כשהייתי בסוף בית הספר היסודי עברנו שוב לגור במקום חדש. מבית הספר חזרה הביתה הייתה לי הליכה בת שתיים-עשרה דקות, רובה בקו ישר, לאורך רחוב אחד. בסופו פניתי לסמטה קטנה וצפופת-שיח, שבאמצעה שלוש מדרגות בטון קטנות שירדו אל החצר, וממנו אל הבית. בדרך הקצרה הזו הרגליים שלי בטייץ הצבעוני הארוך ובמכנסי הג'ינס הקצרים מעל, הובילו עיוורות, העיניים שלי, במשקפיים העגולים האדומים התרוצצו על המדרכה, והידיים שלי נפרשו לצדדים, מגששות-ממוללות כל מה שנקרה בדרכן. נאחזתי בעיניי במרצפות עיר אפורות ממוצעות, נחרצתי אל תוך קווים חוצים, מפרקי-דרך ותעלות בין חומרים שונים, ליוויתי חרקים זעירים, נתקעתי על עטיפות ושאריות ציוויליזציה. בזמן הזה הידיים שלי פגשו עלים, ריחפו מעל חומות אבן ושיח, משכו איתן ענפים דקים נוטים להישבר, פרחים קמלים. מדי פעם התכופפתי ללטף חתול או לאסוף אבן. כשהגעתי אל הסמטה ידיי היו מלאות כל-טוב מההליכה, וכשירדתי את שלוש המדרגות בקושי שמרתי על שיווי המשקל עם כל הטנא שבידיי. אבל לא יכולתי לשחרר. לא יכולתי להשאיר אף מקל, או אבן, או עלה, פן יעלבו. הנחתי את הממצאים שליקטתי בחדרי הקטן, עד שהתמלא ערמות-ערמות. הבובות-חברות שעל מיטתי, הארנבת עם השמלה בצבע טורקיז שבקושי כיסתה על ישבנה הגדול, הארנב הלבן המסומרטט שגופו רוקן מחציתו באופן מסתורי (ללא חורים נראים לעין) מצמר גפן, והקוף המשובץ המעומלן – דגלי – של אחי, אורח לרגע במסיבה שארגנו כל אלה בשעות שהייתי בבית ספר, התבוננו בי בעיניים נוקבות מהמיטה: מה הבאת הפעם? אחת לזמן מה התבקשתי לעשות סדר בחדר, אבל לא יכולתי לזרוק את כל אלה שאספתי. הנחתי אותם בביתם החדש בחצר. שם התמזגו בקלות בין יתר ענפים יבשים ופרחים שנשרו, שאיש משום מה לא טרח לאסוף אל חיקו (עדיין). בדרך מהחדר אל החצר, מהבית אל העולם, התבוננו בי מכיוונים שונים, חבויים או גלויים, זוגות-זוגות עיניים של ידידים נוספים. אלה שכבר ידעתי על קיומם ואלה שטרם התגלו לי: כלבה, כמה חתולים, לטאות שונות, קיפודים, יונים. הם הביטו בסקרנות מעוקמת-אף: מי הדיירים החדשים? תכירו, מר מקל! אמרתי, והנחתי עוד מר מקל חביב אל דירתו החדשה באדמה.

היום אני בת שלושים ושלוש, כמעט ארבע. לפני כמה שנים חזרתי לעשות את הדרך הקצרה הזו, לאורך רחוב אחד, בנסיבות חדשות (המלתחה נותרה דומה אם לא זהה). בין לבין: שנות האנשים, הכתיבה והסערה, והשברים, שמעכירות את הפסטורליה והמתיקות. גם של אז, ודאי של עכשיו. אני ממשיכה להביט בעיקר לרצפה בעודי הולכת, להשתהות בידיי על מרקמי עצים וגדרות אבן, להתחקות אחר מסלולי חרדונים או חלזונות, ולהתכופף לפטפט עם חתולים כשהם נקרים בדרכי. אבל במקום לקחת את כולם איתי, אני מביטה בהם, ממוללת אותם, ומיטיבה את מיקומם. אם צריך, אני מביאה אותם לקבורה נכונה. כשאני חוזרת הביתה, אני אומרת שלום לכל אלה שמונחים על מיטת הילדות שלי. פרט לארנבת-ישבן, הארנב המרוקן, ודגלי הקוף המשובץ, נוספו במרוצת השנים עוד חברים וקרובים רבים. הם לא מזדקנים כמעט, האל עושה חסד עם בובות הפרווה. אני בודקת מה עוללו בזמן שהייתי בעולם בחוץ, מחייכת אליהם, ומשתדלת לא לדבר איתם באריכות רבה מדי, שמא אשכח את שפת בני האדם. כשאני יוצאת לגור בחוץ לתקופה, אני משאירה אותם שם. עם השנים אספתי לא רק מקלות ואבנים, בובות פרוותניות, אלא גם ריבוא חתולים, חצי כלב, ואירחתי כמה קיפודים, גוזלי יונה ועורב, וחרדונים (וגם כמה אנשים). את כולם אני משאירה כשאני עוזבת, אולי אשוב. במקום לקחת אותם איתי אני אומרת להם שלום, ורושמת אותם אצלי. הם הולכים ומתרבים עם הימים, ולשמור אותם על הלב ועל הדף יותר חסכוני.

אני כותבת הרבה שנים. זמן לא רב אחרי שהתחלתי לראות, למולל ולמלל. הסיפורים שלי תמיד נכתבו בדל"ת אמות, עם גיחות קצרות לכמה חברים-קוראים, ולכמה מעגלי-קריאה רחבים יותר. יש לי קובץ סיפורים מוכן יחסית על המדף במחשב, ועוד כמה נובלות ורומנים בעבודה. בינתיים, העולם שבחוץ רוקד איתי ריקוד איטי יותר משהייתי רוצה. אני כותבת כאן כדי לפתוח את כפות הידיים בעצמי, מבלי להמתין עוד. הבלוג הזה מוקדש לכל החפצים והחיות וגם האנשים, החיים והמתים, שמוללתי בדרכי. יהיו בו מדורים קבועים בהמשך, אבל כדבר ראשון, יופיע בו אחת לשבוע טקסט בהמשכים שעניינו חיות (ואנשים) שאהבתי אולי יותר מדי. זהו פרויקט חצי-בדיוני שאני כותבת בשנים האחרונות. בסיסו כתוב, אבל הוא פתוח לאלתור ולתנועה. אשכתב ואכתוב אותו מדי שבוע, תוך כדי הליכה. אשמח מאד אם תקראו ואם תפרשו ידיים חזרה.

חשבתי בתחילה לקרוא לבלוג 'חי צומח דומם', משחק שאהבתי בילדותי, בגלל שהניח על מישור אחד של חשיבות, זה לצד זה, אמסטרדם ואלפקה, קלמנטינה וקומקום, שמעון ושמאי, אף שהיה בו משהו בלתי אישי מדי לטעמי (באיזה שמעון מדובר? ומה שלומה של אותה אלפקה?). אם הייתי ממציאה גרסה פרטית משלי למשחק היו קוראים לה: אבנים מקלות בובות פרווה חפצים חיות אנשים … בכל אחת מהקטגוריות הייתי רושמת אחד או אחת ספציפית כזו שפגשתי .

נועם, קיץ 2019