אז הייתי נהרסת ממותה של חיה. איני מדברת על הצער הבלתי ניתן לעיכול או פענוח של אי-הישרדותה,  אלא על האגביות של המוות והיעדר כל החגיגיות שלו. ליתר דיוק: היעדר ההכרה והפומביות של המוות ברגע התרחשותו, ואחר-כך פומביותו היתרה. כמו במקרה של החתול הדרוס שהתאייד מחייהם של חבריו לחצר אל סוף באספלט מקרי, כך גם עם כל ציפור שמוטה סופית חסומת-עבר המונחת סתם כך באמצע מדרכה בעיר או סמוך לבריכת שמן זעירה בתחנת דלק (אפילו לא בתוך הבריכה עצמה). העוברים בדרך פוסעים לכיוון זה או אחר במסגרת יומם, חולפים על פניה של החיה המתה, חסרי מחשבה, מאיימים לנוול את צלמה בהיסח הדעת. החלק בי שמבקש בלי הרף לתקוע נעצים על פני מפת הזמן יאמר: החל מהחתול הדרוס, בכל פעם שנתקלתי בחיה מתה, דחק ועלה בי הרצון לעצור ולהכיר בחייה ובמותה. אך בכל זאת הייתי ממשיכה הלאה. התביישתי לבלוט במוזרותי, דוברת אל חיות מתות, ויותר מכך: פחדתי לגעת. שכן אחרי ה'נשיק ותודה' של הפרידה המכובדת היה אמור להגיע, על פי הפרוטוקול הפנימי, החלק של ההבאה לקבורה. לא העזתי אפילו לדמיין איך יתפרק/יישמט/יתמוסס הגוף המת בידיי. כמה נימוך יתגלה להיות. בשלבים מאוחרים יותר, כשכבר הצלחתי לעצור, להתכופף, להושיט ידיים כמחוות ידידות, עדיין לא יכולתי להביא עצמי מעבר למרחק שמור ומתון ממגע.

תקופה ארוכה היו אלה בעיקר ציפורים מתות שהייתי פוגשת בדרכי בכל עיר בה חייתי והלכתי. אולי נחרטו דווקא הן בזיכרוני בגלל הסיום הנמוך בבטון, המבזה כל כך למי שחייה גבוה על עץ או בשמיים. באותם ימים, זכור לי מפגש אחד, שאולי הוא בעצם קיבוץ זיכרון של פגישות מרות רבות: בחזרה מפגישה בעבודה באיזור השרון, נתקלתי בציפור קטנה גמורה על מדרכה מבוקעת שהאדמה מאיימת לפרוץ תחתיה. חצי מטר החמצה ממנוחה סבירה בצל עץ. חלפתי על פניה, חזרתי, התבוננתי בה. אנשים איגפו אותי מצד ימין של המדרכה הצרה, כמה אף חבטו בי, כתף אל כתף. לא יכולתי. הלכתי משם. המראה שלה שוכבת על צידה על המדרכה, עם זוגות רגליים אדישות או דורסות חולפות מעליה עוד רדף אותי שעות ארוכות אחר כך. גם מבלי לדבר על זה ממש (שכן מי רוצה להודות בשאיפה נסתרת להפוך לקברנית חיות מטעם עצמה), עמדתי הייתה ברורה לקרוביי. עד היום, המחווה הכי רומנטית שעשו עבורי הייתה הבאה ספונטנית לקבורה חתול שמצא את מותו ברחוב יפה מדי בתל-אביב (אריזה מוקפדת, איסוף והנחה בפח מרופד). אותה אהובה עשתה בשבילי ועל דעת עצמה את מה שלא יכולתי.

באותם ימים הייתי נבוכה כמעט לחלוטין ממפגש עם מצוקה של חיות (ובעצם עם חיות – ודרכן עם הפרא – בכלל). שלחתי ידיים ורגליים עיוורות באוויר בניסיון להשיב מלחמה (מול מה?). מי בכלל יודע אם להיפרד יפה מחיות ולקבור אותן מיטיב איתן באיזשהו מימד. אני יודעת שככה אני הייתי רוצה, ודאי לא להיות מונחת באמצע שאון העיר. אבל אני אדם (כך מסתבר). ידוע שחיות נוטות למות נעלמות לפעמים, פורשות למחבוא אחרון, כך שאולי אפשר לומר שהן דווקא מבקשות פרטיות ברגע מותן (ומנגד, לא בהכרח אחריו). אולי אינן עצובות שאיש – או חיה –אינו יודע על דבר מותן, אולי אינן מוטרדות מאפשרות של מנח מגוחך של גופתן, ממיקומה הסתמי, או ממבט בהיר וחורך חושף ערווה ותומה, שעלול להינתן בהן על ידי כל מאן דהוא.  קשה לדעת רצונן של חיות מתות, אבל לא יותר קל – לי לפחות – לדעת רצונן של חיות חיות. במקרים מעטים בלבד המצוקה מובהקת וברורה כמו שהייתה עם החתול הדרוס (וגם אז לא הצלחתי להושיט לו עזרה, והרצונות שלי אחר כך לא בהכרח עלו בקנה אחד עם רצונותיו, חי או מת). במקרים רבים, אמצעיים יותר, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לדעת מה נכון. ושוב התנועה אל הנעץ על המפה: החל מהחתול הדרוס והלאה (אף כי לגביו, לא הלאה אף פעם), ניסיתי להשיב מלחמה בדרכי. לרוב הסתכמו מאמציי בהתעקשות פשוט לא להרפות. אל מול ניסיון ההתערבות ההולך וגובר במציאות הייתי נשארת פעמים רבות ללא תשובה: איך יודעים מה לעשות עם חיה? מה חיה רוצה או צריכה? אולי היא בכלל בסדר? אולי זו אני שלא בסדר, שמגזימה?

הנה אחת מההתגלשויות מטה ב'סולמות ונחשים' של הלב. כמו לידת בזק, המרסקת בדרך את האיברים, רק שהתוצר הפוך. לא אל הנולד אלא אל מה שכבר-מת. והנה אני כמה שנים אחורה בזמן, בעיר אחרת, במערך לב-אל-לב אחר. אני אצל החתול הדרוס. כל חיה מתה, מתקבצת אצלי, לחיות המתות האחרות. לא נוספת למבנה משמעות גדול מסך חלקיו, אלא כעוד גרגר אפונה לערמה שפוכה. היום כל מוות הוא יחידי, בלתי ניתן להשוואה, אבל במובן הסתמי והמפוכח, על שלא ניתן לייצר הכללות, היקשים, או לבקש מזור בהסבר או בהבנה. היום מוות של חיה, ואולי במקרים מסוימים, אעז לומר, גם של בני אדם, מונח בתוך קופסת מתים מוכנה מראש של הראש. אבל זה לא תמיד היה ככה. פעם, לפני המבול אולי, המוות היה פוצע את החלל מסביבו, מנקב מבעדו, מבריח מבעד לעצמות וגורם לקריסה זמנית של המערכת.  

היה אז אז. עלינו לילה אחד במעלה רחוב ראשי, מי שהיה אהובי אז ואני, בכוחות עייפים של סוף סרט. התעכבנו מעט על ידי העלייה התלולה. נ' הרזה מאד אך חסר השרירים, בעל סיבולת לב ריאה מולדת מרגיזה, כלל לא התנשף. אני הייתי כל כולי בירכיים הכבדות המושכות מטה אל אבני המדרכה. התנהלנו איטיים ועצלים. איני זוכרת איזה סרט ראינו, אבל ודאי לא היה זה אחד מאלה שנוסכים בי תחושת אופטימיות הגובלת בשגעון גדלות קטן ורגעי. נשפכנו חזרה אל המציאות של ערב קר ובהיר מיד עם היציאה מהסינמטק. חיינו אז כבר כמה שנים יחד וכל הווייתנו הייתה של רצים למרחקים ארוכים שמעט משתעממים מן הדרך. לא הייתה לנו סיבה למהר, אך לא היינו חרדים עדיין מכך שבעצם שנינו לא רצינו כל כך להגיע הביתה.

כמה מטרים אחרי העיקול אל תחתית קרן היסוד, בדיוק אל מול מסעדה יוקרתית שמעולם לא אכלתי בה אבל הקפדתי ללטוש מבטים מבעד לזגוגיתה אל הערב מעורר הכמיהה של יושביה, ראיתי את הדברים קורים ממש כפי שהם: מונית יוצאת מחניה, ופוגעת בחתול שחור שחצה את הכביש. החתול חטף מכה קשה מאד, כנראה בראשו, והתחיל להתעוות בפרפורים נוראיים על הבטון, גופו התחולל בהשתגעות חשמלית שנובעת מבפנים. איני זוכרת את זווית הפגיעה המדויקת של המונית בחתול, או את מיקומה המדויק של המונית על הכביש בעת הפגיעה, אבל אני זוכרת שאחר כך היה רק החתול, קרוב יחסית אל המדרכה, מוגן מפגיעתן של מכוניות נוספות (אם כי לא מוגן שוב כלל). הוא המשיך ברטיטותיו. את המונית איני זוכרת יותר, ואני נותנת לה ולנהג ליהנות מהספק של שיבושי הזיכרון, או מנגד מניחה שהמכה התרחשה לא חזיתית כי אם צדית, ושהנהג המשיך חופשי בור ומאושר בדרכו אל הלילה.

קראתי את ה'אוי לא' הרגיל שלי. תגובתי הקבועה למראה אירועים מצערים, גדולים כקטנים. 'אוי לא' שהוא אמנם כנה, אבל בגלל שימושיו השונים וכיוונו לקטן ולגדול כאחד, מעורר לפעמים תימהון או חשדנות מסביבי, כאילו איני מתכוונת לכך. התכוונתי דווקא. אבל ה'אוי לא' שלי היה עצור. לא יכולתי לומר או לעשות יותר ממנו. לא ידעתי אז כלום לגבי מותן של חיות. איך זה נראה, איך והאם אפשר לעזור ועד איזה שלב נכון או כדאי להתערב. זו הייתה פריצה ראשונית. כילדה, ליטפתי פרוות של חיות שונות. הן היו של מחמד, של שמחות, של שעשוע או של עצמאות ילדית. ראיתי אותן במתיקותן ובקטנותן, במשחקיהן. אם מתו, היו נעלמות דרך פלא מעבר לפינת התודעה. אף פעם לא נאלצתי, (הסביבה המשפחתית הגנה עליי, כנראה), להישיר מבט אל מותן, אל התעוותותן, אל סיבובן החריג. עתה כשנקרה המוות בדרכי, כל שיכולתי היה 'אוי לא' רפה. קפאתי אל מול התרחשות הדברים ממש מול עיניי, וכן הסתייגתי מאיזה רצון עמום שגעגע בי לעשות משהו.

עמדתי שם עם איבריי, הולכת לא-הולכת, ונ' כרך זרוע סביב כתפי והעלה אותי בעדינות אך בתקיפות במעלה הרחוב הגדול. הוא לחש לי משהו שאיני זוכרת, כפי שאיני זוכרת אף אחד מהמשפטים שאמר,  או כיצד היה בינינו לפני שהתחיל להיפרם. סביר שאמר: "זה כבר לא יעזור לו", או: "עכשיו אין כבר מה לעשות בשבילו", מכוון בעצותיו אליי, לא אל החתול, מדבר אל החלק הזה במוחי שהתחיל לפעול עכשיו בשתלטנות, מסתובב ומגלגל את עצמו לדעת. השתכנעתי קצת, המשכתי ללכת איתו. לאט, כבדת ירכיים עוד יותר מקודם, מביטה הלאה ומעלה כאילו רואה כבר את הבית ואת הערב העקבי והידוע מראש. כמו כל ערב, נבדל רק בעיטורו המעציב של מוות קטן שראיתי מולי, כבד ככובד כבודת תיק יד (מה הוא שכבד ככבודה הנשלחת לבטן המטוס המוביל קדימה בזמן, עוד לא ידעתי אז).  

בצעדים הספורים שעשינו, המשכתי להביט לאחור, מתחילה בתנועה ידועה של מתיחת חוט הצער וליפופו: מתיחה וליפוף, הפוך בה והפוך בה שהכל בה. לא יכולתי להמשיך וללכת משם, כך סתם, אל הלילה הפרטי שלי. אבל המשכתי בדרכי. אלא שאת התוכניות הבורגניות שלי פילחה זעקה: במקום אליו הגענו עמדה אישה בלונדינית מתוקתקת, בת ארבעים או חמישים (הייתי אז צעירה מכדי להבחין בניואנסים של הגילאים האלה). היא פערה את פיה באופן מוגזם והניחה את כפות ידיה על צידי פרצופה כזועק על הגשר, אלא שהיא עמדה על קרן היסוד בואכה שלום עליכם. היא זעקה באנגלית אמריקאית: "what happened?" ו- "Why?" בתמיהה ובשברון לב ובזעזוע גדולים כל כך שהרעידו את האספלט מתחת לרגלינו ולאורך גופו של החתול השחור. אולי הייתה אחראית חלקית למכות החשמל שהמשיך וביטא גופו, בקושי הסתכלתי. היא לא הבינה איך דבר כזה יכול היה לקרות, ודיברה על החתול הזה, כאילו היה מישהו ספציפי, אדם, שהכירה.

הידקתי את אחיזתי בזרועו של נ', במאית-שנייה רעה שבה הגבתי כעדת-אנשים כללית, מתבוננים מהצד ומחמיצים פנים ולשון: "אוי, היא משוגעת", אבל באותה מאית-שנייה ממש, עוד לפני שחלפה, הרגשתי איך הרטט שיצרה פרץ אצלי נתיב שכל הזמן חיכה מתחת. עמדתי מולה. אולי חיפשתי קשר עין, עם אותה עמיתה, בת ברית, שלימים ילמדו אותי לכנות 'קרייזי קט ליידי' (שלימים-ימים, אלמד שאולי נכון לכנות כך גם אותי). אבל היא הייתה בשלה, התאבלה, וראיתי כיצד מפנים אותה משם, גבר בן גילה, בן זוגה כנראה, נגע בזרועה בעדינות ובהבנה, הרחיק אותה הלאה (הגברים של הנשים הללו, תמיד אוחזים בזרועותיהן ומסיעים אותן מהצער הלא מתקבל על הדעת הזה). הסתכלתי גם על האחרים באותה חבורה, שסייעו למשוך-לדחוף אותה הלאה. התרשמתי איך היו שם כולם וקיבלו אותה, בדרך כזו או אחרת, את הצער הגלוי באופן כה פרוע הזה, את הקינה קורעת הלב הזו. מוקפת בחבורתה, מותשת, עלתה האישה הבלונדינית המתוקתקת במעלה הרחוב. אני נותרתי על מקומי, נ' היכנשהו מאחוריי. גם כשניתקנו היו אז גופינו מונחים במרחב כמו תאומים זהים.

על החתול לא יכולתי להסתכל יותר. הוא נטבע בראשי כציור, מונח שחור על האספלט השחור, הכל צבוע בצבע הצהוב המצויר של מנורות הרחוב הגדולות בירושלים. חזרנו לצעוד, נ' ואני, אבל לבי היה עם האישה הבלונדינית וודאי עם החתול השחור. צערנו נבדלו. ביקשתי גם אני לעצור את הכל, לעצור את הכל, לשבות, להתעכב. אי אפשר להמשיך במעלה הרחוב, אל הערב הרגיל והמשמים, אי אפשר, למרות שכולם עושים ככה, למרות שנכון לעשות ככה (שהרי מה אעשה, אשאר שם עד עולם?), המשכנו אל הבית. מעל הכניסה המוארכת אל הבניין דלק חלוננו באור צהוב ובתוכו היה ממוסגר שקט ונושם דוביאל.* עלינו את המדרגות, נכנסנו הביתה, התחלנו להתהלך כל אחד במסלוליו השונים בחדרים. הבית שלנו אז היה גדול מדי, מאפשר מרחב רב למוטרד או למנוכר. מאפשר להתבודד יתר על המידה, להקים מאחז עצמאי ולהכריז עליו כמדינה של אדם אחד. אני הייתי מהמקלחת למטבח, מהמטבח לחדר השינה, משם למרפסת ואל החלון הדוביאלי. נ' נעלם היכנשהו, אולי אל חדר העבודה. נצמדתי אל דוביאל על החלון, התבוננו יחד החוצה. הוא סוקרן ממשהו שנעלם מעיניי, הצטופף לעברי על החלון. רוב השנים לא היינו מיודדים במיוחד, אבל יכולתי לטקס עמו עצה. המדושנות שלו, עגלגלותו, פינוק בשרו, כמעט צרבו את העין אל מול זיכרון החתול השחור ששובשה צורתו. "צריך לעשות איתו משהו" אמרתי לדוביאל. נ' יצא מפינתו. "כבר אין את מי להציל", אמר לי. "בדיוק" השבתי. זנבו של דוביאל נע בעניין באוויר. "מה תעשי עם חתול מת?" הוא הניח יד מבקשת טוב על כתפי. היינו תאומים בגוף שלא דיברו את אותה השפה. גופו נגוז מאחורינו.

מתבוננים מבעד לזגוגית, סיפרתי לדוביאל את הצער של החתול ההוא, שעזב את כל חבריו מחצר זו או אחרת, לגיחה קטנה, בלתי רצינית, למקום אחר. איך לא ידע שזו פרידה, איך בסתמיות הלך, עוזב את חבריו, מבלי להביט לאחור שכן רק לרגע קט. כאבתי את היעדרו של רגע בו מישהו שם ידע ויכול היה לומר: "מה שהיה לא יהיה עוד". רציתי להודות לו, ואז לקחת אותו ממקום מותו, להביא אותו לקבורה נאה. אבל נשארתי ליד החלון.

* זה המקום לומר: החיות בטקסט אמיתיות, האנשים לא-ממש. חככתי בדעתי זמן רב אם להשאיר לחיות את שמן. שהרי גם להן, לא רק לאנשים, זה יכול להיות בלתי נעים, שממסמרים אותן אל הנצח. אף ניסיתי להחליף את הופעתן בטקסט בשם או כינוי אחר, בבחינת אחד בכתיב ואחד בקרי בטקסט הפרטי שלי, אבל כל החלפה צרמה לי. השמות צרובים להן אל תוך הגוף, או שהן בגופן התדפקו עד גבולותיו. ובלב הדברים: דוביאל, שאת מסלולו בחלל ובזמן – בין דברים נוספים – לבי מבקש לשרטט. במרוצת השנים, הפסקתי לתת שמות לחיות. היו אלה חברים, שותפות, בנות זוג, שנתנו במקומי. דוביאל היה שם שהוחלט-נחלם עם מי שהיה אז בן זוגי. הכי קרוב לילד. ואילו האנשים, הם אמיתיים כמו שטביעת השמש המעמיקה בחפצים המונחים בתחומה יום-אחר-יום אמיתית. או כמו שכרסום המלח בחזיתות הבתים הניצבים מול הים מתרחש והולך. אלה שהיו שם, ברקע, דוללו, נדקקו, והופשטו, עד שהפכו לגרסה בדיונית עמומה (אך כואבת וטעונה) של הזיכרון.

זה היה יכול להיות סיפור על נסיעה עם גוזל עורב למרכז החירום שמטפל בחיות בר. נסיעה שהתבשלה בלילה ובוצעה בבוקר הבהיר, והסתיימה אחר-צהריים בשיחה מרחוק עם הידיעה שהוא לא שרד. אבל זה לא. נסענו אני והוא בשתיקה. עומדים באורות האדומים ונוסעים בירוקים, אני בכיסא הנהג והוא בקופסת הקרטון המאולתרת המחוררת-אוויר, עד שהורדתי אותו באחד מיישובי השרון ונסעתי. בסוף הצטערתי שלא אמרתי לו: תודה על הנסיעה יחד, שכן הוא מת. אבל זה לא הסיפור (על-אף שגם הוא קרה). זה לא הסיפור כי זה לא הסיפור-ממש, וזה יכול היה להיות הסיפור כי זו בעצם תמיד אותה התנועה: נסיעה זמן מסוים בתקווה, תודה-על-הנסיעה-יחד, ומוות קטן בסוף (ולא petite-mort, במובן האורגזמתי, אלא במובן הסתמי של בוקר בהיר).

אני ודאי מנסה לאחוז באיזשהו סיפור. מנסה, והוא מסרב לי. מנסה לסדר את האיברים כולם בטור והם מתנערים ממני. הלב אמנם יורד לפעמים קו פשוט ואכזרי – נדיר – אבל המוח (שבתוכו לכוד הלב) מתפשט כמו רשת קורים אל הצדדים, כמו ענפים של עץ עתיק ובעל גוף, כמו דימום. אני מנסה להתחקות אחריו, אולי משם תעלה הצורה. מהלכו מסובך. הוא לא מתקדם ליניארית אלא מעמיק בדרכים עקלקלות אל תוך מחילת הארנבת, עדי זיכרון אחד, זה שצורתו הולך על ארבע מכוסה בפרווה אפורה-לבנה-שחורה ועיניו צהובות. אז אם יש סיפור, הוא עדיין פתוח. מתחיל אי שם לפני שנים בחתול שהיה שלי ונטשתי, ונגמר נכון לעכשיו באותו חתול (אחרי שמת וקם לתחייה כמה פעמים באמצע), באפשרות אולי-אחרונה שלי לקחת אותו חזרה אליי. אקח אותו, ודאי, מתישהו. שהרי אני לא רוצה שימות שוב, שהרי אני לא רוצה שלא תהיה לי יותר הזדמנות לכפר, שהרי הוא חוט שאפשר להמשיך ולתפור מסביבי. מתישהו, אולי כשיתקרר, כשירושלים תהיה אכזרית לו מדי. אבל קודם הכרח שאתמקם, שהדברים ביני ובינה ייעשו ממשיים יותר.

אבל הרי ההיצמדות הנוקשה לסיפור, דרך מוח דרך לב, היא רק משאלה סיפורית (וגרוע מכך, לחיים): שיהיה איזה סדר. הדבר הזה, הטקסט המתהווה, הוא לא רק הסיפור של החתול הזה, וגם לא של האהבה הזאת הספציפית. ודאי לא של הגוזל. זה לא סיפור אחד, או אולי אפילו לא אחד. זה המהלך המצטבר והמוכר של היום-אחרי-יום, חסר מוסר השכל וחסר תובנות, למעט אפקט ההצטברות המעייפת. מפתה היה לשים את הכל בתוך איזו לולאה יפה, שיש לה התחלה, ויש לה סוף (מצער), כדי שאפשר יהיה לומר: הנה סיפור על כך וכך (הגוזל המסכן). אבל הוא בא והלך מהר מדי מכדי שאספיק להתערבב בו, להתמקם בו ולרשום מתוכו. אפילו לא נתתי לו שם. ואפשר כאמור היה לבחור בסיפור תשתיתי יותר, שאני עדיין מסרבת לשחרר: חתול אחד, ספציפי, שלקחתי במכוון ועזבתי במכוון, וגופו השמנמן והמפונק מתפרש על פני כמה שנים קשות, ועכשיו אני מבקשת לתקן. ובה בעת אני חוזרת ואומרת (אחריי): כל מה שיש זה האפקט המצער (והמאלף, במידת מה), של ההצטברות. ובכל זאת, ואולי מכיוון שהוא לא הסיפור, אתן לגוזל את הכבוד הראוי:

גוזל של לילה אחד

השנה חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבע על הכדור. לילה. הבית כולו טובל בשחור ובכהה. אהובתי ד' ישנה ואני עדיין לא, וגוזל אחד קטן גם כנראה ער. ד' עשתה את הסידורים. הסתמסה הסתמסויות מעיקות ותזזיתיות עם בחורה שנתקלה בגוזל ברחוב, ורצתה-לא-רצתה לעזור. היא ממהרת לעבודה, היא לא יכולה לשמור אותו אצלה, היא מאיימת שתשאיר אותו בקרן רחוב, ותמשיך בדהרה אל הלילה. כשהגעתי מאוחר מהעבודה כבר היה מונח בקרטון קטן מחורר מתחת לשולחן האוכל. הוא שקט מאד. "בדקת אם הוא חי?" אני שואלת את אהובתי ונותנת לה נשיקה על השפתיים. היא נמוכה ממני בראש וקצת, קטנה אבל חזקה מאד. "בואי נבדוק", היא מחייכת, ולוקחת צעד אחורה. אני כורעת אל הקופסה, סוקרת את החדר מסביבי לראות שאין במקרה חתול שתעה אלינו פנימה. אני מרימה את המכסה. פעם הייתי חרדה מאד מרגעים כאלה, של גילוי החיה. מה יש מתחת. כמו החרדה של מה שמסתתר מאחורי דלת, איזו אימה, רק שזו של הדלתות היא חרדת אנשים ואילו כאן מה מסתתר מאחורי מכסה קטן, בתוך קופסה, בין השיחים, כאן חרדה של חיה (וכל חרדה גרועה בדרכה). דפיקות הלב מיד מאיצות כנגד העור, של אמת היד, של החזה השמאלי ושל הצוואר. "בוא נבדוק" אני מחרה-מחזיקה אחריה, אומרת בעצם לעצמי. הוא מונח לו שם, בענייניו הלא ברורים, שקט מאד. אולי הוא חש באיזו נוכחות כהה ורחבה נפרשת מעליו, אולי הוא כל כך קודח ממחלותיו שהוא מרגיש את זה דק מן הדק, כמו מקור אור מבעד לעפעף עצום כבד. הוא נראה לי ירוד. "אין מה לעשות", אני אומרת לנו, למודת חיות ממתינות לפתרון, "נחכה עד הבוקר".

אהובתי סיימה את תפקידה במרוץ השליחים. במעשיות היא פורשת אל חדר השינה. אני סוגרת את המכסה ונשארת רכונה מעל הקופסה, כמו מחבקת, אלא מבעד לשכבות רבות של אוויר וקרטון. ממקום יושבי אני רואה אורות צהובים נדלקים וכבים במסדרון, אני שומעת אותה מצחצחת את שיניה, שוטפת את הפנים בסבון הפנים שלי. אני מריחה את ריח הניקיון שלי-עכשיו שלה משייט באוויר. אני עוברת לישיבה מזרחית ונשארת ככה זמן מה, לידו. מבעד למעטה הקרטון איני שומעת דבר. הוא שקט מאד. "בוא נבדוק", אני לוחשת לעצמי, ומרימה שוב את המכסה המחורר. הוא נמצא שם בדיוק כמו שהיה כשסגרתי עליו. קטן. שקט. אני מעזה לקרב אליו את ידי הימנית, יד השמורה לליטוף עופות. פלומתו הלוואי-שתגדל-להיות-נוצותיו שחורה דבוקה, רטובה. אני נוגעת בו והוא לא מגיב. אבל הוא לא-מת. רק קר ומאובן קצת. אני סוגרת מהר את המכסה, לא להתעכב יותר מדי על הרגע הזה, לעשות אותו בהיסח הלב. "אני מעבירה אותך אל חדר העבודה", אני אומרת וקמה איתו. מרגישה איך בתנועה ראשונה מהרצפה אל האוויר רגליו המשולשות ניתקות מהקרטון, מקווה שלא ניזוק בנחיתה הקטנה. אני מניחה אותו בפינת החדר. מרימה וסוגרת את המכסה כמה פעמים, מתחבטת, מתי להניף את הפרידה. אני כורעת אליו שוב: "אני הולכת לישון, לילה טוב". אני עומדת עוד רגע אחד בפתח החדר, משהו כבד דק יורד מאחורי מפתח הלב כשאני מכבה עליו את האור.

עוד שעה ארוכה אני מסתובבת בין החדרים. באפלולית שמופרעת קלות, בשטחים קטנים, באור מנורת הרחוב הראשי, ובתאורת החצר האחורית של השכנה, הנכבית ונדלקת אוטומטית אל מול תנועת אדם וחיה, גדול כקטן, שבחוץ. אני מצחצחת את שיניי בחשכה בחדר אחד, ומשתינה בחשכה בחדר אחר, ובודקת את מצב הכלים בכיור וערימת הכביסה בחדר ומרפסת שירות נוספים. כולם, כל החפצים, הרהיטים, אהובתי בקצה אחד של המסדרון והגוזל בשני, טובלים בחושך. אני עומדת בפתח דלת חדר השינה ומביטה בד'. גופה הלבן המלא מבפנים בבשר ושרירים ותהליכים סודיים פרוש על המיטה. מלופף קלות וחלקית בסדין-שמיכתנו. הגוף שלה רוגז גם בשינה. אני כמעט יכולה לראות איך נעות בו מתחת לעור תעלות מעבירות כאבים ומחשבות ועניין. אני אוהבת אותה. היא חדשה לי, מוכרת, ולא נהיית ישנה. אני נחה במבטי על חזה. אני שומעת את נשימותיה. עוד זמן מה אני נשארת ככה, עם הבית שנושם את הרוח הקלה בחושך, ועם הנדנוד העדין של החפצים, החיה והאישה הנטבלים הלוך וצא מהחושך אל זריקות האור. הבית מלא חפצים, בובות, דברינו, הם כולם שקטים עכשיו, ישנים או מעמידים פנים. חלקם מחכים אולי לרגע שאעצום את עיניי כדי לפצוח בתחבולות. לבי מפוצל לכל כך הרבה דברים, הייתי רוצה להידבק בכל אחד מהם, אבל אני משתדלת שלא. אני מפזרת את הענן האפור של הגוזל-עורב ממוחי, שומטת בזה אחר זה את המלחייה בצורת חתול, ובקבוק השתייה מזכוכית סגולה, ופסל הסירה עם המפרשים הפתוחים המדפדף ברוח שחודרת מבעד לחלון מרפסת השירות. מניחה לגלויות התלויות על חוט במסדרון, לבובת התאומות סיאמיות-קואלה שנרדמה באמצע תרגיל אקרובטיקה על המנורה בסלון. אסור לי להידבק באף אחד מהישנים מדי, לעתיד שאולי כבר לא אהיה כאן, וארצה שמשקל השקיעה יהיה כמה שניתן קל. אבל אל ד' אני כבר דבוקה.

אני קמה בבוקר למיטה ריקה. ד' כבר בעבודה, נערה משכימת-קום. נותרתי לבדי להרים את המכסה המחורר ולבדוק מה בישל הלילה. אני מגייסת שוב את היסח הלב. עושה את הפעולות מהר מהר לפני שאתעורר ואבין את מה שעלול להסתתר ולקרות. הוא שם. באותה התנוחה. שקט. אני מתקלחת ומצחצחת שיניים ושוטפת פנים ומורידה קפה שחור ובולעת צנים עם טחינה ועושה הכל מהר מהר (כמה שאני האיטית יכולה) תופסת אותו ביד אחת, יד שנייה מלאה בתיקים פנימה אל המושב שליד הנהגת וקדימה אל המרכז הרפואי שבשרון. מניחה אותו שם ממלאת טופס ולא מביטה לאחור, ואחר הצהריים הידיעה הקצרה וגו'. אפילו לא נתתי לו שם, אולי טוב שלא נתתי. אולי יישאר לי ככה כלילה מיותר. כל היום אני בעיר אחת וד' באחרת. כשאנחנו מתאחדות היא כבר ישנה. גופה הלבן המלא מבפנים שוב פרוש על המיטה כביום קודם. אולי נוצרת לה אט אט איזו יציבות. אני נשכבת על גבי בתנוחת השינה הרגילה ומניחה את ידיי על בית החזה. ראשי על הכרית הצמודה אל הקיר בצידו הצפוני של המסדרון, ולבי בצדו השני, היכן שאין אף גוזל המעביר את הלילה. שקט. קטן. "תנקס פור דה סוויט רייד", אני אומרת לבית הישן הטבול בשחור ועוצמת עיניים.