יצאנו מהמטבח אל המסדרון ושם הוא היה: גוזל קטן שחור לגמרי, כמעט בלתי מובחן באפלולית (טרם התגלה מתוכו הזנב הכתום שנותן לו את שמו). הוא נראה מעט אבוד, תקוע במקומו, זקוק לעזרה קלה, אם כדי לחזור לבית הוריו ואם מעבר לכך. התגייסנו לתפוס אותו שתינו. זה היה לנו טוב, העור המשותף כבר החל להתגלות ברפיונו, מתנדנד תלוי מעל הבורות הפעורים תחתיו. עתה היינו מכוונות לדבר מה משותף, גם אם קטן כגוזל. חברתי דרבנה אותי לעמוד בראש, ואני שמחתי, הייתי בטוחה בעצמי במידת מה, בזכות ההכשרה. כבר הלכתי בערוץ הזה בעבר הלא רחוק, כבר החזקתי בידיי ציפור, אני יודעת להתכונן אל פרפור הכנפיים בכדי שלא יבהילני. אבל הגוזל היה חמקני. הוא התקדם בניתורים מאולתרים שנלמדו לא מכבר אל פינת המסדרון הגובלת בדלת הכניסה, ואז, במהלך מהיר מדי לקליטתי, חמק בין רגליי חזרה עמוק אל הדירה, פנה אל החדר האמצעי, ונעלם מעיניי. התחקיתי אחריו ברגליי הגדולות, שוודאי הרעידו עבורו את הארץ. הוא ניתר-התנדנד-ברח אל מתחת לארונית ברזל אדומה, שכנגדה מונחת ערימת קרשים עלומה, שם עצר ממנוסתו.

חברתי באה אחריי בצעדיה הקלים ונשענה על פתחו של החדר. כרעתי אל מחבואו, הצמדתי את רקתי אל הרצפה וסקרתי את פס החלל החשוך שמתחת לארונית, אך הגוזל לא נראה לעיניי. אולי חמק אל מאחורי ערימת הקרשים. שקלתי את צעדיי. פחדתי להזיז את הערימה, לא רציתי למעוך אותו בטעות. בזמן שהתמהמהתי, הגוזל הקטן ברח לצדו השני של החדר, קרוב אל החלון, בניתורים מגומגמים אך זריזים, בפיזור כנפיים ופלומה. לבי הגביר מעט את ריצתו כנגד כלוב הצלעות, חברתי השקיפה מהסף ואני התקדמתי באטיות. לא רציתי לעשות תנועות זריזות מדי, לא מושכלות, לגרום לו לפתוח בתעופה ניסיונית אל החלון, אולי אינו יודע לעוף עדיין. בפינה זו של החדר נדחס בין רגל של כסא עץ מקופל ובין הקיר, והפך מת. עין שחורה אטומה פקוחה לעברי, דוממת.

הא, מעמיד פני מת, לא תעבוד עליי, אמרתי לו בלבי, שכן אולי הוא דובר גרמנית. ידעתי שאני לא אמורה להיבהל. שהרי למדתי כבר שחיות, אולי במיוחד ציפורים, לפעמים רק נראות מתות, מעמידות פנים כדרך הגנה. שמחתי ביני לביני. פעמיים בזמן כה קצר ראיתי שההכשרה משתלמת. החיים בשרון בשנים האחרונות, עם אינספור החיות שעברו תחת ידיי, עם השהות בקרבת מורים גדולים – בעלי מקצוע שונים, ואנשים נטולי השכלה פורמלית בתחום אך בעלי לב, ובראשם אמי – לימדוני דבר או שניים על איך להתקרב אל הטבע בפחות חשש, נשאו אותי מעל תהום האימה של המפגש עם חיה במצוקה. בשרון בניתי לי מנגנון משוכלל של תמיכה וסיוע, מרופד אנשים ומוסדות. כל אלה הפחיתו אצלי את החרדה הרחוקה והקרובה מהמפגש, נתנו בידיי כלים, סיפקו לרגליי ערוצים סלולים ללכת בהם, והקלו בתוך כך מעט על החשש מהמעוות שאין לו תקנה, הלא-בסדר, המושחת מתאונה, ההופך למשהו אחר, מעבר לקווי אנוש והבנה. בשונה מהגישושים הראשונים הבלתי-אמצעיים, הנבוכים, הלחוצים, עם כל חיה במצוקה חדשה, עתה ידעתי  – פחות או יותר – לאן לחייג ומה לעשות: קיפוד מעוך במצב מתקדם של מחלת הגרב? אין בעיה, יש קו חם לעניין הזה (בהן צדק) שמסייע להבהילו לכמה מוקדים אפשריים ידועים; ציפור אכולת-כנף שאינה מצליחה להתרומם מהקרקע המאיימת? נו פרובלמוז, יש מספר וכתובת לא רחוקה, גם לעניין הזה.

גם בנוגע למפגש עצמו, שנייה אחרי שנתקלתי בחיה חדשה, ורגע לפני שאני מפקידה את השלל בידי בעלי מקצוע, השתפרתי: למדתי כאמור להתגבר על פרפור כנפיים מבוהל, לתפוס קיפוד עם כפפות או עיתון עבה מבלי להיחרד ולהידקר, ולזהות מפגני אמנות מרשימים של התחזות למת: כמה חודשים קודם, התקשרתי מהשביל שליד הבית לאמא שלי, שתבוא לעזור לי להרים גוזלית-יונה חולה שחתולינו זוממים סביבה. היא הרימה אותה מהרצפה המייללת ושמה אותה בעדינות בידיי והלכה להשקות את החצר (הייתה שעת הדמדומים החביבה עליה לביצוע מלאכה זו). אחרי שקצב פעימות הלב שלי נרגע, שמתי לב שהגוזלית שקטה מדי בין ידיי. עד שאמי הגיעה אליי בסיבוב ההשקיה, העליתי חזרה את הדופק לדרגת כמעט-עלפון, הספקתי להספיד את הגוזלית, ולהוריד שני נחילי דמעות חמות של אשמה. אחיזתי הרצינית בה, כדי שלא תיפול או תברח, ודאי מחצה אותה. אמי רכנה מעל ערימת הנוצות והבשר הסגורה בכפות ידיי, נשפה על פניה והעירה אותה חזרה לחיים. "היא לא מתכוונת למות כל כך מהר", אמרה לי בחיבה והמשיכה להשקות. הניסיון הזה, הלימוד במסגרת ההכשרה, היה עתה חלק מההון שלי, שהלך והסתמן כרכושי המשמעותי ביותר. תראי איך התבגרת, טפחתי לעצמי על השכם, ולחברתי הדוממת מאחוריי אמרתי בגאווה: "הוא אולי רק נראה מת". "מה יש לו למות עכשיו באמת", אמרה, כמי שאין מחדשים לה דבר.

שלחתי את ידיי בלי פחד רב מדי למה שיקרה כשנפגש, ידיי וגופו של הגוזל, ולמה שיקרה כשאחבוק את גופו. בכדי לא לחוש עד הקצוות את גודל המעמד והתפקיד, אחזתי בו מבעד למגבת מטבח. הוא היה קטן בהרבה מאותה ציפור ראשונית, והמשיך בדבקות להחזיק גוף קשה ולא מתקשר. דומם, משוח ואסוף ממקורו לכיוון קצהו, מתבונן בעדי כולו עין שחורה אטומה פקוחה. אך אני התבוננתי בו וראיתי את הגוזלית-יונה, מורת הדרך לחי המעמיד פני מת. נשאתי אותו קרוב אל החלון הפתוח. חברתי התקרבה  מאחוריי כתומכת-שקטה והשמיעה קולות שמחה דקים מוכרים. אך כאן הגעתי לקו הסיום של ידיעותיי ויכולותיי ועמדתי על מקומי. חברתי הציעה שנחזיר את הגוזל לקן, אבל היה קשה להגיע אליו תלוי בין שמיים לארץ, מה גם שאחרי כמה דקות התבוננות היה נראה לנו די בוודאות שסיים את תפקידו וננטש. חברתי הציעה שנשחרר את הגוזל הקטן שיעוף. איך גדלת להיות שלמה כזו, שאל אותה בשקט גבי.

חברתי הציעה שנוציא את הגוזל מהמגבת ונניח אותו על אדמת האדנית בחלון, אולי מגע האדמה הלחה יזכיר לו את ציפוריותו. אצלי כבר היה מת למדי, התחלתי להשתכנע מההצגה או לפקפק בה. אולי אם נניח אותו כך, יישמט בטרגיות הישר מחלון הקומה השנייה אל האדמה. נזהרנו שתינו כל העת לא לגעת בו, שכן חששתי שריח האדם שלנו יבריח כל סיכוי של הוריו לחזור ולטפל בו. חברתי, מטבעה, הייתה מודאגת פחות. חרף ההכשרה שבשרון, כך החל להסתבר לי, שב ועלה בתוכי רצף חרדות, אמונות טפלות, ושאלות ללא מענה: האם ריח אדם מרחיק הורים גם מבעד למגבת? או שאולי כל עניין הריח נכון רק לגורי חתולים או לחיות מסוימות? האם העמדת פני מת מלמדת אולי על מחלה או מצב אקוטי כלשהו? הספקות והשאלות הלכו והידרדרו זו אל זו, זו את זו, אל המדרון המסתיים בפזמון ידוע מראש. חברתי, מעט חסרת סבלנות, לקחה מידיי את החבילה שבמגבת, קרבה אותה אל האדנית, פתחה מעט את מפתח המגבת, ובעדינות הטתה את ידיה כדי ליצור מדרון קל אל האדמה. הגוזל, ברגע שיאי של מפגן העמדת פני המת שלו, נותר נוקשה לגמרי. גופו התהפך מטה, ראשו אל הקרקע, רגליו הקפוצות מזדקרות כזרדים מעלה, בואכה תשעים מעלות. עצרנו את הניסיון באמצע.

והנה החלה המטמורפוזה שלי אל המוח הצר. שלב ראשון: המצח מצטבר דאגה. דאגת-החיות המוכרת לעייפה, שטיבה הולך ונערם מועקה מכווצת לכל-חיה, של מה-יהיה-איתה, היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה, אולי-תמות? זוהי מועקה ישנה-נושנה, שהייתה תמיד כרוכה בחוסר ההבנה שלי לגבי איך שדברים אמורים להיות. חשבתי שהשתפרתי בזה, שהועילה לכך תקופת ההכשרה, והנה עדיין רב הזר, המסתורי, המוזר, על פני הטבעי, הבהיר, הברור. אולי-היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה. עכשיו אני חושבת, לא רק פני המת, היה משהו משונה גם בטיב הילוכו-ניתורו של הגוזל.

ובהיסח הדעת שלי, בהתגבהות והתקבעות דאגת המצח שלי, התפנה לו רגע שקט להיתכנות הדברים בזרימתם הטבעית, לפעולה של אלה ששרויים בתוך הדברים. חברתי והגוזל (בשיתוף פעולה, או בניצוחה של אחת הנפשות, איני יודעת), נפרדו. הגוזל פרח מהמגבת, ניסה להגיע אל ענף עץ הערמון העצום שממול אך פספס, ומשם בצניחתו מטה כיוון אל חומת האבן של הבניין, ימינה מעט מחלון החדר, אך גם עליו לא הצליח להתייצב, ואז נעלם מעינינו.

ירדנו מהר במדרגות, מצחי דופק כנגד ערימת הדאגה המתקשה, אני ראשונה ואחרי מתנהלת בקצבה החביב הלא-מופרע-מדבר חברתי. אל הכניסה הקדמית וממנה בפנייה חדה ימינה אל הרחוב. ביקשתי מחברתי לחפש את הגוזל במבטה, שכן כבר החל אצלי השלב הבא במטמורפוזה, עם העיניים ההופכות כהות, מאבדות אחוזים רבים מיעילותם. הפניתי מבטי לכל הצדדים ולא ראיתי דבר. אז השמיעה חברתי קול של זיהוי. כהת מבט, התבייתו אוזניי על קולה. זה לא היה קול של שמחה פשוטה, כקולות השגורים היוצאים מגרונה, אלא כזה הפוסע אל עבר קו הגבול מהטוב אל המוזר.

"מה תעשי כאן, ציפור קטנה", שאלה חברתי. החמלה הליטופית השמורה לאירועים קשים בקעה ממנה חגיגית. אני עמדתי מאחוריה, מהססת להתקרב, אבל מציצה מאחורי צלליתה. המראה שנגלה לעיניי היה מוזר. הציפור הקטנה נראתה כמו אחרי תאונה משונה. צמודה לחומת האבן הגבוהה של הבניין, עם ראשה וגופה בכיוון צניחה כלפי מטה, מטר ומשהו מעל האדמה, תלויה-נאחזת עם כל כובד משקלה הזעיר ברגלה האחת על הקיר הגס. "אוי לא", המהמתי, "מה קרה לה". חברתי התנדנדה סביבה בעדינות, ברוח-טובה, אמרה שדווקא הפתיעה, שהיא מחזיקה מאד יפה בקיר, "ספיידרמן", הצליחה מעט להצחיק אותי. לא הסכמתי להתקרב עוד. לא יכולתי להיות קרובה מדי אל מראה התאונה. היה עליי להסיט את העיניים הכהות הצידה (אבל בכל זאת להסתכל כל הזמן קצת, לשמור על קשר עין עם הסיוט שנכפה עליי להצילו).

 "מה זה?", המהמתי אל חברתי, "למה היא ככה? היא נפלה, הרגל שלה תכף נתלשת", עיניי הכהות ערפלו את המראות מסביבי, ואוזניי החלו להתמלא נוזל, שלב חדש. ניגנתי לעצמי מנגינה דקה, מנסה לעורר בי זיכרון טרי, היא הייתה בסך הכל בסדר לפני שעה קלה, אולי רק קצת מבולבלת, מעמידה פנים, והנה גם עכשיו השתמשה יפה בסך הכל בכנפיה, לא התרסקה אל הרצפה. אולי בכלל, מתערבבת-מתערבת שכמותי, הפחדתי אותה. המשכתי להציץ מעבר לכתפה של חברתי.

בעוד אני, כהת עיניים מלאת אוזניים מהמהמת, פתחה חברתי את המגבת ואספה את הציפור הקטנה בעדינות מהקיר. מפתח המגבת היה הפעם רחב למדי. למעשה, חברתי לא החזיקה את הציפור עצמה אלא רק את המגבת כמושב עבורה, באומץ. שום דבר לא מנע מבעדה לפרוש כנפיים ולעוף מאיתנו. ובכל זאת, היא נשארה לשבת. "מה יש לה?" החריתי-החזקתי  אחרי, בניגון מדבק, " אולי היא-לא-בסדר, מה-יהיה-איתה, חיות לא אמורות להתנהג ככה". כלומר אני חושבת, כן, כן, אני די בטוחה, הן אמורות לשאוף להשתחרר לחופשי. חברתי המשיכה להתנועע מטר פה מטר שם בתנועותיה הרגועות, גלים עדינים ונעימים, והופס, בזריזות מעבר למהירות-אדם הציפור הקטנה חומקת בין שלבי שער העץ הלבן של הבניין השכן ופנימה אל חצרו. נראה שהיא בטוב, שהיא מסוגלת, הנה בכל זאת היא לא פגומה, לא פצועה, לא חולה. אבל היא פשוט עומדת שם, על הקרקע. מה היא עושה?

חברתי מתפעלת מההשתחלות הקלה מבעד לשלבי השער, מחייכת בהתלהבותה הילדית, אני מתקרבת אל השער ותוחבת פניי בין השלבים, להיטיב לראות את הציפור הקטנה, מה הלכה לעשות? היא כה קטנה, מתמזגת אל הבטון האפור שסביבה בבחינת נקודה לעיניי הכהות. האור של מה שהיה אמור להיות קיץ והסתבר להיות ימי ביניים גשומים, היה דל מדי. הגשם פסק מזמן, עתה התפניתי לראות, והיום התקדם (אולי שעת צהריים מאוחרת? שעת ערב מוקדמת? כמה זמן התחקינו אחריה?), מגיר רק מעט צבע מן הצמחים והעצים, מהבטון, מסמא עוד יותר את עיניי. הבטתי דרך השלבים כמו אדם קצר-רואי לאור נר, מנסה לחדד את מבטי באותו עיגול כהה וקטן על הארץ. היא פשוט מונחת שם. חסרת מעש.

"מה היא עושה?", דחקתי בחברתי, מוציאה אפי מבין השלבים, מסירה מבט מהציפור הקטנה רק לרגע כדי להישיר מבט אליה, עומדת לצדי נשענת על השער. הלוואי ותיתן לי תשובה. אני כה זקוקה לאחת. חברתי אינה משיבה, היא מחכה, היא אינה מודאגת ממש. היא, כך נדמה לי, אם אני מיטיבה להבין אותה, רוצה לראות מה קורה בטרם תגבש תסריטי אימה. בכלל, נראה שהיא מעדיפה לא להתגבש אף פעם ולשום כיוון, אם אפשר. "היא לא בסדר", אני אחרי, "למה היא לא עפה? למה היא נשארת על הרצפה? זו לא התנהגות של חיה תקינה, יכולים לטרוף אותה".

"לפחות אין כאן חתולי רחוב", מחייכת חברתי. היא כבר אמרה כמה פעמים בימים האחרונים, ברגעים בודדים של משחק משותף, ש"סיבה מספקת שנגור פה ולא בארץ זה שאין כאן חתולי רחוב שאת יכולה לאמץ", ואני הנהנתי כל פעם בהקלה כנה (לא מעתיד נטול חתולים, אלא מכך שכללה אותי בעתידה). אבל אני מוטרדת מהציפור הזאת. "מה היא עושה?", אני מהמהמת קטומת-חושים. אבל חברתי אינה מתרגשת, קשה להניע אותה ממקומה. מכירה את נפש בהמתה היא אומרת, "את רוצה שננסה להיכנס לשם?". אני חוששת קצת. חצר פרטית, אני וצייתנותי לחוקים, ובכל זאת – הציפור הקטנה נטועה לא ברורה באותו מקום, וכל זמן על האדמה הוא סכנה. השער נעול, וגם הדלת הקטנה שלצדו. "בואי נלך לראות מאחורה", חברתי מציעה.

אנו עוברות את דלת הכניסה לבניין ויוצאות מהדלת האחורית, ושמאלה על הדשא אל הגדר המפרידה בין חצר הבניין של חברתי והחצר השכנה. אני מתיישבת על ברכיי על הדשא בנקודה הקרובה ביותר אל הנקודה שהיא הציפור הקטנה על הבטון. היא עדיין באותו מקום שנחתה בו, אותו מקום שעינינו עזבו כדי להיכנס מבעד לבניין ולצאת מצדו השני. מה היא עושה שם? החשיכה שמכסה יותר ויותר את עיניי מקשה עד מאד לראות.

אני מרגישה את הר הדאגה מתגבה כנגד מצחי, את אוזניי המלאות נוזל לא נעים, עולה על גדותיו, עד שכמעט ואיני שומעת. רק תו אחד קבוע של מצוקה שנוקש בתוכי ושאני חייבת, פשוט חייבת, להיענות לו. המטמורפוזה הושלמה, אני מוח צר. נהיית עיוורת וחירשת לכל דבר פרט לציפור הקטנה. אני צריכה להיענות לקריאה. איני יכולה להרפות, איני יכולה לזוז.