חיובי-גבולי.

ליממה המחלה מופקעת ממני. ניתקת מהגוף הפיזי, שממשיך להסתובב על צירו במיטה, בחיפוש מתמיד אחר תנוחה אפשרית. ניתקת מציר הזמן הליניארי, דקה אחר דקה, של הרגשות קונקרטיות. המחלה – מהי, מיהי, עדיין לא ידוע, וככה נזנחים העניינים הקרובים אל הגוף בינתיים – עוברת התמרה לרעיון, לבירוקרטיה.

חיובי-גבולי, אני עדיין לא חולה, אבל אני לא לא-חולה. אני צריכה למהר ולעשות בדיקה שנייה כדי להכריע לכאן או לכאן. ובינתיים, מה אני?  מה יהיה ממני? תלוי את מי שואלים. הרשת מלאה בסיפורים על אנשים שקיבלו תוצאה זהה, ובבדיקה חוזרת יצאו שליליים. גם חברים, קרובי משפחה, כולם מכירים את התוצאה רק כטעות, כמקדימה תוצאה טובה. לא נראה להם שאני חולה. אך באחד ממקומות התעסוקה שלי, מרכז רפואי, אני חולה לכל דבר. עד שיוכח אחרת. ובעצם, כך אני מבינה לאט לאט, גם אם יוכח אחרת. עורכים לי חקירה אפידמיולוגית זריזה ושיטתית, שולחים את כל מי שהיה איתי במגע, כמה ימים לאחור, לבדיקה ובידוד. לאורך היום, אני קו חם לשיחות רבות ודחופות, לתיאומים, להבהרות. מסדרים לי בדיקה בהולה בחניון אחורי, ריק מאדם. אני נספגת אשמה. נדמה לי שאני שומעת בקולם של המתקשרים ושאני רואה במבטי האנשים הפוגשים בי בדרך לבדיקה, האשמה. איזה בלאגן עשית. זו עדיין לא אשמה על אפשרות להדבקה, אלא רק על פגיעה בתוכניות, באורח החיים התקין, באיזשהו סדר. זה כל כך לא אלגנטי. בחניון, יש לי רגע של הפוגה מתוקה, עם אח שתוחב לי את המטוש עד לתוך המוח ומסובב, אבל מדבר חמוד ונעים ומרגיע. מתנהג כאילו קורונה היא הדבר הצפוי בעולם.

ובין התשובה הראשונה לשנייה, 24 שעות, אני בכלל לא זוכרת לשאול את עצמי איך אני מרגישה. כולי טלפונים, וטרדות בירוקרטיות, וסידורים. רק אחרי שנהיה מאוחר, וכולם כבר קיבלו הודעות ונבדקו וממתינים בבתיהם מבודדים, כשאני מקבלת הודעה מהאחות במרכז הרפואי שהתקבלה תשובה, ויש לי איזה רגע ביני לבין עצמי כשאני רואה אותה "מקליד/ה…", אני מבינה שאין כמעט סיכוי שאני לא חולה. שהצמרמורות התכופות, ומעברי הקור והחום, והגב המאיים לקרוס לתוך עצמו, משונים מדי, לא רגילים. אני רואה את תשובתה כאילו קוראת אותה מתוכי. חיובי.

אני יכולה לשכב. עם זה אין שום בעיה. אני יכולה גם לעמוד. לכמה רגעים לפחות. לא שיש לי לאן ללכת בינתיים. אני מנסה – לא אני לא יכולה – לשבת. בכל פעם שאני מנסה שוב, כשעצמות הישבן מקבלות את מלוא המשקל, שני מסלולי גיצים טסים לי מעלה אל הכתפיים, העורף, התודעה, ומיד שתי דמעות נופלות חזרה בתגובה, ואז "אח" נאנח לחלל. מהירות הדמעות גדולה ממהירות הקול. כבר אין צמרמורות. נגמרו. אני מרגישה שאני חוזרת אל עצמי קצת יותר, כבר רואה, אולי, בקו האופק, איזו שגרה. כן, צריך שאעשה בדיקה קודם, ומה שעבר על הגוף, צמרמורות והכל, היה קצת משונה, לא-רגיל, אבל אני ודאי יותר קרובה לשגרה משהייתי. אבל איזו שגרה? איזו שגרה רלוונטית למי שאינה יכולה לשבת, שאינה יכולה להתכופף?

אחרי יומיים בפקעת המיטה אני חוזרת קצת אל העולם. כלומר כדי לומר לו שעדיין איני מוכנה. אני מבטלת פגישות, מודיעה על מחלתי העדיין-לא-ברורה לאחראים עליי, למצויים תחתיי או מצדדיי. אני כבר למודת בדיקות ובידודים. בידודים מיותרים אמנם בדיעבד, סתמיים, אבל אני שולטת בכל רזי התהליך. אני מבקשת מאמי שתקפיץ אותי למתחם בדיקות ללא הפנייה בעיר הקרובה. מסכה כפולה, כפפות, אני לוקחת את הכלב ואנו פוגשים אותה בעולם שבחוץ. אמי נכנסת לתא הנהגת. הכלב ואני מתכווננים לאכלס את המושב האחורי, שני טרמפיסטים הזויים. הכלב נכנס ראשון, תופס שלושת-רבעי מושב, ואני נדחסת אחריו, דוחפת אותו קצת שיפנה לי מקום. הוא לא מבין, לא רגיל לחלוק עם מישהו את הספסל החרדתי שמאחור. אני מנסה כמו בת אדם לשים תחת על המושב, רגליים על רצפת האוטו. אחרי כמה מטרים של נסיעה גנוחה אני גולשת כמו אטריה עם הישבן אל הרווח שבין סוף המושב האחורי לתחילת המושב הימני הקדמי, הרגליים ישרות מעלה, מונחות על מסעד הכיסא לפניי, נוגעות בתקרת המכונית, לפחות הגמישות שרירה וקיימת. אנחנו נוסעים ככה. אמי הכלב ואני רוטטים בכיכרות הרבות, באוטו הנוהם-מדי תמיד, לפחות הרטט משותף לכולנו הפעם.  

מול הכתובת האמורה אני נחלצת מהאוטו, מתיישרת, מחפשת את הכניסה למתחם. הטבלה באינטרנט ציינה אולם ספורט של בית ספר יסודי, ונראה שיש כאן שניים צמודים. אני פונה אל הכניסה הקרובה. קבוצת אנשים במסכות שחורות חולפת על פניי לכיוון הנגדי, הם בטח הולכים להיבדק גם, והכניסה למתחם היא מעבר לפינה, אבל הכניסה הזו כל כך קרובה, ואני עייפה. אני נזכרת, כשהייתי קטנה, בת חמש אולי, התעוררתי באמצע הלילה חייבת להשתין. הבית היה חשוך, הוריי ואחיי ישנים. ירדתי במדרגות מיטת הקומותיים ופילסתי דרכי בשקט אל השירותים. פחדתי מהחושך, הייתי חייבת מאד להשתין. דלת השירותים הגדולה הייתה סגורה. לא יכולתי לעשות עם זה כלום. דלת האמבטיה, לעומת זאת, הייתה פתוחה, וליד הכיור, עמד כיסא קטן, מוכר. התיישבתי על הכיסא ועשיתי את כל הפיפי שלי. נרגעתי.

אני נכנסת פנימה אל החצר, ומשם אל תוך מבנה בית הספר. מורה בת גילי מקבלת את פניי. "הכניסה היא מסביב", היא מסמנת לי עם ידה, אחרי שכבר שאלו אותה ודאי עשרות פעמים. אני משתרכת חזרה, איבריי איטיים, הולכת עד קצה הרחוב ומקיפה את הגדר עד סופה. בכניסה עומדים כמה אנשים, מכוונים את הטלפונים שלהם לברקוד גדול שמודפס על בריסטול עם הנחיות. הטלפון שלי מדור ישן מדי, לא קורא ברקודים. אני מקלידה ידנית את הכתובת הרשומה, אבל דף האינטרנט לא נטען. שוב ושוב אני מנסה. זהו, הגעתי עד קצה היכולת, לא אצליח לעשות את הבדיקה. אני עומדת חסרת מוצא. הייתי מתיישבת אבל איני יכולה, אני נשענת על מעקה הכניסה. "מי לא נרשם עדיין?", אני שומעת קול. "אני!" אני זועקת כניצולה. אדם זר ונחמד ניגש אליי, שואל אותי פרטים שקל לי לענות עליהם בכל שעה נתונה, מתקתק אותם לתוך מכשיר שנראה כמו מחשבון ישן של מכולת. לפני יומיים הייתי במכולת שלנו, אני נזכרת, אמא ביקשה שאקח את העיתון ששמרו לה, ולחם מחמצת, כמה זמן שהיתי שם? אולי הדבקתי אותם, אם זה מה שיש לי. המחשבון-קופה הישן מדפיס בקול מדבקות, והאיש הזר הנחמד, המושיע, משלח אותי לעמוד בתור שנסלל בסרטים לרוחבו ולאורכו של מגרש הכדורסל. יש לפניי עשרים אנשים אולי. אני מנסה לא להתייאש.  

התור מתקדם בקצב מפתיע לטובה. אני נהנית להיות במצב מאונך. אפשרי. אני חוקרת את אלה שעומדים מאחוריי ומלפניי. מאחוריי משפחה, אבא מבוגר, ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, אמא שאיני מצליחה לראות מבלי להסתובב באופן גס מדי או לאתגר את הגב. הם מדברים בשפה שאיני מבינה, והם גם מאחוריי, זה לא נוח לבחינה. לפניי עומד זוג נשים. האחת לבושה בבגדי ספורט-בית שחורים צמודים, שיערה שחור צבוע ומוחלק עד היקלשות, עם מסכה שקופה מתוחכמת, מגפי פרווה. השנייה, מבוגרת יותר, בטריינינג בורדו, משקפיים במסגרת מנומרת עדינה יפה, נעלי בית. הצעירה מספרת על בעיות הזוגיות שלה. היא לא רבה לפני הילדים אף פעם, היא דואגת אף פעם לא ללכת לישון כועסת. בעלה לא ככה. הוא אומר שלא עצם עין כל הלילה, אבל היא רואה טוב שהוא ישן. הן נראות לי חברות אולי דרך נישואין. קשר עם ענין עדין וכנה. אני מדמיינת שהן עומדות לנסוע לחו"ל ועושות בדיקה לפני היציאה. אני מקווה שלא אדפוק להן את החופשה.  

משהו מתסיס אותי כל הזמן לתנועה. קטנה ועצבנית, חסרת מנוחה, שאי אפשר להיחלץ ממנה. המיטה, סירה עם מנוע רוטן, מעבירה אותי מגדה אחת לשנייה. אולי, אני שמה מבטחי, פניה לסופו של מה שקורה לי. הנה גופי הונח לרגע, והתנועה אינה פוסקת. זה אני המכשיר. הרטט הוא מבתוכי, מבי. אני רוטטת גם כשאני רותחת גם כשאני קפואה, והרטט הוא רטט של קור. לולאה חדת שיניים מקיפה את תבליטי, מסתובבת סביבי. במיקרוסקופ שמעל החדר אני נצפית אמבה משוננת וזריזה נעה משומנת בחלל. כולי ויברציה. 

והגוף, נתקע במשימה אחת, מנותקת מהקשר: להוריד את הטמפרטורה, ושוב להוריד. כלל לא משנה יותר אם קר או חם לי. הוא – מזיע את החום שיש או אין בי החוצה. מבקש להפחית. נגוע ברעיון של להט. אני מודדת את עצמי, עוד משימה תקועה שאני נתונה בה, מזגזגת בין 37.1 ל-37.4, ל-36.2 פתאום. והגוף, במשימה. ושוב אני קמה ספוגה. מזל שלבשתי כל כך הרבה שכבות, שהרטיבות לא מגיעה אל הסדין (אני נזכרת לרגע במה שאני משתדלת להרחיק ממני, אין לי כוח להחליף מצעים, אין לי סדין להחלפה בהישג יד, אני מבודדת למדי. מה למדי, מדי). הגוף חייב להירגע. שוב עובר בי רטט אלכסוני, ואז רטט מכתר צורה, ושוב עובר כתשובה גל זיעה מרטיבה, ואני מופסדת כל נוזליי תחתיי. וכבר איני יודעת להבחין מה ממה, האם הרטט הוא אויב הגוף, או דווקא התשובה למה שלא נהיה ממני. האם הזיעה היא מנגנון נכון, תקין, או חלק ממופרעותו הנוכחית של גופי. האם הגוף נלחם במשהו או הוא זה שמייצר אותו מלכתחילה. שוב אני נרטטת, אני מטען גס ורב עוצמה. אם אירטב מזיעה אתחשמל?

הצמרמורות טסות כמו מחול דבורים לאורכו ולרוחבו ולאלכסוניו של הגוף, מסחררות את מערכות הבקרה. עד שהן נרגעות. נוטשות את הגוף מקצה זה או מקצה אחר, פורחות מהכתף או מסתלקות מהאצבע הקטנה שברגל, לחפש קורבנות חדשים. אני פוקחת את עיניי. נהיית דממה. הכל שוקט פתאום. אני שוכבת על גבי במיטה, חזרה בחדרי בבית אמי. ידיי מונחות על בית החזה בתנוחת המלכה. התנוחה הרגילה שבה אני לרוב ישנה. לכמה רגעים נינוחים אני בבוקר יום רגיל של תחילת השבוע. עוד כמה דקות התנעמות מתחת לשמיכות החמות ואשלח רגל ועוד רגל אל נעלי הבית, ואמשוך את יתר גופי אחריהן להתחיל את היום. אך ננו-תנועה, הגוף עוד לא זז ממש, רק מתאווה לזוז, רק חושב על בואכה-תנועה, ומכה אותי גל של כאב. אני מדמיינת אולי, אני מרגישה בסך הכל בסדר. לא קר לי מדי. אני כבר לא רגיזה. אבל הנה זה בא, עוד פילוח של כאב, היכנשהו באחורי הגוף, המקור עמום ולא מתמקד. אני מקפלת את ברכיי ומניחה את כפות הרגליים על המזרון. הכל טוב, שום דבר לא כואב. אולי זו הייתה אזעקת שווא. אני מסתובבת על צד שמאל, שולחת את כפות הרגליים אל הרצפה, דוחפת עם יד שמאל את פלג גופי העליון להתרומם, מתיישבת על ישבניי. שתי דמעות זולגות באחת מעיניי. חכמות ומהירות ממני. אני נשכבת חזרה.

 

בהתגנבות אל תוך שעות הלילה המאוחרות של שבת, עירומה מתחת לשמיכת פוך דקה ויעילה, התחלתי לרתוח. בן זוגי נגע בכתפי הקרובה לגופו, ונצרב, הוא סימן: "את רותחת", וגלגל מעליי את השמיכה, להשיט לכיווני קצת אוויר. כנראה שנרדמתי. התעוררתי קפואה. הסדין והשמיכה שסבבוני היו רטובים מזיעה. סתמתי מעליי את גולל השמיכה הכבדה ודחיתי אותה מעליי מיד חזרה, מגעה הרטוב והקר דחה אותי. "קר לי", סיפרתי לר' שלידי. נרדמתי שוב. אחר כך קמתי, שטופת זיעה, עם שתי חולצות ארוכות שמתישהו לבשתי עליי, הפלתי אותן רטובות לגמרי על הרצפה. לא הצלחתי לנשום אוויר חדש, החדר היה יבש כל כך, תנור הסלילים שרף את כל הלחות מן החדר החוצה. הלכתי להשתין שוב, לחצה לי השלפוחית. פעם שלישית או רביעית. הנחתי את הראש על הכר הרטוב ופיללתי לשיגור באחת אל הבוקר. כמה זמן יכול הלילה להתארך עד אליו? ככה בלי הנחה? קמתי לשירותים שוב. הצעדים הספורים מחדר השינה לאסלה, כפות רגליים יחפות על משבצות חשופות, העבירו בי רטיטות קור. "את תתקררי ככה", אמרתי לעצמי, הולכת על הרצפה, מתנדנדת על חוט רעיון, בין כאבי מחזור סתם למשהו-לא-לגמרי-בסדר-קורה-פה. התיישבתי על האסלה, ניתקתי את כפות הרגליים מן הרצפה הקרה, אבל המשכתי לרעוד. חזרה תחת השמיכה הנופלת כבד עד אינסוף על הגוף, הגוף – ממריא אל שיא החום, מחליק מטה אל הכפור. עוד ועוד שמיכה. מעל הראש, כמו במערה עתיקה. הראש שוב מונח על הכר הרטוב, נדחה, מסתייג, מתכחש, עייף מדי למצוא יבשה. הגוף מוקפץ בשנייה אל קצה החום, מחליק במהירות מטה, נמוך, ונמוך עוד יותר. תרמסוטט שפקע. מנגנון הויסות של הגוף יצא משליטה. ר' נכווה מגופי, שחרר את פלג גופי העליון –פעם תחתון – חליפות – מהשמיכה, ואני הזדחלתי את דרכי חזרה. הוא היה פקוח עיניים איתי בחוסר מנוחתו של הגוף. עד שותף לרטט, בכל אחת מנקודות הקדחת על פני השעות. לא ישנו כל הלילה.

משם ואילך, הזמן אינו מחולק לדקות, או שעות, או סדרי אור-חושך, אלא לחילופי צמרמורות, למקטעי שינה. הגוף דוחף קדימה כספינת לילה עמוקה באמצע צהריים, מנסה ללא הצלחה להתמיר לטובה תופעה מתהווה. אני ערה-ישנה. אני לא לגמרי בהכרה. על הגב עם רגליים ישרות עד הקצה, על צד ימין בתנוחת עובר, על צד שמאל עם רגל ימין מלופפת על רגל שמאל, ברך קרובה לבית החזה. לא נוח, לא נרפה, עד כדי ייאוש.  מאובנות האיברים; הזוויות החדות – או המעוגלות מדי – של האיברים ביחס למזרון; המבואות הסתומים של האיברים; הייתי רוצה לחלץ עצמותיי חילוץ סופי. אבל הגוף בסופיותו המרחבית עד הודעה חדשה. אני מודדת את עצמי, ומודדת שוב, ושוב. שני מדחומים. הם ממוססים כל תחושת שליטה. 37.1, 37.4, 36.2, 36.7, 37.4. בהפרש קצר מדי, במהירות גדולה מדי. היה 37.8 אחד? בדיוק התעוררתי, העיניים עוד לא היו מאורגנות. עכשיו 37.0 שוב, שנייה אחר כך. אבל זהו הרגל ילדות ישן ותו לא. איני זקוקה לכלום כדי לדעת, משהו קורה פה. הגוף עובר משהו. עובר דרך משהו. או יותר נכון: משהו עובר דרכו.

אי אפשר להתחקות אחרי תנועת הגלים, להבין את המופע הזה על מרכיביו הקטנים ביותר. אי אפשר ללכוד את הים או לאחוז בו. אפשר רק לעמוד נוכח או לברך את מי או את מה שנתן מקום גם לדבר הזה בתוך החיים. שנים שכחתי מהים וכל פעם נזכרתי ביופיו ובטובו מחדש. הופתעתי כמה קל לשכוח אותו ושכחתי שוב. עד שנמסר לי פעם גרגר של אהבה פעילה כלפיו, שיום אחד בחרתי להנביט בעצמי. כלומר להסכים להתפעל ממנו, ללכת עד אליו לעתים קרובות, להכיר בעצמיותו ובחוסר הקשר שלו אליי.

מופע הים מתהווה מתנועות קטנות רבות מדי, רב כיוונים, מכדי לתפסו. אפשר לכוון את המבט לנקודה בעומק שדה הים, לוותר על הרדיפה אחר הבחנות דקות, אבל לזכות כך באפקט התזמור הכולל: רחש הגלים, ריצודי ונצנוצי האור על המים בשלל צבעים, התפרצויות ודחיקות חומר מכיוונים שונים. הכל משתנה אבל הרחש הכולל קבוע.

אני יושבת על החול שהשמש אצורה-אגורה עדיין בגרגריו, תכף שקיעה. שיאו של היום. של הים. השמים-מים נשטפים בצבעים מתחלפים, גל סגול לילך-גל כסף-גל ורדרד, תוך דעיכה איטית, כמעט בלתי מורגשת, עד שהחושך ייפול בבת אחת כמו שמיכה כבדה על החול הרטוב. הים משתנה ללא הרף, תוך הרף, כל הזמן בתנועה, עד שלא ניתן לזהות אף שינוי בעצם, או נדמה שאין שינוי. עד שהוא נסגר באחת ונהיה לילה.

אני קמה עתה ומתקרבת אל קו המים המתנצח-משתנה תדיר. אני עומדת על קצה היבשת. גופי וראשי בין יצורי היבשה, כפות רגליי טובלות בתחילתה של טריטוריה שאיני יודעת לגביה דבר. פניי פנימה, אבל בנחת של מי שאינה רוצה לנסות לדעת. הים איננו נכנע למבט. אי אפשר לתפוס אותו, להפכו לשלי, אי אפשר להבינו (אולי אפשר, אולי זה מה שעושים קרוב לכאן, בלימודי ביולוגיה ימית, אבל אני בוחרת בבורותי בלב שלם). שמעתי פעם שאנו יודעים על פחות מ5% אחוזים מהיצורים שחיים במי כדור הארץ. זה מצית פתיל סקרנות מסביב למוח, אבל האמת שגם עליהם איני רוצה או צריכה לדעת. לא דרך הגוף, לא באופן בלתי אמצעי. הים משלו, ולעצמו וליצוריו. הוא אינו נפתר לעיניי מעל המים וודאי מתחתם. גם באור הבהיר והחשוף ביותר של היום וגם בלילה האטום, הוא משלו, ולעצמו. איני יודעת מי גר בו, איני יודעת מה מנהגו ומנהגי יצוריו. איני נדרשת להציל אף אחד (לא אתחיל לחפש במעמקיו דגים במצוקה, אני מקווה). אני מקבלת את בורותי נטולת הדאגות בנועם.

פניי אל הים הטוב, גבי אל שורת סלעים ודשא פרא. מעט שמאלה ואחורה ממני, המסעדה הקטנה של החוף, ומאחוריה המקום בו אני גרה עכשיו. לקחתי את עצמי, לבדי, ועברתי לגור כאן. לבדי, ללא אף חיה אחרת פרט לי. הותרתי אחריי את חתוליי החיים טפו טפו טפו ובינתיים, לא הגיעה אף חיה חדשה. אולי תיאורית מכסת החיות במצוקה אינה עומדת. מנגד, לקחת חיה אחרת כדי להעמיד תחום השתהות ביני ובין דוביאל כבר אינני צריכה. לטוב ולרע.

נותרתי בבית אמי כמעט עד סופו של הקיץ. המשכתי בשגרת הימים החדשה שבניתי לעצמי. זמן המתנה שקם על יוצרתו והפך מציאות קבועה. ראול לא הפגין שום סימן של רתיעה מיוחדת ממני בימים שאחרי ניסיון הלעטת הכדור (ואני לא חשתי כעס או חשש בעקבות הניקוב). הוא המשיך בהסתייגותו-התמסרותו כדרכו, שוכב בעתות מפגשנו על הספה המפוספסת. כבר כמה שנים שכל חורף אמי מכינה לו ארגז-בית מרופד ללינה חמה אבל הוא מסרב לשתף פעולה. ודאי מפחד להיכנס לחדר המדרגות אם הקרטון מונח שם, אך גם בית חבוי מתחת לסוכת הגפנים נדחה. פתאום באמצע הקיץ, סתם כך, בלי נקודת ציון נראית לעין (עין אנושית על כל פנים), התיישב בקרטון מקרי שנותר בכוננית האדומה עם ציוד העבודה בסוכה. הימים חמים, אין באמת סיבה או צורך לחפש מחסה מהקור, והוא ויתר על הספה. בעצם, איני יודעת אם ראול עבר לשם על דעת עצמו ורק אז כבש החתול האפור-לבן החדש במחוזותינו את הספה, או שבכלל הוברח ממקומו ומצא מקום מקלט בקרטון. כך או כך, שנים ניסינו לשכנעו, לרמוז לו בעדינות או לסמן בגסות שרצוי לו לשנות מקום, ושום דבר, והנה פתאום הוא שם.

שינוים של ממש קורים פתאום בחיי חתול, ללא הסבר, ללא הכנה. זהו שינוי גדול לראול, אבל אולי בעצם אין זה שינוי כלל. אם שכב קודם כל היום (או בקצותיו) על הספה, עתה אני מגלה בבוקר ובערב זוג אוזניים וחצי-עין מציצים מחוץ לקופסא. אני מתקרבת, הוא מביט בי בעינו האחת, אולי עתה קצת פחות פקוחה, אולי רגועה. פרט לזה חייו מתמשכים בלי הפוגה באותו האופן כבעבר, יום דומה לקודמו ולבא אחריו. לי זה נדמה לעתים משעמם, או מצער, ששום דבר חדש ומסעיר לא קורה לו, אבל אולי אצל חתולים זה לא דבר רע. לאיזה סוג של שינוי או התקדמות, אם בכלל, שואף חתול? אולי שינוי הוא מושג אנושי מאד, ואצל חיות הדברים קורים אחרת. בזרימה איטית.

מנגד, נדמה ששינויים קורים אצל חיות דווקא בבת אחת, בפתאומיות: יום אחד הם נהיים חולים ומקולקלים, יום אחד מזקינים (רואים את זה בעיקר בפנים, שהופכות לבנות כלבנה). מנקודת מבט אנושית, נראה שהזמן מכה בהם פתאום מכה אחת ניצחת, ללא רחמים. מדוע לא התמהמה? מדוע לא נגס באיטיות, כמו אצל בני האדם, מגניב את פגעיו כבדרך אגב (עד שמתבוננים במראה ורואים את כל השערות הלבנות, הקמטים, צלקות הלב והגוף, האפשרויות שברחו לבלי שוב, אולי בעצם גם אצלנו זה כך).

על אף שכבר ידעתי לומר במידה מסוימת היכן ראול נגמר ואני מתחילה (ובעצם מתחת לכל, היכן דוביאל – החתול שהיה ואינו כבר אינו בי) חיינו הלכו בקיץ הזה במסלולים דומים. גם אני רציתי יום אחד לגור בקופסא אחרת. השארתי מאחוריי את חתוליי בגינה, שוהים על מישור רגוע ובלתי משתנה של זמן (עד אותו רגע בעתיד, שאיני רוצה לחשוב עליו ואיני רוצה שיגיע לעולם, אם אפשר – שיבוא ויחטוף באחת, בלי אפשרות אמיתית להכנה). השארתי אותם שם כמעט באמת, כמעט לגמרי, משחררת אותם ממני-מעליי, כי באמת הם שמחים. מצאתי דירה חדשה, לא כסידור לחיה אחרת, לא כי חובה, סתם כך. עשיתי את התנועה ההפוכה, מבית אמי – החוצה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, אך מסתבר שאפשר גם לגלוש על גביהם החוצה אל הים הגדול.

אני יושבת על החוף, מאחורי גבי הבית. חוצים את קווי מבטי על החול אנשים מעטים, לכאן או לכאן. מדי פעם מלווים בכלב שרץ בעליזות קדימה. במרחב הפתוח הזה, אני מוגנת מנטיותיי הישנות. אין פה חתולים. בכל חיי לא ראיתי על החוף אחד. כשקיבלתי את ההודעה השנייה מב', המתנתי ביני לביני זמן מה. החוט אל דוביאל ניתק ולא יוכל להתלפף עוד, האפשרות נגוזה. הנה באה עליי הסכנה. המתנתי לראות אם צורתי תיסדק, תתפרק לבלי שוב, המתנתי לראות אם אתגלה להיות אחת שאוהבת חיות יותר מדי שנשברה ללא תקנה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בואכה תשע, תכף סוף הקיץ האחר הזה, תכף ראש השנה, ונדמה לי שאני שלמה (האם אני צריכה להרגיש רע?). לא הושלם התיקון שרציתי, וגם עוד אהבה שקיוויתי מאד שתתייצב ותתממש במלוא הדרה הלכה. אני עייפה. זה סופם של שני הסיפורים הפרחוניים האלה, אבל לא סופי שלי. אני עפתי לים. אני קמה מהחול, אוספת את כפכפיי, מתקרבת אל הים לטבילת רגליים אחרונה וצועדת חזרה אל היבשה.

כשאני מגיעה אל המסעדה מתקרב אליי בריצה רבת רגליים חתול אפור מסמורטט לגמרי. הוא מתחכך בשוקיי, מיילל. חשבתי שבחוף הים אין חתולים. מה יש לך? אני שואלת אותו, והוא מיילל לי בתשובה. אני ממשיכה בדרכי אל מדרגות המסעדה המובילות אל החניון וממנו הביתה, הוא עוקב אחריי, מתחכך בי תוך כדי ריצה. מה קורה איתך? אני מנגנת לו, הוא נראה רע. אני מתכוונת להמשיך בדרכי הביתה, אבל חוזרת מעט על עקביי אל המסעדה. השולחנות בחוץ קופלו, המסעדה סגורה, רק הזוג שמנהל את המקום נמצא בפנים, מסיים את ענייניו באור חלוש. אני דופקת על הדלת ונכנסת פנימה, זוכרת את הכלב הגדול ששוכב תמיד צמוד לכניסה, מתעלמת מהביקורת שיש לי ביני לביני תמיד על כך שברוח ובחום הוא בחוץ, קשור ברצועה. הם מתגלים בנדיבותם, מוציאים לי קופסת פלסטיק גדולה ושופכים אליה מלוא בונזו לאכילה. הם מלווים אותי החוצה. תקחי אותו איתך?, הם שואלים, אני אומרת שיש לי כבר שני חתולים (זה לא שקר). אני הולכת עם החתול שממתין לי בחוץ חזרה אל החוף, מקיפה את המסעדה ומוצאת לו מסתור מהרוח והקור שהחשיכה מביאה. מתחת למבנה עץ ישן ונטוש ששעון על עמודים קצרים, אני מניחה את הקופסא, משגיחה עליו אוכל. הוא בולע את האוכל, רץ אליי להתחכך, חוזר אל הקופסא, ואליי. הוא בסדר. אני משאירה אותו באכילתו ופורצת בריצה מהירה, מזוגזגת להסחה, מסביב לסלעים ולמעלה אל הדשא פרא. אני מביטה לאחור והוא אינו שם, לא בא אחריי.   

במרחק בטוח אני מפנה פניי שוב אל הים, לוקחת מה שאפשר ממנו פנימה בנשימה. העשבים מתפרעים מהרוח, השמש כמעט נבלעת לגמרי בתוך המים. בסופו של דבר, הוא מת או נעלם כשלו. לעצמו. לא דוביאל ולא מייקל ג'קסון, לא כשלי ולא כשל ב'. הוא נעלם-מת איפשהו, עלום, חסר שם, הרחק מאיש או חתול שידעו את שמו. בנסיבות שאינן ידועות לי, שלעולם לא יתגלו לי, ואין לי אלא לקבל זאת, יצא מהחצר הגדולה והפראית של ב', עבר את השער החוצה אל האחו, אל החצרות המרכיבים את השכונה, אל הרחובות והבתים והכבישים ומהם אולי הרחק הלאה, אל שטח הפקר. כנראה שמצא לבדו את מותו, לא שייך לאיש. בודד במסלולו. אולי כלל לא מת, אולי הוא בחצר אחרת, או אפילו בבית אחר, בגורל אחר. אולי שינוי אחר קרה לו באחת. כך או כך, הוא איננו שלי עוד, לבלי שוב. אפילו למות ולקום לתחייה לא יוכל לי יותר. אני מותרת, ונדמה לי שאני שלמה. אני עייפה. יש דבר מה שמתיישב אצלי בתוך אחד החללים, איני יודעת מהותו. ומעל יש את ההצטברות של הדברים כולם, בזה אחר זה, כפי שהם נקרים בדרכי ופועלים בי ואני בהם. אבל הנה הים, ברגעי אור אחרונים להיום, הוא מתנגד לכל התכנסות, מפזר הכל. אעמוד פה עוד מעט ואמשיך הלאה.

חתוליי חיבבו את פתרון הגינה שהמצאתי להם, ובכל זאת היה מדובר בפתרון בלתי מוצלח. בימים רגילים, ודאי בימי משבר. אם חס וחלילה משהו משתבש, אם יש איזו מחלה, הכשה, עקיצה, שבר, קשה מאד להשגיח עליהם, להיות בשליטה. אם צריך לקחת לוטרינר, אפילו לצורך בדיקה תקופתית או טיפול שגרתי, קשה מאד ללכוד. קשה גם להוציא לפועל הנחיות רפואיות. אם הם נוטים למות, הם יכולים פשוט להיעלם. לפרוש לאיזה מחבוא שיחני-רקבובי, להירקב אל אבותיהם. בכל שנותיי נוכח החצר, רק פעם אחת מצאנו חיה מתה תחת השמש (סיפור אימה שאעדיף להחביא). כנראה שהחוכמה בעל פה צודקת, וחיות מעדיפות למות בסתר. ובלב, לתמיד, החתול הדרוס שאולי לא הייתי צריכה להכיר חגיגית במותו, רק להזיז אותו הצידה מפומביות גופתו הנוראה על הכביש. אם חתול נעלם, גם לשעות אחדות, יכול להיות שקרה לו משהו נורא. יכול להיות שהוא סתם תפס צל איפשהו. כל זה אומר לחיות באי-ודאות קטנה מתמדת, בלתי ניתנת להכרעה או להרגעה (כלומר זה פתרון בלתי מוצלח למדי, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. אבל זו החלטה שלי ועליי האשמה, אם יקרה דבר מה). 

התקשחתי והחכמתי מעט עם השנים, בכל זאת. השתפרתי במיומנויות הלכידה וההכנסה לכלוב. קצתי באפיזודות כמו ראול והשריטה (או כך לפחות חשבתי). מכוונת מטרה כמו רוצחת שכירה, מבט צינור בעיניים, יד ימין בוטחת אוחזת בכלוב הפתוח, יד שמאל חזקה לופתת את עודף העור בעורף, מחזירה את החתול/ה כמה זמנים אחורה, לינקות חסרת אונים, הנפה והטלה, הכנסה לכלוב ונעילה, אה וואלה. השתפרתי גם במתן כדורים. לכלבים, לחתולים. הצמדה של החיה אל הרצפה בשתי רגליי, לחיצה באצבעות יד אחת על מפרקי הלסת, דחיפה ביד שנייה של הכדור לעומק הלוע, והושלמה המשימה. זה נשמע אכזרי, וזה באמת אכזרי במידת מה, אבל זה בשבילם. זה עובד עם ארקי, זה עובד עם שוסטר לרוב, עם חתולי ז"ל ממילא לא נדרשה שום פעולת הסחה. אבל עם ראול, העניינים, כאופייני, קצת יותר מסוכסכים.

לגבי כליאה, אם אני עושה את פעולת הלפיתה מספיק מהר, אני ברוב המוחץ של המקרים מצליחה ללכוד אותו. אבל כדורים זה עסק קצת יותר מסובך. לרוב, הוא רק רואה את המבט העומד-לתת-תרופות בעיניי ובורח אל השיחים. לפעמים אני מצליחה למסך את מבטי במחשבות כמו תמימות ולהתקרב אליו, להניח לו אוכל אפילו, אבל מזה ועד להצליח לתקוע את ידי בגרונו, משתרע לו אוקיינוס של חרדת ביצוע והזעה. לשים לו את הכדור בתוך האוכל? עצה יפה. אלא שהוא מספיק חכם כדי לאכול מסביב לזה. כמו כל החתולים אגב. כך היה גם הפעם. ראול היה צריך לקבל כדור תקופתי נגד תולעים. עטיתי על פרצופי מראה שה תמים, התקרבתי אגבית עם כלי האוכל. הוא התרחק מעט אל תוך השיח, בוחן את מעשיי. התיישבתי על הבטון קרוב, הנחתי את הכלי, קראתי לו 'ראולי' שיתקרב. הוא התבונן בי בעינו האחת הפקוחה, התמהמה אך התקרב בסוף אל הקערה, הנמיך ראש כדי לבלוע את האוכל הרטוב המושקע לרגל המאורע. ליטפתי אותו. לטיפה ראשונה הוא קפא ושערותיו הזדקרו, אחרי עוד שתי לטיפות נרגע והמשיך באכילה. אז ניסיתי את המנובר הקבוע של הלעטת הכדור, נכשלתי, נרתע ממני, התיישב על אחוריו, שלף ציפורן אימתנית, ניקב את אצבע יד ימין שלי עד העומק, חיכה איזה רגע, הוציא אותה חזרה. ברח אל השיחים ומהם הלאה.

 אספתי את עצמי מן האספלט ועצרתי את הדימום. מיהרתי להספיק בכל זאת אל היוגה. שלא ישתבשו כל התוכניות. השיעור היה צפוף והחלל חם, ובעודי נאנקת ונאבקת להתרוממות הגוף בכלב מביט מטה, הרגשתי את החומר הרע שראול הזריק לי מתקדם בצינורות הדם, בואכה כלבת. כשיצאתי מהשיעור, מזיעה וקודחת, התקשרתי להתייעץ עם אנשי המוסך הרלוונטיים: אמי, הצדיק מן המושב בשרון, ובמקרה הזה, גם לאנשי מוסך אנושיים, מוקד קופת החולים שלי. כולם אמרו שעליי לקבל חיסון נגד טטנוס. זה לא נורא דחוף, אבל בעצם יום שישי היום, וכבר צהריים.

רצתי אל האוטו, ומשם בדפיקת רגליים עצבנית וריצה, אל קופת החולים. מאיצה את הרעל של ההכשה. חלקיקי ראול פשו בי. ובאמת ראיתי: כפות הרגליים המגונדרות שלו, אחיזת הגוף הקפוצה, האמביוולנטיות של ההתמסרות. יש לי הרי את המנהג להתערבב עם חתוליי, להתבלבל איתם. ובעצם אנחנו כה דומים ממילא. ראול-קסם-כתם-דוביאל. בקושי אני זוכרת את הראשון, אבל האחרים ודאי כבדים ומסורבלים כמוני, חשדניים קמעה, מסוכסכים-מהוססים עם עצמם. ישבתי על כיסא קופת החולים הקשה מול דלת האחות העסוקה, בקופת החולים הריקה מאדם ותכף נסגרת, בשישי בצהריים מאוחרים כמעט מדי.  

בפעם הקודמת, והראשונה, שקיבלתי חיסון טטנוס, הייתי בכיתה ג'. היה זה הודות לחתול הראשון שלי, החתול בה"א הידיעה. היו בביתנו אמנם מאז ומתמיד חתלתולים, מופיעים ונמוגים במעשי הצלה (זכור לי אחד במיוחד, גור ג'ינג'י מתוק, שהיה כשהלכתי לגן, ונעלם כלא היה כשחזרתי, התגלם רק בפרצופה העצוב מהבשורה שנגזר עליה לומר לי של אמי ובביטוי שייצרב בי תמיד כסימן אזהרה: יש לי משהו עצוב לספר לך). אך הוא היה החתול הראשון שביקשתי לנכס לעצמי, כילדה עם תודעה מודעת לעצמה. מצאתי אותו לא רחוק מביתנו החדש (המפוצל) בקיבוץ, ורציתי אותו לעצמי (היום לעולם לא הייתי מבקשת לעצמי את מי שחופשי להסתובב לו, ועוד בביטחון, כך. ששייך למרחב. זה פותר לשני הצדדים את הקושי. מייתר את האחריות וההצלה).

קראתי לו קסם-כתם. לא הצלחתי להכריע בין שני הקטבים, מלבישה אותו בשם זה ואחר בשני, שוב ושוב. שחור כולו. צלליתי. נהדר וכולו שלי. אהבתי ללכת איתו בשבילים, מחבקת אותו עד אפיסת כוחות, גאה בבעלותי. בחיבוק אחד חזק מדי, או בבקשת בעלות עזה מדי, שרט אותי לרוחבה של היד. פס לרוחב הצד הפנימי, אולי מקביל לצלקת שיעשה לי אויב שנים רבות אחר כך. אבל לא נותרה לי מבפנים צלקת בכדי להשוות. בשל המאורע, אמי נאלצה לקחת אוטו מהקיבוץ, לצאת ממשמרתה החובקת יממה כאחות הקיבוץ, לנסוע לקיבוץ סמוך לאחות המחזיקה בזריקה הנכספת. האחות פתחה את המרפאה הקטנה והדלוחה, ופתחה דלת נוספת לחדר קט וחשוך ובו מיטה גבוהה. עד אותו רגע אחזתי בידי המועדת לדקירה להרגעה, עתה הבנתי שהקורבן יהיה בכלל ישבני. הורדתי את מכנסיי ועליתי על המיטה, מושפלת מה. אבל הדקירה בישבן לא פגעה ביחסינו.

עתה, בגילי המופלג, קיבלתי זריקה בזרוע. חזרתי לבית אמי בלי סכנת מחלה, עם סיפור קטן, ועם פצע וריקנות גדולה. קשה להישיר מבט לכאב הנפער. שותתים דם או דמעות איזו תקופה, בית החזה דופק-נשימה במרוצה ובתעוקה, ואחר כך מתייבשים ושוככים. כמעט שלושה חודשים שעברו בלי סיכוי לנחמה, והנה אני רגועה. נזכרתי פתאום בכאב הנורא הזה, איך שכחתי ממנו, איך ביקשתי לדלג מעליו [איך כותבים על מי שמהלך בשוליים? שמים אותו במרכז. כותבים עליו כי אי אפשר לכתוב על משהו אחר. מישהי. ושוב ראול נדחק לשוליים, נחבא אל קרן זווית, לא זוכה לכבוד הראוי. אני מכה על חטא זה, ואחר. שאינו נמחה ככל החטאים].  

קסם-כתם נתן לי את המושג של חתול. החתול. ועליו נשכבו כל החתולים כולם. נראה שאפשר לראות וללמוד את האחר, רק דרך ריבוי ומבעד שכבות. ראול המונח על דוביאל, החתול הדרוס המונח על דוביאל המונח על כתם-קסם. דוביאל המונח על ד' וד' המונחת עליו. אני ממתינה לה עדיין, גם עתה, כששככתי, אבל יודעת שהסיכוי שתשוב מהעדרה נמוך, כסיכויי אביתר או פחות מכך. ומה עם הנעדר דוביאל? אותו אני עדיין יכולה, אולי, להציל. אני נזכרת בהודעתו האחרונה של ב'. כל הזמן הזה, מוסחת מהכאב, זה שלמעלה וזה שלמטה, לא כתבתי לברר אם שב.

אני כותבת לב' רועדת כולי

הוא משיב: לא חזר.

אני נזכרת בשביל המוביל לבית ההוא, לפני אלף ואלף שנים, בירושלים. בחלון הגבוה הדולק באור צהוב ובתוכו ממוסגר שקט ונושם דוביאל. נזכרת איך עלינו אליו, ואיך פרשתי מנ' אז, כדי להישען לצד דוביאל ולהביט החוצה אל סופו של החתול הדרוס. לא היינו מיודדים אז במיוחד, אבל היה לנו יחד. אני נזכרת בבשרו הדשן, המפונק, בנינוחות שלו, יושב לידי. מאי עכשיו, ונראה שלפני כמה חודשים, עוד בימי הקור הירושלמי, הלך למרחקיו. ידעתי שהיה כבר רזה, ועם מבט צהוב אחר, כמו זה שראיתי אז על גג הסבלט של נ' כשבאתי להאכילו, וכמו זה שראיתי שנים אחר כך, שהעדפתי לשכוח – כאב שרציתי לדלג מעליו – בפעמים המעטות שקפצתי לאמירת שלום ולהאכלה זריזה, בביתו המחודש בחצרו של ב'. כמו ראול שבא אל החצר, גם דוביאל התגלגל אז לאחור, אל חיה חשופה יותר, מקופחת, חשוכת מותרות, מגוידת עד לשד העצמות.

חזרתי לעת ערב לחפש את ראול בחצר. ליישר איתו את ההדורים מהר, שלא ייפער משקע. ישבתי על הבטון הרטוב מהשקיית הערב של אמי, בחשיכה, עד שהגיח מאיזה מסתור והתקרב אליי, בצעדים רבי-כיוונים. הוא התיישב לבסוף לידי, אפילו גרגר. לא היינו על גדת החלון הצהוב הגבוה, אלא נמוך על הבטון, בין השיחים הפורחים המפיצים את קרירותם עם הליכת השמש, אבל היינו שניים. שניים שונים, לא מעורבבים כבר מדי, הודות לחיסון. התבוננו שנינו מבעד לאוויר הנקי, בדוביאל הרחוק, הנדרס. חתול מונח על חתול מונח על חתול. אבל קיץ בפתח שמסרב להיות מונח על כל קיץ אחר. קיץ תכף שצריך להיות חדש.

[עיניי פקוחות]

ברוח צוואתו המהוהה של אביתר, אני מניחה כאן ביוגרפיה קצרה, ובתקווה לא אכזרית, של חתולי חד העין. נענוע בין קטבים, על פי דרכו של ראול.

אויב. השם פרי שיחה משועשעת שהתנהלה בחדר הסמוך של שותפתי, בין כמה מוחות ולאורך כמה ימים. כשפרקתי אותם יחד עם יתר חפציי על הרצפה הקרה והמלוכלכת בהול גבוה-התקרה לא היו להם שמות. סירבתי להכריז עליהם בעלות, להפוך אותם מעניין נקודתי דורש טיפול למאורע מתמשך. למרות שהיו איתי אז כבר למעלה מחודש, וכבר לא נשקפה להם סכנה. הם ברחו מאיתנו בהליכה איטית ושפופה, מרובת רגליים, לכיוונים שונים. נעלמו לשעות ארוכות, איששו את נוכחותם רק באכילה לילית ולקלוק מים. שותפתי קיבלה את החבילה הבלתי צפויה שהנחתי לפתחה בכיווץ מובן, אבל פתחה להם את דלת חדרה זמן קצר אחר כך. כדרך רבים, אהבת החיות קפצה עליה בלי להודיע, מהירה והחלטית. הם נותרו בימים הראשונים זוג צלליות חרדות נטול הבחנה. עד שנכנסו אל חדרה של שותפתי, עד שקיבלו את שמותיהם.

בעת שבחדרה היו פזורים כמה חברים בחזרה, מתאמנים יחד בפסנתר, שירה, גיטרות וחצוצרה, השניים התוודעו לאפשרויות החתוליות הגלומות במרחב: התחבאו מתחת למיטה, רבצו על כריות הישיבה הגדולות הצבעוניות המפוזרות על הרצפה, שיחקו בסקרנות בלתי נדלית בגדילי השטיח, טיילו על חלקו העליון של הפסנתר. והחברים, תוך כדי נגינה, גלגלו על הלשון גורלות שונים עבורם. כך שמעתי מחדרי, שכן היה עדיין חם והחלונות היו פתוחים, והמלון החרב היה מושתת על תעלות ומנהרות של אוויר וקול (ועשרות שכבות קיר צבעוניות מתקלפות של גיל). לבסוף התגבשה שם החלטה: לאחות יקראו לטיפה (מלשון שניתן ללטפה, או לכבודה של קווין לטיפה) ולאח יקראו "אויב". על שום מה? איני יודעת, לא הייתי חלק מהוועדה, אבל אימצתי גם אני את ההכרעה.

כבר ברגעים הראשונים של ההיכרות הייתה לשותפתי העדפה ברורה לאחות. אבל היא הקפידה לשמור על חזות דיפלומטית במידת מה, לפחות עד שהייתה סוגרת את הדלת, ואז, אם ממנהרות הקול או אם באופן נדיר הייתי עדה למתרחש מהצד הפנימי, הייתה אומרת בפשטות את אהבתה הגדולה, המעט יותר-מדית, לחתולה.

לא סתם העדיפה אותה. דבק בו, באח חד העין, מההתחלה, מזל של דחוי. אולי היה זה בגלל ערש החיים בעריסת האשפה, היכן שמצאתי אותו ואת אחותו בימי הסבלט. אולי בגלל זה קיבל את אותו שם-רע.

או שאולי היה זה להפך? השם הרע עשה לו שירות נורא? שהרי עם שם כזה — אנחה —  לאן היה יכול להגיע? לא היינו נינוחות לגמרי בנוגע לשמו. בחודשים הבאים, בדקנו על הלשון שמות חלופיים, לעתים כשעשוע לא מחייב יותר מתוך חתירה אמיתית למטרה, אך כל הצעה אחרת נבעה מהקוטב האפל במידה דומה. שבתאי, על שם שבתאי צבי, לדוגמא. שותפתי ניסתה להמתיק את הגלולה המרה, בכינוי החיבה "אויבי", והיה ניסיון משותף להפכו מאויב לאוהב (פשוטו כמשמעו), אבל זה לא תפס. אף שם אחר לא נדבק, לא שכנע שנכון לבחור בו ולדחוק את אויב המוכר והטוב (והרע).

חששנו אמנם שהשם שנתנו לו דן אותו לגורל קשוח, אך בה בעת חשנו ש"זכה" בו בשל משהו שהיה טבוע בו כבר מלידה או ינקות, וזוהה גם על ידי אנשים אחרים. שהרי כפי שהסתבר לי, גם שותפתי לא לקחה חלק פעיל בבחירת השם, אלא רק חבריה. ובאמת, אויב, היה רדוף מבפנים, חששן, חרדתן. לאורך כל ימיו במלון החרב הוא התרוצץ בין החדרים אחוז במשימת הזרקת ריחו בשתן בכל פינה ובכל מחיר, כמו אנוס לעשות זאת מתוך חרדה בהולה, בורח מפני דבר-מה פנימי.

ראול. מתי קרה השם? איני זוכרת. האם כשהמתין במלון החרב עד שחיי וחדריי יסתדרו ואוכל לקבלו? האם בזמן ההמתנה ההולכת ומתארכת, כשהועבר לאומנה אצל חברה של חברה בדירת גג פורחת אך חשוכה בירושלים? (המתין והמתין, בעוד חיותה ממלאת יפה את החלל לזמן מה ואחר כך עוזי מיילל ללילה אחד ואחר כך שוסטר עושה רונדלים בין השכונה לבית בצליעת החן הידועה עד שהועברה יחד עמי ועם חפציי לבית אמי); מה שבטוח, שהתבהר כראול, שהתגלגל או התגלה ככזה. הייתה לי אמנם אשמה רבה לגביו, אבל היא לא זו שנתנה לו את השם. במשך שנים המשיכה לקנן בלבנו – לבי ולב שותפתי כבר לשעבר – הבקשה להיטיב איתו, לה(ת)מיר את האויב למשהו טוב ומבטיח יותר. נשאנו את העניין בלבנו ועל גבנו, לא הפסקנו לחוש אחריות מסוימת, לא מוכרעת בגודלה, למסלול חייו הבלתי פתור. אבל חיכינו שהדבר יבוא ממנו. שיהלום אותו, שלא יהיה פתרון חיצוני שינשור ממנו מהר.

אולי זה היה הקול כן, עכשיו אני נזכרת, שהוליד את השם. ררררראוללל, הוא יילל מתישהו, ררררראול, הוא הרטיט את שערות שפמו באיזו נקודה בזמן, פקח אליי עין ענקית ירוקה יפהפייה, ררראול. כן, אתה ראול, ולא סתם אחד. אם סחבת על גבך כל הזמן הזה את תפקיד אויב העם, אתה ראוי לקבל עכשיו את החלופה הטובה ביותר. חסיד-אומות-עולם.

כשסוף סוף נפגשו מסלולינו (הוא, יותר מהעבודה החדשה והאינטנסיבית שהתחלתי בעיר אחרת, גרם לי לשנס מותניים, למצוא דירה ולזוז. כדרכי בקודש), הייתה תקופת קסם. לי היה פנאי בלבי לקבלו, לו היה את שמו החדש (ואולי רווחה חדשה נלווית). הוא היה לתקופה חתולי (הפעיל) היחיד, המוקד החתולי הבלעדי לתשומת לבי. הוא היה מבלה את ימי השמש היפים בין החצרות המשותפות של שכונתי בגבעתיים, נח תחת שיחים מטופחים, תופס מרחק בטוח מחתולים מדושנים אחרים. ובערב, כשהייתי חוזרת, מנסה לקרוא ספר או לכתוב כדי להילחם בכרסום ההולך ונפער במוחי באורח החיים התובעני החדש, היה יושב על ברכיי, או על הספה בצמוד אליי, מגרגר ומתעדן, לרגעים קצרצרים אולי אפילו בהתמסרות מוחלטת. בתוך הבית היו לו קערות מים ואוכל משלו, צעצועים משלו, ולא היה צריך לחמוק מאף צל אמיתי או מדומיין של נוכחות אחרת. הייתה לנו-לו הפוגה.

לרוב. כמעט. שכן כל הפרעה-פלישה, אמיתית או מדומיינת כמובן, הייתה נענית מיד בריסוסי שתן איומים שהיו ממלאים את חלל הדירה הקטנה והבלתי נוחה לאוורור עד זרא. ההתקפות הבלתי ניתנות למיגור האלה, בלתי צפויות, בלתי מוסברות, תביעה להכרה כשהוא מוכר ויחידי כל העת, עוררו בי רתיעה ישנה ממנו, והוא חש בכך, פרש לעתים מעלי. גם בנסיבות הסטריליות של האפיזודה הזוגית הבורגנית שלנו, סומן בינינו וסביבו/ממנו, קו דק מן הדק של סכסוך. עדיין היה בו מעט מן האויב הפנימי, הרדוף, שערשו אולי באותה עריסת אשפה. אבל בגלגולו החדש כררראוללל.

האפיזודה הזוגית הסתיימה מהר. כעבור זמן די קצר חזרתי אל בית אמי, באמתחתי גיחת חיים נוספת שלא צלחה, ואותו הנחתי בגינה, לצד שוסטר, וחתולי שהיום זכרה לברכה. הפקדתי אותו בכפות עצמו, למצוא לעצמו פינה. באחת תקופת הקסם פגה. ראול נהיה פרוץ לכל הכיוונים, חתול-חוץ ממש, היה חרד וטרוד מכדי להתפנות למותרות האהבה. חתול בוגר כבר, גדל-גוף, נראה כפנתר שחור-לבן מפואר, היה יכול לכבוש בקלות את המרחב החדש. אלא שהוא חושש מצילו שלו (צודק, צל של פנתר). ושוב לא ברור עד כמה הוא רוצה, או מסוגל, להיות חתול-חיק. הוא מסתייג-נעתר לליטוף, שוב מסוכסך עם עצמו. שוב גם-אויב. בין כל גידולי הגינה, טיבו מבליח לרגע ברור, הוא חתול-פקעת (פקעת שאם נשתול אותה יפרח צבעוני בצבע נהדר, אולי אדום עז, אני מנחשת).

שריטה. קיבלנו אותה שותפתי ואני בפעם הראשונה שלקחנו את האחים החתולים מהמלון החרב לווטרינר החדש בעמק רפאים (זה ששנה וחצי אחר כך אקח אליו את חיותה הקטנה להצלה, אך הוא לא יהיה במשמרת ואני אאלץ להמשיך במסעי). ניסינו שתינו להכניס את אויב לכלוב וחטפנו. פס עמוק לרוחב גב כף היד הימנית. בדיוק אותה שריטה, בדיוק באותו המיקום. נשארנו עם צלקת דקה, אלגנטית, שותפה. אז שריטה, עתה ניקוב. הציפורן, כן, הציפורן ולא השן, עתה אני רואה [עיניי עדיין עצומות], חודרת עד לקצה העומק של הבשר. נשלפת מהר, וראול כצל בורח. אני נשארת בישיבה על בטון השביל עד שפוגע בי הכאב. אחר כך פי נפער בלי קול, ודמעות. אחר כך אני צריכה למצוא חיסון.  

בין השריטה לניקוב, אלפי צלוחיות אוכל שמונחות לפניו. אלפי אויב-ראולים שבורחים, מתחבאים, קופאים על מקומם, מתקרבים בעין פקוחה באימה, בהיסוס, בחשד, בהתרגשות. מול הצלחת, אלפי אויב-ראולים שבולעים את הגרגירים, שמזנקים בבהלה מכל רחש, מכל תנועה לעברם, האוכל נתקע בגרון. כמה אויב-ראולים בודדים שמסכימים לקבל ליטוף, שנשארים קרוב, שלא בורחים, שאפילו מגרגרים (ואוכלים גרגירים). כמה אויב-ראולים שקצים בליטוף, שמפחדים, ששולחים כפה בניסיון לשריטה. אחד אויב ואחד ראול שמרגישים מאוימים במיוחד: האחד מבין שמנסים להכניס אותו לקופסא, האחר לא אוהב שדוחפים לו משהו עגול לבן לעומק הגרון. הראשון משיב בחרב ציפורן שלופה לרוחב כף היד של כל שותפה. השני מחדד את עמדתו בסכין ציפורן החודרת לעומק הבשר. שניהם בורחים עם סיום התקיפה (מעשה הגנה, לדידם), שניהם מעוררים כאב (אולי בלי כוונה). ורק אויב-ראול אחד, שהוא גם וגם. [איך הופכים את מי ששולי, מהלך בצדדים, למושא הכתיבה? כותבים עליו כאילו היה הגיבור]

הציפורן המשוננת מנקבת את הבשר עד העומק, הציפורן פוערת בבשר את מסלול הישלפותה. טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, נמחית, עוד אחת, הבשר נזכר להתעורר ופועם במלוא הדרו.

עכשיו מתחיל הכאב.

בעצם כבר התחיל קודם. בעצם כבר שתת ונחלש. דילגתי מעליו. בכלל שכחתי ממנו. עצמתי את עיניי [בגלל זה. והנה נפקחו עכשיו]. טוב שכך. טוב ששכך. נזכרתי פתאום איך הלם בי.

כמעט שלושה חודשים שלא נשמתי.

הוצאתי את ארקי לטיול כל ערב אחרי החזרה מהעבודה. שוסטר פיטרלה סביבנו, מאבטחת-מסבכת אותנו. הלכנו את המסלולים הקבועים לעייפה, עומדים בכל הנקודות המוכרות, מנופפים לשלום לאביתר ההולך ונעלם. עמדנו בגינה בקצה השכונה איפה שהאוויר תמיד קר. הרטבנו את רגלינו בדשא הלח מהממטרות שחזרו לפעול. שחררתי את ארקי במגרש הכדורסל מאחורי החטיבה להוציא מרץ, ישבתי על המדרכה ליד מכולת האשפה להשתנק. היא נשלפה והותירה מסלול פעור בבשר. כבר לא עונה. תני לישון איתך ולהתעורר איתך. תני לחבק אותך. רק תגידי מדי פעם שאת אוהבת, עם היתר אני כבר אסתדר. אולי אפשר פשוט לישון יחד, לפעמים, בלי לדבר? אני מרוסקת בלעדייך. הפסקתי לבכות רק בעבודה (חוץ מכשלא הצלחתי), או כשהמוח היטשטש בנטפליקס עד שנכנעתי לשינה. הכאב כילה את הימים ואפילו ניצח את הלילות שלושה חודשים והקיץ קרב. האפשרות של הקיץ שלנו הלכה, כך נראה. למרות שאני עוד מחכה.

אצבע יד שמאלי מנוקבת בניב המשונן של ראול עד העומק. אני שקטה. לא ידעתי כמה עומק בשר יש בתוכה. ראול שולף ממני את ניבו ובורח מהמקום. עוד רגע קצר עד שבשורת הכאב – טסה ברשת החשמל שבגופי – מגיעה לקומה אחרונה אל הראש. אני פוערת את הפה בלי קול, אני לא צעקנית גדולה, אבל זולגות לי דמעות, כואב לי עד עמקי החלקים הפנימיים באצבע (איני יודעת ממה עשוי הגוף, יכולה להשתמש רק במילה הכללית, העמומה וממסכת, "בשר"). טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, אני מפזרת אותה לכל הכיוונים, עוד אחת מופיעה, בצבע בורדו וצפופה יותר מקודמתה. מסלקת, ועוד אחת. אני מוצצת קצת דם בפי, לוחצת אצבע קדימה ואצבע מאחור כמלקחיים כנגד הקצה השותת, לעצור את הכאב.

[אני כותבת את הפרק הזה בעיניים עצומות. מנסה להתרכז ולהתמקד, להתייחד מכלל ההפרעות. קל יותר כשאיני רואה את המילים כתובות. סופיות, בעלות תוכחה. סיפרו על רוברט ואלזר שכתב את אחד הרומאנים שלו בכתב יד מיקרוסקופי בכדי שלא ייאלץ לראותו. זה מהדהד בתוכי איזו שלווה. עולה בי עתה דימוי האצבע המושטת, פתיה, בניסיון לאחוז בראול בדרך שלום, עולה בי הניב החודר לעומק, או שאולי הייתה זו ציפורן, דימוי משונן וארוך וחסר רחמים שמעביר בי רעד. טוב לכתוב על ראול בעצימת עיניים לא רק בשבילי. כשראול עוצם עיניים יש לו שתיים. הוא תמים, ורגוע, אני רוצה להעניק לו את זה].

*

ראול הוא אגבי. אם חומרי הסיפור היו מוצגים בנאמנות לאיך שהוא מונח במרחב, ממקם את נוכחותו, מתקבל על ידי הסביבה, הוא לא היה הנושא. כיצד לכתוב פרק על מי שבעצם מהלך בשוליו, נחבא אל הכלים (האדניות, השיחים)? גם כאן, עליי להודות, הוא אינו מטעמו ולעצמו בלבד. הוא גם בן דמותו, צל חששני, של חתול אחד, וגילום מחדש בגופו של אחר. תיאטרון צללים (כמה מתאים, שחור ולבן) בכיכובו של ה-חתול (היחיד, שהוא כל אותם החתולים). אולי זו רמייה עצמית וכללית, לחשוב שמישהו או משהו בעולם הוא מייצג של עצמו בלבד. מקרה פרטי וסופי. אולי כל אחד ואחת מונחים על גבי ותחתי מופיעים אחרים. ראול המונח על דוביאל שמונח על כתם-קסם, ד' המונחת על נ', ד' המונחת עתה על דוביאל (ואיני רוצה לנקב כעת את הניקוב העמוק הזה, הלאה). כמה קשה להתרכז ולהתמקד באחד, עם כל ההפרעות האלה. מיד מזנקים על הלב והראש (איך אפשר להתרכז ולהתמקד כשהלב, האצבע, שותתים? אבל בעצם כבר עברו כמה חודשים. כבר נהיה קו ישר רציף) כל מיני כאבים. והנה אולי בכשלון הפיסקה, יצאה כאן איזו הדגמה של התנהגות ראולית טיפוסית, התחמקות-חמקמקות של אימה קלה, מופיעה במלוא הדרה ואינה מצויה בהווה.  

ראול ואני חיים עתה חיים מקבילים. רחוקים-קרובים, בלתי משיקים. הוא שוכב על הספה המפוספסת בחצר כשאני יוצאת בבוקר לעבודה. הוא שם כשאני חוזרת לקראת ערב. בבוקר אני פונה ימינה ומתרחקת ממנו עד קצה השביל, עושה עיקוף קטן, לא הכרחי אך מסתבר כעיקש, בדרך למרכז העיר. בערב אני מגיעה מהצד השני, יורדת את שלוש המדרגות הזכורות לרע שהתמקם רגוע בתחתית הבטן, ועוברת ממש לידו. אני מתארת לעצמי שעשה כמה דברים במהלך היום, שאשגה אם אמהר לחבר בין שתי תמונות הסטילס שאני רואה [אז, אך גם עכשיו, בעיניי העצומות]: בייגלה שחור-לבן עם עין אחת ירוקה יפהפייה פקוחה, מונח על מצע שחור-לבן כמותו. 

החיים של חתולי החצר הם סודיים. מלאים מחילות בין פרחים ושיחים, נחילים נסתרים למעבר בין גינות בתים שכנים, אוצרות נרקבים אל תוך האדמה, או מתנשאים בגבעות קטנות (בשבילנו) נפלאות (לעיניהם). הכל בתוך אוויר דחוס ועבה של ריחות וחרקים. מאי עכשיו, והכל פורח נהדר כל כך בגינה של אמי. צבעוני ועליז ושופע, ואיכשהו לא מנקר עיניים, צנוע כדרכה. החתולים שלי (אפשר לקרוא להם ככה?), ראול ושוסטר, הם כבר בני בית (חצר) ותיקים. פרקתי אותם פה לפני כמה שנים כשהדרכים הובילו שוב לבית אמי. פתרון זמני כהרגלי, מקומי וחמור פחות מזה של דוביאל, אך גם הוא הסתבר להשתהות. לבי היה כבד על הפתרון המוגבל, החלקי, הלא מוצלח שמצאתי, החושף לסכנות של מגורים בחוץ, אבל הם לבם התגלה טוב עליהם. גילו גן עדן.

הם מרוצים, נדמה לי. הנה אני יודעת לומר עליהם (חיות!) דבר-מה. הם גדלו לתוך מקומם פה. חזרו להיות חיות טרף קטנות, בזעיר אנפין. קשה לדמיינם בין ארבע קירות. כל הגוף אומר עוול. בימים החמים של הקיץ הם מוצאים פינות מחבוא בגינה, ובימי החורף הקשים, זוכים לבית קרטוני זמני בפינות חדר המדרגות שמספק אותם. סידור שאפשר לחיות איתו בשלום בינתיים.  וחתולי, ז"ל, לפני שעלתה לגן אחר, מתקדמת בכמה מסלולים מורגלים שבין החצר ובין הבית, בפסיעות בלתי נשמעות לאוזן העדינה ביותר, ודאי לא מבעד לשאון החיות הזעירות והפריחה והשמש הצורבת, ושקשוק קעריות המים.

אבל חתוליי (אפשר?) אינם ממשים את מלוא זכויותיהם הטריטוריאליות בחצר. אינם מתהלכים כשליטי הממלכה, בתנועות פנתר גאוותניות. כל אחד מהם מצא פינה, או כמה פינות, ודאי לא כולן ידועות לי, שיש בהן מידה מסוימת של נוחות ובית, וריבוא זהירות. שוסטר בחדר המדרגות, ראול על הספה המפוספסת. לעתים נדירות הוא נמצא בסוכת הגפנים, מתחת לשולחן עגול שמקורקע לאדמה עם כמה אדניות כבדות. גגו של הבית פורח ותחתיו אפלה מחביאה מעין. פעם אחת, נדירה (אולי מבשרת?) מצאתיו נח על עלה חסה ענק מתחת לשמש הפתוחה. מתכרבל בחשיפה מלאה. אבל רוב הזמן הוא נחבא, רוב הזמן על חלקה העליון של משענת הספה. משובלל, סופו ואחריתו במעגל סגור ואינסופי של שינה דרוכה. באפלת כיפת הצמחייה הירוקה שהתרקמה עם שנותינו בבית הזה, בתחום אפוף אפלה וקרירות, מוביילי-יתושים דינמיים תלויים בכמה נקודות. כמה מעלות אור, חום ועכירות מתחת למה ששורר שני מטרים ממנו, תחת כיפת השמיים.

שינה דרוכה. איך אפשר להירדם כשלחוצים ככה? ישנים עם עין אחת פקוחה (חה). לפעמים נדמה שהוא מצליח להישמט, להתמסר אל שנת היום באופן מלא, אך בה בעת נראה שהוא מצוי במצב תמידי של אזעקה פעילה, מוכן למנוסה פתאומית. יש בו דואליות כזו, אולי בלתי נמנעת לחתול שחי בחוץ, מתפנק ומתנמנם, אף פעם לא רגוע לגמרי. יותר מזה: תמיד אחוז, דחוס, בטונוס שרירים גבוה כעץ. בובת פרווה קשה. בכל פעם שאני מלטפת אותו (או מנסה), אני נוכחת שוב בקו הדק החמקמק שבין רצון וקבלה של היד המלטפת, ובין בהלה. בין הסכמה להיפרש תחת כף ידי ובין דחייה והנפת הכף המשוננת לחיתוך אכזרי (של ידי, של החוט בינינו, של החבל הדק שידי המלטפת מהלכת עליו). (נכון, הניב החודר לעומק, הנה שוב הוא בא).  

בשלב זה של חיינו ראול ואני מכירים זו בזה, בערבוב של כבוד הדדי וחיבה שמורה. אני יורדת בבוקר אל החצר, מבחינה בו בשנתו על הספה. תנועותיי-רחשיי מקיצים אותו. הוא פוקח אליי את עינו חריץ צר. אני קוראת לעברו בניגון ילדי: ראולי, איי-לאב-יו. הוא רואה אותי, מכיר בי, עוצם את עינו. אני מתרחקת על השביל. בערב אני יורדת במדרגות ומתקרבת אליו. עקרונית אני מנסה להגניב לו ליטוף. מעשית אני לרוב מפחדת ממנו. רוצה ללטף אותו כדי לצאת ידי חובה. באמת רוצה (וצריכה). לא רק המלוטף אלא גם המלטפת לחוצה. לפעמים אני פשוט עומדת בקרבתו. איברים קפוצים קרוב לגזע הגוף, קוראת לו שוב את הניגון, ראולי-איי-לאב-יו, מלטפת קצת במילותיי כי זה מה שאני מצליחה.

לפעמים-לפעמים אני מושיטה יד כצאן לטבח. הוא פוקח אז לרווחה את הרווח הצר. מתרומם מעט על רגליו, מקמר גב, מושך את צווארו וראשו לאחור, מיילל איזו יללה שבורה. הוא רוצה-לא רוצה ליטוף. לא נוח לו (אבל מתי נוח לו?). נדמה לי שאני מבינה. יש תחושה של נוכחות, ומבט כפול, הוא בי ואני בו. אותו מבט שמפלס דרך מבעד לעדשת המצלמה. אותו מבט שהיה לחיותה במודעה שתליתי אחרי הסתלקותה. המבט שחסר לאביתר, במודעה שחרתה לי כל כך. אביתר שפרצופו המבויש-מכמיר לב התרוקן מצבעו (שתת דיו) אל מרצפות הרחוב כל החודשים האחרונים עד שהפך לבן. עבר זמן מאז שאני כאן.

אבל בראול עסקינן. ואולי גם את מבטו של ראול אני מפרשת באופן שגוי? אני חושבת שלא. יש נוכחות. כשאני יוזמת צעד ראשון אני כבר ממשיכה. כמו בלית ברירה. מניחה את היד על חלקו האחורי של ראשו, על העורף. האמה ויתר הזרוע מוחזקות מלאכותית גבוה ורחוק מהישג ציפורניו (אולי זו היתה ציפורן באמת, ולא ניב). הוא לחוץ. אני לחוצה. שנינו לכודים בניסיון שעולה לנו באי נוחות רבה, מתרגלים הנחיות שנתנה לנו מטפלת זוגית עלומה (אמא אדמה?). על כל הברשה קצרה שאני נותנת לפרוותו המבריקה והדחוסה, הוא מגיב ביללה עצבנית קצרה. לפעמים הטקס עובר בלי נפגעים, אבל לרוב אחרי כמה הברשות כאלה, או אם אני משאירה את היד על גופו זמן ממושך מדי, מותנעת בתוכו עצבנות, הוא מתרומם גבוה על רגליו לישיבה נוחה על אחוריו, ומנחית עליי כפה גדולה וחגיגית לשריטה.

זוהי כפה פתאומית, שמתכוונת לפגוע (או לא מסתייגת מאפשרות כזאת). זה לא משחק, כמו עם שוסטר, שלועסת את אמות ידיי או מנסה לנקב את מפרקי אצבעותיי לשעשוע. בתחילה חשבתי שזה בגלל שאני נוגעת לו בטעות באזור רגיש בגב התחתון. אחר כך חשבתי שזה בגלל שהוא מתנתק פתאום ושוכח מי אני (לשוסטר זה קורה, חברה מתוקה של כבוד במועדון פגיעות הראש הקלות, היא נעלמת למשך כמה שבועות עד שאנו מאתרים אותה כמה נשמות פחות – שלנו – בשכונה הסמוכה), אבל אלו לא הסיבות. וראול, גם כשהוא מנחית עליי את השריטה, בכל הזמן הזה, הוא מתבונן בי בעינו הירוקה הנבונה הפקוחה. במבט שלו. מבט שקושר-נקשר. הוא רואה אותי, מכיר אותי, נוכח מולי ומכיר בנוכחותי. הוא שורט אותי כי זאת אני. כי זה הוא. גם אם איני מבינה מה פשר הדבר שהוא מבקש (או לא מסוגל שלא) לומר. איני יודעת אם אני חוטפת מכה כי אני שולחת את היד לליטוף או כי אני מושכת אותה ממנו חזרה. אם זה מכעס על הקרבה היתרה או על העזיבה הצפויה. כך או כך, לרוב זה נגמר בשריטה. אבל את הניקוב אני יותר מבינה.

מה אעשה עכשיו?

באחד המסלולים המוגרלים בימים הממשיכים ונולדים בזה אחר זה, אני שבה ונתקלת בדמותו של אביתר. כמה ימים אחר כך עוד פעם. ועוד פעם אחת. ואחת. פניו הסתומות, מבטו הנבוך המופנה הצידה, כובע הבוקרים הקטן המונח בטיפשות על ראשו, עמידתו הדרוכה – כל אלה מצערים אותי. הוא נראה לא-במקומו, מחוץ לאזור הנוחות שלו. ודאי לא העלה על דעתו שתמונתו תוצג כך לעיני כל. אם היה יודע, אולי היה מרגיש שעולמו החשוב, גם אם קטן ככובע הבוקרים שלראשו, נפרץ. כמו ההרגשה שמתעוררת כשאת נתקלת בתמונה גרועה שלך שתויגה ללא ידיעה בפייסבוק, או כשהטלפון הנייד שלך, שכולל את כל ההתכתבויות הרומנטיות והארוטיות שלך, נגנב, ועתה מונח כפרי בשל בידיו של הגנב. כמה טוב שאיני מצטלמת או מתכתבת בימים אלה, וממילא את הטלפון השארתי בבית (ובכל זאת התקווה הזאת, הבלתי נמנעת, המולידה כמעט-ריצה מדלת הבית אל הטלפון, מיד כשאני נכנסת חזרה הביתה). אבל הרי אביתר אינו כמוני.  

ארקי מושך אותי ברצועה, שאזוז כבר מעמוד החשמל. נפגשנו באביתר בעוד סיבוב. הוא רוצה להמשיך ברחרוחיו הלאה, אבל אני חייבת להמשיך בבירור. החשיפה עצמה בטוח מעט מנוולת, אבל איני יכולה לגזור את דינה ולהניח לה. הדיון הפנימי נמשך. יכול להיות, אני שואלת, שמאורע הצילום עצמו לא היה כזה גרוע מבחינת אביתר?  אולי, למרות הפרצוף הרציני, זה היה ערב נחמד? אבי השמיע מוסיקה טובה, פתח איזו קופסת אוכל רטוב, one thing led to another, אביתר, הביישן בדרך כלל, נכנס לאווירה, אמר: נו, יאללה, שיהיה.

את צוחקת? שואלים אותי ארקי ושוסטר בעיניהם

אני בודקת את כל האפשרויות לפני שאני דנה לחומרה, אני משיבה, וממשיכה להתבונן בשתיקה בפרצופו הנכלם של אביתר. ודאי לא הוא ולא אבי, העלו על דעתם שהעניינים יתגלגלו למצב מצער שכזה, בטח לא בזמנים מאושרים כמו החגיגה הקטנה שארגנו על הספפה.

אך גם זה נתיב ללא מוצא של כבוד לאבי של אביתר. אין בנסיבות הצילום ובחוסר הידיעה על העתיד הנורא בכדי להקל על העליבות והפריצות של החשיפה. ואני חייבת להפסיק להתייחס לאביתר כמו בנאדם. למרות השם. פעם ביכרתי שמות כאלה. חלמתי שתהיה לי חיה (אילנית או חתול, לא משנה) בשם עוזי (ובאמת היה לי גור חתולים שחור בשם זה לאיזה יממה אומללה, עד שהחליט שלא יאה לו שאציל אותו וטיפס דרך שלבי התריסים הגבוהים אל עצמאותו). לרגע וירטואלי קצר נשבתי בקסמיו של כלב נטוש מחוסר אוזניים באתר של "תנו לחיות לחיות" בשם צחי. אבל השמות האלה מבלבלים. מטעים.

אחרי שחיותה הלכה גם אני הדפסתי ותליתי מודעות שלה ברחובות המקיפים את ביתי בשכונה. על הדף רק תמונה ומעט מילים: "חיותה הלכה לאיבוד" ומספר הטלפון שלי. בחרתי בתמונה מכבדת שלה. מודעת לעצמה. חיותה כגורה לא מזערית כבר, סגולת פרווה, ענקית-עיניים, עומדת שקטה מול המצלמה. לא הייתי גונבת פריים שלה בהיסח הדעת, או מציגה אותה בפרטיותה-גיחוכה. בחרתי תמונה בה היא מישירה מבט אל המצלמה. רגע אחד בו נעמדים בקו ישר כוכב הלכת אדם וכוכב חיה ויש שיחה. כשיש עין פקוחה.

זו תחושה ברורה. או שיש או שאין. אני נוכחת במוחלטות של זה בימי הכפר האלה כשאני מגיעה שוב ושוב אל בית החולים כדי לפגוש בתינוק נוסף שנולד לעוד חברה. אני מגיחה עם גופי מעל העריסה, ואו שיש או שאין. או שהוא מיישר אליי מבט, מפלח את החלל עד אליי, ער כולו, ונצלב איתי. או שלא (כלומר עדיין לא). לתינוקות אדם זה לרוב קורה מתישהו. בשלב כזה או אחר, הם עושים את הדרך כדי להעמיד את הצינור החלול והגמיש (והמכביד) של התקשורת שבין שני יצורים (או יותר). רובם סוברים שזה כדאי להם (לא כולם עושים, לא כולם סוברים). חיות לרוב לא עושות את זה. או עושות לפרקים (האם הן יודעות יותר טוב מאיתנו מה כדאי?). חיות מסוימות עושות יותר מאחרות (בתוך אותו המין ובין מין למין). כלבים? נדמה לי שכן, חתולים? לפעמים (יש כאלה שאף פעם לא, ויש כאלה שכמעט תמיד). חרדונים? עם כל הצער שבדבר, כנראה שכמעט ולא. דגים? מי יודע. קופים? כן כן כן, אבל התשובה בגוף השאלה. אבל כאמור לרוב לא. הן מביטות מאיתנו והלאה, או כמעט עלינו, או לידינו. לא ננעלים המבטים. ואולי כשחיותה התבוננה בעדשת המצלמה לכאורה, בעצם עשתה דבר מה אחר לגמרי בעולמה שלה ואני טעיתי לקרוא בה התנהגות אנושית? לקרוא לה אביתר כשהיא בכלל מיאו?  

והתצלום הזה שלוכד ומניח אותן ככה, את אביתר (את חיותה?) עושה להן משהו כנגד הטבע (חה חה). עושה להן מהלך של חטיפת הנשמה (כמו ההרגשה שהייתה לאנשים הראשונים שהצטלמו, שרחוקים מאיתנו היום כל כך, כמין אחר). מהלך של חשיפה ערום ועריה. לצלם חיה מתבוננת ישירות במצלמה, ואז להדפיס ולשכפל ולתלות אותה ברחבי השכונה (עכשיו נזכרתי, ראיתי אביתרים תלויים בכמה נקודות בשכונה, מדוע בכל זאת התייחסתי אל האביתר הזה כ-אביתר? מדוע שבתי לפקוד את עמוד החשמל הזה כמקומו?  בגלל שהיה האביתר הראשון שלי?), האם זה לצלם חיה כדי לנכס אותה, כדי להגיד שהיא שלי, כדי לומר לעולם (ולעצמי): הבנתי אותה? אותן? לצלם זו הדרך הכי פשוטה (וטיפשה).

ומה עם לכתוב?  האם לכתוב על חיות סיפור זה לא כמו לתלות את המודעה הזו על אביתר?

כשחשבתי על האפשרות לפרסם את הטקסט הזה הטרידו אותי דאגות שונות על חשיפת אחרים. עד אז הסיפורים שכתבתי היו בדיונים. מורכבים מחומרי מציאות בסיסיים ביותר, לא קונקרטיים בעליל. קיץ אחד, לפני כמה שנים, כתבתי שלד של טקסט עשוי פרקים פרקים על מפגשים אמיתיים שקרו לי. כשהבנתי שאני רוצה לפרסם אותו התחלתי לשאול את עצמי לגבי מי שנכללו אז בטקסט. האם בני ובנות הזוג שלי ואנשים קרובים-רחוקים אחרים מוסווים מספיק? ומהי הסוואה מספיקה? האם אני עושה עוול בכך שאני לוקחת בעלות על זיכרונות שלהם (או שהם גם שלהם) כשאני כותבת עליהם? פתרתי את הטרדות האלה ביני לביני על-ידי הרחקות והסוואות כאלה ואחרות. על ידי עיבוד ספרותי והמצאות. כל אלה פתרונות לא מוחלטים אולי, אבל כאלה שהרגיעו את רוחי. השתדלתי לזקק את הדברים לעניינים עקרוניים שהעסיקו אותי בזמן הכתיבה, קשורים יותר בחוויה שלי את העולם, ופחות במה שקרה לי עם אדם זה או אחר במציאות. בזמן שעשיתי את ההתאמות הנדרשות, נוכחתי לגלות שממילא רוב התחושות הללו, שעלו ביחס ואל מול ועם אנשים, היו בעצם בעיקר עניינים ביני לביני. גיליתי עד כמה מבטי ולבי היו מופנים בשנים האלה פנימה (אבל זה כבר סיפור לזמן אחר).  

אבל לחיות ידעתי שאני רוצה לקרוא בטקסט בשמן המפורש. בשמות או בכינויים שניתנו להן: החתול הדרוס, הציפור הקטנה בלייפציג, חיותה, ארקי, שוסטר, ראול, הפרחון, הפרה שנשברה, וכמובן – דוביאל (יבדל"א אלה החיים). רציתי להוציא אותן לאור, לספר על חייהן הסודיים והמופלאים, לתת להן את הכבוד, שלא יישכחו (הן, חייהן). לרוב הרגשתי שהדבר עושה עמן חסד, מוצדק ממש (מי אחרת היה יודע על חתולי חוץ ממשפחתי?). בעצם, זה גם מה שאני עושה לאביתר ממש כאן, ממש עכשיו. ואולי בכלל כולן רצו להישאר סודיות? אולי מן הראוי היה לעשות גם להן הרחקות? להעמיד גרסאות מעובדות, ספרותיות, של החיות שאהבתי (ואני עדיין אוהבת) יותר מדי?

האם אתה מסיט את מבטך ממני? שאלתי את אביתר

את רצינית? שאלו שוסטר וארקי בעיניהם

לא לגמרי, השבתי, והמשכתי איתם בסמטה לכיוון הגן בצורת טיפה.

אם לא עושים את המלאכה המגונה, האלימה הזו, של ההוצאה מהסוד אל האור, ומשאירים את החיות לעצמן, מה אפשר לומר עליהן?

עמדתי במרכזה של הטיפה, והרצועה של ארקי השתחררה מידיי. קראתי לו מוכנית והתכופפתי בעודי שקועה בטיסת המחשבות ושחררתי אותו מהרצועה. ממילא צהריים, שקט ואין כמעט איש ברחוב. ממילא הוא כלב צייתן ומדוכא כל כך, שאות אחת שתצא מגרוני תשיב אותו ליד רגליי. ושוסטר, גם ככה היא לא מקשיבה לי אף פעם. שקעתי עם עיניי בירקות הדשא, בשמש שמשחקת על הקרקע, חודרת מבעד לעלוות העצים, קופצת על גבעולי הדשא, מפיקה מהם את הירוק-צהוב הזוהר הזה שמאפיין את הזמן הזה של האביב.  

 יד נעלמה חופרת ליטוף חם בפרווה, אור מרצד על העולם מצד לצד ונשבר בו באלפי חתיכות רחש החיה הזו שזזה בכל בירוקים הלמות תנועת מסילות נסתרות בגזעים צקצוק רשרוש פעפוע המיית הלב שתן קקי על הכל טפיפות רגליים השמש עוד טיול?

אין לי גישה לזה. אני עוצמת את עיניי ופוקחת אותן שוב. זה כואב. אני יכולה רק לנסות, בקהות, בקצות האצבעות הבלתי מעודנות לזה, וזה יוצא רע. אני מביטה הצידה ומטה אל הדשא שוב, מסיטה את מבטי מעדשת המצלמה המדומיינת. אני נבוכה מחוסר יכולתי, כשרוני, לומר עליהן משהו, מבפנים.

ובכל זאת, איני יכולה להפסיק לנסות להבין. את עצמי כנראה לא פחות מאותן. לכתוב כדי לקרב את הקרבה. ביני לבינן, וביני לביני. אבל זה לא מסתכם רק בהתעסקות עצמית, בדין וחשבון פנימיים, אלא  גם במשאלה שקשורה במציאות. בעצם בגלל זה אני כותבת כאן. שהרי מעבר לכולן, וכבודן במקומו מונח (האמינו לי), יש חתול אחד שהוא כאב שאני מבקשת לפתור. עבר שאני מבקשת להושיב על ההווה שלי. שהוא לא רק ניסוח פואטי, שהוא גם בשר ועצמות (הרבה בשר). חתול שהוא מוחשי מאד (גם אם לא ניתן ללפיתה כרגע בכפות הידיים בשנת חמש אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בכפר סבא, על הארץ שהיא כוכב). אולי אתקשר לב' לשאול לשלומו של דוביאל. מאז הסבלט ההוא, הרחוק, האבוד, בקיץ הקודם, לא שמעתי ממנו.  

מה אעשה עכשיו?

אנחנו ממשיכים בטיולים שלנו. אני נותנת לארקי, החרישי באופן שמחמיץ את הלב, להוביל. הוא אינו בטוח לאן הוא רוצה ללכת, אפו מכשיל ומבלבל את רגליו. שוסטר תופסת פיקוד, מובילה אותנו, במתכוון או שלא במתכוון, אחריה, בניסיוננו למנוע אסון קטן כזה או אחר שהיא עתידה לחולל. אני איני מושכת בחוטים (ברצועה), אם נתקל באביתר, אחשוב עליו שוב. כי המחשבה רק מתלפפת ונפרשת, מתלפפת ונפרשת שוב, אינה מותרת. כמו הרצועה המסתבכת סביב רגליו של ארקי, המסתבך סביב רגליי. לאן הולכים? אני שואלת אותם

אנחנו מגיעים אל השער ואל שלוש המדרגות ואל החצר. ראול נועץ בנו בעצבנות קלה את עינו הירוקה האחת ממקומו על ספת הפסים. שני חתולים מהמעגלים הרחוקים של "המוסך", של היקפי החצר, משחקים על גבם בשמש החמימה בקצה השביל. הכל שקט כל כך, נינוח. אולי אשכנע את אמי להביא לכאן את דוביאל. אני פה כבר כמה חודשים, לעת עתה איני הולכת לשום מקום. כשהגעתי, אמי אישרה מכסה של שני חתולים (בנוסף לחתולי, היום זכרה לברכה). אבל היא רואה את מצבי, מה זה עוד חתול אחד, אולי תסכים. בערב אדבר איתה.

בהתוודעות פנים הבאה עם אביתר אני חושבת על זה שאינו בתמונה. אבי. אותו חבר אנושי של אביתר, אוהב חיות-יותר-מדי מובהק. על אביתר אולי איני יכולה לומר דבר מה של אמת. מבעד לתצלום המאניש אותו, מבעד לאהבת החיות הפרובלמאטית שלי, אבל על חברו אני יכולה גם יכולה. בדידותו ומוזרותו זועקת אליי מכל תו ותו במודעה הזו. אני יכולה כמעט להישבע שהוא חי לבד, שאביתר הוא כל עולמו, שנשבר. קשה לבסס את התחושה. היא נולדת מהצטברות של סימנים שונים שקשה להפרידם בחזרה. התמונה עצמה היא עדות לרגע של שמחה של אבי (ואולי גם של אביתר), של מסיבת-יחד. ההתבוננות בה, בהקשר ההיעלמות, מנקבת את התמונה ומן החור ניגר הצער החוצה. ההתבוננות יוצרת תמונה חדשה, עגומה וקודרת, של בדידות, המונחת על התמונה הטיפשית של אביתר. כעסתי קצת עדיין על חברו של אביתר, שהאניש אותו ככה, שתלה את תמונתו עירום ועריה. כעסתי יותר שנקשר אליו כל כך, שסיכן עצמו בלהישאר לבד.

אני שולחת הודעה לב':

05 במרץ 2018

היי, אני ממש מצטערת שנעלמתי. יש מצב שאוכל לקחת את דוביאל לבית של אמי בקרוב. אעדכן.

ב' עונה כמה שעות אחר כך:

מייקל ג'קסון נעלם לפני שבוע. אני בספק אם הוא בין החיים.

שוב ושוב אנחנו נתקלים בפני אביתר על עמוד החשמל. פניו הדוהות עם הזמן, עם קרני השמש, עם הרוח. אנו חולפים ואני מתמהמהת, עוברים ואני נעמדת מולו. אנחנו מדברים – אני והוא – על הנעדרים שלנו. עליה, עליו. אביתר עצמו נעדר, אני שואלת אותו אולי הוא יודע משהו, משם, מארץ הנעדרים, כי אני לא שומעת משניהם מילה. שכנה מבוגרת שחולפת על פני אומרת: כל עוד הוא לא עונה לך בחזרה, זה בסדר. היא צוחקת. ארקי ושוסטר מושכים אותי ברצועה. חשבתי להתקשר לאבי (זה קיצור של אביתר?) ולומר לו: אני יודעת איפה החתול שלך. (פה על עמוד החשמל). אלא שהוא לא באמת שם (אני יודעת??). הפתקים הקטנים המיושנים עם מספר הטלפון הולכים ומתמעטים. כשיחזור לרדת גשם (באיזה חודש אנחנו עכשיו? כבר נגמרה שנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה או שהיא נתקעה?) והלך עליהם. הלך על אבי למצוא את חתולו. וממילא ככל שהזמן עובר הסיכוי של אביתר לחזור הביתה לספפה הופך קלוש. זאת אומרת, אם הוא בכלל רוצה. ארקי מושך ברצועה. שוסטר מסמנת שמיניות עצבניות בין רגליי ומייללת. בסדר, אני באה. אני מקנאת באביתר, כלומר באבי, שתלה את המודעה הזו מתוך תקווה. על חיותה סתם תליתי, מתוך הרגל. תקווה לא הייתה לי. נוכחותה נחסרה ממני. גם עכשיו אין לי. ולאבי יש תקווה. נואשת אולי, בודדה, עלובה, אבל מלאת כוונה. של מי שיודע כמה הוא הולך להפסיד. אני מקווה שבביתו הקטן, מוזנח הרהיטים, השקט מדי, על הספפה, הוא אינו מסתכל בתמונות של אביתר יותר מדי. למה זה טוב. אני מנסה להימנע. אולי דווקא קיבל משהו מהמודעה הזו, רגע אחרון של אהבה מישירת-מבט, של חיבוק נשלח, גם אם מרחוק, של החיה שלו. ומעבר לכך, יש לי תמיד פינה חמה מאד בלב לאלה שמסרבים להרפות. גם אני הייתי רוצה לתלות, שתי מודעות, אבל אין לי איפה, הם נעלמו בערים רחוקות ממני. אני תולה על לוח לבי.

(טריגר תקיפה מינית)

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. עבודה אחרונה לתואר שפעם היה נראה לי כמו העתיד והיום מנותק ממני לגמרי, היא המחויבות היחידה שיש לי (וגם אותה אני מאיימת לפרק, שהרי איש לא מחכה לה בעצם). אני מצרפת אות לאות, מילה למילה, קוראת וכותבת בקושי. כושר הריכוז שלי דל. תודעתי אוזלת באופן פתאומי. נופלת אל בורות ריקים של עצבות שטוחה ודחוסה, מותקפת בפזמונים חוזרים המורכבים מתשובותיה הלקוניות של ד' לתחינותיי להבין ("אין לי תשובות". "המרחק הזה הכרחי". "תניחי לי לעבור את זה לבד"); משדרת בתגובה שאלות חדשות שאיני מעזה לשלוח ("מתי יהיו לך?", "מתי יבוטל המרחק?", ובעיקר ומתחת ומעל הכל: "אז זה אומר שנפרדנו?" ו"מה אעשה עכשיו"?). אם יש רווח כלשהו מהזמן הזה, הוא מעברו.

שרירי שכלי ולבי מדולדלים. בכדי שאוכל לעמוד במשימת הכתיבה לפחות באופן הבסיסי ביותר, אני קובעת פרקי זמן קצרים לעבודה. בין לבין אני רואה פרק נוסף בסדרה זו או אחרת. תיבת המייל שלי כמו עיר נטושה, תלתלי אבק חוצים אותה לעתים נדירות, אימייל הנקרה בדרך, לרוב לא אישי. הוואטסאפ שלי דומם, מהיעדר התכתבויות או מפעילות בקבוצות בלתי-אישיות מושתקות, לא נספרות. שיחות טלפון איש לא עושה היום, אני מעולם לא אהבתי.

המרחק הזה הכרחי

אחת לכמה ימים, אחת מחברותיי האמהות הטריות לוקחת אותי תחת חסותה לכמה שעות, של כרכור מסביב לעולל הרך, שטיפת כלים, השתרעות על הספה (לעתים נדירות, כזכייה בפרס, מול הטלוויזיה). אני מנסה להתאמן כמה שאפשר על נהיגה במכונית. מבקשת מאמי שליחויות קטנות (להחזיר חברה אורחת לביתה, לאסוף חבילה מסניף דואר מרוחק, למלא דלק). הנהיגה, ששנים רבות כל כך פחדתי ממנה, הפכה למטרה יחידה בימים אלה, שכן עצמאות היא עיקר ההבטחה שאני יכולה לקיים לעצמי בעצמי, וכן משום שהיא מספקת אשליה של התקדמות, תנועה. כשהאוטו אצל אמי, אני מסתפקת בטיולים בשכונה. תנועה בזעיר-אנפין. לכאורה תנועה.

תניחי לי לעבור את זה לבד

באחת מירידות הצהריים, אני נתקלת בתמונתו של אביתר. אני יורדת במדרגות עם ארקי, פונה בשביל הכניסה שמאלה (אחת מבין שתי האפשרויות הקיימות) והולכת על מסלול הלבנים האדומות אל השער הירוק, בתוך הגינה שאמי שתלה, ומטפלת בה בדרך המשלבת חינוך ופרא. בקצה המסלול, במרום שלוש המדרגות הקטנות, שוסטר מחכה לנו. אני מדלגת מעליה, ארקי הגמלוני מסתבך ברצועה מאחוריי. מסביבנו שוסטר מקפצת. על ספת הזברה שמתחת לעץ הדקל הגבוה, ראול שוכב ומתבונן בנו בעינו האחת. פרוותו שחורה-לבנה מבריקה. גודלו הפיזי מפואר כברדלס, גודלו הנפשי רדוף כקיפוד.

מתי יבוטל המרחק

המדרגות והשער הם לרוב הנקודה בה מתגלה אם שוסטר מצטרפת אלינו לטיול או לא, וכן השלב שבו אני צריכה להחליט אם אני רוצה לנסות להתחמק ממנה או לא (בהמשך הסמטה, למטה לכיוון המכולת או למעלה לכיוון סמטת גני הילדים, מתגלה אם הבריחה ממנה הצליחה או לא, ובעצם, מכיוון שאי אפשר באמת להתחמק ממנה, אם רצתה באמת לבוא איתנו או סתם עלתה את שלוש המדרגות כדי להמשיך ולהביט בנו בעוד אני סוגרת את השער על אפה הפחוס).

השער הוא גם המקום בו לפני עשרים ואחת שנה, כשהייתי בת שתיים-עשרה, תקף אותי אדם זר בטענה שהוא מוכר מעילים. הוא קפץ עם חליפת הספורט הטורקיז שלו מעל חומת האבן הנמוכה שסימנה את גבול בניין השיכון שלנו, מעל שלוש המדרגות, ונצמד לגופי. השעה הייתה שש בערך. חושך מוקדם של חורף. הטורקיז שלו נצץ בחשיכה, והוא פתח את הריצרץ' של מעילי הורוד. ברחתי ממנו אל חדר המדרגות החשוך, וממנו אל אבי שבדיוק בא לבקר אותנו, ויצא אחריו בריצה. משם נמשכו כמה חודשים של עדויות חוזרות על עצמן עם שוטרים שונים וזימונים למסדרי זיהוי שלא קרו לבסוף. כמה שנים אחר כך, ברחוב הסמוך, שאל אותי גבר מה השעה. הרמתי את ראשי וראיתי אותו, אבל הוא לא זיהה אותי. השיער שלי כבר היה קצר ומחומצן, והרכבתי עדשות מגע. אמרתי לו "ארבע עשרים וחמש" והוא המשיך הלאה. לא ידעתי מה לעשות. במשך שנים אחר כך, שנות החטיבה והתיכון, פחדתי לחזור לבדי אחרי רדת החשיכה ממרכז העיר, משום שהיה חשוך וצליל עקביי הדהד ברחובות רובע הפרחים, בלבדיות כזו. כעדות ויזואלית יחידה לאירוע קיימים הגדר והשער שבנתה אמי כמה ימים לאחר מכן. אלו חלק מהמחירים לטיול ברובע הילדות והנעורים. במטוטלת שבין הקסם להתפכחות.

האם גם היא פחדה מצליל עקבותיה כשהסתובבה בלילות לבדה בתקופה האחרונה, ועוד בדרום העיר?  האם היא ממשיכה להסתובב גם עכשיו, כשאין אף אחת להימנע ממנה? בשלב מסוים הפסיקה לחזור הביתה. לילה ועוד לילה הסתובבה ברחובות וסירבה לחזור. "איפה את?" אני שולחת לך אחרי חצות, היא לא עונה. "למה את לא חוזרת?". "תגידי רק שאת בסדר". לא עונה. ובסוף, לקראת שלוש, או אם מכריעה אותי קודם העייפות: "אני הולכת לישון. השארתי את הדלת לא נעולה". רק באמצע היום למחרת, שמש באמצע השמיים חסרת דאגות, מערפלת את חרדת האתמול, מתקבלת הודעה: "בסוף ישנתי אצל —" או: "לא יכולתי לחזור אתמול. תאמיני לי שעדיף ככה". ואני חושבת: מה קרה? איך את מרגישה? את בסדר? אבל לא כותבת דבר. האם באמת ישנה אצלה? אולי הייתה אצל מישהי אחרת? האם פחדה כשהסתובבה לבדה? מה אעשה עכשיו?

הפעם הזו עלינו ארקי, שוסטר ואני במעלה הסמטה עד סופה, שער גן ילדים, ואז פנינו ימינה, הפניה היחידה האפשרית, לסמטה נוספת ההולכת לאורך גן זה וגן ילדים נוסף. בקצה הסמטה פנינו שמאלה, אז חצינו את הכביש בזהירות (בשל שוסטר הלא צפויה, שבאה תמיד כמה פעימות לב או החסרתן אחרינו, אבל טפו טפו טפו נוהגת בזהירות), אל עבר גינה קטנה בצורת טיפה שבה השניים נוהגים לעשות צרכיהם, ונקודה שבה, לרוב, שוסטר משתהה, עד שאנחנו חוזרים לקחת אותה אחרי שסיימנו לעשות טיול יותר נינוח בלעדיה. את המקטע הבא של הטיול הספציפי איני זוכרת, שכן המסלול נהלך כל כך הרבה פעמים באותם ימים. סביר שהשארנו את שוסטר בגינה, הקפנו את הבלוק הסמוך, וחזרנו מהצד השני לאסוף אותה. חצינו את הכביש חזרה, שוסטר אחרינו באימה ובהצלחה, והתחלנו לחזור הביתה.

חזרנו אל הסמטה ממנה באנו, הפעם עושים את כיוונה ההפוך, מימין לנו גדרות גני הילדים. על שלבי הגדר של הגן הראשון (מכיוון זה) תלוי מבנה יצירתי שהכינו הילדים, מורכב מחלקי בקבוקי פלסטיק שנקשרו בחוטים צבעוניים.

מתי יבוטל המרחק

לאורך צדה השני של הסמטה, גדר אבן נמוכה ומעליה מתרוממת צמחיה המסוככת על מתחם המקיף בניין מגורים ראשון, ובהמשך כניסה אל בניין תאום, החולק איתו את המתחם הסגור, והמשך גדר האבן הנמוכה והצמחייה. שני צדי הסמטה, הן גדרות גני הילדים הן גדר מתחם המגורים, מייצרים הפרדה ברורה ומבוצרת מהרחוב. מבנים של אהבת בטון וגודל, הישמרות מעין חיצונית, זהירות מזרים. בקצה המדרגות של הכניסה לגן הראשון, שער ברזל נעול ועליו שלט בצבעי אדום ולבן : 'להסתכל למצלמה כשמצלצלים!'. לפעמים השכונה מתהפכת.

בערך באמצע הדרך ישנו לוח מודעות עליו מודבקות כרזות של הצגות ילדים וחוגים באזור לצד מודעות פשוטות, בכתב יד או בדפוס בסיסי במחשב, של אנשים – מבוגרים או צעירים מדי – המציעים עצמם כבייביסיטר או דוגווקר.

אני מורידה מבטי אל הרצפה, להצטרף אל שדה ראייתם של בני לוויתי: החתולה והכלב. רצפת הסמטה מרצפות גדולות, בגוון לבן דהוי, מחוספסות. מתחת ללוח המודעות של הגנים, עשרים סנטימטר אולי מתחת פני ארקי וקצת מעל פני שוסטר, יש תלולית חול שמקורה לא ידוע, אולי שארית מהשיפוץ שערכו בגן השני במהלך הקיץ. קצת אחריה לכיוון הבית בוקע פתאום אופקית מהקיר ענף לא דקיק של עץ, וממנו יוצאים ומתפצלים ענפים נוספים ועליהם עלים ירוקים היוצרים יחד מעין סככה ליצורים קטנים שחייהם קרובים לקרקע. התלולית וסככת הענפים הם מוקדי עניין קבועים לארקי ולשוסטר (גם להם, כמו לי, היתפסויות כאלה, אבל שונות). הם נתקעים ומרחרחים ומסתובבים על מקומם שם.

סמוך לתלולית עמוד חשמל עבה וגדול. בהליכה הזו, בעוד ארקי ושוסטר מתחתיי בענייניהם, מודעה שמודבקת על העמוד שובה את תשומת לבי. על נייר A4, בהדפסה ביתית צבעונית, נראה תצלום של חתול ותחתיו כיתוב שחור על גבי לבן. התצלום הוא שמושך את עיני. וכשאני אומרת מושך, אני מתכוונת באופן מיוחד, יותר מהמבט שאני ממילא נותנת בכל דבר שנמצא בהישג-עין. וודאי במסלולים החוזרים על עצמם ברובע הזה, למדתי לעומק כל שריד מודעה דהוי, פחית שבוקע ממנה ציץ צמח, וצבע מתקלף מעמודי הרחוב. אבל יש את הדבר השובה את העין, המנקב, שחודר את הסריקה השיטתית, האובססיבית, אחרי כל גירוי לעין, כל פריט מידע, כל דבר חדש שאפשר להידבק אליו או להפנים אותו. על מנת שאוכל להיתפס במשהו, להינצל.

אז זה אומר שנפרדנו?

אין בתמונה הרבה פרטים. רוב רובה חתול. יושב על מיטת יחיד, אולי ספפה, ניצב גבוה על ישבנו ורגליו (לא משתרע או שוכב). על ראשו מונח כובע בוקרים קטן ממידתו. הוא מתבונן הצדה, אבל כמו נראה שהוא מודע למצלמה. פרצופו רציני ולא נינוח, מבויש אולי. מתחת לתמונה כתוב:

"אביתר הוא חתול ביישן שאוהב להיות בבית. הוא נעלם לפני כמה ימים ובטח לא מוצא את הדרך הביתה. הוא לבן עם כתמים שחורים ועיניים ירוקות בהירות. יש לו כתם שחור כמו של פרה על הגב בחיבור לזנב. הוא מאד חסר לי"

מתחת לכיתוב, שורה של פתקיות אולד-סקול, מוכנות לתלישה עם השם "אבי" ומספר טלפון.

התמונה מפריעה לי וצובטת את לבי. מעוררת בי אי נחת. אך איני יודעת להגיד למה.

אז מה אעשה עכשיו

אני מגוונת את המסלולים בימים הבאים. אומרת לשוסטר וארקי בקול שאני מכינה להם הפתעה, שיהיה להם קצת מעניין. בעצם, אני חייבת לשמור לעצמי על האפשרות למציאות-עין חדשות, מבקשת לשמור על טריות חושיי. הליכה ועוד הליכה. קישוש מילה למילה בדרך אל עבודה חסרת תוחלת. עוד פרק. עוד הליכה. לא מתקדמת.

כשאני חוזרת מעוד אחד מהטיולים ברובע הפרחים אל בית אמי, אני שבה אל המחשב. אימייל אחד, אורח נדיר, נח בתיבת המייל שלי:

"מצטערת על איך שדיברתי.

כואב לי עלינו, אבל ככה זה

אני צריכה את הלבד".

אז זה אומר שנפרדנו?