Hausrotschwanz – חלק ג'

אני עם ברכיי על הדשא, ישבני על עקביי הכואבים ומבטי תקוע בציפור הקטנה. והיא, לא זזה. מה-יהיה-איתה, היא-לא-בסדר. מוח צר הוא גם מוח חד ומעמיק לראות. יש לו פחות מרחב נבירה. הוא מתביית על כל חומר ויזואלי הפרוש מולו, מבתר, מנקר, מפרק, בכדי להיטיב להבין. אך כאן אין כמעט עם מה לעבוד, אני מחכה שיזרקו לעבר מקורי איזו פיסת מידע. מה-יהיה-איתה, היא לא זזה. עיניי יוצאות אליה מחוריהן ואני בקושי רואה. החושך מוכן מעלינו כשמיכה כבדה שבשלוש-שתיים-אחת פתאומי תיפול. גם האור המועט שעדיין מתפזר ובורח מסביב, לא מגלה כמעט דבר. השטח נכבש כתמים שונים בגודלם ובגוונם בין הירוק עכור לאפור כהה. אנחנו תקועות במקום.

בהרגל טבוע עמוק ראשי רץ על רשימת שמות. אולי אתקשר לאחד המומחים בארץ. אבל איני בטוחה שידו מגעת עד כאן. מה יוכל לומר לי על ציפור רחוקה ממנו אלפי קילומטרים, שאינו יכול לפגוש, אולי כזו שמסוגה לא פגש מעולם (האם זה בכלל משנה בכדי שיוכל לטפל בה? איני בטוחה). איני זקוקה לחבר טלפוני, אני זקוקה לערוץ ממשי להתהלך בו, ובסופו לפגוש באדם סמכותי יותר, חרדתי ומוזר פחות, ממני, שיוכל להתבונן – בלי תיווכי – בחיה הקטנה. אז אירגע. אבל למי אפנה? איני מכירה כאן אף אחד, איני מכירה את העיר, איני דוברת את השפה. ואין זה שאני מרגישה רחוקה מאותם בעלי מקצוע מקומיים, הם פשוט לא בנמצא. זרותי כאן היא לא עניין של מרחק, היא עניין אונטולוגי. חיישניי שיצאו מאיפוס סורקים בקדחתניות ברדיוס מתפרע מסביבי בחיפוש אחר עזרה. אין כלום שם בחוץ (בראשי).

בטח שיש למי לפנות גם כאן, אני מהמהמת לעצמי היגיון, אלא שככה זה עם רבדי הקיום, כמו עם הצער כך עם הסעד: וילונות מסתירים את האנשים שאני מחפשת, עד שהם בלתי ניתנים להשגה, לתפישה. אני מפנה מילימטרית פניי לצד לאסוף מידע הכרחי בנקודה אחרת: חברתי העומדת כמה מטרים מאחוריי. מתנועותיה הרגועות ומשתיקתה השלווה אני מקבלת את הרושם שהיא לא תנסה לפלס עבורי ערוצים דוגמת אלה. אפילו שהיא ודאי יכולה, שכן היא אדם בעל חן רב כל כך, שטמונה בחובו אפשרות תמידית של הצלה, והעיר כבר הפכה לעירה. אבל היא אוהבת חיות בדרך אחרת ממני, אולי כתולדה של הבדל משמעותי יותר בינינו: שהיא נוהגת בחיים אחרת ממני.

מוח צר, מה יש לו פרט לפירוק עצמים, התבייתות עליהם והתלפפות סביבם. אך מושא המבט והחרדה לא נגיש, לא נחדר, נשאר נקודה כהה אטומה, דוממה. עיניי מתגלגלות אחורה לרגע, מאיימות להיאטם פנימה גם הן. מהאדמה – מהברכיים כנראה – עולה רטט עמוק ובלתי נעים. אבל אני מוח צר, אין לי פנאי להבלים כאלה. עורפי קולט גלי תנועה. חברתי, אני יודעת משנות הידידות (אז כשיכולתי לאסוף מידע אודותיה ולנתחו, כשהדופק היה בקצב רגיל והראש לא סחרחר), מתבוננת בדברים, נותנת להם לעשות את פועלם, מבלי להתווכח אך גם מבלי לתת להם להכניעה (שהרי היא מלכתחילה לא נכנסת אל המאבק, הוא לא בשבילה). גם, אך לא רק, כי לדידה הכל ממילא דינמי, יבוא וילך מאיתנו, וכך גם אנחנו. אין זה מספיק באמת, כפי שהטעיתי לומר קודם, לראותה במפגש מקרי עם כלב ברחוב, בכדי להבין את עמדתה. צריך להמתין לרגע אחד אחרי, ולראות כיצד היא ממשיכה בדרכה כמות שבאה, הוא לכיוונו והיא לכיוונה, שמחה ומקשקשת בזנבה. לפניי נקודה כהה כהה. אני המוח הצר המתמקד בה, עד לא ידע.

אין למי להתקשר, אין עזרה. החושך עוד רגע נופל עלינו, ואני רק מחכה. ממרחק, אני מגלה את אוזלת ידו של מערך התמיכה. אך יותר מכך: את אוזלת ידי שלי. בהיעדר אנשי מקצוע, שידעו לומר מה-יהיה-איתה, בהיעדר יד אמהית מרגיעה ומכוונת, אין לי מושג. האימה שוב נפערת. אז למדתי כמה פעולות מכאניות, להרים ציפור או קיפוד, אז למדתי לא להתרגש (ללא יותר מרגע) ממיתה מדומה. אבל לא נדרשתי להתמודדות עמוקה ובלתי אמצעית עם המפגש, המערך אפשר לי לדלג מעליה. אם הייתה כאן בכלל הכשרה היא הייתה של העברה, אני כקו חם להעברת חיות, קו מטומטם. נהג אמבולנס אמנם תפקיד יפה, אך לא כשאין לו בית חולים לפרוק אליו את פצועיו, מסתובב במעגלים ללא כתובת לחזור אליה. בעצם, בעומקו של המפגש, לא השתפרתי כלל. האימה והחרדה לא קטנו, אולי רק הושהו, לא השתפרתי באבחון אם יש או אין מצוקה, ומה טיבה (הבסיסי, לא המקצועי-וטרינרי). ללא המערך, אני הדיוטה כשלונית גמורה.

כמה זמן עבר? הברכיים שלי שואלות, מסיטות-דוקרות-צובטות-מנמללות את מיקודי מהמוח מטה. אני לא משיבה להן, שיתנמללו להן (שיהפכו נמלים ואז אולי ארחם עליהן). אני ממצמצת בעיניי העיוורות אל הכהות המאסיבית שהתפשטה לכל עבר, ובמיוחד, כמו כדי להכעיס, דווקא שם, באזורה של הציפור הקטנה. חברתי עומדת ממש מעליי ושותקת. אם הייתה לבדה הייתה מניחה מזמן לציפור. "הם יבואו לקחת אותה" היא אומרת לי, "כדאי שנלך מפה, הן מרגישות אותנו, המשפחה". אני מרגישה את ברכיה תומכות-נכנסות בגבי. מה שהיא לא תגיד לי, אבל אני מבינה לבדי שזה מה שמנחה את צעדיה, זה שהיא מאמינה בהתערבויות מינימאליות. פחות מכך, בהשתתפויות עדינות. פחות מכך,  בעמידה פרושת איברים בפרקי מציאות קטנים, ככה לוקחים חלק נכון ומחובר בתנועה הגדולה, בלי להפריע, בלי לאלץ או לעוות דבר מה.

אבל זה לא כל כך פשוט עכשיו בשבילה. לא רק הציפור הקטנה מוטלת שם, על האדמה, אלא גם אני, וזו כבר בעיה יותר גדולה מבחינתה. אני מרגישה דרך ברכיה את עצבנותה הילדית. היא כועסת, אבל אני מתרגשת קצת, כבר שכחתי את מגעה בימים האחרונים, העור המשותף הפך רדום ודבוק. כמה הייתה רוצה לעלות כבר, איך הורדתי אותה ממסלולה הפרטי שנסעה עד לכאן כדי לארגן, ועל אף שצמצמה וניסתה ולא נתנה לי – עכשיו אני מבינה – הצלחתי בכל זאת לחבל או להטות את מסלולה, הנה, ועוד מתוך ביתה – אני מצליחה. אני בציפור הקטנה וחברתי בי, מוטרדת ורוצה שאקום ואחזור איתה לביתה. אבל היא יודעת, היא חכמה, שהיא צריכה להתמודד באופן כלשהו עם המוח הצר. "היא תהיה בסדר", היא אומרת לי. אבל היא רואה את היצמדותי המקיפה ולא מתעקשת. היא מנתקת את ברכיה מגבי, אומרת ברוגז מעורב בחיבה: "גם כאן הן מוצאות אותך".

ומוחי חוטף את המילים: האמנם? האם הציפור הקטנה הגיעה דווקא אליי כי ידעה שתוכל לסמוך על כך שאסייע לה? האם יש לי איזה תדר מיוחד שנפלט החוצה וחיות חשות בו? משהו מקביל לסוג דם, שבני האדם לא מרגישים בו אבל משחק תפקיד ברבדים מסוימים מהותיים של חיינו? האם אני בכל זאת דוברת את שפת החיות? או אולי לא את שפתן ממש אלא רכיבים ממנה? ואני חוזרת אחורה אל החיות השונות של השנים האחרונות: אל לטיפה ואויב, אל חיותה, אל שוסטר, ושוב אל אויב בגלגולו החדש כראול, אל הקיפודים השונים, אל גוזלית היונה ולהבדיל גם אל אלה שמתו בנוכחותי או בחיקי ובחיק אמי – האם הן באו אליי, מצאו אותי, כי יש בי משהו שהן מזהות? שהן מבקשות? אולי בכל זאת זה לא רק המערך שהקל על העסק, אולי זו גם אני ואני יכולה? (איני חושבת באותם שנים על זה שנטשתי ולא הענקתי לו עזרה). כשזה נדמה לי שזה ככה, לעתים נדירות, זה ממלא את חזי גאווה ומנקב תעלה מהלב החוצה. הנה, אני מצליחה לחדור מבעד לקליפה בתנועה עגולה, להיות בקשר עם מה שנמצא בחוץ.

אבל במקרה הזה כלל איני בטוחה. אל מול הציפור הקטנה, דוממה ומשונה זמן ממושך כל כך, אני נוטה לחשוב על הקוטב השני, קוטב ההתערבות-התערבבות, ההמצאה, הדמיון הרע. נכון שהציפור הקטנה נכנסה בעצמה אל הבית. היא שהביאה עצמה אלינו, נתקלה בנו אפשר לומר. אבל אולי כל מה שהתרחש אחר כך, עם ההיסטריה והפחד והבהלה על ההיא-לא-בסדר הזה ומה-יהיה-איתה, אולי כל זה הביא למשק כנפיים חפוז, חסר ביטחון, ולא מוצלח אל הקרקע למטה? ואולי ההיתלות על הקיר, הייתה בעצם אחיזה מרשימה ורק בעיניי ובמוחי זוהתה כמצוקה? ואולי גם ההמתנה הזאת על הקרקע מעבר לגדר היא תקינה וטבעית לחלוטין, חלק מהערוצים בהם הציפור הקטנה אמורה ללכת (לעוף)? האם אני מתערבת מדי במציאות, שוגה בקריאתי אותה, טועה לזהות סימפטומים ומחברת אותם ביד שרלטנית לכלל תופעה מפוברקת? האם במקום "גם כאן הן מוצאות אותך", מה שחברתי הייתה צריכה-רצתה לומר בעצם זה: "גם כאן את מוצאת אותן"?

חברתי מנצלת שוב את היסח הדעת כדי לעשות מעשה קטן. לא בין החיות, הפעם, אלא בין בנות האדם, מתקרבת אליי ונוגעת בכתפי ברכות. "בואי נעלה", היא אומרת לי, "נחזור עוד כמה דקות לראות אם היא עדיין כאן. אני בטוחה שהיא תהיה בסדר". היא מנהיגה ואני מסכימה, מתרוממת על ברכיי הנוקשות שמשמיעות נקישת עץ, ואנחנו עולות בשקט הביתה. אני לא לגמרי רגועה. אני הולכת ישר אל המטבח לשטוף כלים, פניי אל קיר העץ ואל הכלים התלויים עליו אך הוא איננו מצמית כציפור, והעיניים והמוח מתגלשים ממנו למטה אל קציפת הכיור. מאחורי גבי, מתהלכת חברתי הלוך ושוב בקצב הרגיל שלה. עתה כשיצאה מבינינו הציפור הקטנה, ואיננו מכוונות יחד לדבר, איננו ממהרות למלא את המרווח שהותירה. היא ממלמלת משהו מאחוריי, ואני לא מבינה. לא תמיד אני מתאמצת בימים אלה, שכן איני בטוחה שהיא פונה אליי. ללא ציפור משותפת, דיבורינו שוב קווים מקווקווים או נקטעים באמצע או נשברים פתאום בפנייה חדה אל עבר החלל היתום ומפספסים את הנמענת (אם נשלחו אליה בכלל מלכתחילה).

היא עוזבת בפתאומיות את החדר. אני בשלי (או בלא-שלי), אדמה לא מוכרת ממילא, שוב איני דוברת, או מתיימרת לדבר, אף שפה. היא חוזרת אחרי כמה דקות, ירדה למטה, והציפור הקטנה כבר לא הייתה. בענף בדיוק מעל למקום בו עמדה, עומדת Hausrotschwanz גדולה ומדברת. חברתי מרגיעה, מלטפת בדבריה, בכוונה תקיפה: "זאת אמה שלה, היא בטוח עזרה לה לעלות למעלה, אולי חיכו שנלך". אני נשענת על דבריה, סומכת עליה, אפילו לא יורדת למטה כדי לסרוק את הזירה. המוח הצר מתרחב מעט-מעט לנשימה, חוזרת כוונה לגפיים. השעות הבאות מוח ריק, מתבונן אל הלבן, נחטף על-ידי משבים סתמיים, חסר מיקוד. רק למחרת בבוקר, כשאנחנו יוצאות ממילא לסיבוב נדיר בעיר, אולי של חגיגה, אני נותנת מבט עמוק אל הפינה הידועה בגינה האחורית, והיא ריקה. אני מנסה להיאחז בניתוחה של חברתי, לשמור על סיגור אופטימי, אך עוד כמה ימים אחר כך אני ממשיכה להפוך ולהפוך בשאלה האם הציפור הקטנה ניצלה, האם הראיות מספיקות כדי להסיק את המסקנות החיוביות שהסיקה חברתי או שמא הציגה פרשנות לקויה, ומה שראתה היה זירת רצח, בה האם עומדת מעל המקום בו בתה הקטנה נטרפה? איכשהו, אני יחסית נינוחה. אולי בגלל כוחה של חברתי, אולי בגלל ששדה הראייה שוב ריק לעין, ואין מטרה להצר סביבה. ביני וביני, אני נותרת עם תחושה של חוסר-יכולת, חוסר התאמה, חוסר הצלחה. האם הבנתי את מה שקרה? האם פעלתי בקוטב השפוי, המחובר, או האם יצרתי בעיה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s