הפרה שנשברה – חלק ג'

בקו אלכסוני תלול מטה, במרחק מה מהדבוקה המרכזית וקרוב אל הדופן הימנית של השולחן, היכן שהקיר הפניני העכור כבר מושפע מעט מהירוק העמוק של הקיר הסמוך ובו החלון, גלויה אורכית עם פרצופה של איימי ויינהאוס. זוהי תוספת חדשה יחסית לאוסף ואחת מהגלויות הבודדות שלא אספתי בכוחות עצמי אלא הגיעה עד אליי. מתנת פרידה מל', חברה מחיים כבר כמעט-מתים, שמסרה את הגלויה בעודה עומדת על קרחון שבאותם ימים התנתק ממני והלאה. היא הביאה לי אותה על סמך אהבתי הידועה לגברת הטובעת.

פרצופה של ויינהאוס ממלא כמעט את כל שטח הציור. מהמצח ועד הסנטר, ומלחי אל לחי (לבי אומר: מדחי אל דחי). מחוץ לפריים: שיער, אוזניים, צוואר. שטח המשולש הקטן שנותר בין קצה הלחי לסופו של מה שהיה במקור בד ועתה נייר קשיח, צבוע שחור. גבותיה שחורות, עיניה מאופרות בשחור הכבד המוכר, נמתחות החוצה ומעלה בפס אייליינר גס, זה שכינו באחד מהסרטים הרבים שעשו עליה וגמעתי בלי מעצור חרף איכותם, "איפור מלחמה של היוצאת לקרב". שפתיה ורודות-סגולות, פתוחות מעט ונגלית מבעדן רמיזה של שיניים ולשון, בתנוחה שמשווה לה מראה מעט מטופש. מבטה מטה והלאה, כמשוקעת אלי תהום. "רגליה יורדות מוות" (משלי ה, ה), עלה הביטוי לא פעם בהתבוננות בה. לא ציטוט כתוב על הקיר, אלא כזה שמצוי ברשימות הציטוטים שהסתובבו בראשי באותן שנים (גם בתוך הראש קירות נוספים ועליהם קונסטלציות דימויים ומילים נוספות). עור פניה כחול. כחול לא טבעי, כחול המושג מאשליית תאורה, כחול שכוונת מכחולו היא בשורת מוות. בפרצופה החתוך, חסר המסגרת האנושית, היא מזכירה לי את החייזרית הפלאית של 'האלמנט החמישי', שרה אופרה שקול אדם לא יוכל לה (והראשונה להיפגע).

באלכסון עולה ממנה, קרוב עוד קצת אל קצה השולחן, גלויה מוארכת נוספת ובה ציור של פרח אדום. הוא נראה לי תחילה כמו היביסקוס אהוב-ילדותי אבל שנים אחרי רכישת הגלויה אני לומדת מהכותרת שזהו פרח אפרסק. מתוך שמש שחורה יוצאים חמישה עלי כותרת אדומים גדולים, וביניהם נפתחים-נשלחים בשלושה כיוונים שונים עלים ירוקים עם קווים שחורים מדגישי תבנית. הרקע בז' עכור. בתקופה אחרת, שבימי השלג נראית כמו גלגול חיים אחר, כתבתי בעיפרון על החלק העליון של הגלויה, מעל הפרח ועל רקע הבז', "גולדמן", והכוונה לסבא רבא שלי, שלום גולדמן ז"ל, אביה האובדני של סבתי עליה השלום, כדי שאזכור להמשיך ולהילחם על סיפור הגאולה שביקשתי לכתוב לו. בשלב זה עוד קיוויתי, שמרתי לו (ולעצמי) אמונים. לא ידעתי שלא אצליח. עוד קצת לכיוון קצה השולחן, על פתק דביק צהוב, מלבני וגדול יותר מהורודים, ציטוט מתוך היומנים של וירג'יניה וולף: "יום שבת, 17 בנובמבר. הערה: ייאוש נוכח איכותו הגרועה של הספר. אינני מבינה איך יכולתי בכלל לכתוב דבר כזה – ועוד בהתלהבות שכזאת. זה היה אתמול. היום אני שוב חושבת שהוא טוב. הערה, בתור עצה לווירג'יניות אחרות עם ספרים אחרים, שכך דרכו של עולם: למעלה למטה, למעלה למטה – ואלוהים יודע את האמת".*

מעל סופו של השולחן ממש, סנטימטרים אחדים ממפגש הקירות, על הקצה התלול של רכס הדימויים המתרומם מעל השולחן, תמונה שצילמתי אני, לפני אלפי ואלפי שנים, כשגרתי בפריז, על הארץ שהיא כוכב, פיתוח מסרט שצילמתי בהולגה. בחלקה הארי של התמונה מופיעים שני פריימים שהונחו בטעות זה על גבי זה (מסוג הטעויות שכל מי שמצלם בהולגה מחכה ומצפה להן), של עצים קירחים בגני לוקסמבורג בזמן חורף, ועליהם-בתוכם מאנֶז', קרוסלה עם אורותיה החגיגיים הצהובים-כתומים-מוזהבים, זוהרים למרחוק בגלל האור החורפי. אל שארית שטח התמונה פולשת תחילתו של פריים נוסף, גם בו עצים קירחים. על האדמה בפריים המרכזי, ועל השמיים והעצים בפריים השני, חולשים נצנוצים אדומים-ורודים שמקורם לא ידוע, אולי מפריים נוסף שעיקרו חסר. כמעט ונתתי את התמונה הזו כמה פעמים בעבר, מנחת אהבה. רציתי לכתוב מילים ולמסור הלאה, כבר הכנסתי למעטפה והוצאתי שוב, לא היה באמת למי.

תמונה קפואה בזמן של הקיר בימות השלג: הספינה השטה הרחק בים הזהוב-ורוד-כסוף, האישה העגומה של מודליאני, הנערה הישנה שנת צהריים על מיטת היחיד, האנשים המחכים לספינה על רכס הצופה למפרץ והספינה הטבועה, איימי ויינהאוס, פרח אפרסק. בין הדימויים מטיילות מילים של אריאל זינדר, בעל ספר ירמיהו, נטליה גינצבורג, וירג'יניה וולף וגם כמה שלי (ובמילים בפרק זה, מטיילות-מתחבאות מילותיו של יאיר הורביץ).

הדימויים הויזואליים והמילוליים שעל הקיר ניחמו אותי שנים רבות נחמה פורתא. הבטיחו לי שהייתי פעם מלאה, שרציתי, גם אם באותו זמן בו התבוננתי בקיר כבר לא זכרתי. אבל בימי השלג כבר התחלתי להבחין ברזונם. הבטתי בהם והם ניבטו לעברי קפואים, תקועים, דלי אפשרות להיפתח. שנים רבות ניזונתי דווקא מהפער ביני ובינם, ממה שקורה (או לא קורה) בין הקרניות שעל פרצופי לשטח הנייר שעל הקיר. והנה עתה ניצב מול מבטי מצבי, כלומר ניצבתי אני, מולי, כהווייתי. קונסטלציית הכוכבים הייתה לסד קפוא, סט עצמות יבשות, משקף-כולא אותי בתוכו, בקור מוכר היטב. שכן זהו רגע אחד אחרי שיבשו כל מעיינות הצער והכאב וגו'. הקור היבש הזה, שיאו של תהליך ההידקקות, עד שפני השטח הפכו זכוכית, חומר שאין לו סבילות למכה הזעירה ביותר. עד שעל פני הזכוכית מילים מתגלות באדים (אך הן אינן מספיקות). מזל שהשלג הצדיק הסתגרות בבית.  

מתוך: חירות של רגע: פרקי יומן, תרגום: אלינוער ברגר, כתר, 2011

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s