דיווחים מן המשלחת – יום 2

משהו מתסיס אותי כל הזמן לתנועה. קטנה ועצבנית, חסרת מנוחה, שאי אפשר להיחלץ ממנה. המיטה, סירה עם מנוע רוטן, מעבירה אותי מגדה אחת לשנייה. אולי, אני שמה מבטחי, פניה לסופו של מה שקורה לי. הנה גופי הונח לרגע, והתנועה אינה פוסקת. זה אני המכשיר. הרטט הוא מבתוכי, מבי. אני רוטטת גם כשאני רותחת גם כשאני קפואה, והרטט הוא רטט של קור. לולאה חדת שיניים מקיפה את תבליטי, מסתובבת סביבי. במיקרוסקופ שמעל החדר אני נצפית אמבה משוננת וזריזה נעה משומנת בחלל. כולי ויברציה. 

והגוף, נתקע במשימה אחת, מנותקת מהקשר: להוריד את הטמפרטורה, ושוב להוריד. כלל לא משנה יותר אם קר או חם לי. הוא – מזיע את החום שיש או אין בי החוצה. מבקש להפחית. נגוע ברעיון של להט. אני מודדת את עצמי, עוד משימה תקועה שאני נתונה בה, מזגזגת בין 37.1 ל-37.4, ל-36.2 פתאום. והגוף, במשימה. ושוב אני קמה ספוגה. מזל שלבשתי כל כך הרבה שכבות, שהרטיבות לא מגיעה אל הסדין (אני נזכרת לרגע במה שאני משתדלת להרחיק ממני, אין לי כוח להחליף מצעים, אין לי סדין להחלפה בהישג יד, אני מבודדת למדי. מה למדי, מדי). הגוף חייב להירגע. שוב עובר בי רטט אלכסוני, ואז רטט מכתר צורה, ושוב עובר כתשובה גל זיעה מרטיבה, ואני מופסדת כל נוזליי תחתיי. וכבר איני יודעת להבחין מה ממה, האם הרטט הוא אויב הגוף, או דווקא התשובה למה שלא נהיה ממני. האם הזיעה היא מנגנון נכון, תקין, או חלק ממופרעותו הנוכחית של גופי. האם הגוף נלחם במשהו או הוא זה שמייצר אותו מלכתחילה. שוב אני נרטטת, אני מטען גס ורב עוצמה. אם אירטב מזיעה אתחשמל?

הצמרמורות טסות כמו מחול דבורים לאורכו ולרוחבו ולאלכסוניו של הגוף, מסחררות את מערכות הבקרה. עד שהן נרגעות. נוטשות את הגוף מקצה זה או מקצה אחר, פורחות מהכתף או מסתלקות מהאצבע הקטנה שברגל, לחפש קורבנות חדשים. אני פוקחת את עיניי. נהיית דממה. הכל שוקט פתאום. אני שוכבת על גבי במיטה, חזרה בחדרי בבית אמי. ידיי מונחות על בית החזה בתנוחת המלכה. התנוחה הרגילה שבה אני לרוב ישנה. לכמה רגעים נינוחים אני בבוקר יום רגיל של תחילת השבוע. עוד כמה דקות התנעמות מתחת לשמיכות החמות ואשלח רגל ועוד רגל אל נעלי הבית, ואמשוך את יתר גופי אחריהן להתחיל את היום. אך ננו-תנועה, הגוף עוד לא זז ממש, רק מתאווה לזוז, רק חושב על בואכה-תנועה, ומכה אותי גל של כאב. אני מדמיינת אולי, אני מרגישה בסך הכל בסדר. לא קר לי מדי. אני כבר לא רגיזה. אבל הנה זה בא, עוד פילוח של כאב, היכנשהו באחורי הגוף, המקור עמום ולא מתמקד. אני מקפלת את ברכיי ומניחה את כפות הרגליים על המזרון. הכל טוב, שום דבר לא כואב. אולי זו הייתה אזעקת שווא. אני מסתובבת על צד שמאל, שולחת את כפות הרגליים אל הרצפה, דוחפת עם יד שמאל את פלג גופי העליון להתרומם, מתיישבת על ישבניי. שתי דמעות זולגות באחת מעיניי. חכמות ומהירות ממני. אני נשכבת חזרה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s