הקריאה נשמעה ממש מתוך החנות אבל בוהק הניקיון של המדפים לא גילה לי דבר. התבוננתי מבעד לקיר האחורי של החנות, שהיה למעשה רשת פלסטיק עבה שהוחזקה חובבנית, כזו שדרכה ניתן היה לראות, גם אם באופן לא מיטיבי, כמה בסטות מהשוק הבוכרי. עברתי את הסטנדים עליהם הפומפות והאטבים הצבעוניים והכלים למברשות שיניים ולסבון, כמו מרחרחת אחר מקורה של היללה, ונצמדתי כמה שיכולתי, בין מטאטאים ומגבים, אל רשת הפלסטיק הצפופה. עד שכמעט השתכנעתי שהיללה מגיעה מהצד השני, ולא מתוך החנות.

שילמתי והקפתי את החנות לחלקה האחורי מצדה השני של הרשת. היו שם כמה ארגזים ריקים, פרוקי סחורה, מלוכלכים, זרוקים זה על זה בערבוביה. כצאן לטבח עשיתי את התנועות הללו, כי ידעתי שאני מתקרבת למציאה, ושאיני רוצה, כמו שאני חייבת, למצוא את מה שאני מחפשת. ראיתי מנקה שניקה בקרבת הארגזים ורציתי לשאול אותו אם הוא שומע משהו. עוד לפני שהצלחתי להסביר את עצמי הוא לקח אותי אליה, אמר לי שמצא לידה גם אחד מת, אבל שהיא חיה והוא הניח אותה בינתיים בארגז נקי. הוא היה לוקח אותה איתו הביתה אבל יש לו עוד כמה שעות עד לסיום המשמרת והוא מפחד שהיא לא תשרוד. אם אני יכולה לשמור אותה אפילו לכמה שעות הוא אולי יכול לקחת אותה, למרות שיש לו כבר כמה חתולים בבית. הוא היה מתוק ובעל כוונה מאד.

הצצתי בקרטון והייתה שם החתולה הכי קטנה שראיתי. אפילו לא חתולה בהכרח, חזיר ים פצפון, אוגר זעיר, גוש פרוותי עם פסים אפורים ושחורים, שכולו יחידה אחת ארוכה ומצחיקה. זעירה, קטנה קטנה, אבל החיותה הזאת הייתה די נמרצת. היא ניצלה את כל גודלה האפסי כדי להתקדם ברחבי הקרטון, נתקעת בחומותיו ומנסה בכל מחיר לטפס מעלה. פחדתי להרים אותה. הייתי מינוס כמה התנסויות חשובות של חיות פצועות, טרום-הכשרה. אבל אי אפשר היה להתמהמה. עם כל החיות שבה, היא הייתה קטנה מדי להיות לבד. אולי פשוט קטנה מדי בכלל. זמנה דפק למים ולאוכל (או למה שחיות קטנטנות כמותה צריכות, מי יודע?) ואני הייתי צריכה לפעול במהירות.

בעודי מצמידה את הקרטון קל המשקל לבית החזה וצועדת בכיוון המנוגד לתחנה המרכזית אל עבר עמק רפאים, התחילה להתגבש בראשי השערה מטרידה:

אולי יש תקן לחיות-במצוקה המצויות באמתחתי לטיפול המבקש להתמלא? אולי כל חתול נזקק היוצא משדה הראייה, מפנה מקום לחתול חדש?

שהרי:

דוביאל הושהה/יצא > נכנסו האחים החתולים.

והנה:

האחים החתולים הושהו/אולי ייצאו > הופיעה החיה הקטנה

האם יכול להיות, חשבתי בעוד היא אינה מורגשת כלל בזרועותיי, שהחיות שנמצאות אצלי בכל רגע נתון משמשות כמו מגן בלתי נראה מיתר החלכאות והנדכאות? אלה שנמצאות בטיפול (כך עלה במחשבה השם "המוסך"), מסתירות מעיניי את כל אותן צולעות, נוטות לנפול, מתקשות לנשום, פשוט משונות – המצויות במעגלים הולכים ומתרחבים מהנקודה בה אני נמצאת על פני כדור הארץ, ועד למקום בו אין תנאים בסיסיים לחיים ובהתאם לכך להימצאות בעליי חיים במצוקה (האטמוספרה? ומה לגבי החיות שנשלחו לחלל? האם ישנן עוד כאלה ששם? ואולי בחלל אין אפשרות לשינוי? אין אפשרות למות? רק להתרחק לאינסוף? אם כך כדאי שאהיה אסטרונאוטית). יש כאן, כאמור, עניין אונטולוגי.

נניח את ההצרנות בצד, עליתי על האוטובוס אל עמק רפאים, עכשיו עליי להציל אותה.

אפשרות של דוביאל – חלק ב'

ובכל זאת, לא הצלחתי להתנתק מהשניים. עוד חודשים רבים אחר כך סבבתי סביב נ' ודוביאל וחיפשתי את המרחק הנכון, האפשרי, כדי לא לגמרי להיפרד. ונ', אחרי זמן קצר של ייסורים פתוחים ואיומים אליי, התהפך, הלך, נשבר ממני. אין יותר עם מי לדבר, אין איש בבית (ואין בית). ובכל זאת, באיזה רגע אחד כמה חודשים אחר כך, עשה מחווה לעברי, או אולי ביקש להתעלל בי דווקא, ופנה לעזרה. הוא נוסע לחו"ל לכמה ימים ומישהו צריך להאכיל את "החתול" (עתה תמיד "החתול" בפיו, יותר לא קרא לו דוביאל). הגעתי לשם בוקר שבת אחד, חמושה באמי שהסיעה אותי לקצה דרך העפר, חנתה והמתינה לי בעודי שולחת את עצמי לבדי אל שדה הקרב. תוכי מפוחלץ קיבל את פניי במסדרון, אחרי שחיפשתי שעה ארוכה מתחת לעציצים שונים את המפתח המוחבא לבית. הבטתי בו באימה, והוא, עיני הכפתור שלו מביטות בעדי והלאה, חלולות, אבל ריסנתי את עצמי. מי אני שאתחלחל ממעשה שכזה, אחרי כל מה שעשיתי.

עשיתי סיבוב ענייני מהיר בחדרים, דוביאל אינו בבית. אז עברתי לענייני שלי: הצצתי על המגנטים והפתקים והתמונות המוצמדים למקרר, פתחתי אותו ורשמתי את תכולתו, הסתכלתי סביב על החלל המשותף. דירת רווקים ירושלמית, בית יפה, ישן, בנוי בקסם של זמן אחר, לא נטמע או מותאם אל האנשים שבאים בו. נכנסתי אל החדר החדש והזמני של נ', פתוח בדלתותיו אל הסלון, לא חדר שינה של ממש, אלתור בעת דחק. חשתי את קצות העצבים של הלב, מסודרים ופתוחים החוצה לאורך כל תאי העור, והגוף כולו כמו תקע דולף חשמל, והנגיעה במראות הבית, מחשמלת חשמול קבוע כואב אבל סביל. חדרו החדש של נ' מסודר, נקי, חשוך מאד. באלכסון קרוב למיטה, מרחק של ברית, ארגז החול של דוביאל. דוביאל ודאי כבר התרגל למקומו החדש, הם הרי פה כבר כמה חודשים, הוא בטח כבר יוצא החוצה. ארגז החול המוחזק פה, אם כך, הוא עדות להחזקתנו קרוב אל הלב. התרגשתי מהאופן בו נ' שומר עלינו עדיין, על מה שיצרנו בינינו, על החתול מוזר-העיניים שהבאנו בחבלי לידה נבוכים. הפלגתי בדמיונות רחומים עלינו, על עצמי. אלא שאז מצאתי (חיטטתי) איזה שרבוט על בריסטול הפרוש כמפה על שולחן הכתיבה, שרבוט אהבה עזה, יסודית, הבטתי בה ופניה היו לא-שלי.

יצאתי מוכת הלם אל החצר. לא חצר ממש, לשון בטון משובצת עציצים, מוקפת חומה לא גבוהה, גובלת בחלקות השכנים. דוביאל צריך להימצא איפשהו באזור. הבית נמוך, קומה אחת, הגג במרחק נגיעה. עקבתי אחרי ההוראות של נ' שודאי מביט עכשיו בנופים שלא אשמע עליהם (עם האהבה המשורבטת על הבריסטול? כל כך מהר?), הצבתי כיסא צמוד לחומה ונעמדתי עליו, הנחתי את קערות האוכל והמים עליה, ואז נשענתי עליה בידי, ניסיתי למשוך את עצמי במאמץ על הידיים למעלה. פעם-פעמיים-שלוש, כמעט נואשתי וויתרתי, אולי דוביאל יסתדר לבדו?, בסוף הצלחתי. עליתי ברגליי על החומה והלכתי עליה אל גג הרעפים. השתעשעתי להתרסק ממנה אל לשון הבטון, לשבור איזה קרסול, להביט מלמטה בשמיים הממוסגרים בקיר הבית ובחומת הבטון מרובת העציצים. אבל נ' יבוא רק עוד כמה ימים, מה יהיה ממני עד שיחזור, ומה תעשה אמי המחכה בקצה הדרך, ומה אם יבוא עם חברתו החדשה? אולי דוביאל ייחלץ לעזרתי.

פספסתי בקולי לכל עבר. ענו לי חתולים אחרים, ביקשו להתקרב אליי, כלומר אל קערת האוכל. השתתקתי, לא רציתי לעורר אותם יתר על המידה וגם לא את האנשים הגרים מסביב. צהרי שבת מוקדמים, איני גרה כאן, זה לא הבית שלי. התבוננתי מהגג סביב על הבתים השכנים, על העצים בעלי המחטים (אורנים? איני מבינה דבר בצומח), על האבן המרצפת את המבט. דממה ירושלמית של מחוץ למרכז, כמעט מוחלטת. אמי המחכה באוטו, מחוץ לשדה ראייתי, מעבר לבתים, אולי כבר תוהה מדוע אני מתמהמהת, אבל עדיין אינה רוצה להפר את אחיזתי העצמאית במשימה.

אז הוא הופיע.

הוא, אבל אחר. אולי לא הוא? לא, נראה שדווקא כן. הוא הגיח מבין מרגלות העץ מכוסה המחטים, המאובק, המשובץ גרוטאות שבקרבתי. הגיח וחמק-עבר, נעלם. "דוביאל?" קראתי לעברו, הנחתי את קערות האוכל והמים תחתיי, פספסתי. רכנתי אל האוכל, מערבבת אותו תוך שקשוק-נענוע הקערה, שיופץ ריחו. חיה כלשהי, כך היה נדמה לי, נתפסה בזווית העין שלי. הרמתי מבט והוא היה שם: דוביאל שלי. הוא הביט בי במבט חודר, עם עיניו הצהובות החריגות, כבאדם זר. הוא רזה מאד, השומן המפונק המגונדר המהודר נשר ממנו, התרוקנו כיסי חליפתו, הבגד נהיה גדול עליו, התרופף והידלדל הגוף, התגלגל בגוף של חיית פרא זנוחה, דהויה, מאובקת.

פרצתי בבכי, אבל היסיתי את עצמי, שלא להבהילו. זה דוביאל, הייתי כמעט משוכנעת, אבל כאילו חצי מנשמתו פרחה, כאילו ראה דברים, הפליג רחוק ומוזר הלאה ממני. הוא התנפל על קערת האוכל, חיסל אותה תוך שניות ספורות. כעסתי על נ', בטח זלזל בו, בטח לא האכיל אותו מספיק, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא לא אוהב אותו באמת, אפילו בז לו, שהסכים לקחת אותו ולשמור עליו ועכשיו להמשיך איתו הלאה לבדו, רק בשבילי, בגללי. אבל ברית המיטה וארגז החול…

ירדתי אל הבית ועליתי שוב, לתת לו מנה נוספת. כשנרגע מרטט האכילה העצבנית, היה נדמה לי שגופו נרפה לקראתי, שלחתי אליו יד זהירה לליטוף. המפגש ארע. הוא זיהה את מגעי, אולי, מבעד שכבות של עמימות בלתי ניתנת לביטול. סובב אליי את מבטו והיה נדמה לי שהוא יודע פתאום מי אני. קלושות, רחוקות. בעיניים הצהובות החריגות זיהיתי כעס, אימה גדולה, מרחק (היום איני יודעת אם ראיתי בו אי פעם, בבריאות או בחולי, משהו פרט לעצמי). ידעתי שעליי להרפות ולחזור לאמי, עוד ליטוף אחד, עוד אחד, זהו, נתתי בו מבט אחרון, ירדתי חזרה אל לשון הבטון, נכנסתי פנימה, סגרתי הכל אחרי.  יותר לא דרשתי בשלומו. והנה, עכשיו, הרגליים מעל התהום, הסיגריה עושנה עד דק, מת. משהו עמוק עמוק בתוכי מותר. חוט שחשבתי שאוכל מתישהו, בעתיד לא ידוע, לתפור חזרה אל העור. האניץ האחרון ניתק, פשוט ככה. אפשרויות נפתחות ונסגרות בהינף קיץ.

אחרי כמה ימים זבי-עין אני ממשיכה בענייני. כלומר אנחנו ממשיכות בעניינינו. נעות יחד קדימה, עוברות מחלל לחלל. סוף שבוע אחרון בסבלט של החלון-על-פי-תהום, שתינו שם, מעל השיש, בעיצומו של בישול צהריים שהתהווה בהיסח הדעת, אני נשלחת להביא מהסופר הקרוב רוטב סויה (הכל אני זוכרת, ואזכור לגביה). אני נוסעת על אופניי, קושרת אותן ליד האמ.פם, תרה במסדרונות הנקיים והמזמינים, עומדת בתור הקצר של בוקר שבת מאוחר, עולה על אופניי עם השקית (שכוללת עוד כמה פריטים לא הכרחיים, להרעפה), וחוזרת אליה. כל הזמן הזה, שאני בחוץ המתחמם והולך, היא בתוכי זזה בעצבנות מצד לצד לאורך השיש, חותכת דק-דק ירקות, סיגריה תחובה לה בזווית הפה, כפות ידיה מוחזקות בתנוחת שפית מלומדת למודת קרבות. היא שומעת מוזיקה מוגזמת וגורמת לשותפה להישמט על הספה מצחוק, חצי להתאהב. אני שמחה כל כך לחזור אליה, לביתנו שהוא לא הבית שלנו. כשאני מתנפלת עליה בחיבוק היא אומרת לי: "הייתה לך שיחה מ-02". מי בכלל זוכר שיש אנשים אחרים בעולם. יקום שיש בו רק אותה, ואותי, ואת השותפה ההכרחית להקסמת הקהל החשובה שלה. אני לא מספיקה לחייג חזרה כשמתקבלת הודעה: "— חי, תתקשרי אליי לפרטים המלאים".

אני מקשיבה:  — נעדר כמה ימים, בזמן שב' היה בכלל בחו"ל. כשחזר, —  לא חזר עוד יומיים שלמים. בשיחה מעל שולחן הצהריים אשתו אומרת לו:  עכשיו שאני חושבת על זה, ומספרת איך ראתה חתול דרוס במרכז המסחרי. לא חשבתי שהוא ירחיק עד לשם, ולא זכרתי מה הצבעים שלו, כך נדמה שהיא אומרת לבעלה מבעד לדברים שהוא מספר לי בטלפון. "איזה קטע", אני עונה (מה עוד אני יכולה לומר), ואחר כך אני חושבת: כשסיפר לי ש—/דוביאל מת, האם הוסיף מטעם עצמו שמת מוות מיידי ולא סבל? פריט מידע יציר מוחו שנועד למזער את כאבי? ובערב, אחרי שאדי השמחה מתפזרים להם, אני שואלת את עצמי: איך העז להמית אותו על סמך שמועה. אבל אז אני נזכרת: מותר לו להמציא ולומר מה שבא לו, אחרי שהפלתי את — עליו חזרה (מי הוא האדם האיום שמחזיר חתול?). חצי שנה אחרי הפרידה, כשנ' הודיע לי שאינו רוצה לטפל יותר בדוביאל (ובעצם, כך גיליתי, עבר לגור עם חברתו החדשה), לא השארתי לב', אוהב החיות, שום ברירה. אולי פרשנות היתר שלו את העובדות הדלות, מלמדת שאיחל למותו של —. רק קצת, רק במידה שאוהבי חיות יותר מדי מקווים לה. פורס מז'ור שיסגור איזו פינה (או יפנה אחת בחדר).

"אז דוביאל חי", אני אומרת לשתינו. "נהדר", ד' לגמרי שמחה.  "ניקח אותו כשנעבור?" אני שואלת אותה בחשש קל, והיא, מעל הסיר המגלה רתיחה הולכת וגדלה, מערבבת בזרוע חזקה, "ברור, הוא שלך". וכמה קיצים מתיישבים זה על זה ומידקקים לאחד, הלב של פעם מונח על הלב של עכשיו, יש רצון לאיחוי. לא הכל הוחרב עד היסוד, לא צריך להמשיך ולשאת את אות העוול הזה. יש אפשרות לתיקון, אפשרות של דוביאל.

אפשרות של דוביאל – חלק א'

הנה שוב מתקרב הקיץ. תמיד יש בו אפשרות. הוא כבד ומפותל ומערב את הפנים, הוא מערכת עיכול. כל הדברים שבו יכולים להיוולד או למות. כך לפחות אצלי. בשנים האחרונות, כל תחילת קיץ דברים מתחילים או נגמרים, וכל סוף קיץ אני חוגגת יומולדת בהחמצה מסוימת, לא בזוג. למוח אוהב התבניות קשה שלא לזהות את הלופ, ועדיין: כך היה עד הקיץ הזה. אולי הפעם אצליח לשבור דרך מבעד.

אפריל. מזג האוויר עדיין רומנטי, גם האפשרות של החום כשהוא עולה במחשבה. ד' ואני נכנסות לסבלט בלי להישיר מבט לכוונה, כדי שהדברים יוכלו להתרחב. אני כבר חשה בגופי את ההתמסרות שאתמקצע בה עם כניסתנו עוד כמה חודשים לדירה אמיתית יחד: ללכת בתעלות הטיפוח והטיפול והבישול, לצייד את הבית בכל מה שאפשר לדמיין שצריך. זה לא ביתנו עדיין, אבל מסתבר שזה לא משנה לעיקר.

אנחנו מסמנות סימונים, כמו רקדניות בחזרה, משתמשות בתפאורה המלאה העומדת לרשותנו (במחיר סביר בהחלט): כיסאות, ספה, שיש מטבח, מקרר, שמפו, דוד, מצעים, עציצים במרפסת הקטנה, שקעי חשמל, נייר טואלט, המדף התחתון של שולחן הסלון, ארונית הספרים הרעועה, מנורת הלילה ליד המיטה, המחשב. על הכל אנחנו עוברות, בכל אנחנו משתמשות, כובשות לרגע (כיבוש נצחי של שימוש ארעי, של עצם השימוש, של עצם היכולת להשתמש). זמן של חדוות חיים להשתמש בכל, מבלי להתבייש, לתפוס מקום גם אם זמני. חיות יחד.

גם מחוץ לסבלט אנחנו נמצאות. מסתובבות בשמש החזקה תמיד (שלא אכפת לה מייחוד הקיץ הפרטי שלי), הולכות ברחוב, יושבות בבתי קפה עם חברים רבים, מעשנות, מחזיקות ידיים, חוזרות פנימה. אני במקומי. פשוט לי. ד' מחייכת אליי, היא אומרת שהיא אוהבת אותי. רק תנו לי לקנות לה כוסברה בשוק, או ירוק אחר, לחכות לה שתחזור מעבודתה. נראה לי שגם היא שמחה. יש אמנם איזו שיחה אחת, קצרה, מגומגמת, נחרדת מצדה, על מדרגות הכניסה לדירה, על כניסה לדירה, אבל אנחנו ממשיכות לעבור מסבלט לסבלט, לא מדברות על להיפרד בגופינו שוב, ויש נקודת ציון בזמן הנראה לעין, שהיא זו שכמובן מניחה, של בית משותף אמיתי. נראה שזה אפשרי.

וגם דוביאל בא שוב עם הקיץ הזה. חוזר. תחילה מת. צהריי יום שישי נהדר, אני בסלון-מטבח בעוד אחד מהסבלטים שלנו כשאני מקבלת את הידיעה. לבדי, עם חלון-דלת הנפתחת לתהום שצריך לא ליפול לתוכה, ודיירי הבית הקבועים חיים עם התכנון הלקוי הזה משום מה בשלום. ב' מתקשר. תקופה ארוכה שלא שמעתי ממנו, ששכחתי ממנו ומהחתול שהעפתי עליו בסופו של דבר חזרה. "יש לי משהו מצער לספר לך" הוא אומר לי, ואני באמצע הטרום-תחילת-קיץ שלי, באפשרות, בכלל לא מוכנה לזוועה, לא תופסת את כיוון השיחה, ממשיכה לעשן עם רגליי מתנדנדות מעל החלון-תהום. והוא ממשיך: "— מת". אני שומעת את חיוכו הבלתי ניתן לסיווג אומר לי: "הוא נדרס. אבל זה היה ברגע, הוא לא סבל". לפני שאני חושבת על משמעות דבריו, אני עסוקה בהחלפה: ב' נתן לנו את דוביאל כגור יחד עם שם. שם טיפשי ומביך למדי, שהסתבר להיות, כמו רוב הדברים הקשורים בב', כמדויק על גבול הגאונות. אבל אנחנו רצינו שיהיה שלנו, אז נתנו לו שם אחר. ואני, משום מה, כמו בכל הקשור לדוביאל, לא מצליחה לתת לעצמי ולסביבה דין וחשבון כנה. מאז שב' הניח אותו אצלנו, אני לא מצליחה לספר לו שהחלפנו לו את השם (בתחילה מאי נעימות נימוסית קלה ואחר כך מאי נעימות תמוהה הולכת וגוברת). בכל פעם שב' מתקשר לדרוש בשלום החתול שהועבר בין ידינו, בנחמדותו, אני נדרשת לתרגום השם ביני לביני. מ— לדוביאל כשהוא מדבר, ומדוביאל ל— כשאני מדברת. אני עסוקה בזה קודם כל גם עכשיו. חושבת לעצמי: הוא ניצח, דוביאל סיים כשלו. נולד ומת כ— כי לא לקחתי עליו אחריות (כך בפעם הזאת, וכך יהיה, אם לא אקח אותו, אם לא מת עדיין, כשימות סופית).

וב' בינתיים, אין לו זמן לדבר איתי, הוא נכנס לגן של בתו, וצריך לנתק, אבל יתקשר אליי בערב להמשיך את הסמול טוק. אדם אניגמטי. מה זה משנה הפרטים, אני אומרת לעצמי, ומנתקת. "דוביאל מת", אני אומרת בדירה שאינה לגמרי שלי, שאני רואה עכשיו שהיא בעצם אינה שלי, בלי ד'. איני עצובה בדיוק. כלומר אני עצובה נורא, אבל באופן שאין לו תקנה. באיזשהו מקום ידעתי שהמסלול הזה, שלי ושלו, הגיע לקיצו, שלא אוכל לתקן. אני לא יכולה לאבד שליטה בגלל מותו של חתול שאני בכבודי ובעצמי נטשתי. למה ציפיתי?

והלב דוהר קדימה (אחורה), מתגלגל על הלשון: מהסבלט הפורח הזה שמעל התהום אל סבלט אחר, של קיץ אחר, של שיא הנטישה. כשנפרדנו נ' ואני הייתי צריכה לשלוף את עצמי בשערות ראשי מהבית שלנו. עברתי למצב פעולה מתקתק: ארגנתי את העניינים הטכניים של פירוק הבית מהר, את האריזה, מצאתי לשנינו סבלטים. נ' הועבר לסבלט בבית פרטי בעל חצר קטנה, מוקף בסביבת חצרות שכנים מזמינה לשוטטות, ואני עזבתי לסבלט עירוני בדירה סגורה, אמנם רחבת ידיים, אבל עם כמה שותפים ובעיקר עם חתולה אחת טרודה. הפלתי על נ' את דוביאל, בלי שאלה. אין במקומי החדש מקום. הוא, דוביאל, היה אז כבר כמעט היצור הדחוי, המתועב, המוקצה מחמת אימה וכאב, שיהפוך להיות עוד רגע קט, טעון באותה שטנה שמרכיבים על גבי גופות ילדים אחרי שפורקה החבילה, זיכרון מגעיל ומעליב למשהו שנאהב פעם, ואיך אפשר היה (שכן לזכור את היופי כמעט בלתי אפשרי, בטח לא ברגעים כאלה של מנוסה קדימה וגם לא בכל שנות האשמה והכאב הנגררות אחר כך).

גם בזמן המקדים לפרידה כבר לא סבלתי את נוכחותו. כשבא אלינו תחילה, אל הבית הראשון שלנו, החי והעמוס להתפקע, היה רזה וקטן, גור בן כמה חודשים, מכוער. עם פרצוף, כמו שאבי נוהג להגיד בעיקר על אנשים, לא-מאורגן. אבל היה לו מאפיין אחד שקנה אותי מהרגע הראשון: אישונים צהובים מוזרים לא זהים, אחד לאורך ואחד לרוחב, תולדה של איזו דלקת עיניים שהייתה לו כשהיה בן יומו, כך על פי דיווחו המהימן אז של ב'. התרגלנו זה לזו, זה לזה, בבית הצפוף שלנו. במהרה כבש את ליבנו, במהרה כבש את החצר. היה צבעוני ונוצץ כמו הארוחות שהכין נ' לי ולעצמו אז, כמו הקישוטים על הקירות, כמו הספרים המרובים.

אבל אחר כך, בבית הבורגני שלנו, בנקודה האחרונה במדרון, דוביאל הפך להיות מקור לדאגה עבורי. הוא הפך זה מכבר לחתול בוגר, שמן ומדושן, יפהפה. פרוותו לבנה-אפורה-מנומרת מבריקה ומפוארת. פרצופו לבן מתוק ובמרכזו, שרדו נאמנות חרף כל השינויים מבפנים ומחוץ, העיניים הצהובות החריגות. הוא היה יפה וחגיגי כמוקיון שפניו צבועים לבן. הוא התקשה להסתגל לבית החדש יותר מאיתנו (לפחות על פני השטח הנראה לעין), התגעגע כנראה אל מרחביו הירוקים שבחצר הפרועה. אבל אחר כך הזדרז להתרגל, נהנה אפילו, שכן יכול היה להשגיח ממרום קומתנו החוצה מבלי חששות ואיומים, יכול היה להשתזף ולהשתרע ימים שלמים במרפסת הפורחת.

מבחינתי היה יצור עוכר-שלווה. אם משום שהגיב אל מה שקורה בינינו אם מטעם עצמו הפך חרדתי יותר. התחבא ימים שלמים בתוך ארון הבגדים הגדול מדי, התחבא מתחת לשולי הבד המפונפן שפרשנו על הספה בסלון (סלון ממש, לא כמה מרצפות מתוחמות בדמיון בין מטבח לפינת עבודה מדומיינים אף הם). במהלך היום היה לגבשושית שמנמנה למרגלות הספה שאיתרנו בידינו אחרי היעדרות שקטה וממושכת מדי. כשהיינו לוכדים אותו מהצד השני של הבד היה נועץ בנו את ציפורניו, משחק-נוקם. לפעמים גם מבלי כוונה לתפסו, כשהיינו פוגשים אותו אקראית עם רגלינו, ישובים על הספה בשיחה טפלה, היה נועץ בנו. בלילות היה מתנפל על כפות רגלינו החשופות מבעד לשמיכות תקיפות קצרות ואלימות, התנקשות זריזה ומכוונת. עד שסגרנו את דלתות החדר, עד שתחמנו את תזוזותיו. בלילות הראשונים יילל הרבה, לפעמים עד שחישבתי להפסיד לו, ואחר כך נרגע. סטטוס-קווים מתקבעים ומופרים ומתקבעים שוב הרבה, הקפדתי להזכיר לעצמי. סופו של חתול להיכנע, הוא לא אדם, שדרכי ייאושו ושברונו מפתיעות ומאכזבות בהרבה (כך האמנתי אז, ועתה איני יודעת). 

פחדתי ממנו ולא רציתי בקרבתו. הוא היה מעורבב לי. הוא היה לא-רק-חתול בשבילי. איזו עדות לאיזה כשלון של הלב, לאיזה חוסר יכולת להתמסרות טוטאלית מצדי, שטרם הבנתי, ושלכן היו הרסניים ועזים כל-כך. הרחקתי אותו ממני כשבא להתכרבל בחיקי. אהבתי אותו כמובן. הוא היה מתוק, חגיגי ושמנמן להתפאר, שימח אותי ואת באי הבית הרבים מדי שהביא אלינו נ' אז. אבל רווח לי שמישהו אחר רצה לשמש לו חברה וחיק כרבול. רק לא אני. ככל שעברו הימים, המעטתי מגע איתו.

סטטוס-קוו אצל אנשים יותר מתקבע. כלומר בעוצמה ובחריפות מחיר השינוי יותר מתקבע. מתקבע עד שחורץ קווים, עד שמתייבש, ואז עד שנבקע בקול תרועה רמה ובחורבן כולל. בכל תקופת נעיצת החלקים האחרונים אל הקרקע, דוביאל הלך ודהה ברקע. נצמד אל קירות הבית, אל חלקים תחתונים של פאנלים, אל פנים ארונות, אל תחת המיטה, חומק אל קערת המזון והמים במרפסת השירות בהיסח לבנו ודעתנו, עושה את צרכיו חרישית, נוח באופן מוחלט. עד כדי כך שכלל לא היה בתודעתי כשהתנעתי את המכונות הכבדות ופרצתי ללכת. כשפורק הבית, הוא נלקח בחשבון כבדרך אגב, כאחד החפצים. 

הצטערתי עליו ודאי, הוטרדתי מגורלו, חשתי אחראית. אבל כמזהה מבחוץ שכך עליי לנהוג ולהרגיש. הוא היה כמה מעגלים רחוק מעליי. לא עשיתי דבר עבורו. הפלתי אותו על נ' ללא מצמוץ. לכאורה באופן זמני, לכאורה משהה את ההחלטה/פרידה, לכאורה עד שאצא מהסבלט ההוא לבית אמיתי. אבל עד אותו רגע שבו ב' התקשר אליי, עד יום מותו (ההוא), לא הצלחתי לפגוש בו שוב. שבועיים אחרי כניסתי לסבלט, העמסתי על עצמי כשכבת הגנה שני גורים חתולים, אח ואחות, שמצאתי זרוקים בפינת אשפה בשכונה הזמנית החדשה. החתולה של הסבלט נדחקה לפינה, ואני נדחקתי לפינת חדרי, חולקת חדרון קטן ממילא עם שני שותפים זעירים, סחופי-חולי, מטופלים בערימת כדורים וטיפות, מסביב לשעון, זקוקים לי. מה הייתי צריכה יותר משני יצורים קטנטנים משוועים להצלה, משימה קצרת-מועד, מתאבדת, שצריך לתת בה הכל (ובמובן זה אפשר לעמוד בה, גם אם נכשלים ובא מוות). בפעם הזו, הכפולה, ובכל הבאות אחריה, לא חשבתי מעבר להצלה, הייתי כולי חדורת-הווה חדורת-מטרה, להתרסק על זה, להשליך את חיי מנגד לזמן מה. אבל אז השניים האלה הפתיעו לשרוד, ונשארתי ובאמתחתי עוד שני חתולים. האפשרות של דוביאל הלכה והתרחקה ממני.

Hausrotschwanz – חלק ג'

אני עם ברכיי על הדשא, ישבני על עקביי הכואבים ומבטי תקוע בציפור הקטנה. והיא, לא זזה. מה-יהיה-איתה, היא-לא-בסדר. מוח צר הוא גם מוח חד ומעמיק לראות. יש לו פחות מרחב נבירה. הוא מתביית על כל חומר ויזואלי הפרוש מולו, מבתר, מנקר, מפרק, בכדי להיטיב להבין. אך כאן אין כמעט עם מה לעבוד, אני מחכה שיזרקו לעבר מקורי איזו פיסת מידע. מה-יהיה-איתה, היא לא זזה. עיניי יוצאות אליה מחוריהן ואני בקושי רואה. החושך מוכן מעלינו כשמיכה כבדה שבשלוש-שתיים-אחת פתאומי תיפול. גם האור המועט שעדיין מתפזר ובורח מסביב, לא מגלה כמעט דבר. השטח נכבש כתמים שונים בגודלם ובגוונם בין הירוק עכור לאפור כהה. אנחנו תקועות במקום.

בהרגל טבוע עמוק ראשי רץ על רשימת שמות. אולי אתקשר לאחד המומחים בארץ. אבל איני בטוחה שידו מגעת עד כאן. מה יוכל לומר לי על ציפור רחוקה ממנו אלפי קילומטרים, שאינו יכול לפגוש, אולי כזו שמסוגה לא פגש מעולם (האם זה בכלל משנה בכדי שיוכל לטפל בה? איני בטוחה). איני זקוקה לחבר טלפוני, אני זקוקה לערוץ ממשי להתהלך בו, ובסופו לפגוש באדם סמכותי יותר, חרדתי ומוזר פחות, ממני, שיוכל להתבונן – בלי תיווכי – בחיה הקטנה. אז אירגע. אבל למי אפנה? איני מכירה כאן אף אחד, איני מכירה את העיר, איני דוברת את השפה. ואין זה שאני מרגישה רחוקה מאותם בעלי מקצוע מקומיים, הם פשוט לא בנמצא. זרותי כאן היא לא עניין של מרחק, היא עניין אונטולוגי. חיישניי שיצאו מאיפוס סורקים בקדחתניות ברדיוס מתפרע מסביבי בחיפוש אחר עזרה. אין כלום שם בחוץ (בראשי).

בטח שיש למי לפנות גם כאן, אני מהמהמת לעצמי היגיון, אלא שככה זה עם רבדי הקיום, כמו עם הצער כך עם הסעד: וילונות מסתירים את האנשים שאני מחפשת, עד שהם בלתי ניתנים להשגה, לתפישה. אני מפנה מילימטרית פניי לצד לאסוף מידע הכרחי בנקודה אחרת: חברתי העומדת כמה מטרים מאחוריי. מתנועותיה הרגועות ומשתיקתה השלווה אני מקבלת את הרושם שהיא לא תנסה לפלס עבורי ערוצים דוגמת אלה. אפילו שהיא ודאי יכולה, שכן היא אדם בעל חן רב כל כך, שטמונה בחובו אפשרות תמידית של הצלה, והעיר כבר הפכה לעירה. אבל היא אוהבת חיות בדרך אחרת ממני, אולי כתולדה של הבדל משמעותי יותר בינינו: שהיא נוהגת בחיים אחרת ממני.

מוח צר, מה יש לו פרט לפירוק עצמים, התבייתות עליהם והתלפפות סביבם. אך מושא המבט והחרדה לא נגיש, לא נחדר, נשאר נקודה כהה אטומה, דוממה. עיניי מתגלגלות אחורה לרגע, מאיימות להיאטם פנימה גם הן. מהאדמה – מהברכיים כנראה – עולה רטט עמוק ובלתי נעים. אבל אני מוח צר, אין לי פנאי להבלים כאלה. עורפי קולט גלי תנועה. חברתי, אני יודעת משנות הידידות (אז כשיכולתי לאסוף מידע אודותיה ולנתחו, כשהדופק היה בקצב רגיל והראש לא סחרחר), מתבוננת בדברים, נותנת להם לעשות את פועלם, מבלי להתווכח אך גם מבלי לתת להם להכניעה (שהרי היא מלכתחילה לא נכנסת אל המאבק, הוא לא בשבילה). גם, אך לא רק, כי לדידה הכל ממילא דינמי, יבוא וילך מאיתנו, וכך גם אנחנו. אין זה מספיק באמת, כפי שהטעיתי לומר קודם, לראותה במפגש מקרי עם כלב ברחוב, בכדי להבין את עמדתה. צריך להמתין לרגע אחד אחרי, ולראות כיצד היא ממשיכה בדרכה כמות שבאה, הוא לכיוונו והיא לכיוונה, שמחה ומקשקשת בזנבה. לפניי נקודה כהה כהה. אני המוח הצר המתמקד בה, עד לא ידע.

אין למי להתקשר, אין עזרה. החושך עוד רגע נופל עלינו, ואני רק מחכה. ממרחק, אני מגלה את אוזלת ידו של מערך התמיכה. אך יותר מכך: את אוזלת ידי שלי. בהיעדר אנשי מקצוע, שידעו לומר מה-יהיה-איתה, בהיעדר יד אמהית מרגיעה ומכוונת, אין לי מושג. האימה שוב נפערת. אז למדתי כמה פעולות מכאניות, להרים ציפור או קיפוד, אז למדתי לא להתרגש (ללא יותר מרגע) ממיתה מדומה. אבל לא נדרשתי להתמודדות עמוקה ובלתי אמצעית עם המפגש, המערך אפשר לי לדלג מעליה. אם הייתה כאן בכלל הכשרה היא הייתה של העברה, אני כקו חם להעברת חיות, קו מטומטם. נהג אמבולנס אמנם תפקיד יפה, אך לא כשאין לו בית חולים לפרוק אליו את פצועיו, מסתובב במעגלים ללא כתובת לחזור אליה. בעצם, בעומקו של המפגש, לא השתפרתי כלל. האימה והחרדה לא קטנו, אולי רק הושהו, לא השתפרתי באבחון אם יש או אין מצוקה, ומה טיבה (הבסיסי, לא המקצועי-וטרינרי). ללא המערך, אני הדיוטה כשלונית גמורה.

כמה זמן עבר? הברכיים שלי שואלות, מסיטות-דוקרות-צובטות-מנמללות את מיקודי מהמוח מטה. אני לא משיבה להן, שיתנמללו להן (שיהפכו נמלים ואז אולי ארחם עליהן). אני ממצמצת בעיניי העיוורות אל הכהות המאסיבית שהתפשטה לכל עבר, ובמיוחד, כמו כדי להכעיס, דווקא שם, באזורה של הציפור הקטנה. חברתי עומדת ממש מעליי ושותקת. אם הייתה לבדה הייתה מניחה מזמן לציפור. "הם יבואו לקחת אותה" היא אומרת לי, "כדאי שנלך מפה, הן מרגישות אותנו, המשפחה". אני מרגישה את ברכיה תומכות-נכנסות בגבי. מה שהיא לא תגיד לי, אבל אני מבינה לבדי שזה מה שמנחה את צעדיה, זה שהיא מאמינה בהתערבויות מינימאליות. פחות מכך, בהשתתפויות עדינות. פחות מכך,  בעמידה פרושת איברים בפרקי מציאות קטנים, ככה לוקחים חלק נכון ומחובר בתנועה הגדולה, בלי להפריע, בלי לאלץ או לעוות דבר מה.

אבל זה לא כל כך פשוט עכשיו בשבילה. לא רק הציפור הקטנה מוטלת שם, על האדמה, אלא גם אני, וזו כבר בעיה יותר גדולה מבחינתה. אני מרגישה דרך ברכיה את עצבנותה הילדית. היא כועסת, אבל אני מתרגשת קצת, כבר שכחתי את מגעה בימים האחרונים, העור המשותף הפך רדום ודבוק. כמה הייתה רוצה לעלות כבר, איך הורדתי אותה ממסלולה הפרטי שנסעה עד לכאן כדי לארגן, ועל אף שצמצמה וניסתה ולא נתנה לי – עכשיו אני מבינה – הצלחתי בכל זאת לחבל או להטות את מסלולה, הנה, ועוד מתוך ביתה – אני מצליחה. אני בציפור הקטנה וחברתי בי, מוטרדת ורוצה שאקום ואחזור איתה לביתה. אבל היא יודעת, היא חכמה, שהיא צריכה להתמודד באופן כלשהו עם המוח הצר. "היא תהיה בסדר", היא אומרת לי. אבל היא רואה את היצמדותי המקיפה ולא מתעקשת. היא מנתקת את ברכיה מגבי, אומרת ברוגז מעורב בחיבה: "גם כאן הן מוצאות אותך".

ומוחי חוטף את המילים: האמנם? האם הציפור הקטנה הגיעה דווקא אליי כי ידעה שתוכל לסמוך על כך שאסייע לה? האם יש לי איזה תדר מיוחד שנפלט החוצה וחיות חשות בו? משהו מקביל לסוג דם, שבני האדם לא מרגישים בו אבל משחק תפקיד ברבדים מסוימים מהותיים של חיינו? האם אני בכל זאת דוברת את שפת החיות? או אולי לא את שפתן ממש אלא רכיבים ממנה? ואני חוזרת אחורה אל החיות השונות של השנים האחרונות: אל לטיפה ואויב, אל חיותה, אל שוסטר, ושוב אל אויב בגלגולו החדש כראול, אל הקיפודים השונים, אל גוזלית היונה ולהבדיל גם אל אלה שמתו בנוכחותי או בחיקי ובחיק אמי – האם הן באו אליי, מצאו אותי, כי יש בי משהו שהן מזהות? שהן מבקשות? אולי בכל זאת זה לא רק המערך שהקל על העסק, אולי זו גם אני ואני יכולה? (איני חושבת באותם שנים על זה שנטשתי ולא הענקתי לו עזרה). כשזה נדמה לי שזה ככה, לעתים נדירות, זה ממלא את חזי גאווה ומנקב תעלה מהלב החוצה. הנה, אני מצליחה לחדור מבעד לקליפה בתנועה עגולה, להיות בקשר עם מה שנמצא בחוץ.

אבל במקרה הזה כלל איני בטוחה. אל מול הציפור הקטנה, דוממה ומשונה זמן ממושך כל כך, אני נוטה לחשוב על הקוטב השני, קוטב ההתערבות-התערבבות, ההמצאה, הדמיון הרע. נכון שהציפור הקטנה נכנסה בעצמה אל הבית. היא שהביאה עצמה אלינו, נתקלה בנו אפשר לומר. אבל אולי כל מה שהתרחש אחר כך, עם ההיסטריה והפחד והבהלה על ההיא-לא-בסדר הזה ומה-יהיה-איתה, אולי כל זה הביא למשק כנפיים חפוז, חסר ביטחון, ולא מוצלח אל הקרקע למטה? ואולי ההיתלות על הקיר, הייתה בעצם אחיזה מרשימה ורק בעיניי ובמוחי זוהתה כמצוקה? ואולי גם ההמתנה הזאת על הקרקע מעבר לגדר היא תקינה וטבעית לחלוטין, חלק מהערוצים בהם הציפור הקטנה אמורה ללכת (לעוף)? האם אני מתערבת מדי במציאות, שוגה בקריאתי אותה, טועה לזהות סימפטומים ומחברת אותם ביד שרלטנית לכלל תופעה מפוברקת? האם במקום "גם כאן הן מוצאות אותך", מה שחברתי הייתה צריכה-רצתה לומר בעצם זה: "גם כאן את מוצאת אותן"?

חברתי מנצלת שוב את היסח הדעת כדי לעשות מעשה קטן. לא בין החיות, הפעם, אלא בין בנות האדם, מתקרבת אליי ונוגעת בכתפי ברכות. "בואי נעלה", היא אומרת לי, "נחזור עוד כמה דקות לראות אם היא עדיין כאן. אני בטוחה שהיא תהיה בסדר". היא מנהיגה ואני מסכימה, מתרוממת על ברכיי הנוקשות שמשמיעות נקישת עץ, ואנחנו עולות בשקט הביתה. אני לא לגמרי רגועה. אני הולכת ישר אל המטבח לשטוף כלים, פניי אל קיר העץ ואל הכלים התלויים עליו אך הוא איננו מצמית כציפור, והעיניים והמוח מתגלשים ממנו למטה אל קציפת הכיור. מאחורי גבי, מתהלכת חברתי הלוך ושוב בקצב הרגיל שלה. עתה כשיצאה מבינינו הציפור הקטנה, ואיננו מכוונות יחד לדבר, איננו ממהרות למלא את המרווח שהותירה. היא ממלמלת משהו מאחוריי, ואני לא מבינה. לא תמיד אני מתאמצת בימים אלה, שכן איני בטוחה שהיא פונה אליי. ללא ציפור משותפת, דיבורינו שוב קווים מקווקווים או נקטעים באמצע או נשברים פתאום בפנייה חדה אל עבר החלל היתום ומפספסים את הנמענת (אם נשלחו אליה בכלל מלכתחילה).

היא עוזבת בפתאומיות את החדר. אני בשלי (או בלא-שלי), אדמה לא מוכרת ממילא, שוב איני דוברת, או מתיימרת לדבר, אף שפה. היא חוזרת אחרי כמה דקות, ירדה למטה, והציפור הקטנה כבר לא הייתה. בענף בדיוק מעל למקום בו עמדה, עומדת Hausrotschwanz גדולה ומדברת. חברתי מרגיעה, מלטפת בדבריה, בכוונה תקיפה: "זאת אמה שלה, היא בטוח עזרה לה לעלות למעלה, אולי חיכו שנלך". אני נשענת על דבריה, סומכת עליה, אפילו לא יורדת למטה כדי לסרוק את הזירה. המוח הצר מתרחב מעט-מעט לנשימה, חוזרת כוונה לגפיים. השעות הבאות מוח ריק, מתבונן אל הלבן, נחטף על-ידי משבים סתמיים, חסר מיקוד. רק למחרת בבוקר, כשאנחנו יוצאות ממילא לסיבוב נדיר בעיר, אולי של חגיגה, אני נותנת מבט עמוק אל הפינה הידועה בגינה האחורית, והיא ריקה. אני מנסה להיאחז בניתוחה של חברתי, לשמור על סיגור אופטימי, אך עוד כמה ימים אחר כך אני ממשיכה להפוך ולהפוך בשאלה האם הציפור הקטנה ניצלה, האם הראיות מספיקות כדי להסיק את המסקנות החיוביות שהסיקה חברתי או שמא הציגה פרשנות לקויה, ומה שראתה היה זירת רצח, בה האם עומדת מעל המקום בו בתה הקטנה נטרפה? איכשהו, אני יחסית נינוחה. אולי בגלל כוחה של חברתי, אולי בגלל ששדה הראייה שוב ריק לעין, ואין מטרה להצר סביבה. ביני וביני, אני נותרת עם תחושה של חוסר-יכולת, חוסר התאמה, חוסר הצלחה. האם הבנתי את מה שקרה? האם פעלתי בקוטב השפוי, המחובר, או האם יצרתי בעיה?

Hausrotschwanz – חלק ב'

יצאנו מהמטבח אל המסדרון ושם הוא היה: גוזל קטן שחור לגמרי, כמעט בלתי מובחן באפלולית (טרם התגלה מתוכו הזנב הכתום שנותן לו את שמו). הוא נראה מעט אבוד, תקוע במקומו, זקוק לעזרה קלה, אם כדי לחזור לבית הוריו ואם מעבר לכך. התגייסנו לתפוס אותו שתינו. זה היה לנו טוב, העור המשותף כבר החל להתגלות ברפיונו, מתנדנד תלוי מעל הבורות הפעורים תחתיו. עתה היינו מכוונות לדבר מה משותף, גם אם קטן כגוזל. חברתי דרבנה אותי לעמוד בראש, ואני שמחתי, הייתי בטוחה בעצמי במידת מה, בזכות ההכשרה. כבר הלכתי בערוץ הזה בעבר הלא רחוק, כבר החזקתי בידיי ציפור, אני יודעת להתכונן אל פרפור הכנפיים בכדי שלא יבהילני. אבל הגוזל היה חמקני. הוא התקדם בניתורים מאולתרים שנלמדו לא מכבר אל פינת המסדרון הגובלת בדלת הכניסה, ואז, במהלך מהיר מדי לקליטתי, חמק בין רגליי חזרה עמוק אל הדירה, פנה אל החדר האמצעי, ונעלם מעיניי. התחקיתי אחריו ברגליי הגדולות, שוודאי הרעידו עבורו את הארץ. הוא ניתר-התנדנד-ברח אל מתחת לארונית ברזל אדומה, שכנגדה מונחת ערימת קרשים עלומה, שם עצר ממנוסתו.

חברתי באה אחריי בצעדיה הקלים ונשענה על פתחו של החדר. כרעתי אל מחבואו, הצמדתי את רקתי אל הרצפה וסקרתי את פס החלל החשוך שמתחת לארונית, אך הגוזל לא נראה לעיניי. אולי חמק אל מאחורי ערימת הקרשים. שקלתי את צעדיי. פחדתי להזיז את הערימה, לא רציתי למעוך אותו בטעות. בזמן שהתמהמהתי, הגוזל הקטן ברח לצדו השני של החדר, קרוב אל החלון, בניתורים מגומגמים אך זריזים, בפיזור כנפיים ופלומה. לבי הגביר מעט את ריצתו כנגד כלוב הצלעות, חברתי השקיפה מהסף ואני התקדמתי באטיות. לא רציתי לעשות תנועות זריזות מדי, לא מושכלות, לגרום לו לפתוח בתעופה ניסיונית אל החלון, אולי אינו יודע לעוף עדיין. בפינה זו של החדר נדחס בין רגל של כסא עץ מקופל ובין הקיר, והפך מת. עין שחורה אטומה פקוחה לעברי, דוממת.

הא, מעמיד פני מת, לא תעבוד עליי, אמרתי לו בלבי, שכן אולי הוא דובר גרמנית. ידעתי שאני לא אמורה להיבהל. שהרי למדתי כבר שחיות, אולי במיוחד ציפורים, לפעמים רק נראות מתות, מעמידות פנים כדרך הגנה. שמחתי ביני לביני. פעמיים בזמן כה קצר ראיתי שההכשרה משתלמת. החיים בשרון בשנים האחרונות, עם אינספור החיות שעברו תחת ידיי, עם השהות בקרבת מורים גדולים – בעלי מקצוע שונים, ואנשים נטולי השכלה פורמלית בתחום אך בעלי לב, ובראשם אמי – לימדוני דבר או שניים על איך להתקרב אל הטבע בפחות חשש, נשאו אותי מעל תהום האימה של המפגש עם חיה במצוקה. בשרון בניתי לי מנגנון משוכלל של תמיכה וסיוע, מרופד אנשים ומוסדות. כל אלה הפחיתו אצלי את החרדה הרחוקה והקרובה מהמפגש, נתנו בידיי כלים, סיפקו לרגליי ערוצים סלולים ללכת בהם, והקלו בתוך כך מעט על החשש מהמעוות שאין לו תקנה, הלא-בסדר, המושחת מתאונה, ההופך למשהו אחר, מעבר לקווי אנוש והבנה. בשונה מהגישושים הראשונים הבלתי-אמצעיים, הנבוכים, הלחוצים, עם כל חיה במצוקה חדשה, עתה ידעתי  – פחות או יותר – לאן לחייג ומה לעשות: קיפוד מעוך במצב מתקדם של מחלת הגרב? אין בעיה, יש קו חם לעניין הזה (בהן צדק) שמסייע להבהילו לכמה מוקדים אפשריים ידועים; ציפור אכולת-כנף שאינה מצליחה להתרומם מהקרקע המאיימת? נו פרובלמוז, יש מספר וכתובת לא רחוקה, גם לעניין הזה.

גם בנוגע למפגש עצמו, שנייה אחרי שנתקלתי בחיה חדשה, ורגע לפני שאני מפקידה את השלל בידי בעלי מקצוע, השתפרתי: למדתי כאמור להתגבר על פרפור כנפיים מבוהל, לתפוס קיפוד עם כפפות או עיתון עבה מבלי להיחרד ולהידקר, ולזהות מפגני אמנות מרשימים של התחזות למת: כמה חודשים קודם, התקשרתי מהשביל שליד הבית לאמא שלי, שתבוא לעזור לי להרים גוזלית-יונה חולה שחתולינו זוממים סביבה. היא הרימה אותה מהרצפה המייללת ושמה אותה בעדינות בידיי והלכה להשקות את החצר (הייתה שעת הדמדומים החביבה עליה לביצוע מלאכה זו). אחרי שקצב פעימות הלב שלי נרגע, שמתי לב שהגוזלית שקטה מדי בין ידיי. עד שאמי הגיעה אליי בסיבוב ההשקיה, העליתי חזרה את הדופק לדרגת כמעט-עלפון, הספקתי להספיד את הגוזלית, ולהוריד שני נחילי דמעות חמות של אשמה. אחיזתי הרצינית בה, כדי שלא תיפול או תברח, ודאי מחצה אותה. אמי רכנה מעל ערימת הנוצות והבשר הסגורה בכפות ידיי, נשפה על פניה והעירה אותה חזרה לחיים. "היא לא מתכוונת למות כל כך מהר", אמרה לי בחיבה והמשיכה להשקות. הניסיון הזה, הלימוד במסגרת ההכשרה, היה עתה חלק מההון שלי, שהלך והסתמן כרכושי המשמעותי ביותר. תראי איך התבגרת, טפחתי לעצמי על השכם, ולחברתי הדוממת מאחוריי אמרתי בגאווה: "הוא אולי רק נראה מת". "מה יש לו למות עכשיו באמת", אמרה, כמי שאין מחדשים לה דבר.

שלחתי את ידיי בלי פחד רב מדי למה שיקרה כשנפגש, ידיי וגופו של הגוזל, ולמה שיקרה כשאחבוק את גופו. בכדי לא לחוש עד הקצוות את גודל המעמד והתפקיד, אחזתי בו מבעד למגבת מטבח. הוא היה קטן בהרבה מאותה ציפור ראשונית, והמשיך בדבקות להחזיק גוף קשה ולא מתקשר. דומם, משוח ואסוף ממקורו לכיוון קצהו, מתבונן בעדי כולו עין שחורה אטומה פקוחה. אך אני התבוננתי בו וראיתי את הגוזלית-יונה, מורת הדרך לחי המעמיד פני מת. נשאתי אותו קרוב אל החלון הפתוח. חברתי התקרבה  מאחוריי כתומכת-שקטה והשמיעה קולות שמחה דקים מוכרים. אך כאן הגעתי לקו הסיום של ידיעותיי ויכולותיי ועמדתי על מקומי. חברתי הציעה שנחזיר את הגוזל לקן, אבל היה קשה להגיע אליו תלוי בין שמיים לארץ, מה גם שאחרי כמה דקות התבוננות היה נראה לנו די בוודאות שסיים את תפקידו וננטש. חברתי הציעה שנשחרר את הגוזל הקטן שיעוף. איך גדלת להיות שלמה כזו, שאל אותה בשקט גבי.

חברתי הציעה שנוציא את הגוזל מהמגבת ונניח אותו על אדמת האדנית בחלון, אולי מגע האדמה הלחה יזכיר לו את ציפוריותו. אצלי כבר היה מת למדי, התחלתי להשתכנע מההצגה או לפקפק בה. אולי אם נניח אותו כך, יישמט בטרגיות הישר מחלון הקומה השנייה אל האדמה. נזהרנו שתינו כל העת לא לגעת בו, שכן חששתי שריח האדם שלנו יבריח כל סיכוי של הוריו לחזור ולטפל בו. חברתי, מטבעה, הייתה מודאגת פחות. חרף ההכשרה שבשרון, כך החל להסתבר לי, שב ועלה בתוכי רצף חרדות, אמונות טפלות, ושאלות ללא מענה: האם ריח אדם מרחיק הורים גם מבעד למגבת? או שאולי כל עניין הריח נכון רק לגורי חתולים או לחיות מסוימות? האם העמדת פני מת מלמדת אולי על מחלה או מצב אקוטי כלשהו? הספקות והשאלות הלכו והידרדרו זו אל זו, זו את זו, אל המדרון המסתיים בפזמון ידוע מראש. חברתי, מעט חסרת סבלנות, לקחה מידיי את החבילה שבמגבת, קרבה אותה אל האדנית, פתחה מעט את מפתח המגבת, ובעדינות הטתה את ידיה כדי ליצור מדרון קל אל האדמה. הגוזל, ברגע שיאי של מפגן העמדת פני המת שלו, נותר נוקשה לגמרי. גופו התהפך מטה, ראשו אל הקרקע, רגליו הקפוצות מזדקרות כזרדים מעלה, בואכה תשעים מעלות. עצרנו את הניסיון באמצע.

והנה החלה המטמורפוזה שלי אל המוח הצר. שלב ראשון: המצח מצטבר דאגה. דאגת-החיות המוכרת לעייפה, שטיבה הולך ונערם מועקה מכווצת לכל-חיה, של מה-יהיה-איתה, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה, אולי-תמות? זוהי מועקה ישנה-נושנה, שהייתה תמיד כרוכה בחוסר ההבנה שלי לגבי איך שדברים אמורים להיות. חשבתי שהשתפרתי בזה, שהועילה לכך תקופת ההכשרה, והנה עדיין רב הזר, המסתורי, המוזר, על פני הטבעי, הבהיר, הברור. אולי-היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. עכשיו אני חושבת, לא רק פני המת, היה משהו משונה גם בטיב הילוכו-ניתורו של הגוזל.

ובהיסח הדעת שלי, בהתגבהות והתקבעות דאגת המצח שלי, התפנה לו רגע שקט להיתכנות הדברים בזרימתם הטבעית, לפעולה של אלה ששרויים בתוך הדברים. חברתי והגוזל (בשיתוף פעולה, או בניצוחה של אחת הנפשות, איני יודעת), נפרדו. הגוזל פרח מהמגבת, ניסה להגיע אל ענף עץ הערמון העצום שממול אך פספס, ומשם בצניחתו מטה כיוון אל חומת האבן של הבניין, ימינה מעט מחלון החדר, אך גם עליו לא הצליח להתייצב, ואז נעלם מעינינו.

ירדנו מהר במדרגות, מצחי דופק כנגד ערימת הדאגה המתקשה, אני ראשונה ואחרי מתנהלת בקצבה החביב הלא-מופרע-מדבר חברתי. אל הכניסה הקדמית וממנה בפנייה חדה ימינה אל הרחוב. ביקשתי מחברתי לחפש את הגוזל במבטה, שכן כבר החל אצלי השלב הבא במטמורפוזה, עם העיניים ההופכות כהות, מאבדות אחוזים רבים מיעילותם. הפניתי מבטי לכל הצדדים ולא ראיתי דבר. אז השמיעה חברתי קול של זיהוי. כהת מבט, התבייתו אוזניי על קולה. זה לא היה קול של שמחה פשוטה, כקולות השגורים היוצאים מגרונה, אלא כזה הפוסע אל עבר קו הגבול מהטוב אל המוזר.

"מה תעשי כאן, ציפור קטנה", שאלה חברתי. החמלה הליטופית השמורה לאירועים קשים בקעה ממנה חגיגית. אני עמדתי מאחוריה, מהססת להתקרב, אבל מציצה מאחורי צלליתה. המראה שנגלה לעיניי היה מוזר. הציפור הקטנה נראתה כמו אחרי תאונה משונה. צמודה לחומת האבן הגבוהה של הבניין, עם ראשה וגופה בכיוון צניחה כלפי מטה, מטר ומשהו מעל האדמה, תלויה-נאחזת עם כל כובד משקלה הזעיר ברגלה האחת על הקיר הגס. "אוי לא", המהמתי, "מה קרה לה". חברתי התנדנדה סביבה בעדינות, ברוח-טובה, אמרה שדווקא הפתיעה, שהיא מחזיקה מאד יפה בקיר, "ספיידרמן", הצליחה מעט להצחיק אותי. לא הסכמתי להתקרב עוד. לא יכולתי להיות קרובה מדי אל מראה התאונה. היה עליי להסיט את העיניים הכהות הצידה (אבל בכל זאת להסתכל כל הזמן קצת, לשמור על קשר עין עם הסיוט שנכפה עליי להצילו).

 "מה זה?", המהמתי אל חברתי, "למה היא ככה? היא נפלה, הרגל שלה תכף נתלשת", עיניי הכהות ערפלו את המראות מסביבי, ואוזניי החלו להתמלא נוזל, שלב חדש. ניגנתי לעצמי מנגינה דקה, מנסה לעורר בי זיכרון טרי, היא הייתה בסך הכל בסדר לפני שעה קלה, אולי רק קצת מבולבלת, מעמידה פנים, והנה גם עכשיו השתמשה יפה בסך הכל בכנפיה, לא התרסקה אל הרצפה. אולי בכלל, מתערבבת-מתערבת שכמותי, הפחדתי אותה. המשכתי להציץ מעבר לכתפה של חברתי.

בעוד אני, כהת עיניים מלאת אוזניים מהמהמת, פתחה חברתי את המגבת ואספה את הציפור הקטנה בעדינות מהקיר. מפתח המגבת היה הפעם רחב למדי. למעשה, חברתי לא החזיקה את הציפור עצמה אלא רק את המגבת כמושב עבורה, באומץ. שום דבר לא מנע מבעדה לפרוש כנפיים ולעוף מאיתנו. ובכל זאת, היא נשארה לשבת. "מה יש לה?" החריתי-החזקתי  אחרי, בניגון מדבק, " אולי היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה, חיות לא אמורות להתנהג ככה". כלומר אני חושבת, כן, כן, אני די בטוחה, הן אמורות לשאוף להשתחרר לחופשי. חברתי המשיכה להתנועע מטר פה מטר שם בתנועותיה הרגועות, גלים עדינים ונעימים, והופס, בזריזות מעבר למהירות-אדם הציפור הקטנה חומקת בין שלבי שער העץ הלבן של הבניין השכן ופנימה אל חצרו. נראה שהיא בטוב, שהיא מסוגלת, הנה בכל זאת היא לא פגומה, לא פצועה, לא חולה. אבל היא פשוט עומדת שם, על הקרקע. מה היא עושה?

חברתי מתפעלת מההשתחלות הקלה מבעד לשלבי השער, מחייכת בהתלהבותה הילדית, אני מתקרבת אל השער ותוחבת פניי בין השלבים, להיטיב לראות את הציפור הקטנה, מה הלכה לעשות? היא כה קטנה, מתמזגת אל הבטון האפור שסביבה בבחינת נקודה לעיניי הכהות. האור של מה שהיה אמור להיות קיץ והסתבר להיות ימי ביניים גשומים, היה דל מדי. הגשם פסק מזמן, עתה התפניתי לראות, והיום התקדם (אולי שעת צהריים מאוחרת? שעת ערב מוקדמת? כמה זמן התחקינו אחריה?), מגיר רק מעט צבע מן הצמחים והעצים, מהבטון, מסמא עוד יותר את עיניי. הבטתי דרך השלבים כמו אדם קצר-רואי לאור נר, מנסה לחדד את מבטי באותו עיגול כהה וקטן על הארץ. היא פשוט מונחת שם. חסרת מעש.

"מה היא עושה?", דחקתי בחברתי, מוציאה אפי מבין השלבים, מסירה מבט מהציפור הקטנה רק לרגע כדי להישיר מבט אליה, עומדת לצדי נשענת על השער. הלוואי ותיתן לי תשובה. אני כה זקוקה לאחת. חברתי אינה משיבה, היא מחכה, היא אינה מודאגת ממש. היא, כך נדמה לי, אם אני מיטיבה להבין אותה, רוצה לראות מה קורה בטרם תגבש תסריטי אימה. בכלל, נראה שהיא מעדיפה לא להתגבש אף פעם ולשום כיוון, אם אפשר. "היא לא בסדר", אני אחרי, "למה היא לא עפה? למה היא נשארת על הרצפה? זו לא התנהגות של חיה תקינה, יכולים לטרוף אותה".

"לפחות אין כאן חתולי רחוב", מחייכת חברתי. היא כבר אמרה כמה פעמים בימים האחרונים, ברגעים בודדים של משחק משותף, ש"סיבה מספקת שנגור פה ולא בארץ זה שאין כאן חתולי רחוב שאת יכולה לאמץ", ואני הנהנתי כל פעם בהקלה כנה (לא מעתיד נטול חתולים, אלא מכך שכללה אותי בעתידה). אבל אני מוטרדת מהציפור הזאת. "מה היא עושה?", אני מהמהמת קטומת-חושים. אבל חברתי אינה מתרגשת, קשה להניע אותה ממקומה. מכירה את נפש בהמתה היא אומרת, "את רוצה שננסה להיכנס לשם?". אני חוששת קצת. חצר פרטית, אני וצייתנותי לחוקים, ובכל זאת – הציפור הקטנה נטועה לא ברורה באותו מקום, וכל זמן על האדמה הוא סכנה. השער נעול, וגם הדלת הקטנה שלצדו. "בואי נלך לראות מאחורה", חברתי מציעה.

אנו עוברות את דלת הכניסה לבניין ויוצאות מהדלת האחורית, ושמאלה על הדשא אל הגדר המפרידה בין חצר הבניין של חברתי והחצר השכנה. אני מתיישבת על ברכיי על הדשא בנקודה הקרובה ביותר אל הנקודה שהיא הציפור הקטנה על הבטון. היא עדיין באותו מקום שנחתה בו, אותו מקום שעינינו עזבו כדי להיכנס מבעד לבניין ולצאת מצדו השני. מה היא עושה שם? החשיכה שמכסה יותר ויותר את עיניי מקשה עד מאד לראות.

אני מרגישה את הר הדאגה מתגבה כנגד מצחי, את אוזניי המלאות נוזל לא נעים, עולה על גדותיו, עד שכמעט ואיני שומעת. רק תו אחד קבוע של מצוקה שנוקש בתוכי ושאני חייבת, פשוט חייבת, להיענות לו. המטמורפוזה הושלמה, אני מוח צר. נהיית עיוורת וחירשת לכל דבר פרט לציפור הקטנה. אני צריכה להיענות לקריאה. איני יכולה להרפות, איני יכולה לזוז.