כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת ללכת (גם לכתוב). אני מעדיפה הליכה אל יעד מוכר, במסלולים שהעמקתי חפור בהם כבר, או דווקא בהימור על שינויים קלים, בלתי צפויים, המפתיעים גם אותי. אני מעזה, לפעמים, ללכת ללא יעד ברור, שם טמון החשש, אך גם סיכוי למשהו חדש לגמרי.

קונטרס ובו שני סיפורים שלי, בעריכת עודד מנדה-לוי ובהוצאת הבית המשמח שהקים – ״תרסט״, יצא בשבוע שעבר לאור ולחנויות הספרים העצמאיות. זמין לרכישה במחיר שווה לכל נפש גם באתר ההוצאה. אשמח שתדפדפו ותקראו

לפעמים בת אדם ממתינה טרוטת-עיניים בשעת בוקר בתחנת אוטובוס בשכונה היקפית של העיר ומתקשרת אליה בת אדם אחרת לומר לה שמצאה ומצאה חן משהו שכתבה, ותקרא בציבור את הדבר בשלמותו, ואף מזמינה אותה לשיחה. (לפעמים = לעתים רחוקות, אך נחמדה העת).

ביום ראשון הקרוב, השמיני באוקטובר, בשעה 14:00, עלית קרפ תקרא בזום את סיפורי "בסלוניקי" במסגרת "ומי בסיפור" של מועדון הספר הטוב בספריית בית השחמט. אחר כך אשוחח איתה ועם הקהל קצת על כתיבתו.

הסיפור פורסם לראשונה בגליון "שיטוט" של כתב העת המעולה "גרנטה" ואפשר לקראו כאן.

הנה גם פרטים על האירוע ועל אחרים במסגרת שיצרה ומנחה עלית, ולינק להרשמה מראש למי שמעוניינ.ת.

ימים טובים,

נועם

הבלוג ישן אך לבי (כך מסתבר) ער.

ממש לאחרונה פורסם סיפור קצר שלי באתר "מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר", בשם "אודה לדובי".

אשמח אם תקראו,

ימים טובים,

נועם

אתמול הושק הגליון החמישי של "לכל הרוחות", כתב העת של החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. נושא הגליון הוא "פג תוקף", ויש בו קטעי פרוזה, שירים, תרגומים, ומסות. מסה שלי, "לא למות לעולם", נמצאת גם היא בתוכו.

הנה היא (יש באתר גם אפשרות לדפדוף מקוון בכתב-העת)

אשמח אם תקראו ושבת שלום,

נועם

עשר בבוקר, אני עושה פיפי של שעמום. הטלפון שלי, המחובר למטען בחדר השינה, מצלצל. יש משהו דפוק בטלפון הזה, הצלצול שלו נמשך עד אינסוף. זה נראה לי כמו באג טלפוני, תבנית טכנית שגויה, ולא כמו עניין אנושי. אני לא יכולה לדמיין אף בנאדם שממתין מהצד השני כל כך הרבה זמן. אני לא מתאמצת להספיק, אני באמצע. ממילא לא דחוף לי כל כך לענות. מיציתי את האבחנות וההנחיות. אני שוטפת ידיים והטלפון מצלצל שוב. אולי זה כן הגורם האנושי. עם ידיים מלאות סבון אני מוותרת ועונה. "חשבתי שברחת מהבית", הרופא שלי צוחק. אני מגחכת חזרה. "את מרגישה טוב?", "כן", אני עונה. תשובה מוכנה מראש מאתמול, אחרי שעברתי שוב ושוב על רשימת התסמינים הנחשבים באתר משרד הבריאות. גם ברשימה הזו, כמו במכונה המכנסת מדדים, ההרגשה הלא-טובה שלי אינה נקלטת. "בואי נספור יחד את הימים בלי התסמינים", הרופא אומר ואנחנו סופרים. הוא מסכם, קצרות: "את בחוץ". הוא שמח שעברנו את זה בשלום. אני אדם חופשי, כנראה.

אני יושבת ליד המחשב, מעלה למודל תרגיל באיזה קורס, קוראת כמה מאמרים אינטרנטיים שמחכים לי בטאבים מקבילים כבר ימים. השמש עולה גבוה בשמיים. חבר שלי מתקשר, "את חופשייה!", הוא מחייך מבעד למכשיר, מעודד אותי לצאת החוצה. עבר ליד הים עכשיו, יום יפה כל כך. "אני יודעת עד מתי יש שמש", אני מתגוננת, "אני לא אפספס את החלון הזדמנויות. אני לא אתן ליום להיגמר מבלי שאצא החוצה". אבל עדיין לא. אפילו לא יצאתי מהחדר. אני יושבת על המיטה, מסתכלת על העצים מבעד לחלון.

ברגע של דחיפות אני חולצת את נעלי הבית, נועלת נעלי ספורט. אני יורדת את מדרגות העץ הלולייניות. משקלי מרעיד אותן ומתופף עליהן ברעש. הקומה למטה מסחררת את עיניי. אמי אמרה שסידרה וניקתה ושינתה מיקומי רהיטים, אני לא מצליחה לראות כלום. הכלב קם ממקומו לקראתי. נדמה לי שאצלו עניין הזמנים הוא הפוך מאצל רוב הכלבים. השבועיים שהייתי למעלה, בלי לראותו, היו לו כמצמוץ עין. הוא מכשכש בזנבו כאילו אתמול בלילה הורדתי אותו לטיול. אנחנו יוצאים מהבית, יורדים במדרגות. אני פוקחת למחצה את עיניי אל מול האור. חוששת להסתנוור. אולי כמו חוש הטעם והריח, ומאתמול גם נדמה לי שחוש השמיעה, גם הראייה אינה בשיאה. כל החושים משובשים מעט, חלקיים. כל הגינה של אמי נראית לי בצבע אפור. הצבעים לא ניגרים החוצה מהצמחים והפרחים כמו תמיד.

הכלב ואני זורקים אשפת מחלה, עושים סיבוב קל בשכונה. הרגליים שלי שמחות ללכת, להתקפל לכל המפרקים, נושאות את הטורסו בקלילות קדימה. בית החזה כבד יותר, הססני, השכמות מתיישבות מחדש, כמו לראשונה, קרוב אל עמוד השדרה, לכיוון החזה. אנחנו חולפים על פני המכולת, צועדים במעלה הרחוב לאורכו של פס המדשאה המוכר, פונים לכיוון גן השעשועים. הכלב מוביל אותי, מממש לרגע את הגנים הלברדוריים שלו. עיניי שורפות וסגורות למחצה מכל האפור.

בימים האחרונים כבר לא ידעתי לומר איך אני מרגישה. עניתי לכל השואלים: "יותר טוב, תודה", אבל כמה יותר אפשר. הקפדתי לציין שעדיין לא לגמרי נעים, לא מאה, אבל גם את זה לא הצלחתי לומר בדיוק. איבדתי אחיזה בסולמות ההשתפרות והניסוחים. הנחתי שאגלה מה שלומי כשאצא החוצה, כשאפסע קצת יותר מעשר פסיעות הלוך וחזור. לקראת סופו של הטיול הקצר, הכלב ואני בדרך חזרה, ועדיין איני מצליחה לאתר בגופי חולשה. אני גם לא מצליחה לאתר את היעדרה. איך מאתרים את מה שאין. כמו שלמדתי בימים האחרונים, זה מסובך כמו להבין שלא מריחים. לוקח זמן עד שקולטים (שלא קולטים). כשאנו פונים אל הסמטה נגלה לי חלוני הפתוח, עם המנסרה ומחזיק המפתחות בצורת סוס ים מוזהב. אני עוצרת. אני מרגישה יותר שם בפנים, מאשר היכן שאני עומדת. כתבתי פעם, ברומאן נעורים בוסרי שגנזתי, על התחושה המשונה שעולה כשאת עומדת ומתבוננת בחלונך מבחוץ. הגיבורה שלי אז הייתה מודרת ממשפחתה, התבוננה בחלון של מה שכבר אינו ביתה. אני מרגישה הפוך ממנה, שאין לי עוד מקום בחוץ. נדמה לי, שאני רואה את עצמי שם בחלון, מגניבה איזה מבט עמום על כלב בלונדיני ואישה חיוורת יורדים בסמטה, מודרים. חזרה בפנים, אני משחררת את הכלב בקומה הראשונה, חוזרת אל חדרי למעלה. אני עוד לא חופשיה.

אחד מן הספרים האהובים עליי הוא "משהו קרה" של ג'וזף הלר. הספר נפתח כך: "אני יוצא מן הכלים למראה דלתות סגורות. אפילו בעבודה, שאני כה מצליח בה עכשיו, מראה של דלת סגורה, לפעמים, די בו להפיל עלי פחד מפני משהו איום המתרחש מאחוריה, משהו העלול להשפיע עלי לרעה".* הפחד מדלתות סגורות, החרדה המתעוררת ממה שעלול להסתתר – ואללי אולי להתגלות – הוא כוח חזק שמניע את הגיבור. הוא מה שאזק אותי אל הספר. דלתות סמליות, חוסר-ידיעה, האימה שמסתתרת מאחורי צמד המילים "משהו קרה", בלהת הבלתי-הפיך בעצם. כבר יותר משבועיים שתחת קיומי רוחש כל הזמן מטען קל אך עצבני של חרדה.

מה ההפך מדלת סגורה? חלון.

החלון בחדרי הוא הנכס הגדול ביותר בו. הנכס הגדול ביותר שלי, בימים אלה. הוא גדול ופונה אל נוף כפרי ושקט. בשעות הצהריים, שמש נעימה מאירה את ריבוע החלון כולו וממנו כזרקור את פנים החדר, באותות מגדלור של חום. דרישת שלום מהחוץ. בימים הראשונים של מחלתי שכבתי במיטה, עם ראשי והווייתי כנגדו. היה לי קר מאד, סגרתי את כנפות הזכוכית כמעט לחלוטין. כשגייסתי כוח קצת פתחתי אותן והשארתי רק את הרשתות ביני ובין האוויר. בתואם, נהיה אביב בחוץ. כשבאו קשיי הנשימה, פתחתי את החלון לרווחה בעצת המומחים.

החלון פתוח אל כמה מאות מטרים של מרחב פנוי לכל הכיוונים. פסטורליה של בניינים נמוכים, אוויר, ועצים, שמכותרת בכמה בניינים גבוהים של רחובות סמוכים. זה השיכון הישן האחרון שנשאר באזור, עד שייכנע או יוכרח לשנות פניו בתמ"א. אנחנו עוד נאחזים. משמאל לחלון עץ ירוק-עד גמלוני, שהעלים שלו נעים ברוח כמו מראות קטנות זריזות והענפים שלו מתנועעים במעגלים מסורבלים בכיוונים מנוגדים. כשהשמש מתחילה בתהליך ההיעלמות, היא נחה אחרונה על ענפיו. מאירה את עליו מאחורה, הופכת אותם לזהב, ואז לשחור. מימין ומעט מאחוריו עץ דקל גבוה גבוה. עם צמרת קטנה יחסית לגובהו, כמו כלב כתום שעשו לו תספורת קצרה מדי, ועתה הוא נכלם. או קופיף עומד על מקל. ביני ובין העצים: משולש המקלט הציבורי, שפעם היינו מטפסים עליו עד שגידרו וחסמו את העלייה אליו, ועתה מטפס עליו – כך ממש – צמח ירוק משתולל. משולש אספלט תואם, באמצעו גינה עם שיח צהוב אחד, נושר. מולי ממש גדר חיה של הרדוף. מעבר לה, חצר הבניין השכן, עם דשא ירוק זרחני מסנוור, שגוזמים פעמיים בשבוע. שיער שגדל מהר. זהו הנוף היפה בעולם בעיניי.

ובכל זאת, אני מצליחה להתבונן בעד החלון מעט מאד. נשענת קצרות על אדנו, נחה על הכיסא שליד שולחן העבודה. זהו שיכון שקט, בלי הרבה עוברי אורח, וגם אני בעמדה נסוגה אל הפנים. בשבוע שחלף ראיתי מלמעלה איש הולך עם מסכה, שומר מרחק בפיקוח פנימי, ראיתי את חתוליי מגיחים מעסקיהם הסודיים בחצר עם הדשא הזרחני. מדי יום בשבועיים האחרונים דודתי הטובה הביאה לנו משלוח, של ספרים ואוכל. הניחה ליד הדלת, לצלילי נביחות הכלב, ירדה במדרגות והקיפה את הבניין לצדו האחורי, מתחת לחלוני. היא שוחחה עם אמי שבחלון המטבח בקומה מתחת. לא ניגשתי אל החלון לומר לה שלום, חששתי שטיפת רוק תנשור אליה ותפגע בה, או שחששתי שתחשוש מכך, אינני בטוחה. במקום, ישבתי ליד השולחן, שמעתי את קולה, חלקי מילים הבנתי, דורשת בשלום אמי ובשלומי. קולה של דודתי, הקול שאני מכירה מגיל אפס, אחד הדברים הבטוחים בעולם. זה לשמוע את העולם מעבר לזמן ולמקום בשבילי.  

בעצם, המגע הישיר אינו עם החוץ, אפילו לא עם החלון, אלא עם האור. זה מה שנהיה חשוב לי. מדי יום בשעה שלוש, כבר חצי-בריאה, אני יושבת במיטה, נשענת על הקיר שמשמאל לחלון, מתבוננת על קירות החדר, כתינוק המביט על מובייל: חצי חדר ריצודי אור משתברים ממנסרה, חצי חדר נצנוצי אור מתנדנדים ממחזיק מפתחות שקיבלתי מחברה טובה, סוס ים מפאייטים מוזהבים. אולי לא מובייל, אולי קרוסלה הפוכה מהחוץ לפנים, מארי-גו-ראונד. יש בחדר הרבה זמן לדימויים. אני מרוצה, מוחאת כפיים עם עיניי. בארבע וחמש, אני יושבת ליד השולחן ומתבוננת בעץ, באור שבתוכו. כשהוא מתמעט ונעלם זה סוף היום שלי. החלון הופך ריבוע שחור, סגור, חלון-דלת, ונופלת עליי עצבות קלה. לרוב גם מתחזקים אז הסימפטומים.

_{* בהוצאת זמורה, ביתן, מודן. תרגום: אופירה רהט.}

אי אפשר להתחקות אחרי תנועת הגלים, להבין את המופע הזה על מרכיביו הקטנים ביותר. אי אפשר ללכוד את הים או לאחוז בו. אפשר רק לעמוד נוכח או לברך את מי או את מה שנתן מקום גם לדבר הזה בתוך החיים. שנים שכחתי מהים וכל פעם נזכרתי ביופיו ובטובו מחדש. הופתעתי כמה קל לשכוח אותו ושכחתי שוב. עד שנמסר לי פעם גרגר של אהבה פעילה כלפיו, שיום אחד בחרתי להנביט בעצמי. כלומר להסכים להתפעל ממנו, ללכת עד אליו לעתים קרובות, להכיר בעצמיותו ובחוסר הקשר שלו אליי.

מופע הים מתהווה מתנועות קטנות רבות מדי, רב כיוונים, מכדי לתפסו. אפשר לכוון את המבט לנקודה בעומק שדה הים, לוותר על הרדיפה אחר הבחנות דקות, אבל לזכות כך באפקט התזמור הכולל: רחש הגלים, ריצודי ונצנוצי האור על המים בשלל צבעים, התפרצויות ודחיקות חומר מכיוונים שונים. הכל משתנה אבל הרחש הכולל קבוע.

אני יושבת על החול שהשמש אצורה-אגורה עדיין בגרגריו, תכף שקיעה. שיאו של היום. של הים. השמים-מים נשטפים בצבעים מתחלפים, גל סגול לילך-גל כסף-גל ורדרד, תוך דעיכה איטית, כמעט בלתי מורגשת, עד שהחושך ייפול בבת אחת כמו שמיכה כבדה על החול הרטוב. הים משתנה ללא הרף, תוך הרף, כל הזמן בתנועה, עד שלא ניתן לזהות אף שינוי בעצם, או נדמה שאין שינוי. עד שהוא נסגר באחת ונהיה לילה.

אני קמה עתה ומתקרבת אל קו המים המתנצח-משתנה תדיר. אני עומדת על קצה היבשת. גופי וראשי בין יצורי היבשה, כפות רגליי טובלות בתחילתה של טריטוריה שאיני יודעת לגביה דבר. פניי פנימה, אבל בנחת של מי שאינה רוצה לנסות לדעת. הים איננו נכנע למבט. אי אפשר לתפוס אותו, להפכו לשלי, אי אפשר להבינו (אולי אפשר, אולי זה מה שעושים קרוב לכאן, בלימודי ביולוגיה ימית, אבל אני בוחרת בבורותי בלב שלם). שמעתי פעם שאנו יודעים על פחות מ5% אחוזים מהיצורים שחיים במי כדור הארץ. זה מצית פתיל סקרנות מסביב למוח, אבל האמת שגם עליהם איני רוצה או צריכה לדעת. לא דרך הגוף, לא באופן בלתי אמצעי. הים משלו, ולעצמו וליצוריו. הוא אינו נפתר לעיניי מעל המים וודאי מתחתם. גם באור הבהיר והחשוף ביותר של היום וגם בלילה האטום, הוא משלו, ולעצמו. איני יודעת מי גר בו, איני יודעת מה מנהגו ומנהגי יצוריו. איני נדרשת להציל אף אחד (לא אתחיל לחפש במעמקיו דגים במצוקה, אני מקווה). אני מקבלת את בורותי נטולת הדאגות בנועם.

פניי אל הים הטוב, גבי אל שורת סלעים ודשא פרא. מעט שמאלה ואחורה ממני, המסעדה הקטנה של החוף, ומאחוריה המקום בו אני גרה עכשיו. לקחתי את עצמי, לבדי, ועברתי לגור כאן. לבדי, ללא אף חיה אחרת פרט לי. הותרתי אחריי את חתוליי החיים טפו טפו טפו ובינתיים, לא הגיעה אף חיה חדשה. אולי תיאורית מכסת החיות במצוקה אינה עומדת. מנגד, לקחת חיה אחרת כדי להעמיד תחום השתהות ביני ובין דוביאל כבר אינני צריכה. לטוב ולרע.

נותרתי בבית אמי כמעט עד סופו של הקיץ. המשכתי בשגרת הימים החדשה שבניתי לעצמי. זמן המתנה שקם על יוצרתו והפך מציאות קבועה. ראול לא הפגין שום סימן של רתיעה מיוחדת ממני בימים שאחרי ניסיון הלעטת הכדור (ואני לא חשתי כעס או חשש בעקבות הניקוב). הוא המשיך בהסתייגותו-התמסרותו כדרכו, שוכב בעתות מפגשנו על הספה המפוספסת. כבר כמה שנים שכל חורף אמי מכינה לו ארגז-בית מרופד ללינה חמה אבל הוא מסרב לשתף פעולה. ודאי מפחד להיכנס לחדר המדרגות אם הקרטון מונח שם, אך גם בית חבוי מתחת לסוכת הגפנים נדחה. פתאום באמצע הקיץ, סתם כך, בלי נקודת ציון נראית לעין (עין אנושית על כל פנים), התיישב בקרטון מקרי שנותר בכוננית האדומה עם ציוד העבודה בסוכה. הימים חמים, אין באמת סיבה או צורך לחפש מחסה מהקור, והוא ויתר על הספה. בעצם, איני יודעת אם ראול עבר לשם על דעת עצמו ורק אז כבש החתול האפור-לבן החדש במחוזותינו את הספה, או שבכלל הוברח ממקומו ומצא מקום מקלט בקרטון. כך או כך, שנים ניסינו לשכנעו, לרמוז לו בעדינות או לסמן בגסות שרצוי לו לשנות מקום, ושום דבר, והנה פתאום הוא שם.

שינוים של ממש קורים פתאום בחיי חתול, ללא הסבר, ללא הכנה. זהו שינוי גדול לראול, אבל אולי בעצם אין זה שינוי כלל. אם שכב קודם כל היום (או בקצותיו) על הספה, עתה אני מגלה בבוקר ובערב זוג אוזניים וחצי-עין מציצים מחוץ לקופסא. אני מתקרבת, הוא מביט בי בעינו האחת, אולי עתה קצת פחות פקוחה, אולי רגועה. פרט לזה חייו מתמשכים בלי הפוגה באותו האופן כבעבר, יום דומה לקודמו ולבא אחריו. לי זה נדמה לעתים משעמם, או מצער, ששום דבר חדש ומסעיר לא קורה לו, אבל אולי אצל חתולים זה לא דבר רע. לאיזה סוג של שינוי או התקדמות, אם בכלל, שואף חתול? אולי שינוי הוא מושג אנושי מאד, ואצל חיות הדברים קורים אחרת. בזרימה איטית.

מנגד, נדמה ששינויים קורים אצל חיות דווקא בבת אחת, בפתאומיות: יום אחד הם נהיים חולים ומקולקלים, יום אחד מזקינים (רואים את זה בעיקר בפנים, שהופכות לבנות כלבנה). מנקודת מבט אנושית, נראה שהזמן מכה בהם פתאום מכה אחת ניצחת, ללא רחמים. מדוע לא התמהמה? מדוע לא נגס באיטיות, כמו אצל בני האדם, מגניב את פגעיו כבדרך אגב (עד שמתבוננים במראה ורואים את כל השערות הלבנות, הקמטים, צלקות הלב והגוף, האפשרויות שברחו לבלי שוב, אולי בעצם גם אצלנו זה כך).

על אף שכבר ידעתי לומר במידה מסוימת היכן ראול נגמר ואני מתחילה (ובעצם מתחת לכל, היכן דוביאל – החתול שהיה ואינו כבר אינו בי) חיינו הלכו בקיץ הזה במסלולים דומים. גם אני רציתי יום אחד לגור בקופסא אחרת. השארתי מאחוריי את חתוליי בגינה, שוהים על מישור רגוע ובלתי משתנה של זמן (עד אותו רגע בעתיד, שאיני רוצה לחשוב עליו ואיני רוצה שיגיע לעולם, אם אפשר – שיבוא ויחטוף באחת, בלי אפשרות אמיתית להכנה). השארתי אותם שם כמעט באמת, כמעט לגמרי, משחררת אותם ממני-מעליי, כי באמת הם שמחים. מצאתי דירה חדשה, לא כסידור לחיה אחרת, לא כי חובה, סתם כך. עשיתי את התנועה ההפוכה, מבית אמי – החוצה. כל הנחלים זורמים חזרה לבית אמי, אך מסתבר שאפשר גם לגלוש על גביהם החוצה אל הים הגדול.

אני יושבת על החוף, מאחורי גבי הבית. חוצים את קווי מבטי על החול אנשים מעטים, לכאן או לכאן. מדי פעם מלווים בכלב שרץ בעליזות קדימה. במרחב הפתוח הזה, אני מוגנת מנטיותיי הישנות. אין פה חתולים. בכל חיי לא ראיתי על החוף אחד. כשקיבלתי את ההודעה השנייה מב', המתנתי ביני לביני זמן מה. החוט אל דוביאל ניתק ולא יוכל להתלפף עוד, האפשרות נגוזה. הנה באה עליי הסכנה. המתנתי לראות אם צורתי תיסדק, תתפרק לבלי שוב, המתנתי לראות אם אתגלה להיות אחת שאוהבת חיות יותר מדי שנשברה ללא תקנה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה, בואכה תשע, תכף סוף הקיץ האחר הזה, תכף ראש השנה, ונדמה לי שאני שלמה (האם אני צריכה להרגיש רע?). לא הושלם התיקון שרציתי, וגם עוד אהבה שקיוויתי מאד שתתייצב ותתממש במלוא הדרה הלכה. אני עייפה. זה סופם של שני הסיפורים הפרחוניים האלה, אבל לא סופי שלי. אני עפתי לים. אני קמה מהחול, אוספת את כפכפיי, מתקרבת אל הים לטבילת רגליים אחרונה וצועדת חזרה אל היבשה.

כשאני מגיעה אל המסעדה מתקרב אליי בריצה רבת רגליים חתול אפור מסמורטט לגמרי. הוא מתחכך בשוקיי, מיילל. חשבתי שבחוף הים אין חתולים. מה יש לך? אני שואלת אותו, והוא מיילל לי בתשובה. אני ממשיכה בדרכי אל מדרגות המסעדה המובילות אל החניון וממנו הביתה, הוא עוקב אחריי, מתחכך בי תוך כדי ריצה. מה קורה איתך? אני מנגנת לו, הוא נראה רע. אני מתכוונת להמשיך בדרכי הביתה, אבל חוזרת מעט על עקביי אל המסעדה. השולחנות בחוץ קופלו, המסעדה סגורה, רק הזוג שמנהל את המקום נמצא בפנים, מסיים את ענייניו באור חלוש. אני דופקת על הדלת ונכנסת פנימה, זוכרת את הכלב הגדול ששוכב תמיד צמוד לכניסה, מתעלמת מהביקורת שיש לי ביני לביני תמיד על כך שברוח ובחום הוא בחוץ, קשור ברצועה. הם מתגלים בנדיבותם, מוציאים לי קופסת פלסטיק גדולה ושופכים אליה מלוא בונזו לאכילה. הם מלווים אותי החוצה. תקחי אותו איתך?, הם שואלים, אני אומרת שיש לי כבר שני חתולים (זה לא שקר). אני הולכת עם החתול שממתין לי בחוץ חזרה אל החוף, מקיפה את המסעדה ומוצאת לו מסתור מהרוח והקור שהחשיכה מביאה. מתחת למבנה עץ ישן ונטוש ששעון על עמודים קצרים, אני מניחה את הקופסא, משגיחה עליו אוכל. הוא בולע את האוכל, רץ אליי להתחכך, חוזר אל הקופסא, ואליי. הוא בסדר. אני משאירה אותו באכילתו ופורצת בריצה מהירה, מזוגזגת להסחה, מסביב לסלעים ולמעלה אל הדשא פרא. אני מביטה לאחור והוא אינו שם, לא בא אחריי.   

במרחק בטוח אני מפנה פניי שוב אל הים, לוקחת מה שאפשר ממנו פנימה בנשימה. העשבים מתפרעים מהרוח, השמש כמעט נבלעת לגמרי בתוך המים. בסופו של דבר, הוא מת או נעלם כשלו. לעצמו. לא דוביאל ולא מייקל ג'קסון, לא כשלי ולא כשל ב'. הוא נעלם-מת איפשהו, עלום, חסר שם, הרחק מאיש או חתול שידעו את שמו. בנסיבות שאינן ידועות לי, שלעולם לא יתגלו לי, ואין לי אלא לקבל זאת, יצא מהחצר הגדולה והפראית של ב', עבר את השער החוצה אל האחו, אל החצרות המרכיבים את השכונה, אל הרחובות והבתים והכבישים ומהם אולי הרחק הלאה, אל שטח הפקר. כנראה שמצא לבדו את מותו, לא שייך לאיש. בודד במסלולו. אולי כלל לא מת, אולי הוא בחצר אחרת, או אפילו בבית אחר, בגורל אחר. אולי שינוי אחר קרה לו באחת. כך או כך, הוא איננו שלי עוד, לבלי שוב. אפילו למות ולקום לתחייה לא יוכל לי יותר. אני מותרת, ונדמה לי שאני שלמה. אני עייפה. יש דבר מה שמתיישב אצלי בתוך אחד החללים, איני יודעת מהותו. ומעל יש את ההצטברות של הדברים כולם, בזה אחר זה, כפי שהם נקרים בדרכי ופועלים בי ואני בהם. אבל הנה הים, ברגעי אור אחרונים להיום, הוא מתנגד לכל התכנסות, מפזר הכל. אעמוד פה עוד מעט ואמשיך הלאה.

חתוליי חיבבו את פתרון הגינה שהמצאתי להם, ובכל זאת היה מדובר בפתרון בלתי מוצלח. בימים רגילים, ודאי בימי משבר. אם חס וחלילה משהו משתבש, אם יש איזו מחלה, הכשה, עקיצה, שבר, קשה מאד להשגיח עליהם, להיות בשליטה. אם צריך לקחת לוטרינר, אפילו לצורך בדיקה תקופתית או טיפול שגרתי, קשה מאד ללכוד. קשה גם להוציא לפועל הנחיות רפואיות. אם הם נוטים למות, הם יכולים פשוט להיעלם. לפרוש לאיזה מחבוא שיחני-רקבובי, להירקב אל אבותיהם. בכל שנותיי נוכח החצר, רק פעם אחת מצאנו חיה מתה תחת השמש (סיפור אימה שאעדיף להחביא). כנראה שהחוכמה בעל פה צודקת, וחיות מעדיפות למות בסתר. ובלב, לתמיד, החתול הדרוס שאולי לא הייתי צריכה להכיר חגיגית במותו, רק להזיז אותו הצידה מפומביות גופתו הנוראה על הכביש. אם חתול נעלם, גם לשעות אחדות, יכול להיות שקרה לו משהו נורא. יכול להיות שהוא סתם תפס צל איפשהו. כל זה אומר לחיות באי-ודאות קטנה מתמדת, בלתי ניתנת להכרעה או להרגעה (כלומר זה פתרון בלתי מוצלח למדי, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. אבל זו החלטה שלי ועליי האשמה, אם יקרה דבר מה). 

התקשחתי והחכמתי מעט עם השנים, בכל זאת. השתפרתי במיומנויות הלכידה וההכנסה לכלוב. קצתי באפיזודות כמו ראול והשריטה (או כך לפחות חשבתי). מכוונת מטרה כמו רוצחת שכירה, מבט צינור בעיניים, יד ימין בוטחת אוחזת בכלוב הפתוח, יד שמאל חזקה לופתת את עודף העור בעורף, מחזירה את החתול/ה כמה זמנים אחורה, לינקות חסרת אונים, הנפה והטלה, הכנסה לכלוב ונעילה, אה וואלה. השתפרתי גם במתן כדורים. לכלבים, לחתולים. הצמדה של החיה אל הרצפה בשתי רגליי, לחיצה באצבעות יד אחת על מפרקי הלסת, דחיפה ביד שנייה של הכדור לעומק הלוע, והושלמה המשימה. זה נשמע אכזרי, וזה באמת אכזרי במידת מה, אבל זה בשבילם. זה עובד עם ארקי, זה עובד עם שוסטר לרוב, עם חתולי ז"ל ממילא לא נדרשה שום פעולת הסחה. אבל עם ראול, העניינים, כאופייני, קצת יותר מסוכסכים.

לגבי כליאה, אם אני עושה את פעולת הלפיתה מספיק מהר, אני ברוב המוחץ של המקרים מצליחה ללכוד אותו. אבל כדורים זה עסק קצת יותר מסובך. לרוב, הוא רק רואה את המבט העומד-לתת-תרופות בעיניי ובורח אל השיחים. לפעמים אני מצליחה למסך את מבטי במחשבות כמו תמימות ולהתקרב אליו, להניח לו אוכל אפילו, אבל מזה ועד להצליח לתקוע את ידי בגרונו, משתרע לו אוקיינוס של חרדת ביצוע והזעה. לשים לו את הכדור בתוך האוכל? עצה יפה. אלא שהוא מספיק חכם כדי לאכול מסביב לזה. כמו כל החתולים אגב. כך היה גם הפעם. ראול היה צריך לקבל כדור תקופתי נגד תולעים. עטיתי על פרצופי מראה שה תמים, התקרבתי אגבית עם כלי האוכל. הוא התרחק מעט אל תוך השיח, בוחן את מעשיי. התיישבתי על הבטון קרוב, הנחתי את הכלי, קראתי לו 'ראולי' שיתקרב. הוא התבונן בי בעינו האחת הפקוחה, התמהמה אך התקרב בסוף אל הקערה, הנמיך ראש כדי לבלוע את האוכל הרטוב המושקע לרגל המאורע. ליטפתי אותו. לטיפה ראשונה הוא קפא ושערותיו הזדקרו, אחרי עוד שתי לטיפות נרגע והמשיך באכילה. אז ניסיתי את המנובר הקבוע של הלעטת הכדור, נכשלתי, נרתע ממני, התיישב על אחוריו, שלף ציפורן אימתנית, ניקב את אצבע יד ימין שלי עד העומק, חיכה איזה רגע, הוציא אותה חזרה. ברח אל השיחים ומהם הלאה.

 אספתי את עצמי מן האספלט ועצרתי את הדימום. מיהרתי להספיק בכל זאת אל היוגה. שלא ישתבשו כל התוכניות. השיעור היה צפוף והחלל חם, ובעודי נאנקת ונאבקת להתרוממות הגוף בכלב מביט מטה, הרגשתי את החומר הרע שראול הזריק לי מתקדם בצינורות הדם, בואכה כלבת. כשיצאתי מהשיעור, מזיעה וקודחת, התקשרתי להתייעץ עם אנשי המוסך הרלוונטיים: אמי, הצדיק מן המושב בשרון, ובמקרה הזה, גם לאנשי מוסך אנושיים, מוקד קופת החולים שלי. כולם אמרו שעליי לקבל חיסון נגד טטנוס. זה לא נורא דחוף, אבל בעצם יום שישי היום, וכבר צהריים.

רצתי אל האוטו, ומשם בדפיקת רגליים עצבנית וריצה, אל קופת החולים. מאיצה את הרעל של ההכשה. חלקיקי ראול פשו בי. ובאמת ראיתי: כפות הרגליים המגונדרות שלו, אחיזת הגוף הקפוצה, האמביוולנטיות של ההתמסרות. יש לי הרי את המנהג להתערבב עם חתוליי, להתבלבל איתם. ובעצם אנחנו כה דומים ממילא. ראול-קסם-כתם-דוביאל. בקושי אני זוכרת את הראשון, אבל האחרים ודאי כבדים ומסורבלים כמוני, חשדניים קמעה, מסוכסכים-מהוססים עם עצמם. ישבתי על כיסא קופת החולים הקשה מול דלת האחות העסוקה, בקופת החולים הריקה מאדם ותכף נסגרת, בשישי בצהריים מאוחרים כמעט מדי.  

בפעם הקודמת, והראשונה, שקיבלתי חיסון טטנוס, הייתי בכיתה ג'. היה זה הודות לחתול הראשון שלי, החתול בה"א הידיעה. היו בביתנו אמנם מאז ומתמיד חתלתולים, מופיעים ונמוגים במעשי הצלה (זכור לי אחד במיוחד, גור ג'ינג'י מתוק, שהיה כשהלכתי לגן, ונעלם כלא היה כשחזרתי, התגלם רק בפרצופה העצוב מהבשורה שנגזר עליה לומר לי של אמי ובביטוי שייצרב בי תמיד כסימן אזהרה: יש לי משהו עצוב לספר לך). אך הוא היה החתול הראשון שביקשתי לנכס לעצמי, כילדה עם תודעה מודעת לעצמה. מצאתי אותו לא רחוק מביתנו החדש (המפוצל) בקיבוץ, ורציתי אותו לעצמי (היום לעולם לא הייתי מבקשת לעצמי את מי שחופשי להסתובב לו, ועוד בביטחון, כך. ששייך למרחב. זה פותר לשני הצדדים את הקושי. מייתר את האחריות וההצלה).

קראתי לו קסם-כתם. לא הצלחתי להכריע בין שני הקטבים, מלבישה אותו בשם זה ואחר בשני, שוב ושוב. שחור כולו. צלליתי. נהדר וכולו שלי. אהבתי ללכת איתו בשבילים, מחבקת אותו עד אפיסת כוחות, גאה בבעלותי. בחיבוק אחד חזק מדי, או בבקשת בעלות עזה מדי, שרט אותי לרוחבה של היד. פס לרוחב הצד הפנימי, אולי מקביל לצלקת שיעשה לי אויב שנים רבות אחר כך. אבל לא נותרה לי מבפנים צלקת בכדי להשוות. בשל המאורע, אמי נאלצה לקחת אוטו מהקיבוץ, לצאת ממשמרתה החובקת יממה כאחות הקיבוץ, לנסוע לקיבוץ סמוך לאחות המחזיקה בזריקה הנכספת. האחות פתחה את המרפאה הקטנה והדלוחה, ופתחה דלת נוספת לחדר קט וחשוך ובו מיטה גבוהה. עד אותו רגע אחזתי בידי המועדת לדקירה להרגעה, עתה הבנתי שהקורבן יהיה בכלל ישבני. הורדתי את מכנסיי ועליתי על המיטה, מושפלת מה. אבל הדקירה בישבן לא פגעה ביחסינו.

עתה, בגילי המופלג, קיבלתי זריקה בזרוע. חזרתי לבית אמי בלי סכנת מחלה, עם סיפור קטן, ועם פצע וריקנות גדולה. קשה להישיר מבט לכאב הנפער. שותתים דם או דמעות איזו תקופה, בית החזה דופק-נשימה במרוצה ובתעוקה, ואחר כך מתייבשים ושוככים. כמעט שלושה חודשים שעברו בלי סיכוי לנחמה, והנה אני רגועה. נזכרתי פתאום בכאב הנורא הזה, איך שכחתי ממנו, איך ביקשתי לדלג מעליו [איך כותבים על מי שמהלך בשוליים? שמים אותו במרכז. כותבים עליו כי אי אפשר לכתוב על משהו אחר. מישהי. ושוב ראול נדחק לשוליים, נחבא אל קרן זווית, לא זוכה לכבוד הראוי. אני מכה על חטא זה, ואחר. שאינו נמחה ככל החטאים].  

קסם-כתם נתן לי את המושג של חתול. החתול. ועליו נשכבו כל החתולים כולם. נראה שאפשר לראות וללמוד את האחר, רק דרך ריבוי ומבעד שכבות. ראול המונח על דוביאל, החתול הדרוס המונח על דוביאל המונח על כתם-קסם. דוביאל המונח על ד' וד' המונחת עליו. אני ממתינה לה עדיין, גם עתה, כששככתי, אבל יודעת שהסיכוי שתשוב מהעדרה נמוך, כסיכויי אביתר או פחות מכך. ומה עם הנעדר דוביאל? אותו אני עדיין יכולה, אולי, להציל. אני נזכרת בהודעתו האחרונה של ב'. כל הזמן הזה, מוסחת מהכאב, זה שלמעלה וזה שלמטה, לא כתבתי לברר אם שב.

אני כותבת לב' רועדת כולי

הוא משיב: לא חזר.

אני נזכרת בשביל המוביל לבית ההוא, לפני אלף ואלף שנים, בירושלים. בחלון הגבוה הדולק באור צהוב ובתוכו ממוסגר שקט ונושם דוביאל. נזכרת איך עלינו אליו, ואיך פרשתי מנ' אז, כדי להישען לצד דוביאל ולהביט החוצה אל סופו של החתול הדרוס. לא היינו מיודדים אז במיוחד, אבל היה לנו יחד. אני נזכרת בבשרו הדשן, המפונק, בנינוחות שלו, יושב לידי. מאי עכשיו, ונראה שלפני כמה חודשים, עוד בימי הקור הירושלמי, הלך למרחקיו. ידעתי שהיה כבר רזה, ועם מבט צהוב אחר, כמו זה שראיתי אז על גג הסבלט של נ' כשבאתי להאכילו, וכמו זה שראיתי שנים אחר כך, שהעדפתי לשכוח – כאב שרציתי לדלג מעליו – בפעמים המעטות שקפצתי לאמירת שלום ולהאכלה זריזה, בביתו המחודש בחצרו של ב'. כמו ראול שבא אל החצר, גם דוביאל התגלגל אז לאחור, אל חיה חשופה יותר, מקופחת, חשוכת מותרות, מגוידת עד לשד העצמות.

חזרתי לעת ערב לחפש את ראול בחצר. ליישר איתו את ההדורים מהר, שלא ייפער משקע. ישבתי על הבטון הרטוב מהשקיית הערב של אמי, בחשיכה, עד שהגיח מאיזה מסתור והתקרב אליי, בצעדים רבי-כיוונים. הוא התיישב לבסוף לידי, אפילו גרגר. לא היינו על גדת החלון הצהוב הגבוה, אלא נמוך על הבטון, בין השיחים הפורחים המפיצים את קרירותם עם הליכת השמש, אבל היינו שניים. שניים שונים, לא מעורבבים כבר מדי, הודות לחיסון. התבוננו שנינו מבעד לאוויר הנקי, בדוביאל הרחוק, הנדרס. חתול מונח על חתול מונח על חתול. אבל קיץ בפתח שמסרב להיות מונח על כל קיץ אחר. קיץ תכף שצריך להיות חדש.

[עיניי פקוחות]

ברוח צוואתו המהוהה של אביתר, אני מניחה כאן ביוגרפיה קצרה, ובתקווה לא אכזרית, של חתולי חד העין. נענוע בין קטבים, על פי דרכו של ראול.

אויב. השם פרי שיחה משועשעת שהתנהלה בחדר הסמוך של שותפתי, בין כמה מוחות ולאורך כמה ימים. כשפרקתי אותם יחד עם יתר חפציי על הרצפה הקרה והמלוכלכת בהול גבוה-התקרה לא היו להם שמות. סירבתי להכריז עליהם בעלות, להפוך אותם מעניין נקודתי דורש טיפול למאורע מתמשך. למרות שהיו איתי אז כבר למעלה מחודש, וכבר לא נשקפה להם סכנה. הם ברחו מאיתנו בהליכה איטית ושפופה, מרובת רגליים, לכיוונים שונים. נעלמו לשעות ארוכות, איששו את נוכחותם רק באכילה לילית ולקלוק מים. שותפתי קיבלה את החבילה הבלתי צפויה שהנחתי לפתחה בכיווץ מובן, אבל פתחה להם את דלת חדרה זמן קצר אחר כך. כדרך רבים, אהבת החיות קפצה עליה בלי להודיע, מהירה והחלטית. הם נותרו בימים הראשונים זוג צלליות חרדות נטול הבחנה. עד שנכנסו אל חדרה של שותפתי, עד שקיבלו את שמותיהם.

בעת שבחדרה היו פזורים כמה חברים בחזרה, מתאמנים יחד בפסנתר, שירה, גיטרות וחצוצרה, השניים התוודעו לאפשרויות החתוליות הגלומות במרחב: התחבאו מתחת למיטה, רבצו על כריות הישיבה הגדולות הצבעוניות המפוזרות על הרצפה, שיחקו בסקרנות בלתי נדלית בגדילי השטיח, טיילו על חלקו העליון של הפסנתר. והחברים, תוך כדי נגינה, גלגלו על הלשון גורלות שונים עבורם. כך שמעתי מחדרי, שכן היה עדיין חם והחלונות היו פתוחים, והמלון החרב היה מושתת על תעלות ומנהרות של אוויר וקול (ועשרות שכבות קיר צבעוניות מתקלפות של גיל). לבסוף התגבשה שם החלטה: לאחות יקראו לטיפה (מלשון שניתן ללטפה, או לכבודה של קווין לטיפה) ולאח יקראו "אויב". על שום מה? איני יודעת, לא הייתי חלק מהוועדה, אבל אימצתי גם אני את ההכרעה.

כבר ברגעים הראשונים של ההיכרות הייתה לשותפתי העדפה ברורה לאחות. אבל היא הקפידה לשמור על חזות דיפלומטית במידת מה, לפחות עד שהייתה סוגרת את הדלת, ואז, אם ממנהרות הקול או אם באופן נדיר הייתי עדה למתרחש מהצד הפנימי, הייתה אומרת בפשטות את אהבתה הגדולה, המעט יותר-מדית, לחתולה.

לא סתם העדיפה אותה. דבק בו, באח חד העין, מההתחלה, מזל של דחוי. אולי היה זה בגלל ערש החיים בעריסת האשפה, היכן שמצאתי אותו ואת אחותו בימי הסבלט. אולי בגלל זה קיבל את אותו שם-רע.

או שאולי היה זה להפך? השם הרע עשה לו שירות נורא? שהרי עם שם כזה — אנחה —  לאן היה יכול להגיע? לא היינו נינוחות לגמרי בנוגע לשמו. בחודשים הבאים, בדקנו על הלשון שמות חלופיים, לעתים כשעשוע לא מחייב יותר מתוך חתירה אמיתית למטרה, אך כל הצעה אחרת נבעה מהקוטב האפל במידה דומה. שבתאי, על שם שבתאי צבי, לדוגמא. שותפתי ניסתה להמתיק את הגלולה המרה, בכינוי החיבה "אויבי", והיה ניסיון משותף להפכו מאויב לאוהב (פשוטו כמשמעו), אבל זה לא תפס. אף שם אחר לא נדבק, לא שכנע שנכון לבחור בו ולדחוק את אויב המוכר והטוב (והרע).

חששנו אמנם שהשם שנתנו לו דן אותו לגורל קשוח, אך בה בעת חשנו ש"זכה" בו בשל משהו שהיה טבוע בו כבר מלידה או ינקות, וזוהה גם על ידי אנשים אחרים. שהרי כפי שהסתבר לי, גם שותפתי לא לקחה חלק פעיל בבחירת השם, אלא רק חבריה. ובאמת, אויב, היה רדוף מבפנים, חששן, חרדתן. לאורך כל ימיו במלון החרב הוא התרוצץ בין החדרים אחוז במשימת הזרקת ריחו בשתן בכל פינה ובכל מחיר, כמו אנוס לעשות זאת מתוך חרדה בהולה, בורח מפני דבר-מה פנימי.

ראול. מתי קרה השם? איני זוכרת. האם כשהמתין במלון החרב עד שחיי וחדריי יסתדרו ואוכל לקבלו? האם בזמן ההמתנה ההולכת ומתארכת, כשהועבר לאומנה אצל חברה של חברה בדירת גג פורחת אך חשוכה בירושלים? (המתין והמתין, בעוד חיותה ממלאת יפה את החלל לזמן מה ואחר כך עוזי מיילל ללילה אחד ואחר כך שוסטר עושה רונדלים בין השכונה לבית בצליעת החן הידועה עד שהועברה יחד עמי ועם חפציי לבית אמי); מה שבטוח, שהתבהר כראול, שהתגלגל או התגלה ככזה. הייתה לי אמנם אשמה רבה לגביו, אבל היא לא זו שנתנה לו את השם. במשך שנים המשיכה לקנן בלבנו – לבי ולב שותפתי כבר לשעבר – הבקשה להיטיב איתו, לה(ת)מיר את האויב למשהו טוב ומבטיח יותר. נשאנו את העניין בלבנו ועל גבנו, לא הפסקנו לחוש אחריות מסוימת, לא מוכרעת בגודלה, למסלול חייו הבלתי פתור. אבל חיכינו שהדבר יבוא ממנו. שיהלום אותו, שלא יהיה פתרון חיצוני שינשור ממנו מהר.

אולי זה היה הקול כן, עכשיו אני נזכרת, שהוליד את השם. ררררראוללל, הוא יילל מתישהו, ררררראול, הוא הרטיט את שערות שפמו באיזו נקודה בזמן, פקח אליי עין ענקית ירוקה יפהפייה, ררראול. כן, אתה ראול, ולא סתם אחד. אם סחבת על גבך כל הזמן הזה את תפקיד אויב העם, אתה ראוי לקבל עכשיו את החלופה הטובה ביותר. חסיד-אומות-עולם.

כשסוף סוף נפגשו מסלולינו (הוא, יותר מהעבודה החדשה והאינטנסיבית שהתחלתי בעיר אחרת, גרם לי לשנס מותניים, למצוא דירה ולזוז. כדרכי בקודש), הייתה תקופת קסם. לי היה פנאי בלבי לקבלו, לו היה את שמו החדש (ואולי רווחה חדשה נלווית). הוא היה לתקופה חתולי (הפעיל) היחיד, המוקד החתולי הבלעדי לתשומת לבי. הוא היה מבלה את ימי השמש היפים בין החצרות המשותפות של שכונתי בגבעתיים, נח תחת שיחים מטופחים, תופס מרחק בטוח מחתולים מדושנים אחרים. ובערב, כשהייתי חוזרת, מנסה לקרוא ספר או לכתוב כדי להילחם בכרסום ההולך ונפער במוחי באורח החיים התובעני החדש, היה יושב על ברכיי, או על הספה בצמוד אליי, מגרגר ומתעדן, לרגעים קצרצרים אולי אפילו בהתמסרות מוחלטת. בתוך הבית היו לו קערות מים ואוכל משלו, צעצועים משלו, ולא היה צריך לחמוק מאף צל אמיתי או מדומיין של נוכחות אחרת. הייתה לנו-לו הפוגה.

לרוב. כמעט. שכן כל הפרעה-פלישה, אמיתית או מדומיינת כמובן, הייתה נענית מיד בריסוסי שתן איומים שהיו ממלאים את חלל הדירה הקטנה והבלתי נוחה לאוורור עד זרא. ההתקפות הבלתי ניתנות למיגור האלה, בלתי צפויות, בלתי מוסברות, תביעה להכרה כשהוא מוכר ויחידי כל העת, עוררו בי רתיעה ישנה ממנו, והוא חש בכך, פרש לעתים מעלי. גם בנסיבות הסטריליות של האפיזודה הזוגית הבורגנית שלנו, סומן בינינו וסביבו/ממנו, קו דק מן הדק של סכסוך. עדיין היה בו מעט מן האויב הפנימי, הרדוף, שערשו אולי באותה עריסת אשפה. אבל בגלגולו החדש כררראוללל.

האפיזודה הזוגית הסתיימה מהר. כעבור זמן די קצר חזרתי אל בית אמי, באמתחתי גיחת חיים נוספת שלא צלחה, ואותו הנחתי בגינה, לצד שוסטר, וחתולי שהיום זכרה לברכה. הפקדתי אותו בכפות עצמו, למצוא לעצמו פינה. באחת תקופת הקסם פגה. ראול נהיה פרוץ לכל הכיוונים, חתול-חוץ ממש, היה חרד וטרוד מכדי להתפנות למותרות האהבה. חתול בוגר כבר, גדל-גוף, נראה כפנתר שחור-לבן מפואר, היה יכול לכבוש בקלות את המרחב החדש. אלא שהוא חושש מצילו שלו (צודק, צל של פנתר). ושוב לא ברור עד כמה הוא רוצה, או מסוגל, להיות חתול-חיק. הוא מסתייג-נעתר לליטוף, שוב מסוכסך עם עצמו. שוב גם-אויב. בין כל גידולי הגינה, טיבו מבליח לרגע ברור, הוא חתול-פקעת (פקעת שאם נשתול אותה יפרח צבעוני בצבע נהדר, אולי אדום עז, אני מנחשת).

שריטה. קיבלנו אותה שותפתי ואני בפעם הראשונה שלקחנו את האחים החתולים מהמלון החרב לווטרינר החדש בעמק רפאים (זה ששנה וחצי אחר כך אקח אליו את חיותה הקטנה להצלה, אך הוא לא יהיה במשמרת ואני אאלץ להמשיך במסעי). ניסינו שתינו להכניס את אויב לכלוב וחטפנו. פס עמוק לרוחב גב כף היד הימנית. בדיוק אותה שריטה, בדיוק באותו המיקום. נשארנו עם צלקת דקה, אלגנטית, שותפה. אז שריטה, עתה ניקוב. הציפורן, כן, הציפורן ולא השן, עתה אני רואה [עיניי עדיין עצומות], חודרת עד לקצה העומק של הבשר. נשלפת מהר, וראול כצל בורח. אני נשארת בישיבה על בטון השביל עד שפוגע בי הכאב. אחר כך פי נפער בלי קול, ודמעות. אחר כך אני צריכה למצוא חיסון.  

בין השריטה לניקוב, אלפי צלוחיות אוכל שמונחות לפניו. אלפי אויב-ראולים שבורחים, מתחבאים, קופאים על מקומם, מתקרבים בעין פקוחה באימה, בהיסוס, בחשד, בהתרגשות. מול הצלחת, אלפי אויב-ראולים שבולעים את הגרגירים, שמזנקים בבהלה מכל רחש, מכל תנועה לעברם, האוכל נתקע בגרון. כמה אויב-ראולים בודדים שמסכימים לקבל ליטוף, שנשארים קרוב, שלא בורחים, שאפילו מגרגרים (ואוכלים גרגירים). כמה אויב-ראולים שקצים בליטוף, שמפחדים, ששולחים כפה בניסיון לשריטה. אחד אויב ואחד ראול שמרגישים מאוימים במיוחד: האחד מבין שמנסים להכניס אותו לקופסא, האחר לא אוהב שדוחפים לו משהו עגול לבן לעומק הגרון. הראשון משיב בחרב ציפורן שלופה לרוחב כף היד של כל שותפה. השני מחדד את עמדתו בסכין ציפורן החודרת לעומק הבשר. שניהם בורחים עם סיום התקיפה (מעשה הגנה, לדידם), שניהם מעוררים כאב (אולי בלי כוונה). ורק אויב-ראול אחד, שהוא גם וגם. [איך הופכים את מי ששולי, מהלך בצדדים, למושא הכתיבה? כותבים עליו כאילו היה הגיבור]

הציפורן המשוננת מנקבת את הבשר עד העומק, הציפורן פוערת בבשר את מסלול הישלפותה. טיפה אדומה מתרחבת על האצבע, נמחית, עוד אחת, הבשר נזכר להתעורר ופועם במלוא הדרו.

עכשיו מתחיל הכאב.

בעצם כבר התחיל קודם. בעצם כבר שתת ונחלש. דילגתי מעליו. בכלל שכחתי ממנו. עצמתי את עיניי [בגלל זה. והנה נפקחו עכשיו]. טוב שכך. טוב ששכך. נזכרתי פתאום איך הלם בי.

כמעט שלושה חודשים שלא נשמתי.

הוצאתי את ארקי לטיול כל ערב אחרי החזרה מהעבודה. שוסטר פיטרלה סביבנו, מאבטחת-מסבכת אותנו. הלכנו את המסלולים הקבועים לעייפה, עומדים בכל הנקודות המוכרות, מנופפים לשלום לאביתר ההולך ונעלם. עמדנו בגינה בקצה השכונה איפה שהאוויר תמיד קר. הרטבנו את רגלינו בדשא הלח מהממטרות שחזרו לפעול. שחררתי את ארקי במגרש הכדורסל מאחורי החטיבה להוציא מרץ, ישבתי על המדרכה ליד מכולת האשפה להשתנק. היא נשלפה והותירה מסלול פעור בבשר. כבר לא עונה. תני לישון איתך ולהתעורר איתך. תני לחבק אותך. רק תגידי מדי פעם שאת אוהבת, עם היתר אני כבר אסתדר. אולי אפשר פשוט לישון יחד, לפעמים, בלי לדבר? אני מרוסקת בלעדייך. הפסקתי לבכות רק בעבודה (חוץ מכשלא הצלחתי), או כשהמוח היטשטש בנטפליקס עד שנכנעתי לשינה. הכאב כילה את הימים ואפילו ניצח את הלילות שלושה חודשים והקיץ קרב. האפשרות של הקיץ שלנו הלכה, כך נראה. למרות שאני עוד מחכה.