בדיעבד, היממה שבה הומרתי מחולה-גבולית לממש-חולה חצצה בין שתי תקופות מחלה: הראשונה, דרמטית וקצרה, של צמרמורות וכאבי גב רציניים זכורים לרע, והשנייה, מונוטונית, מתמשכת, מתנהגת כמו שפעת קשה. וחולשה.

מיום רביעי, התחלתי לקום כל בוקר אל אותו היום, ולגמוע אותו בכל פעם מחדש. מנוזלת, עם גודש באוזניים, כאבי שרירים בכל הגוף, ובלי כוח. התקדמתי ככה, איני יודעת לאן הזמן הלך. בהיתי בחלל, האזנתי להודעות קוליות מחברים, קראתי כמה עמודים מ"שימי ראש", קובץ הסיפורים של נעמה צאל זכרה לברכה שיצא אחרי מותה. מה עוד עשיתי? בהיתי, הלכתי לאסוף את הארוחה שאמא שלי הכינה והשאירה לי בקצה המדרגות, האזנתי להודעות קוליות של חברים שלי, קראתי עוד כמה שורות. לא הצלחתי להגיע לאמצע פרק של אף סדרה. נגמר עוד יום, ועוד כזה התחיל. אותה נזלת, אותו כאב שרירים, אותו אין-כוח. בסוף כל יום, שאיכשהו עבר, הבטתי אחורה ואספתי את הרגעים שמחוץ למיטה: איסוף הארוחה שאמא שלי הכינה והשאירה לי בקצה המדרגות, הליכה לשירותים בחדר הסמוך וחזרה, הבאת מטען למחשב או לטלפון כשלא הצלחתי להגיע אליו, חרף רצוני, בשליחת יד. לא יותר מדקה וחצי-שתיים לאורך כל היום, במצטבר.

אפילו לא ניהלתי עם עצמי משא ומתן לעשות משהו רציני מזה, לא ניסיתי לבחון את יכולתי, למתוח את הגבולות: לחכות בעמידה לארוחה שאמא שלי הכינה, להתקלח. דקה וחצי-שתיים מחוץ למיטה, כמה עיסוקים כהים בתוכה, והזמן איכשהו עבר. סייעו לי החושים, מכורסמים קצת, נגוסים, כמו חוש הטעם והריח, שלא איבדתי לגמרי אבל בוודאות לא היו בשיא כוחם. כך גם התודעה: מעט רפה, או עמומה, מחופת-ראש. כנראה שרק ככה אפשר להעביר ימים שלמים בלי לעשות דבר, ואולי זו גם דרך לחסוך באנרגיה. כמו כשאין כמעט בטרייה והטלפון מוותר על כל מיני יישומים לא לגמרי הכרחיים.

ובעוד אני שוכבת חצי-ערה במיטה, הניעה הבירוקרטיה הרפואית כמה מחבריי ומכריי ונחשפיי האחרים, על פני הלוח. לבדיקה, ואחריה לבידוד, להמתנה לתוצאות. זו הייתה הטלנובלה היומית שלי, הסדרה היחידה שהצלחתי לעקוב אחריה. הטוויסטים הצפויים בעלילה – אני הורסת את חייהם של הגיבורים. הופעות אורח: מבוכתי ואשמתי.

שבעה-עשר איש נשלחו בעקבות חשיפה אליי לבדיקה. קראתי כמה עמודים בספר, ישנתי שלוש שעות, אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת. ראשונות הגיעו התוצאות מהמרכז הרפואי שבו אני מועסקת: שני קולגות, והממונה עליי – שליליים. הם יישארו בבידוד עד תחילת שבוע הבא, הם מדווחים לי בהודעות טקסט וקול, הם רגועים ומרוצים, אני צריכה להתרכז בהחלמה. אני קמה לאותו היום, מגיעה עד לשעות הצהריים בגלילת האינסטגרם, איך זה יכול להיות, כשהיישום מוגבל אצלי רק לרבע שעה. כל הדיירים בהוסטל שבו אני עובדת, לאנשים על הרצף האוטיסטי, והמדריכה שהחליפה אותי במשמרת האחרונה – שליליים. הם פטורים מבידוד בגלל הקלות למוסדות תחת משרד הרווחה, וחוזרים לשגרת חייהם. אני מכינה לי בקבוק חם, עוד פעילות מרשימה שאני עסוקה בה בימים אלה, חוזרת אל המיטה, מתחילה איזו סדרה, לא מגיעה אל אמצעה, גם אחת החברות הטובות שלי, מארוחת הערב הממושכת, שלילית. היא צריכה להישאר עד שבוע הבא בבידוד. אני מתעוררת לעוד יום, נשארו בגמר שלושה: אמא שלי, חבר שלי, והבת שלו. אני יוצאת מהמיטה לאסוף ארוחה, מקשיבה להודעות קוליות, מסיימת סיפור בקובץ של נעמה צאל, עוד יום עובר, אותו יום כלומר. אני מסתברת להיות חולה מנומסת, כולם שליליים. איש מסביבי לא נדבק, איש מסביבי לא התגלה כחולה. אולי לא רק חולה מנומסת, אולי גם חולה ללא-רבב. הסדרה הסתיימה בלי תפניות עלילה זולות, עכשיו נשארה רק החולשה.

כשהקורונה עשתה את צעדיה הראשונים בארץ, התמוגגתי מסיפורי החולים שהתחילו להפציע. אחת לכמה ימים, הופיעו סיפורים על חולים בודדים, תופעת יחידים שעדיין אפשר לעקוב אחריה. הסיפורים המיניאטוריים האלה הגניבו אותי, הסעירו לי את המחשבה. ספרות מזמנים אחרים שמשקפת תודעה קהילתית אחרת, כמו בימיו הראשונים של העיתון המופץ לרבים, או בתחילתו של הרומאן. אז זו הייתה תודעה שהחלה להתרחב בדמיון, מכפר לכפר גדול יותר. עתה, זו הייתה תודעה שהלכה והצטמצמה: כמו לחזור לחיות בשכונת הילדות שכולם מכירים בה את כולם, או בקיבוץ. עקבתי בשקיקה אחרי הסיפורים היומיומיים, חסרי השיאים, של חולה מספר 16, או חולה מספר 84. עניין אותי מאד לדעת מה עשו בכל צעד ושעל לפני שנמצאו חיוביים. לאיזה סופר הלכו, האם הם שומרים על שגרת כושר, ומה גודל המפה הפרטית, שהם גומעים ביומיום. הזדהיתי עם אלה שביקרו בקופת חולים כמה ימים קודם, או שהלכו למוקד לרפואה דחופה באמצע הלילה. הזדהיתי, אבל הם לא עוררו יותר מדי את סקרנותי. יכולתי לשחזר בנקל מ"10:00-11:00: קופת חולים כללית, רח' שפירנצק", כיצד התחילו להרגיש לא טוב ומיד עשו את הצעדים הזהירים הברורים. כרוניקה של גילוי ידוע מראש. נהיתי יותר אחרי אלה שסדר יומם היה בריא לחלוטין עד הרגע האחרון ממש (עד שהם הולכים לבדיקה עצמה, שבה מגלים וכבר לא מופיעה בלו"ז החולים המפורסם, כדי לשמור על שוליים אסתטיים. וכמובן שלא מכניסים ללו"ז את החקירה האפידמיולוגית עצמה, כמו שבזום אי אפשר לעשות שיתוף מסך של הזום עצמו, כי זה היה מוביל לmise-en-abyme שדופק את השכל והתוכנה). החולים המסקרנים הלכו לשיעורי פילאטיס, ולחנויות צעצועים, ישבו בבתי קפה (כשעוד היו), כאילו אין קורונה בגופם כלל. זכורה לי במיוחד חולה אחת, לצערי איני זוכרת את מספרה, שבבוקר האחרון לפני מחלתה עוד הספיקה פעמיים לפלדנקרייז. נמרצת.

אנה ממשרד הבריאות ואני שוחחנו בטלפון שעה ארוכה. הלכנו רוורס, מהרגע שהופיעו התסמינים (שבת בלילה, מאוחר, כשהתחלתי לקדוח), אל פנים השבוע הקודם. לא ידעתי כמה ימים אנחנו הולכות, אבל הלכתי איתה, ובעיקר – הלכנו שתינו עם המחשב (היא כל הזמן אמרה: "בואי נראה כמה אחורה הוא לוקח אותנו", הפכה אותו למחשב-נחייה). כתחקירנית וכחובבת דיוק, הענקתי לה את מלוא תשומת הלב שלי, מה גם שממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. בסוף השיחה היא אמרה: "תשמעי, אני חייבת להגיד שבחיים לא נתקלתי בדבר כזה, זה השחזור הכי מרשים ששמעתי. שאפו, אין לי מושג איך את עושה את זה". כשניתקתי את השיחה, תהיתי אילו עוד תארים זה מעניק לי, ומה יש לי שאני חייבת להצטיין בכל, אפילו בחקירה אפידמיולוגית. פאנץ' ששחזרתי עם הפסיכולוגית שלי למחרת (והיא צחקה).

ובאשר לסדרי היום של חולה מי-יודע-כמה (קראתי שרק ביום עצמו שבו יצאתי חיובית התגלו עוד 5,886 חולים, אם אינני טועה, כבר אין מקום לגיבורים), כמקובל בז'אנר הם התגלו ארציים למדי: עבודה, הכשרה בלימודים, יוגה, קצת זמן עם החבר שלי, וארוחת ערב ארוכה עם שתי חברות טובות. הם כוללים גם את הקורות שתוארו כאן לפני כמה ימים, עת הלכתי להיבדק וקיבלתי תוצאה חיובית-גבולית, מה שהופך אותי לאחת מהחולות היותר צפויות והפחות מסעירות מבין שני המחנות. אם הייתי יכולה, הייתי משנה שני פרטים בסיפור שלי (באמיתי, לא בזה הכתוב): מתמהמהת עוד קצת בריב קולני שהיה לי עם בעל משתלה מעצבן, לפחות עד גבול ה-15 דקות, שיקבל שיחה מאנה גם הוא, ומוותרת על ביקור אצל הספרית שלי, שכועסת עליי עד עכשיו שהכנסתי אותה לבידוד.

חיובית. אני פוקחת עיניים מוקדם בבוקר.  

הבדיקה השנייה שעשיתי הייתה דרך המרכז הרפואי החרד, ולא בערוצים המקובלים. אפילו רופא המשפחה שלי לא יודע עדיין שאני חולה. אני שולחת לו מייל ושמה את הטלפון על שקט. כמו פושעת שהחליטה להאט בקבלה שיתפסו אותה, אני מניחה רגל על רגל (במיטה) ומחכה. יש לי עוד כמה שעות עד שמשרד הבריאות יגיע אליי, כשהשמש תהיה גבוה בשמיים.

בינתיים אני שוככת על הגב, פשוטת איברים, הראש והשכמות על כריות מוגבהות, כדי שלא יהיה קשה לנשום, אם בטעות יש לגוף כוונה להתקדם לשם. ככה בשכיבה, אני כמעט לא מרגישה בכאב. אם אנסה לזוז, זה כבר סיפור אחר. לקום, שאלה מסדר גודל חדש. בינתיים על הגב, בלי העולם שמתדפק על הטלפון שלי עם מועקה, אני שלווה. אני מכוסה עד צוואר בשלוש שמיכות עבות. מעבר להן, הכורסא המכוסה בכיסוי טלאים ורוד, ומאחוריה, ארונית הספרים הלבנה. כשיהיה לי כוח, אקום לקחת משם ספר לקריאה. עד אז אני קוראת לאטי, כשאני לא ישנה, עוד סיפור קצר של יצחק אורפז, מהקובץ "עשב פרא", ויש עוד כמה ספרים אפשריים שמונחים בגומחה בין המיטה לקיר. בינתיים אני מסודרת. כשאמות, קברו אותי עם כמה ספרים אהובים, ועם מחברת פתוחה, ועט, כדי שאספיק לכתוב את כל מה שלא הספקתי בחיי (2 נובלות, תיקון קובץ סיפורים, כמה מחזות, לבינתיים). נדמה לי שאלו היו המצרים העתיקים שנקברו עם כל הציוד לו נדרשו בעולם הבא. ואם לא במצרים מדובר, ניחא, לא אבזבז את הזמן שנותר לי כדי לברר. אנשים עתיקים, כאלה או אחרים. אולי אוסיף לרשימה גם בולסטר, כדי לעשות קצת תרגילי יוגה כשנחה עליי הרוח (רוחי), ולהניח עליו מדי פעם את הרגליים, בדיוק מאחורי הברכיים, כדי להקל את הכאב של הגב התחתון, שמסרב להירגע.

אני מתנערת משעשוע המחשבות המורבידיות (אפילו להתנער במחשבה עושה כאבים בעמוד השדרה), קמה בחריקה וניגשת אל הטלפון. אני לא מספיקה להוריד אותו משקט ומספר חסוי מחייג אליי. "נועם?", אני שומעת קול בגילי, אולי פחות. "זאת אנה ממשרד הבריאות. את יודעת איזו תוצאה קיבלת?". "כן", אני ממתיקה. "נו ומה את יודעת על התוצאה?". אני משתעשעת רגע להמשיך ולשחק סחור סחור בשיחה שלא נאמר בה דבר, אבל מפסיקה. אני מגלה לה את מה ששתינו יודעות, ואחרי שהיא מוודאת איתי שאני יודעת שאסור לי לצאת מהבית או להיות במגע כלשהו עם כל אדם חי, ושהמקום היחיד שאני יכולה לצאת אליו מכאן זה המיון, במקרה של החמרה, אנחנו מתחילות בשחזור צעדיי לאחור.

חיובי-גבולי.

ליממה המחלה מופקעת ממני. ניתקת מהגוף הפיזי, שממשיך להסתובב על צירו במיטה, בחיפוש מתמיד אחר תנוחה אפשרית. ניתקת מציר הזמן הליניארי, דקה אחר דקה, של הרגשות קונקרטיות. המחלה – מהי, מיהי, עדיין לא ידוע, וככה נזנחים העניינים הקרובים אל הגוף בינתיים – עוברת התמרה לרעיון, לבירוקרטיה.

חיובי-גבולי, אני עדיין לא חולה, אבל אני לא לא-חולה. אני צריכה למהר ולעשות בדיקה שנייה כדי להכריע לכאן או לכאן. ובינתיים, מה אני?  מה יהיה ממני? תלוי את מי שואלים. הרשת מלאה בסיפורים על אנשים שקיבלו תוצאה זהה, ובבדיקה חוזרת יצאו שליליים. גם חברים, קרובי משפחה, כולם מכירים את התוצאה רק כטעות, כמקדימה תוצאה טובה. לא נראה להם שאני חולה. אך באחד ממקומות התעסוקה שלי, מרכז רפואי, אני חולה לכל דבר. עד שיוכח אחרת. ובעצם, כך אני מבינה לאט לאט, גם אם יוכח אחרת. עורכים לי חקירה אפידמיולוגית זריזה ושיטתית, שולחים את כל מי שהיה איתי במגע, כמה ימים לאחור, לבדיקה ובידוד. לאורך היום, אני קו חם לשיחות רבות ודחופות, לתיאומים, להבהרות. מסדרים לי בדיקה בהולה בחניון אחורי, ריק מאדם. אני נספגת אשמה. נדמה לי שאני שומעת בקולם של המתקשרים ושאני רואה במבטי האנשים הפוגשים בי בדרך לבדיקה, האשמה. איזה בלאגן עשית. זו עדיין לא אשמה על אפשרות להדבקה, אלא רק על פגיעה בתוכניות, באורח החיים התקין, באיזשהו סדר. זה כל כך לא אלגנטי. בחניון, יש לי רגע של הפוגה מתוקה, עם אח שתוחב לי את המטוש עד לתוך המוח ומסובב, אבל מדבר חמוד ונעים ומרגיע. מתנהג כאילו קורונה היא הדבר הצפוי בעולם.

ובין התשובה הראשונה לשנייה, 24 שעות, אני בכלל לא זוכרת לשאול את עצמי איך אני מרגישה. כולי טלפונים, וטרדות בירוקרטיות, וסידורים. רק אחרי שנהיה מאוחר, וכולם כבר קיבלו הודעות ונבדקו וממתינים בבתיהם מבודדים, כשאני מקבלת הודעה מהאחות במרכז הרפואי שהתקבלה תשובה, ויש לי איזה רגע ביני לבין עצמי כשאני רואה אותה "מקליד/ה…", אני מבינה שאין כמעט סיכוי שאני לא חולה. שהצמרמורות התכופות, ומעברי הקור והחום, והגב המאיים לקרוס לתוך עצמו, משונים מדי, לא רגילים. אני רואה את תשובתה כאילו קוראת אותה מתוכי. חיובי.

אני יכולה לשכב. עם זה אין שום בעיה. אני יכולה גם לעמוד. לכמה רגעים לפחות. לא שיש לי לאן ללכת בינתיים. אני מנסה – לא אני לא יכולה – לשבת. בכל פעם שאני מנסה שוב, כשעצמות הישבן מקבלות את מלוא המשקל, שני מסלולי גיצים טסים לי מעלה אל הכתפיים, העורף, התודעה, ומיד שתי דמעות נופלות חזרה בתגובה, ואז "אח" נאנח לחלל. מהירות הדמעות גדולה ממהירות הקול. כבר אין צמרמורות. נגמרו. אני מרגישה שאני חוזרת אל עצמי קצת יותר, כבר רואה, אולי, בקו האופק, איזו שגרה. כן, צריך שאעשה בדיקה קודם, ומה שעבר על הגוף, צמרמורות והכל, היה קצת משונה, לא-רגיל, אבל אני ודאי יותר קרובה לשגרה משהייתי. אבל איזו שגרה? איזו שגרה רלוונטית למי שאינה יכולה לשבת, שאינה יכולה להתכופף?

אחרי יומיים בפקעת המיטה אני חוזרת קצת אל העולם. כלומר כדי לומר לו שעדיין איני מוכנה. אני מבטלת פגישות, מודיעה על מחלתי העדיין-לא-ברורה לאחראים עליי, למצויים תחתיי או מצדדיי. אני כבר למודת בדיקות ובידודים. בידודים מיותרים אמנם בדיעבד, סתמיים, אבל אני שולטת בכל רזי התהליך. אני מבקשת מאמי שתקפיץ אותי למתחם בדיקות ללא הפנייה בעיר הקרובה. מסכה כפולה, כפפות, אני לוקחת את הכלב ואנו פוגשים אותה בעולם שבחוץ. אמי נכנסת לתא הנהגת. הכלב ואני מתכווננים לאכלס את המושב האחורי, שני טרמפיסטים הזויים. הכלב נכנס ראשון, תופס שלושת-רבעי מושב, ואני נדחסת אחריו, דוחפת אותו קצת שיפנה לי מקום. הוא לא מבין, לא רגיל לחלוק עם מישהו את הספסל החרדתי שמאחור. אני מנסה כמו בת אדם לשים תחת על המושב, רגליים על רצפת האוטו. אחרי כמה מטרים של נסיעה גנוחה אני גולשת כמו אטריה עם הישבן אל הרווח שבין סוף המושב האחורי לתחילת המושב הימני הקדמי, הרגליים ישרות מעלה, מונחות על מסעד הכיסא לפניי, נוגעות בתקרת המכונית, לפחות הגמישות שרירה וקיימת. אנחנו נוסעים ככה. אמי הכלב ואני רוטטים בכיכרות הרבות, באוטו הנוהם-מדי תמיד, לפחות הרטט משותף לכולנו הפעם.  

מול הכתובת האמורה אני נחלצת מהאוטו, מתיישרת, מחפשת את הכניסה למתחם. הטבלה באינטרנט ציינה אולם ספורט של בית ספר יסודי, ונראה שיש כאן שניים צמודים. אני פונה אל הכניסה הקרובה. קבוצת אנשים במסכות שחורות חולפת על פניי לכיוון הנגדי, הם בטח הולכים להיבדק גם, והכניסה למתחם היא מעבר לפינה, אבל הכניסה הזו כל כך קרובה, ואני עייפה. אני נזכרת, כשהייתי קטנה, בת חמש אולי, התעוררתי באמצע הלילה חייבת להשתין. הבית היה חשוך, הוריי ואחיי ישנים. ירדתי במדרגות מיטת הקומותיים ופילסתי דרכי בשקט אל השירותים. פחדתי מהחושך, הייתי חייבת מאד להשתין. דלת השירותים הגדולה הייתה סגורה. לא יכולתי לעשות עם זה כלום. דלת האמבטיה, לעומת זאת, הייתה פתוחה, וליד הכיור, עמד כיסא קטן, מוכר. התיישבתי על הכיסא ועשיתי את כל הפיפי שלי. נרגעתי.

אני נכנסת פנימה אל החצר, ומשם אל תוך מבנה בית הספר. מורה בת גילי מקבלת את פניי. "הכניסה היא מסביב", היא מסמנת לי עם ידה, אחרי שכבר שאלו אותה ודאי עשרות פעמים. אני משתרכת חזרה, איבריי איטיים, הולכת עד קצה הרחוב ומקיפה את הגדר עד סופה. בכניסה עומדים כמה אנשים, מכוונים את הטלפונים שלהם לברקוד גדול שמודפס על בריסטול עם הנחיות. הטלפון שלי מדור ישן מדי, לא קורא ברקודים. אני מקלידה ידנית את הכתובת הרשומה, אבל דף האינטרנט לא נטען. שוב ושוב אני מנסה. זהו, הגעתי עד קצה היכולת, לא אצליח לעשות את הבדיקה. אני עומדת חסרת מוצא. הייתי מתיישבת אבל איני יכולה, אני נשענת על מעקה הכניסה. "מי לא נרשם עדיין?", אני שומעת קול. "אני!" אני זועקת כניצולה. אדם זר ונחמד ניגש אליי, שואל אותי פרטים שקל לי לענות עליהם בכל שעה נתונה, מתקתק אותם לתוך מכשיר שנראה כמו מחשבון ישן של מכולת. לפני יומיים הייתי במכולת שלנו, אני נזכרת, אמא ביקשה שאקח את העיתון ששמרו לה, ולחם מחמצת, כמה זמן שהיתי שם? אולי הדבקתי אותם, אם זה מה שיש לי. המחשבון-קופה הישן מדפיס בקול מדבקות, והאיש הזר הנחמד, המושיע, משלח אותי לעמוד בתור שנסלל בסרטים לרוחבו ולאורכו של מגרש הכדורסל. יש לפניי עשרים אנשים אולי. אני מנסה לא להתייאש.  

התור מתקדם בקצב מפתיע לטובה. אני נהנית להיות במצב מאונך. אפשרי. אני חוקרת את אלה שעומדים מאחוריי ומלפניי. מאחוריי משפחה, אבא מבוגר, ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, אמא שאיני מצליחה לראות מבלי להסתובב באופן גס מדי או לאתגר את הגב. הם מדברים בשפה שאיני מבינה, והם גם מאחוריי, זה לא נוח לבחינה. לפניי עומד זוג נשים. האחת לבושה בבגדי ספורט-בית שחורים צמודים, שיערה שחור צבוע ומוחלק עד היקלשות, עם מסכה שקופה מתוחכמת, מגפי פרווה. השנייה, מבוגרת יותר, בטריינינג בורדו, משקפיים במסגרת מנומרת עדינה יפה, נעלי בית. הצעירה מספרת על בעיות הזוגיות שלה. היא לא רבה לפני הילדים אף פעם, היא דואגת אף פעם לא ללכת לישון כועסת. בעלה לא ככה. הוא אומר שלא עצם עין כל הלילה, אבל היא רואה טוב שהוא ישן. הן נראות לי חברות אולי דרך נישואין. קשר עם ענין עדין וכנה. אני מדמיינת שהן עומדות לנסוע לחו"ל ועושות בדיקה לפני היציאה. אני מקווה שלא אדפוק להן את החופשה.  

משהו מתסיס אותי כל הזמן לתנועה. קטנה ועצבנית, חסרת מנוחה, שאי אפשר להיחלץ ממנה. המיטה, סירה עם מנוע רוטן, מעבירה אותי מגדה אחת לשנייה. אולי, אני שמה מבטחי, פניה לסופו של מה שקורה לי. הנה גופי הונח לרגע, והתנועה אינה פוסקת. זה אני המכשיר. הרטט הוא מבתוכי, מבי. אני רוטטת גם כשאני רותחת גם כשאני קפואה, והרטט הוא רטט של קור. לולאה חדת שיניים מקיפה את תבליטי, מסתובבת סביבי. במיקרוסקופ שמעל החדר אני נצפית אמבה משוננת וזריזה נעה משומנת בחלל. כולי ויברציה. 

והגוף, נתקע במשימה אחת, מנותקת מהקשר: להוריד את הטמפרטורה, ושוב להוריד. כלל לא משנה יותר אם קר או חם לי. הוא – מזיע את החום שיש או אין בי החוצה. מבקש להפחית. נגוע ברעיון של להט. אני מודדת את עצמי, עוד משימה תקועה שאני נתונה בה, מזגזגת בין 37.1 ל-37.4, ל-36.2 פתאום. והגוף, במשימה. ושוב אני קמה ספוגה. מזל שלבשתי כל כך הרבה שכבות, שהרטיבות לא מגיעה אל הסדין (אני נזכרת לרגע במה שאני משתדלת להרחיק ממני, אין לי כוח להחליף מצעים, אין לי סדין להחלפה בהישג יד, אני מבודדת למדי. מה למדי, מדי). הגוף חייב להירגע. שוב עובר בי רטט אלכסוני, ואז רטט מכתר צורה, ושוב עובר כתשובה גל זיעה מרטיבה, ואני מופסדת כל נוזליי תחתיי. וכבר איני יודעת להבחין מה ממה, האם הרטט הוא אויב הגוף, או דווקא התשובה למה שלא נהיה ממני. האם הזיעה היא מנגנון נכון, תקין, או חלק ממופרעותו הנוכחית של גופי. האם הגוף נלחם במשהו או הוא זה שמייצר אותו מלכתחילה. שוב אני נרטטת, אני מטען גס ורב עוצמה. אם אירטב מזיעה אתחשמל?

הצמרמורות טסות כמו מחול דבורים לאורכו ולרוחבו ולאלכסוניו של הגוף, מסחררות את מערכות הבקרה. עד שהן נרגעות. נוטשות את הגוף מקצה זה או מקצה אחר, פורחות מהכתף או מסתלקות מהאצבע הקטנה שברגל, לחפש קורבנות חדשים. אני פוקחת את עיניי. נהיית דממה. הכל שוקט פתאום. אני שוכבת על גבי במיטה, חזרה בחדרי בבית אמי. ידיי מונחות על בית החזה בתנוחת המלכה. התנוחה הרגילה שבה אני לרוב ישנה. לכמה רגעים נינוחים אני בבוקר יום רגיל של תחילת השבוע. עוד כמה דקות התנעמות מתחת לשמיכות החמות ואשלח רגל ועוד רגל אל נעלי הבית, ואמשוך את יתר גופי אחריהן להתחיל את היום. אך ננו-תנועה, הגוף עוד לא זז ממש, רק מתאווה לזוז, רק חושב על בואכה-תנועה, ומכה אותי גל של כאב. אני מדמיינת אולי, אני מרגישה בסך הכל בסדר. לא קר לי מדי. אני כבר לא רגיזה. אבל הנה זה בא, עוד פילוח של כאב, היכנשהו באחורי הגוף, המקור עמום ולא מתמקד. אני מקפלת את ברכיי ומניחה את כפות הרגליים על המזרון. הכל טוב, שום דבר לא כואב. אולי זו הייתה אזעקת שווא. אני מסתובבת על צד שמאל, שולחת את כפות הרגליים אל הרצפה, דוחפת עם יד שמאל את פלג גופי העליון להתרומם, מתיישבת על ישבניי. שתי דמעות זולגות באחת מעיניי. חכמות ומהירות ממני. אני נשכבת חזרה.

 

בהתגנבות אל תוך שעות הלילה המאוחרות של שבת, עירומה מתחת לשמיכת פוך דקה ויעילה, התחלתי לרתוח. בן זוגי נגע בכתפי הקרובה לגופו, ונצרב, הוא סימן: "את רותחת", וגלגל מעליי את השמיכה, להשיט לכיווני קצת אוויר. כנראה שנרדמתי. התעוררתי קפואה. הסדין והשמיכה שסבבוני היו רטובים מזיעה. סתמתי מעליי את גולל השמיכה הכבדה ודחיתי אותה מעליי מיד חזרה, מגעה הרטוב והקר דחה אותי. "קר לי", סיפרתי לר' שלידי. נרדמתי שוב. אחר כך קמתי, שטופת זיעה, עם שתי חולצות ארוכות שמתישהו לבשתי עליי, הפלתי אותן רטובות לגמרי על הרצפה. לא הצלחתי לנשום אוויר חדש, החדר היה יבש כל כך, תנור הסלילים שרף את כל הלחות מן החדר החוצה. הלכתי להשתין שוב, לחצה לי השלפוחית. פעם שלישית או רביעית. הנחתי את הראש על הכר הרטוב ופיללתי לשיגור באחת אל הבוקר. כמה זמן יכול הלילה להתארך עד אליו? ככה בלי הנחה? קמתי לשירותים שוב. הצעדים הספורים מחדר השינה לאסלה, כפות רגליים יחפות על משבצות חשופות, העבירו בי רטיטות קור. "את תתקררי ככה", אמרתי לעצמי, הולכת על הרצפה, מתנדנדת על חוט רעיון, בין כאבי מחזור סתם למשהו-לא-לגמרי-בסדר-קורה-פה. התיישבתי על האסלה, ניתקתי את כפות הרגליים מן הרצפה הקרה, אבל המשכתי לרעוד. חזרה תחת השמיכה הנופלת כבד עד אינסוף על הגוף, הגוף – ממריא אל שיא החום, מחליק מטה אל הכפור. עוד ועוד שמיכה. מעל הראש, כמו במערה עתיקה. הראש שוב מונח על הכר הרטוב, נדחה, מסתייג, מתכחש, עייף מדי למצוא יבשה. הגוף מוקפץ בשנייה אל קצה החום, מחליק במהירות מטה, נמוך, ונמוך עוד יותר. תרמסוטט שפקע. מנגנון הויסות של הגוף יצא משליטה. ר' נכווה מגופי, שחרר את פלג גופי העליון –פעם תחתון – חליפות – מהשמיכה, ואני הזדחלתי את דרכי חזרה. הוא היה פקוח עיניים איתי בחוסר מנוחתו של הגוף. עד שותף לרטט, בכל אחת מנקודות הקדחת על פני השעות. לא ישנו כל הלילה.

משם ואילך, הזמן אינו מחולק לדקות, או שעות, או סדרי אור-חושך, אלא לחילופי צמרמורות, למקטעי שינה. הגוף דוחף קדימה כספינת לילה עמוקה באמצע צהריים, מנסה ללא הצלחה להתמיר לטובה תופעה מתהווה. אני ערה-ישנה. אני לא לגמרי בהכרה. על הגב עם רגליים ישרות עד הקצה, על צד ימין בתנוחת עובר, על צד שמאל עם רגל ימין מלופפת על רגל שמאל, ברך קרובה לבית החזה. לא נוח, לא נרפה, עד כדי ייאוש.  מאובנות האיברים; הזוויות החדות – או המעוגלות מדי – של האיברים ביחס למזרון; המבואות הסתומים של האיברים; הייתי רוצה לחלץ עצמותיי חילוץ סופי. אבל הגוף בסופיותו המרחבית עד הודעה חדשה. אני מודדת את עצמי, ומודדת שוב, ושוב. שני מדחומים. הם ממוססים כל תחושת שליטה. 37.1, 37.4, 36.2, 36.7, 37.4. בהפרש קצר מדי, במהירות גדולה מדי. היה 37.8 אחד? בדיוק התעוררתי, העיניים עוד לא היו מאורגנות. עכשיו 37.0 שוב, שנייה אחר כך. אבל זהו הרגל ילדות ישן ותו לא. איני זקוקה לכלום כדי לדעת, משהו קורה פה. הגוף עובר משהו. עובר דרך משהו. או יותר נכון: משהו עובר דרכו.

אי אפשר להתחקות אחרי תנועת הגלים, להבין את המופע הזה על מרכיביו הקטנים ביותר. אי אפשר ללכוד את הים או לאחוז בו. אפשר רק לעמוד נוכח או לברך את מי או את מה שנתן מקום גם לדבר הזה בתוך החיים. שנים שכחתי מהים וכל פעם נזכרתי ביופיו ובטובו מחדש. הופתעתי כמה קל לשכוח אותו ושכחתי שוב. עד שנמסר לי פעם גרגר של אהבה פעילה כלפיו, שיום אחד בחרתי להנביט בעצמי. כלומר להסכים להתפעל ממנו, ללכת עד אליו לעתים קרובות, להכיר בעצמיותו ובחוסר הקשר שלו אליי.

מופע הים מתהווה מתנועות קטנות רבות מדי, רב כיוונים, מכדי לתפסו. אפשר לכוון את המבט לנקודה בעומק שדה הים, לוותר על הרדיפה אחר הבחנות דקות, אבל לזכות כך באפקט התזמור הכולל: רחש הגלים, ריצודי ונצנוצי האור על המים בשלל צבעים, התפרצויות ודחיקות חומר מכיוונים שונים. הכל משתנה אבל הרחש הכולל קבוע.

אני יושבת על החול שהשמש אצורה-אגורה עדיין בגרגריו, תכף שקיעה. שיאו של היום. של הים. השמים-מים נשטפים בצבעים מתחלפים, גל סגול לילך-גל כסף-גל ורדרד, תוך דעיכה איטית, כמעט בלתי מורגשת, עד שהחושך ייפול בבת אחת כמו שמיכה כבדה על החול הרטוב. הים משתנה ללא הרף, תוך הרף, כל הזמן בתנועה, עד שלא ניתן לזהות אף שינוי בעצם, או נדמה שאין שינוי. עד שהוא נסגר באחת ונהיה לילה.

אני קמה עתה ומתקרבת אל קו המים המתנצח-משתנה תדיר. אני עומדת על קצה היבשת. גופי וראשי בין יצורי היבשה, כפות רגליי טובלות בתחילתה של טריטוריה שאיני יודעת לגביה דבר. פניי פנימה, אבל בנחת של מי שאינה רוצה לנסות לדעת. הים איננו נכנע למבט. אי אפשר לתפוס אותו, להפכו לשלי, אי אפשר להבינו (אולי אפשר, אולי זה מה שעושים קרוב לכאן, בלימודי ביולוגיה ימית, אבל אני בוחרת בבורותי בלב שלם). שמעתי פעם שאנו יודעים על פחות מ5% אחוזים מהיצורים שחיים במי כדור הארץ. זה מצית פתיל סקרנות מסביב למוח, אבל האמת שגם עליהם איני רוצה או צריכה לדעת. לא דרך הגוף, לא באופן בלתי אמצעי. הים משלו, ולעצמו וליצוריו. הוא אינו נפתר לעיניי מעל המים וודאי מתחתם. גם באור הבהיר והחשוף ביותר של היום וגם בלילה האטום, הוא משלו, ולעצמו. איני יודעת מי גר בו, איני יודעת מה מנהגו ומנהגי יצוריו. איני נדרשת להציל אף אחד (לא אתחיל לחפש במעמקיו דגים במצוקה, אני מקווה). אני מקבלת את בורותי נטולת הדאגות בנועם.

פניי אל הים הטוב, גבי אל שורת סלעים ודשא פרא. מעט שמאלה ואחורה ממני, המסעדה הקטנה של החוף, ומאחוריה המקום בו אני גרה עכשיו. לקחתי את עצמי, לבדי, ועברתי לגור כאן. לבדי, ללא אף חיה אחרת פרט לי. הותרתי אחריי את חתוליי החיים טפו טפו טפו ובינתיים, לא הגיעה אף חיה חדשה. אולי תיאורית מכסת החיות במצוקה אינה עומדת. מנגד, לקחת חיה אחרת כדי להעמיד תחום השתהות ביני ובין דוביאל כבר אינני צריכה. לטוב ולרע.

נותרתי בבית אמי כמעט עד סופו של הקיץ. המשכתי בשגרת הימים החדשה שבניתי לעצמי. זמן המתנה שקם על יוצרתו והפך מציאות קבועה. ראול לא הפגין שום סימן של רתיעה מיוחדת ממני בימים שאחרי ניסיון הלעטת הכדור (ואני לא חשתי כעס או חשש בעקבות הניקוב). הוא המשיך בהסתייגותו-התמסרותו כדרכו, שוכב בעתות מפגשנו על הספה המפוספסת. כבר כמה שנים שכל חורף אמי מכינה לו ארגז-בית מרופד ללינה חמה אבל הוא מסרב לשתף פעולה. ודאי מפחד להיכנס לחדר המדרגות אם הקרטון מונח שם, אך גם בית חבוי מתחת לסוכת הגפנים נדחה. פתאום באמצע הקיץ, סתם כך, בלי נקודת ציון נראית לעין (עין אנושית על כל פנים), התיישב בקרטון מקרי שנותר בכוננית האדומה עם ציוד העבודה בסוכה. הימים חמים, אין באמת סיבה או צורך לחפש מחסה מהקור, והוא ויתר על הספה. בעצם, איני יודעת אם ראול עבר לשם על דעת עצמו ורק אז כבש החתול האפור-לבן החדש במחוזותינו את הספה, או שבכלל הוברח ממקומו ומצא מקום מקלט בקרטון. כך או כך, שנים ניסינו לשכנעו, לרמוז לו בעדינות או לסמן בגסות שרצוי לו לשנות מקום, ושום דבר, והנה פתאום הוא שם.

שינוים של ממש קורים פתאום בחיי חתול, ללא הסבר, ללא הכנה. זהו שינוי גדול לראול, אבל אולי בעצם אין זה שינוי כלל. אם שכב קודם כל היום (או בקצותיו) על הספה, עתה אני מגלה בבוקר ובערב זוג אוזניים וחצי-עין מציצים מחוץ לקופסא. אני מתקרבת, הוא מביט בי בעינו האחת, אולי עתה קצת פחות פקוחה, אולי רגועה. פרט לזה חייו מתמשכים בלי הפוגה באותו האופן כבעבר, יום דומה לקודמו ולבא אחריו. לי זה נדמה לעתים משעמם, או מצער, ששום דבר חדש ומסעיר לא קורה לו, אבל אולי אצל חתולים זה לא דבר רע. לאיזה סוג של שינוי או התקדמות, אם בכלל, שואף חתול? אולי שינוי הוא מושג אנושי מאד, ואצל חיות הדברים קורים אחרת. בזרימה איטית.

מנגד, נדמה ששינויים קורים אצל חיות דווקא בבת אחת, בפתאומיות: יום אחד הם נהיים חולים ומקולקלים, יום אחד מזקינים (רואים את זה בעיקר בפנים, שהופכות לבנות כלבנה). מנקודת מבט אנושית, נראה שהזמן מכה בהם פתאום מכה אחת ניצחת, ללא רחמים. מדוע לא התמהמה? מדוע לא נגס באיטיות, כמו אצל בני האדם, מגניב את פגעיו כבדרך אגב (עד שמתבוננים במראה ורואים את כל השערות הלבנות, הקמטים, צלקות הלב והגוף, האפשרויות שברחו לבלי שוב, אולי בעצם גם אצלנו זה כך).

על אף שכבר ידעתי לומר במידה מסוימת היכן ראול נגמר ואני מתחילה (ובעצם מתחת לכל, היכן דוביאל – החתול שהיה ואינו כבר אינו בי) חיינו הלכו בקיץ הזה במסלולים דומים. גם אני רציתי יום אחד לגור בקופסא אחרת. השארתי מאחוריי את חתוליי בגינה, שוהים על מישור רגוע ובלתי משתנה של זמן (עד אותו רגע בעתיד, שאיני רוצה לחשוב עליו ואיני רוצה שיגיע לעולם, אם אפשר – שיבוא ויחטוף באחת, בלי אפשרות אמיתית להכנה). השארתי אותם שם כמעט באמת, כמעט לגמרי, משחררת אותם ממני-מעליי, כי באמת הם שמחים. מצאתי דירה חדשה, לא כסידור לחיה אחרת, לא כי חובה, סתם כך. עשיתי את התנועה ההפוכה, מבית אמי – החוצה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, אך מסתבר שאפשר גם לגלוש על גביהם החוצה אל הים הגדול.

אני יושבת על החוף, מאחורי גבי הבית. חוצים את קווי מבטי על החול אנשים מעטים, לכאן או לכאן. מדי פעם מלווים בכלב שרץ בעליזות קדימה. במרחב הפתוח הזה, אני מוגנת מנטיותיי הישנות. אין פה חתולים. בכל חיי לא ראיתי על החוף אחד. כשקיבלתי את ההודעה השנייה מב', המתנתי ביני לביני זמן מה. החוט אל דוביאל ניתק ולא יוכל להתלפף עוד, האפשרות נגוזה. הנה באה עליי הסכנה. המתנתי לראות אם צורתי תיסדק, תתפרק לבלי שוב, המתנתי לראות אם אתגלה להיות אחת שאוהבת חיות יותר מדי שנשברה ללא תקנה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בואכה תשע, תכף סוף הקיץ האחר הזה, תכף ראש השנה, ונדמה לי שאני שלמה (האם אני צריכה להרגיש רע?). לא הושלם התיקון שרציתי, וגם עוד אהבה שקיוויתי מאד שתתייצב ותתממש במלוא הדרה הלכה. אני עייפה. זה סופם של שני הסיפורים הפרחוניים האלה, אבל לא סופי שלי. אני עפתי לים. אני קמה מהחול, אוספת את כפכפיי, מתקרבת אל הים לטבילת רגליים אחרונה וצועדת חזרה אל היבשה.

כשאני מגיעה אל המסעדה מתקרב אליי בריצה רבת רגליים חתול אפור מסמורטט לגמרי. הוא מתחכך בשוקיי, מיילל. חשבתי שבחוף הים אין חתולים. מה יש לך? אני שואלת אותו, והוא מיילל לי בתשובה. אני ממשיכה בדרכי אל מדרגות המסעדה המובילות אל החניון וממנו הביתה, הוא עוקב אחריי, מתחכך בי תוך כדי ריצה. מה קורה איתך? אני מנגנת לו, הוא נראה רע. אני מתכוונת להמשיך בדרכי הביתה, אבל חוזרת מעט על עקביי אל המסעדה. השולחנות בחוץ קופלו, המסעדה סגורה, רק הזוג שמנהל את המקום נמצא בפנים, מסיים את ענייניו באור חלוש. אני דופקת על הדלת ונכנסת פנימה, זוכרת את הכלב הגדול ששוכב תמיד צמוד לכניסה, מתעלמת מהביקורת שיש לי ביני לביני תמיד על כך שברוח ובחום הוא בחוץ, קשור ברצועה. הם מתגלים בנדיבותם, מוציאים לי קופסת פלסטיק גדולה ושופכים אליה מלוא בונזו לאכילה. הם מלווים אותי החוצה. תקחי אותו איתך?, הם שואלים, אני אומרת שיש לי כבר שני חתולים (זה לא שקר). אני הולכת עם החתול שממתין לי בחוץ חזרה אל החוף, מקיפה את המסעדה ומוצאת לו מסתור מהרוח והקור שהחשיכה מביאה. מתחת למבנה עץ ישן ונטוש ששעון על עמודים קצרים, אני מניחה את הקופסא, משגיחה עליו אוכל. הוא בולע את האוכל, רץ אליי להתחכך, חוזר אל הקופסא, ואליי. הוא בסדר. אני משאירה אותו באכילתו ופורצת בריצה מהירה, מזוגזגת להסחה, מסביב לסלעים ולמעלה אל הדשא פרא. אני מביטה לאחור והוא אינו שם, לא בא אחריי.   

במרחק בטוח אני מפנה פניי שוב אל הים, לוקחת מה שאפשר ממנו פנימה בנשימה. העשבים מתפרעים מהרוח, השמש כמעט נבלעת לגמרי בתוך המים. בסופו של דבר, הוא מת או נעלם כשלו. לעצמו. לא דוביאל ולא מייקל ג'קסון, לא כשלי ולא כשל ב'. הוא נעלם-מת איפשהו, עלום, חסר שם, הרחק מאיש או חתול שידעו את שמו. בנסיבות שאינן ידועות לי, שלעולם לא יתגלו לי, ואין לי אלא לקבל זאת, יצא מהחצר הגדולה והפראית של ב', עבר את השער החוצה אל האחו, אל החצרות המרכיבים את השכונה, אל הרחובות והבתים והכבישים ומהם אולי הרחק הלאה, אל שטח הפקר. כנראה שמצא לבדו את מותו, לא שייך לאיש. בודד במסלולו. אולי כלל לא מת, אולי הוא בחצר אחרת, או אפילו בבית אחר, בגורל אחר. אולי שינוי אחר קרה לו באחת. כך או כך, הוא איננו שלי עוד, לבלי שוב. אפילו למות ולקום לתחייה לא יוכל לי יותר. אני מותרת, ונדמה לי שאני שלמה. אני עייפה. יש דבר מה שמתיישב אצלי בתוך אחד החללים, איני יודעת מהותו. ומעל יש את ההצטברות של הדברים כולם, בזה אחר זה, כפי שהם נקרים בדרכי ופועלים בי ואני בהם. אבל הנה הים, ברגעי אור אחרונים להיום, הוא מתנגד לכל התכנסות, מפזר הכל. אעמוד פה עוד מעט ואמשיך הלאה.

חתוליי חיבבו את פתרון הגינה שהמצאתי להם, ובכל זאת היה מדובר בפתרון בלתי מוצלח. בימים רגילים, ודאי בימי משבר. אם חס וחלילה משהו משתבש, אם יש איזו מחלה, הכשה, עקיצה, שבר, קשה מאד להשגיח עליהם, להיות בשליטה. אם צריך לקחת לוטרינר, אפילו לצורך בדיקה תקופתית או טיפול שגרתי, קשה מאד ללכוד. קשה גם להוציא לפועל הנחיות רפואיות. אם הם נוטים למות, הם יכולים פשוט להיעלם. לפרוש לאיזה מחבוא שיחני-רקבובי, להירקב אל אבותיהם. בכל שנותיי נוכח החצר, רק פעם אחת מצאנו חיה מתה תחת השמש (סיפור אימה שאעדיף להחביא). כנראה שהחוכמה בעל פה צודקת, וחיות מעדיפות למות בסתר. ובלב, לתמיד, החתול הדרוס שאולי לא הייתי צריכה להכיר חגיגית במותו, רק להזיז אותו הצידה מפומביות גופתו הנוראה על הכביש. אם חתול נעלם, גם לשעות אחדות, יכול להיות שקרה לו משהו נורא. יכול להיות שהוא סתם תפס צל איפשהו. כל זה אומר לחיות באי-ודאות קטנה מתמדת, בלתי ניתנת להכרעה או להרגעה (כלומר זה פתרון בלתי מוצלח למדי, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. אבל זו החלטה שלי ועליי האשמה, אם יקרה דבר מה). 

התקשחתי והחכמתי מעט עם השנים, בכל זאת. השתפרתי במיומנויות הלכידה וההכנסה לכלוב. קצתי באפיזודות כמו ראול והשריטה (או כך לפחות חשבתי). מכוונת מטרה כמו רוצחת שכירה, מבט צינור בעיניים, יד ימין בוטחת אוחזת בכלוב הפתוח, יד שמאל חזקה לופתת את עודף העור בעורף, מחזירה את החתול/ה כמה זמנים אחורה, לינקות חסרת אונים, הנפה והטלה, הכנסה לכלוב ונעילה, אה וואלה. השתפרתי גם במתן כדורים. לכלבים, לחתולים. הצמדה של החיה אל הרצפה בשתי רגליי, לחיצה באצבעות יד אחת על מפרקי הלסת, דחיפה ביד שנייה של הכדור לעומק הלוע, והושלמה המשימה. זה נשמע אכזרי, וזה באמת אכזרי במידת מה, אבל זה בשבילם. זה עובד עם ארקי, זה עובד עם שוסטר לרוב, עם חתולי ז"ל ממילא לא נדרשה שום פעולת הסחה. אבל עם ראול, העניינים, כאופייני, קצת יותר מסוכסכים.

לגבי כליאה, אם אני עושה את פעולת הלפיתה מספיק מהר, אני ברוב המוחץ של המקרים מצליחה ללכוד אותו. אבל כדורים זה עסק קצת יותר מסובך. לרוב, הוא רק רואה את המבט העומד-לתת-תרופות בעיניי ובורח אל השיחים. לפעמים אני מצליחה למסך את מבטי במחשבות כמו תמימות ולהתקרב אליו, להניח לו אוכל אפילו, אבל מזה ועד להצליח לתקוע את ידי בגרונו, משתרע לו אוקיינוס של חרדת ביצוע והזעה. לשים לו את הכדור בתוך האוכל? עצה יפה. אלא שהוא מספיק חכם כדי לאכול מסביב לזה. כמו כל החתולים אגב. כך היה גם הפעם. ראול היה צריך לקבל כדור תקופתי נגד תולעים. עטיתי על פרצופי מראה שה תמים, התקרבתי אגבית עם כלי האוכל. הוא התרחק מעט אל תוך השיח, בוחן את מעשיי. התיישבתי על הבטון קרוב, הנחתי את הכלי, קראתי לו 'ראולי' שיתקרב. הוא התבונן בי בעינו האחת הפקוחה, התמהמה אך התקרב בסוף אל הקערה, הנמיך ראש כדי לבלוע את האוכל הרטוב המושקע לרגל המאורע. ליטפתי אותו. לטיפה ראשונה הוא קפא ושערותיו הזדקרו, אחרי עוד שתי לטיפות נרגע והמשיך באכילה. אז ניסיתי את המנובר הקבוע של הלעטת הכדור, נכשלתי, נרתע ממני, התיישב על אחוריו, שלף ציפורן אימתנית, ניקב את אצבע יד ימין שלי עד העומק, חיכה איזה רגע, הוציא אותה חזרה. ברח אל השיחים ומהם הלאה.

 אספתי את עצמי מן האספלט ועצרתי את הדימום. מיהרתי להספיק בכל זאת אל היוגה. שלא ישתבשו כל התוכניות. השיעור היה צפוף והחלל חם, ובעודי נאנקת ונאבקת להתרוממות הגוף בכלב מביט מטה, הרגשתי את החומר הרע שראול הזריק לי מתקדם בצינורות הדם, בואכה כלבת. כשיצאתי מהשיעור, מזיעה וקודחת, התקשרתי להתייעץ עם אנשי המוסך הרלוונטיים: אמי, הצדיק מן המושב בשרון, ובמקרה הזה, גם לאנשי מוסך אנושיים, מוקד קופת החולים שלי. כולם אמרו שעליי לקבל חיסון נגד טטנוס. זה לא נורא דחוף, אבל בעצם יום שישי היום, וכבר צהריים.

רצתי אל האוטו, ומשם בדפיקת רגליים עצבנית וריצה, אל קופת החולים. מאיצה את הרעל של ההכשה. חלקיקי ראול פשו בי. ובאמת ראיתי: כפות הרגליים המגונדרות שלו, אחיזת הגוף הקפוצה, האמביוולנטיות של ההתמסרות. יש לי הרי את המנהג להתערבב עם חתוליי, להתבלבל איתם. ובעצם אנחנו כה דומים ממילא. ראול-קסם-כתם-דוביאל. בקושי אני זוכרת את הראשון, אבל האחרים ודאי כבדים ומסורבלים כמוני, חשדניים קמעה, מסוכסכים-מהוססים עם עצמם. ישבתי על כיסא קופת החולים הקשה מול דלת האחות העסוקה, בקופת החולים הריקה מאדם ותכף נסגרת, בשישי בצהריים מאוחרים כמעט מדי.  

בפעם הקודמת, והראשונה, שקיבלתי חיסון טטנוס, הייתי בכיתה ג'. היה זה הודות לחתול הראשון שלי, החתול בה"א הידיעה. היו בביתנו אמנם מאז ומתמיד חתלתולים, מופיעים ונמוגים במעשי הצלה (זכור לי אחד במיוחד, גור ג'ינג'י מתוק, שהיה כשהלכתי לגן, ונעלם כלא היה כשחזרתי, התגלם רק בפרצופה העצוב מהבשורה שנגזר עליה לומר לי של אמי ובביטוי שייצרב בי תמיד כסימן אזהרה: יש לי משהו עצוב לספר לך). אך הוא היה החתול הראשון שביקשתי לנכס לעצמי, כילדה עם תודעה מודעת לעצמה. מצאתי אותו לא רחוק מביתנו החדש (המפוצל) בקיבוץ, ורציתי אותו לעצמי (היום לעולם לא הייתי מבקשת לעצמי את מי שחופשי להסתובב לו, ועוד בביטחון, כך. ששייך למרחב. זה פותר לשני הצדדים את הקושי. מייתר את האחריות וההצלה).

קראתי לו קסם-כתם. לא הצלחתי להכריע בין שני הקטבים, מלבישה אותו בשם זה ואחר בשני, שוב ושוב. שחור כולו. צלליתי. נהדר וכולו שלי. אהבתי ללכת איתו בשבילים, מחבקת אותו עד אפיסת כוחות, גאה בבעלותי. בחיבוק אחד חזק מדי, או בבקשת בעלות עזה מדי, שרט אותי לרוחבה של היד. פס לרוחב הצד הפנימי, אולי מקביל לצלקת שיעשה לי אויב שנים רבות אחר כך. אבל לא נותרה לי מבפנים צלקת בכדי להשוות. בשל המאורע, אמי נאלצה לקחת אוטו מהקיבוץ, לצאת ממשמרתה החובקת יממה כאחות הקיבוץ, לנסוע לקיבוץ סמוך לאחות המחזיקה בזריקה הנכספת. האחות פתחה את המרפאה הקטנה והדלוחה, ופתחה דלת נוספת לחדר קט וחשוך ובו מיטה גבוהה. עד אותו רגע אחזתי בידי המועדת לדקירה להרגעה, עתה הבנתי שהקורבן יהיה בכלל ישבני. הורדתי את מכנסיי ועליתי על המיטה, מושפלת מה. אבל הדקירה בישבן לא פגעה ביחסינו.

עתה, בגילי המופלג, קיבלתי זריקה בזרוע. חזרתי לבית אמי בלי סכנת מחלה, עם סיפור קטן, ועם פצע וריקנות גדולה. קשה להישיר מבט לכאב הנפער. שותתים דם או דמעות איזו תקופה, בית החזה דופק-נשימה במרוצה ובתעוקה, ואחר כך מתייבשים ושוככים. כמעט שלושה חודשים שעברו בלי סיכוי לנחמה, והנה אני רגועה. נזכרתי פתאום בכאב הנורא הזה, איך שכחתי ממנו, איך ביקשתי לדלג מעליו [איך כותבים על מי שמהלך בשוליים? שמים אותו במרכז. כותבים עליו כי אי אפשר לכתוב על משהו אחר. מישהי. ושוב ראול נדחק לשוליים, נחבא אל קרן זווית, לא זוכה לכבוד הראוי. אני מכה על חטא זה, ואחר. שאינו נמחה ככל החטאים].  

קסם-כתם נתן לי את המושג של חתול. החתול. ועליו נשכבו כל החתולים כולם. נראה שאפשר לראות וללמוד את האחר, רק דרך ריבוי ומבעד שכבות. ראול המונח על דוביאל, החתול הדרוס המונח על דוביאל המונח על כתם-קסם. דוביאל המונח על ד' וד' המונחת עליו. אני ממתינה לה עדיין, גם עתה, כששככתי, אבל יודעת שהסיכוי שתשוב מהעדרה נמוך, כסיכויי אביתר או פחות מכך. ומה עם הנעדר דוביאל? אותו אני עדיין יכולה, אולי, להציל. אני נזכרת בהודעתו האחרונה של ב'. כל הזמן הזה, מוסחת מהכאב, זה שלמעלה וזה שלמטה, לא כתבתי לברר אם שב.

אני כותבת לב' רועדת כולי

הוא משיב: לא חזר.

אני נזכרת בשביל המוביל לבית ההוא, לפני אלף ואלף שנים, בירושלים. בחלון הגבוה הדולק באור צהוב ובתוכו ממוסגר שקט ונושם דוביאל. נזכרת איך עלינו אליו, ואיך פרשתי מנ' אז, כדי להישען לצד דוביאל ולהביט החוצה אל סופו של החתול הדרוס. לא היינו מיודדים אז במיוחד, אבל היה לנו יחד. אני נזכרת בבשרו הדשן, המפונק, בנינוחות שלו, יושב לידי. מאי עכשיו, ונראה שלפני כמה חודשים, עוד בימי הקור הירושלמי, הלך למרחקיו. ידעתי שהיה כבר רזה, ועם מבט צהוב אחר, כמו זה שראיתי אז על גג הסבלט של נ' כשבאתי להאכילו, וכמו זה שראיתי שנים אחר כך, שהעדפתי לשכוח – כאב שרציתי לדלג מעליו – בפעמים המעטות שקפצתי לאמירת שלום ולהאכלה זריזה, בביתו המחודש בחצרו של ב'. כמו ראול שבא אל החצר, גם דוביאל התגלגל אז לאחור, אל חיה חשופה יותר, מקופחת, חשוכת מותרות, מגוידת עד לשד העצמות.

חזרתי לעת ערב לחפש את ראול בחצר. ליישר איתו את ההדורים מהר, שלא ייפער משקע. ישבתי על הבטון הרטוב מהשקיית הערב של אמי, בחשיכה, עד שהגיח מאיזה מסתור והתקרב אליי, בצעדים רבי-כיוונים. הוא התיישב לבסוף לידי, אפילו גרגר. לא היינו על גדת החלון הצהוב הגבוה, אלא נמוך על הבטון, בין השיחים הפורחים המפיצים את קרירותם עם הליכת השמש, אבל היינו שניים. שניים שונים, לא מעורבבים כבר מדי, הודות לחיסון. התבוננו שנינו מבעד לאוויר הנקי, בדוביאל הרחוק, הנדרס. חתול מונח על חתול מונח על חתול. אבל קיץ בפתח שמסרב להיות מונח על כל קיץ אחר. קיץ תכף שצריך להיות חדש.

[עיניי פקוחות]

ברוח צוואתו המהוהה של אביתר, אני מניחה כאן ביוגרפיה קצרה, ובתקווה לא אכזרית, של חתולי חד העין. נענוע בין קטבים, על פי דרכו של ראול.

אויב. השם פרי שיחה משועשעת שהתנהלה בחדר הסמוך של שותפתי, בין כמה מוחות ולאורך כמה ימים. כשפרקתי אותם יחד עם יתר חפציי על הרצפה הקרה והמלוכלכת בהול גבוה-התקרה לא היו להם שמות. סירבתי להכריז עליהם בעלות, להפוך אותם מעניין נקודתי דורש טיפול למאורע מתמשך. למרות שהיו איתי אז כבר למעלה מחודש, וכבר לא נשקפה להם סכנה. הם ברחו מאיתנו בהליכה איטית ושפופה, מרובת רגליים, לכיוונים שונים. נעלמו לשעות ארוכות, איששו את נוכחותם רק באכילה לילית ולקלוק מים. שותפתי קיבלה את החבילה הבלתי צפויה שהנחתי לפתחה בכיווץ מובן, אבל פתחה להם את דלת חדרה זמן קצר אחר כך. כדרך רבים, אהבת החיות קפצה עליה בלי להודיע, מהירה והחלטית. הם נותרו בימים הראשונים זוג צלליות חרדות נטול הבחנה. עד שנכנסו אל חדרה של שותפתי, עד שקיבלו את שמותיהם.

בעת שבחדרה היו פזורים כמה חברים בחזרה, מתאמנים יחד בפסנתר, שירה, גיטרות וחצוצרה, השניים התוודעו לאפשרויות החתוליות הגלומות במרחב: התחבאו מתחת למיטה, רבצו על כריות הישיבה הגדולות הצבעוניות המפוזרות על הרצפה, שיחקו בסקרנות בלתי נדלית בגדילי השטיח, טיילו על חלקו העליון של הפסנתר. והחברים, תוך כדי נגינה, גלגלו על הלשון גורלות שונים עבורם. כך שמעתי מחדרי, שכן היה עדיין חם והחלונות היו פתוחים, והמלון החרב היה מושתת על תעלות ומנהרות של אוויר וקול (ועשרות שכבות קיר צבעוניות מתקלפות של גיל). לבסוף התגבשה שם החלטה: לאחות יקראו לטיפה (מלשון שניתן ללטפה, או לכבודה של קווין לטיפה) ולאח יקראו "אויב". על שום מה? איני יודעת, לא הייתי חלק מהוועדה, אבל אימצתי גם אני את ההכרעה.

כבר ברגעים הראשונים של ההיכרות הייתה לשותפתי העדפה ברורה לאחות. אבל היא הקפידה לשמור על חזות דיפלומטית במידת מה, לפחות עד שהייתה סוגרת את הדלת, ואז, אם ממנהרות הקול או אם באופן נדיר הייתי עדה למתרחש מהצד הפנימי, הייתה אומרת בפשטות את אהבתה הגדולה, המעט יותר-מדית, לחתולה.

לא סתם העדיפה אותה. דבק בו, באח חד העין, מההתחלה, מזל של דחוי. אולי היה זה בגלל ערש החיים בעריסת האשפה, היכן שמצאתי אותו ואת אחותו בימי הסבלט. אולי בגלל זה קיבל את אותו שם-רע.

או שאולי היה זה להפך? השם הרע עשה לו שירות נורא? שהרי עם שם כזה — אנחה —  לאן היה יכול להגיע? לא היינו נינוחות לגמרי בנוגע לשמו. בחודשים הבאים, בדקנו על הלשון שמות חלופיים, לעתים כשעשוע לא מחייב יותר מתוך חתירה אמיתית למטרה, אך כל הצעה אחרת נבעה מהקוטב האפל במידה דומה. שבתאי, על שם שבתאי צבי, לדוגמא. שותפתי ניסתה להמתיק את הגלולה המרה, בכינוי החיבה "אויבי", והיה ניסיון משותף להפכו מאויב לאוהב (פשוטו כמשמעו), אבל זה לא תפס. אף שם אחר לא נדבק, לא שכנע שנכון לבחור בו ולדחוק את אויב המוכר והטוב (והרע).

חששנו אמנם שהשם שנתנו לו דן אותו לגורל קשוח, אך בה בעת חשנו ש"זכה" בו בשל משהו שהיה טבוע בו כבר מלידה או ינקות, וזוהה גם על ידי אנשים אחרים. שהרי כפי שהסתבר לי, גם שותפתי לא לקחה חלק פעיל בבחירת השם, אלא רק חבריה. ובאמת, אויב, היה רדוף מבפנים, חששן, חרדתן. לאורך כל ימיו במלון החרב הוא התרוצץ בין החדרים אחוז במשימת הזרקת ריחו בשתן בכל פינה ובכל מחיר, כמו אנוס לעשות זאת מתוך חרדה בהולה, בורח מפני דבר-מה פנימי.

ראול. מתי קרה השם? איני זוכרת. האם כשהמתין במלון החרב עד שחיי וחדריי יסתדרו ואוכל לקבלו? האם בזמן ההמתנה ההולכת ומתארכת, כשהועבר לאומנה אצל חברה של חברה בדירת גג פורחת אך חשוכה בירושלים? (המתין והמתין, בעוד חיותה ממלאת יפה את החלל לזמן מה ואחר כך עוזי מיילל ללילה אחד ואחר כך שוסטר עושה רונדלים בין השכונה לבית בצליעת החן הידועה עד שהועברה יחד עמי ועם חפציי לבית אמי); מה שבטוח, שהתבהר כראול, שהתגלגל או התגלה ככזה. הייתה לי אמנם אשמה רבה לגביו, אבל היא לא זו שנתנה לו את השם. במשך שנים המשיכה לקנן בלבנו – לבי ולב שותפתי כבר לשעבר – הבקשה להיטיב איתו, לה(ת)מיר את האויב למשהו טוב ומבטיח יותר. נשאנו את העניין בלבנו ועל גבנו, לא הפסקנו לחוש אחריות מסוימת, לא מוכרעת בגודלה, למסלול חייו הבלתי פתור. אבל חיכינו שהדבר יבוא ממנו. שיהלום אותו, שלא יהיה פתרון חיצוני שינשור ממנו מהר.

אולי זה היה הקול כן, עכשיו אני נזכרת, שהוליד את השם. ררררראוללל, הוא יילל מתישהו, ררררראול, הוא הרטיט את שערות שפמו באיזו נקודה בזמן, פקח אליי עין ענקית ירוקה יפהפייה, ררראול. כן, אתה ראול, ולא סתם אחד. אם סחבת על גבך כל הזמן הזה את תפקיד אויב העם, אתה ראוי לקבל עכשיו את החלופה הטובה ביותר. חסיד-אומות-עולם.

כשסוף סוף נפגשו מסלולינו (הוא, יותר מהעבודה החדשה והאינטנסיבית שהתחלתי בעיר אחרת, גרם לי לשנס מותניים, למצוא דירה ולזוז. כדרכי בקודש), הייתה תקופת קסם. לי היה פנאי בלבי לקבלו, לו היה את שמו החדש (ואולי רווחה חדשה נלווית). הוא היה לתקופה חתולי (הפעיל) היחיד, המוקד החתולי הבלעדי לתשומת לבי. הוא היה מבלה את ימי השמש היפים בין החצרות המשותפות של שכונתי בגבעתיים, נח תחת שיחים מטופחים, תופס מרחק בטוח מחתולים מדושנים אחרים. ובערב, כשהייתי חוזרת, מנסה לקרוא ספר או לכתוב כדי להילחם בכרסום ההולך ונפער במוחי באורח החיים התובעני החדש, היה יושב על ברכיי, או על הספה בצמוד אליי, מגרגר ומתעדן, לרגעים קצרצרים אולי אפילו בהתמסרות מוחלטת. בתוך הבית היו לו קערות מים ואוכל משלו, צעצועים משלו, ולא היה צריך לחמוק מאף צל אמיתי או מדומיין של נוכחות אחרת. הייתה לנו-לו הפוגה.

לרוב. כמעט. שכן כל הפרעה-פלישה, אמיתית או מדומיינת כמובן, הייתה נענית מיד בריסוסי שתן איומים שהיו ממלאים את חלל הדירה הקטנה והבלתי נוחה לאוורור עד זרא. ההתקפות הבלתי ניתנות למיגור האלה, בלתי צפויות, בלתי מוסברות, תביעה להכרה כשהוא מוכר ויחידי כל העת, עוררו בי רתיעה ישנה ממנו, והוא חש בכך, פרש לעתים מעלי. גם בנסיבות הסטריליות של האפיזודה הזוגית הבורגנית שלנו, סומן בינינו וסביבו/ממנו, קו דק מן הדק של סכסוך. עדיין היה בו מעט מן האויב הפנימי, הרדוף, שערשו אולי באותה עריסת אשפה. אבל בגלגולו החדש כררראוללל.

האפיזודה הזוגית הסתיימה מהר. כעבור זמן די קצר חזרתי אל בית אמי, באמתחתי גיחת חיים נוספת שלא צלחה, ואותו הנחתי בגינה, לצד שוסטר, וחתולי שהיום זכרה לברכה. הפקדתי אותו בכפות עצמו, למצוא לעצמו פינה. באחת תקופת הקסם פגה. ראול נהיה פרוץ לכל הכיוונים, חתול-חוץ ממש, היה חרד וטרוד מכדי להתפנות למותרות האהבה. חתול בוגר כבר, גדל-גוף, נראה כפנתר שחור-לבן מפואר, היה יכול לכבוש בקלות את המרחב החדש. אלא שהוא חושש מצילו שלו (צודק, צל של פנתר). ושוב לא ברור עד כמה הוא רוצה, או מסוגל, להיות חתול-חיק. הוא מסתייג-נעתר לליטוף, שוב מסוכסך עם עצמו. שוב גם-אויב. בין כל גידולי הגינה, טיבו מבליח לרגע ברור, הוא חתול-פקעת (פקעת שאם נשתול אותה יפרח צבעוני בצבע נהדר, אולי אדום עז, אני מנחשת).

שריטה. קיבלנו אותה שותפתי ואני בפעם הראשונה שלקחנו את האחים החתולים מהמלון החרב לווטרינר החדש בעמק רפאים (זה ששנה וחצי אחר כך אקח אליו את חיותה הקטנה להצלה, אך הוא לא יהיה במשמרת ואני אאלץ להמשיך במסעי). ניסינו שתינו להכניס את אויב לכלוב וחטפנו. פס עמוק לרוחב גב כף היד הימנית. בדיוק אותה שריטה, בדיוק באותו המיקום. נשארנו עם צלקת דקה, אלגנטית, שותפה. אז שריטה, עתה ניקוב. הציפורן, כן, הציפורן ולא השן, עתה אני רואה [עיניי עדיין עצומות], חודרת עד לקצה העומק של הבשר. נשלפת מהר, וראול כצל בורח. אני נשארת בישיבה על בטון השביל עד שפוגע בי הכאב. אחר כך פי נפער בלי קול, ודמעות. אחר כך אני צריכה למצוא חיסון.  

בין השריטה לניקוב, אלפי צלוחיות אוכל שמונחות לפניו. אלפי אויב-ראולים שבורחים, מתחבאים, קופאים על מקומם, מתקרבים בעין פקוחה באימה, בהיסוס, בחשד, בהתרגשות. מול הצלחת, אלפי אויב-ראולים שבולעים את הגרגירים, שמזנקים בבהלה מכל רחש, מכל תנועה לעברם, האוכל נתקע בגרון. כמה אויב-ראולים בודדים שמסכימים לקבל ליטוף, שנשארים קרוב, שלא בורחים, שאפילו מגרגרים (ואוכלים גרגירים). כמה אויב-ראולים שקצים בליטוף, שמפחדים, ששולחים כפה בניסיון לשריטה. אחד אויב ואחד ראול שמרגישים מאוימים במיוחד: האחד מבין שמנסים להכניס אותו לקופסא, האחר לא אוהב שדוחפים לו משהו עגול לבן לעומק הגרון. הראשון משיב בחרב ציפורן שלופה לרוחב כף היד של כל שותפה. השני מחדד את עמדתו בסכין ציפורן החודרת לעומק הבשר. שניהם בורחים עם סיום התקיפה (מעשה הגנה, לדידם), שניהם מעוררים כאב (אולי בלי כוונה). ורק אויב-ראול אחד, שהוא גם וגם. [איך הופכים את מי ששולי, מהלך בצדדים, למושא הכתיבה? כותבים עליו כאילו היה הגיבור]

הציפורן המשוננת מנקבת את הבשר עד העומק, הציפורן פוערת בבשר את מסלול הישלפותה. טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, נמחית, עוד אחת, הבשר נזכר להתעורר ופועם במלוא הדרו.

עכשיו מתחיל הכאב.

בעצם כבר התחיל קודם. בעצם כבר שתת ונחלש. דילגתי מעליו. בכלל שכחתי ממנו. עצמתי את עיניי [בגלל זה. והנה נפקחו עכשיו]. טוב שכך. טוב ששכך. נזכרתי פתאום איך הלם בי.

כמעט שלושה חודשים שלא נשמתי.

הוצאתי את ארקי לטיול כל ערב אחרי החזרה מהעבודה. שוסטר פיטרלה סביבנו, מאבטחת-מסבכת אותנו. הלכנו את המסלולים הקבועים לעייפה, עומדים בכל הנקודות המוכרות, מנופפים לשלום לאביתר ההולך ונעלם. עמדנו בגינה בקצה השכונה איפה שהאוויר תמיד קר. הרטבנו את רגלינו בדשא הלח מהממטרות שחזרו לפעול. שחררתי את ארקי במגרש הכדורסל מאחורי החטיבה להוציא מרץ, ישבתי על המדרכה ליד מכולת האשפה להשתנק. היא נשלפה והותירה מסלול פעור בבשר. כבר לא עונה. תני לישון איתך ולהתעורר איתך. תני לחבק אותך. רק תגידי מדי פעם שאת אוהבת, עם היתר אני כבר אסתדר. אולי אפשר פשוט לישון יחד, לפעמים, בלי לדבר? אני מרוסקת בלעדייך. הפסקתי לבכות רק בעבודה (חוץ מכשלא הצלחתי), או כשהמוח היטשטש בנטפליקס עד שנכנעתי לשינה. הכאב כילה את הימים ואפילו ניצח את הלילות שלושה חודשים והקיץ קרב. האפשרות של הקיץ שלנו הלכה, כך נראה. למרות שאני עוד מחכה.