דיווחים מן המשלחת – יום 3

אני יכולה לשכב. עם זה אין שום בעיה. אני יכולה גם לעמוד. לכמה רגעים לפחות. לא שיש לי לאן ללכת בינתיים. אני מנסה – לא אני לא יכולה – לשבת. בכל פעם שאני מנסה שוב, כשעצמות הישבן מקבלות את מלוא המשקל, שני מסלולי גיצים טסים לי מעלה אל הכתפיים, העורף, התודעה, ומיד שתי דמעות נופלות חזרה בתגובה, ואז "אח" נאנח לחלל. מהירות הדמעות גדולה ממהירות הקול. כבר אין צמרמורות. נגמרו. אני מרגישה שאני חוזרת אל עצמי קצת יותר, כבר רואה, אולי, בקו האופק, איזו שגרה. כן, צריך שאעשה בדיקה קודם, ומה שעבר על הגוף, צמרמורות והכל, היה קצת משונה, לא-רגיל, אבל אני ודאי יותר קרובה לשגרה משהייתי. אבל איזו שגרה? איזו שגרה רלוונטית למי שאינה יכולה לשבת, שאינה יכולה להתכופף?

אחרי יומיים בפקעת המיטה אני חוזרת קצת אל העולם. כלומר כדי לומר לו שעדיין איני מוכנה. אני מבטלת פגישות, מודיעה על מחלתי העדיין-לא-ברורה לאחראים עליי, למצויים תחתיי או מצדדיי. אני כבר למודת בדיקות ובידודים. בידודים מיותרים אמנם בדיעבד, סתמיים, אבל אני שולטת בכל רזי התהליך. אני מבקשת מאמי שתקפיץ אותי למתחם בדיקות ללא הפנייה בעיר הקרובה. מסכה כפולה, כפפות, אני לוקחת את הכלב ואנו פוגשים אותה בעולם שבחוץ. אמי נכנסת לתא הנהגת. הכלב ואני מתכווננים לאכלס את המושב האחורי, שני טרמפיסטים הזויים. הכלב נכנס ראשון, תופס שלושת-רבעי מושב, ואני נדחסת אחריו, דוחפת אותו קצת שיפנה לי מקום. הוא לא מבין, לא רגיל לחלוק עם מישהו את הספסל החרדתי שמאחור. אני מנסה כמו בת אדם לשים תחת על המושב, רגליים על רצפת האוטו. אחרי כמה מטרים של נסיעה גנוחה אני גולשת כמו אטריה עם הישבן אל הרווח שבין סוף המושב האחורי לתחילת המושב הימני הקדמי, הרגליים ישרות מעלה, מונחות על מסעד הכיסא לפניי, נוגעות בתקרת המכונית, לפחות הגמישות שרירה וקיימת. אנחנו נוסעים ככה. אמי הכלב ואני רוטטים בכיכרות הרבות, באוטו הנוהם-מדי תמיד, לפחות הרטט משותף לכולנו הפעם.  

מול הכתובת האמורה אני נחלצת מהאוטו, מתיישרת, מחפשת את הכניסה למתחם. הטבלה באינטרנט ציינה אולם ספורט של בית ספר יסודי, ונראה שיש כאן שניים צמודים. אני פונה אל הכניסה הקרובה. קבוצת אנשים במסכות שחורות חולפת על פניי לכיוון הנגדי, הם בטח הולכים להיבדק גם, והכניסה למתחם היא מעבר לפינה, אבל הכניסה הזו כל כך קרובה, ואני עייפה. אני נזכרת, כשהייתי קטנה, בת חמש אולי, התעוררתי באמצע הלילה חייבת להשתין. הבית היה חשוך, הוריי ואחיי ישנים. ירדתי במדרגות מיטת הקומותיים ופילסתי דרכי בשקט אל השירותים. פחדתי מהחושך, הייתי חייבת מאד להשתין. דלת השירותים הגדולה הייתה סגורה. לא יכולתי לעשות עם זה כלום. דלת האמבטיה, לעומת זאת, הייתה פתוחה, וליד הכיור, עמד כיסא קטן, מוכר. התיישבתי על הכיסא ועשיתי את כל הפיפי שלי. נרגעתי.

אני נכנסת פנימה אל החצר, ומשם אל תוך מבנה בית הספר. מורה בת גילי מקבלת את פניי. "הכניסה היא מסביב", היא מסמנת לי עם ידה, אחרי שכבר שאלו אותה ודאי עשרות פעמים. אני משתרכת חזרה, איבריי איטיים, הולכת עד קצה הרחוב ומקיפה את הגדר עד סופה. בכניסה עומדים כמה אנשים, מכוונים את הטלפונים שלהם לברקוד גדול שמודפס על בריסטול עם הנחיות. הטלפון שלי מדור ישן מדי, לא קורא ברקודים. אני מקלידה ידנית את הכתובת הרשומה, אבל דף האינטרנט לא נטען. שוב ושוב אני מנסה. זהו, הגעתי עד קצה היכולת, לא אצליח לעשות את הבדיקה. אני עומדת חסרת מוצא. הייתי מתיישבת אבל איני יכולה, אני נשענת על מעקה הכניסה. "מי לא נרשם עדיין?", אני שומעת קול. "אני!" אני זועקת כניצולה. אדם זר ונחמד ניגש אליי, שואל אותי פרטים שקל לי לענות עליהם בכל שעה נתונה, מתקתק אותם לתוך מכשיר שנראה כמו מחשבון ישן של מכולת. לפני יומיים הייתי במכולת שלנו, אני נזכרת, אמא ביקשה שאקח את העיתון ששמרו לה, ולחם מחמצת, כמה זמן שהיתי שם? אולי הדבקתי אותם, אם זה מה שיש לי. המחשבון-קופה הישן מדפיס בקול מדבקות, והאיש הזר הנחמד, המושיע, משלח אותי לעמוד בתור שנסלל בסרטים לרוחבו ולאורכו של מגרש הכדורסל. יש לפניי עשרים אנשים אולי. אני מנסה לא להתייאש.  

התור מתקדם בקצב מפתיע לטובה. אני נהנית להיות במצב מאונך. אפשרי. אני חוקרת את אלה שעומדים מאחוריי ומלפניי. מאחוריי משפחה, אבא מבוגר, ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, אמא שאיני מצליחה לראות מבלי להסתובב באופן גס מדי או לאתגר את הגב. הם מדברים בשפה שאיני מבינה, והם גם מאחוריי, זה לא נוח לבחינה. לפניי עומד זוג נשים. האחת לבושה בבגדי ספורט-בית שחורים צמודים, שיערה שחור צבוע ומוחלק עד היקלשות, עם מסכה שקופה מתוחכמת, מגפי פרווה. השנייה, מבוגרת יותר, בטריינינג בורדו, משקפיים במסגרת מנומרת עדינה יפה, נעלי בית. הצעירה מספרת על בעיות הזוגיות שלה. היא לא רבה לפני הילדים אף פעם, היא דואגת אף פעם לא ללכת לישון כועסת. בעלה לא ככה. הוא אומר שלא עצם עין כל הלילה, אבל היא רואה טוב שהוא ישן. הן נראות לי חברות אולי דרך נישואין. קשר עם ענין עדין וכנה. אני מדמיינת שהן עומדות לנסוע לחו"ל ועושות בדיקה לפני היציאה. אני מקווה שלא אדפוק להן את החופשה.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s