הנה אחת מההתגלשויות מטה ב'סולמות ונחשים' של הלב. כמו לידת בזק, המרסקת בדרך את האיברים, רק שהתוצר הפוך. לא אל הנולד אלא אל מה שכבר-מת. והנה אני כמה שנים אחורה בזמן, בעיר אחרת, במערך לב-אל-לב אחר. אני אצל החתול הדרוס. כל חיה מתה, מתקבצת אצלי, לחיות המתות האחרות. לא נוספת למבנה משמעות גדול מסך חלקיו, אלא כעוד גרגר אפונה לערמה שפוכה. היום כל מוות הוא יחידי, בלתי ניתן להשוואה, אבל במובן הסתמי והמפוכח, על שלא ניתן לייצר הכללות, היקשים, או לבקש מזור בהסבר או בהבנה. היום מוות של חיה, ואולי במקרים מסוימים, אעז לומר, גם של בני אדם, מונח בתוך קופסת מתים מוכנה מראש של הראש. אבל זה לא תמיד היה ככה. פעם, לפני המבול אולי, המוות היה פוצע את החלל מסביבו, מנקב מבעדו, מבריח מבעד לעצמות וגורם לקריסה זמנית של המערכת.  

היה אז אז. עלינו לילה אחד במעלה רחוב ראשי, מי שהיה אהובי אז ואני, בכוחות עייפים של סוף סרט. התעכבנו מעט על ידי העלייה התלולה. נ' הרזה מאד אך חסר השרירים, בעל סיבולת לב ריאה מולדת מרגיזה, כלל לא התנשף. אני הייתי כל כולי בירכיים הכבדות המושכות מטה אל אבני המדרכה. התנהלנו איטיים ועצלים. איני זוכרת איזה סרט ראינו, אבל ודאי לא היה זה אחד מאלה שנוסכים בי תחושת אופטימיות הגובלת בשגעון גדלות קטן ורגעי. נשפכנו חזרה אל המציאות של ערב קר ובהיר מיד עם היציאה מהסינמטק. חיינו אז כבר כמה שנים יחד וכל הווייתנו הייתה של רצים למרחקים ארוכים שמעט משתעממים מן הדרך. לא הייתה לנו סיבה למהר, אך לא היינו חרדים עדיין מכך שבעצם שנינו לא רצינו כל כך להגיע הביתה.

כמה מטרים אחרי העיקול אל תחתית קרן היסוד, בדיוק אל מול מסעדה יוקרתית שמעולם לא אכלתי בה אבל הקפדתי ללטוש מבטים מבעד לזגוגיתה אל הערב מעורר הכמיהה של יושביה, ראיתי את הדברים קורים ממש כפי שהם: מונית יוצאת מחניה, ופוגעת בחתול שחור שחצה את הכביש. החתול חטף מכה קשה מאד, כנראה בראשו, והתחיל להתעוות בפרפורים נוראיים על הבטון, גופו התחולל בהשתגעות חשמלית שנובעת מבפנים. איני זוכרת את זווית הפגיעה המדויקת של המונית בחתול, או את מיקומה המדויק של המונית על הכביש בעת הפגיעה, אבל אני זוכרת שאחר כך היה רק החתול, קרוב יחסית אל המדרכה, מוגן מפגיעתן של מכוניות נוספות (אם כי לא מוגן שוב כלל). הוא המשיך ברטיטותיו. את המונית איני זוכרת יותר, ואני נותנת לה ולנהג ליהנות מהספק של שיבושי הזיכרון, או מנגד מניחה שהמכה התרחשה לא חזיתית כי אם צדית, ושהנהג המשיך חופשי בור ומאושר בדרכו אל הלילה.

קראתי את ה'אוי לא' הרגיל שלי. תגובתי הקבועה למראה אירועים מצערים, גדולים כקטנים. 'אוי לא' שהוא אמנם כנה, אבל בגלל שימושיו השונים וכיוונו לקטן ולגדול כאחד, מעורר לפעמים תימהון או חשדנות מסביבי, כאילו איני מתכוונת לכך. התכוונתי דווקא. אבל ה'אוי לא' שלי היה עצור. לא יכולתי לומר או לעשות יותר ממנו. לא ידעתי אז כלום לגבי מותן של חיות. איך זה נראה, איך והאם אפשר לעזור ועד איזה שלב נכון או כדאי להתערב. זו הייתה פריצה ראשונית. כילדה, ליטפתי פרוות של חיות שונות. הן היו של מחמד, של שמחות, של שעשוע או של עצמאות ילדית. ראיתי אותן במתיקותן ובקטנותן, במשחקיהן. אם מתו, היו נעלמות דרך פלא מעבר לפינת התודעה. אף פעם לא נאלצתי, (הסביבה המשפחתית הגנה עליי, כנראה), להישיר מבט אל מותן, אל התעוותותן, אל סיבובן החריג. עתה כשנקרה המוות בדרכי, כל שיכולתי היה 'אוי לא' רפה. קפאתי אל מול התרחשות הדברים ממש מול עיניי, וכן הסתייגתי מאיזה רצון עמום שגעגע בי לעשות משהו.

עמדתי שם עם איבריי, הולכת לא-הולכת, ונ' כרך זרוע סביב כתפי והעלה אותי בעדינות אך בתקיפות במעלה הרחוב הגדול. הוא לחש לי משהו שאיני זוכרת, כפי שאיני זוכרת אף אחד מהמשפטים שאמר,  או כיצד היה בינינו לפני שהתחיל להיפרם. סביר שאמר: "זה כבר לא יעזור לו", או: "עכשיו אין כבר מה לעשות בשבילו", מכוון בעצותיו אליי, לא אל החתול, מדבר אל החלק הזה במוחי שהתחיל לפעול עכשיו בשתלטנות, מסתובב ומגלגל את עצמו לדעת. השתכנעתי קצת, המשכתי ללכת איתו. לאט, כבדת ירכיים עוד יותר מקודם, מביטה הלאה ומעלה כאילו רואה כבר את הבית ואת הערב העקבי והידוע מראש. כמו כל ערב, נבדל רק בעיטורו המעציב של מוות קטן שראיתי מולי, כבד ככובד כבודת תיק יד (מה הוא שכבד ככבודה הנשלחת לבטן המטוס המוביל קדימה בזמן, עוד לא ידעתי אז).  

בצעדים הספורים שעשינו, המשכתי להביט לאחור, מתחילה בתנועה ידועה של מתיחת חוט הצער וליפופו: מתיחה וליפוף, הפוך בה והפוך בה שהכל בה. לא יכולתי להמשיך וללכת משם, כך סתם, אל הלילה הפרטי שלי. אבל המשכתי בדרכי. אלא שאת התוכניות הבורגניות שלי פילחה זעקה: במקום אליו הגענו עמדה אישה בלונדינית מתוקתקת, בת ארבעים או חמישים (הייתי אז צעירה מכדי להבחין בניואנסים של הגילאים האלה). היא פערה את פיה באופן מוגזם והניחה את כפות ידיה על צידי פרצופה כזועק על הגשר, אלא שהיא עמדה על קרן היסוד בואכה שלום עליכם. היא זעקה באנגלית אמריקאית: "what happened?" ו- "Why?" בתמיהה ובשברון לב ובזעזוע גדולים כל כך שהרעידו את האספלט מתחת לרגלינו ולאורך גופו של החתול השחור. אולי הייתה אחראית חלקית למכות החשמל שהמשיך וביטא גופו, בקושי הסתכלתי. היא לא הבינה איך דבר כזה יכול היה לקרות, ודיברה על החתול הזה, כאילו היה מישהו ספציפי, אדם, שהכירה.

הידקתי את אחיזתי בזרועו של נ', במאית-שנייה רעה שבה הגבתי כעדת-אנשים כללית, מתבוננים מהצד ומחמיצים פנים ולשון: "אוי, היא משוגעת", אבל באותה מאית-שנייה ממש, עוד לפני שחלפה, הרגשתי איך הרטט שיצרה פרץ אצלי נתיב שכל הזמן חיכה מתחת. עמדתי מולה. אולי חיפשתי קשר עין, עם אותה עמיתה, בת ברית, שלימים ילמדו אותי לכנות 'קרייזי קט ליידי' (שלימים-ימים, אלמד שאולי נכון לכנות כך גם אותי). אבל היא הייתה בשלה, התאבלה, וראיתי כיצד מפנים אותה משם, גבר בן גילה, בן זוגה כנראה, נגע בזרועה בעדינות ובהבנה, הרחיק אותה הלאה (הגברים של הנשים הללו, תמיד אוחזים בזרועותיהן ומסיעים אותן מהצער הלא מתקבל על הדעת הזה). הסתכלתי גם על האחרים באותה חבורה, שסייעו למשוך-לדחוף אותה הלאה. התרשמתי איך היו שם כולם וקיבלו אותה, בדרך כזו או אחרת, את הצער הגלוי באופן כה פרוע הזה, את הקינה קורעת הלב הזו. מוקפת בחבורתה, מותשת, עלתה האישה הבלונדינית המתוקתקת במעלה הרחוב. אני נותרתי על מקומי, נ' היכנשהו מאחוריי. גם כשניתקנו היו אז גופינו מונחים במרחב כמו תאומים זהים.

על החתול לא יכולתי להסתכל יותר. הוא נטבע בראשי כציור, מונח שחור על האספלט השחור, הכל צבוע בצבע הצהוב המצויר של מנורות הרחוב הגדולות בירושלים. חזרנו לצעוד, נ' ואני, אבל לבי היה עם האישה הבלונדינית וודאי עם החתול השחור. צערנו נבדלו. ביקשתי גם אני לעצור את הכל, לעצור את הכל, לשבות, להתעכב. אי אפשר להמשיך במעלה הרחוב, אל הערב הרגיל והמשמים, אי אפשר, למרות שכולם עושים ככה, למרות שנכון לעשות ככה (שהרי מה אעשה, אשאר שם עד עולם?), המשכנו אל הבית. מעל הכניסה המוארכת אל הבניין דלק חלוננו באור צהוב ובתוכו היה ממוסגר שקט ונושם דוביאל.* עלינו את המדרגות, נכנסנו הביתה, התחלנו להתהלך כל אחד במסלוליו השונים בחדרים. הבית שלנו אז היה גדול מדי, מאפשר מרחב רב למוטרד או למנוכר. מאפשר להתבודד יתר על המידה, להקים מאחז עצמאי ולהכריז עליו כמדינה של אדם אחד. אני הייתי מהמקלחת למטבח, מהמטבח לחדר השינה, משם למרפסת ואל החלון הדוביאלי. נ' נעלם היכנשהו, אולי אל חדר העבודה. נצמדתי אל דוביאל על החלון, התבוננו יחד החוצה. הוא סוקרן ממשהו שנעלם מעיניי, הצטופף לעברי על החלון. רוב השנים לא היינו מיודדים במיוחד, אבל יכולתי לטקס עמו עצה. המדושנות שלו, עגלגלותו, פינוק בשרו, כמעט צרבו את העין אל מול זיכרון החתול השחור ששובשה צורתו. "צריך לעשות איתו משהו" אמרתי לדוביאל. נ' יצא מפינתו. "כבר אין את מי להציל", אמר לי. "בדיוק" השבתי. זנבו של דוביאל נע בעניין באוויר. "מה תעשי עם חתול מת?" הוא הניח יד מבקשת טוב על כתפי. היינו תאומים בגוף שלא דיברו את אותה השפה. גופו נגוז מאחורינו.

מתבוננים מבעד לזגוגית, סיפרתי לדוביאל את הצער של החתול ההוא, שעזב את כל חבריו מחצר זו או אחרת, לגיחה קטנה, בלתי רצינית, למקום אחר. איך לא ידע שזו פרידה, איך בסתמיות הלך, עוזב את חבריו, מבלי להביט לאחור שכן רק לרגע קט. כאבתי את היעדרו של רגע בו מישהו שם ידע ויכול היה לומר: "מה שהיה לא יהיה עוד". רציתי להודות לו, ואז לקחת אותו ממקום מותו, להביא אותו לקבורה נאה. אבל נשארתי ליד החלון.

* זה המקום לומר: החיות בטקסט אמיתיות, האנשים לא-ממש. חככתי בדעתי זמן רב אם להשאיר לחיות את שמן. שהרי גם להן, לא רק לאנשים, זה יכול להיות בלתי נעים, שממסמרים אותן אל הנצח. אף ניסיתי להחליף את הופעתן בטקסט בשם או כינוי אחר, בבחינת אחד בכתיב ואחד בקרי בטקסט הפרטי שלי, אבל כל החלפה צרמה לי. השמות צרובים להן אל תוך הגוף, או שהן בגופן התדפקו עד גבולותיו. ובלב הדברים: דוביאל, שאת מסלולו בחלל ובזמן – בין דברים נוספים – לבי מבקש לשרטט. במרוצת השנים, הפסקתי לתת שמות לחיות. היו אלה חברים, שותפות, בנות זוג, שנתנו במקומי. דוביאל היה שם שהוחלט-נחלם עם מי שהיה אז בן זוגי. הכי קרוב לילד. ואילו האנשים, הם אמיתיים כמו שטביעת השמש המעמיקה בחפצים המונחים בתחומה יום-אחר-יום אמיתית. או כמו שכרסום המלח בחזיתות הבתים הניצבים מול הים מתרחש והולך. אלה שהיו שם, ברקע, דוללו, נדקקו, והופשטו, עד שהפכו לגרסה בדיונית עמומה (אך כואבת וטעונה) של הזיכרון.