בדיעבד, היממה שבה הומרתי מחולה-גבולית לממש-חולה חצצה בין שתי תקופות מחלה: הראשונה, דרמטית וקצרה, של צמרמורות וכאבי גב רציניים זכורים לרע, והשנייה, מונוטונית, מתמשכת, מתנהגת כמו שפעת קשה. וחולשה.

מיום רביעי, התחלתי לקום כל בוקר אל אותו היום, ולגמוע אותו בכל פעם מחדש. מנוזלת, עם גודש באוזניים, כאבי שרירים בכל הגוף, ובלי כוח. התקדמתי ככה, איני יודעת לאן הזמן הלך. בהיתי בחלל, האזנתי להודעות קוליות מחברים, קראתי כמה עמודים מ"שימי ראש", קובץ הסיפורים של נעמה צאל זכרה לברכה שיצא אחרי מותה. מה עוד עשיתי? בהיתי, הלכתי לאסוף את הארוחה שאמא שלי הכינה והשאירה לי בקצה המדרגות, האזנתי להודעות קוליות של חברים שלי, קראתי עוד כמה שורות. לא הצלחתי להגיע לאמצע פרק של אף סדרה. נגמר עוד יום, ועוד כזה התחיל. אותה נזלת, אותו כאב שרירים, אותו אין-כוח. בסוף כל יום, שאיכשהו עבר, הבטתי אחורה ואספתי את הרגעים שמחוץ למיטה: איסוף הארוחה שאמא שלי הכינה והשאירה לי בקצה המדרגות, הליכה לשירותים בחדר הסמוך וחזרה, הבאת מטען למחשב או לטלפון כשלא הצלחתי להגיע אליו, חרף רצוני, בשליחת יד. לא יותר מדקה וחצי-שתיים לאורך כל היום, במצטבר.

אפילו לא ניהלתי עם עצמי משא ומתן לעשות משהו רציני מזה, לא ניסיתי לבחון את יכולתי, למתוח את הגבולות: לחכות בעמידה לארוחה שאמא שלי הכינה, להתקלח. דקה וחצי-שתיים מחוץ למיטה, כמה עיסוקים כהים בתוכה, והזמן איכשהו עבר. סייעו לי החושים, מכורסמים קצת, נגוסים, כמו חוש הטעם והריח, שלא איבדתי לגמרי אבל בוודאות לא היו בשיא כוחם. כך גם התודעה: מעט רפה, או עמומה, מחופת-ראש. כנראה שרק ככה אפשר להעביר ימים שלמים בלי לעשות דבר, ואולי זו גם דרך לחסוך באנרגיה. כמו כשאין כמעט בטרייה והטלפון מוותר על כל מיני יישומים לא לגמרי הכרחיים.

ובעוד אני שוכבת חצי-ערה במיטה, הניעה הבירוקרטיה הרפואית כמה מחבריי ומכריי ונחשפיי האחרים, על פני הלוח. לבדיקה, ואחריה לבידוד, להמתנה לתוצאות. זו הייתה הטלנובלה היומית שלי, הסדרה היחידה שהצלחתי לעקוב אחריה. הטוויסטים הצפויים בעלילה – אני הורסת את חייהם של הגיבורים. הופעות אורח: מבוכתי ואשמתי.

שבעה-עשר איש נשלחו בעקבות חשיפה אליי לבדיקה. קראתי כמה עמודים בספר, ישנתי שלוש שעות, אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת. ראשונות הגיעו התוצאות מהמרכז הרפואי שבו אני מועסקת: שני קולגות, והממונה עליי – שליליים. הם יישארו בבידוד עד תחילת שבוע הבא, הם מדווחים לי בהודעות טקסט וקול, הם רגועים ומרוצים, אני צריכה להתרכז בהחלמה. אני קמה לאותו היום, מגיעה עד לשעות הצהריים בגלילת האינסטגרם, איך זה יכול להיות, כשהיישום מוגבל אצלי רק לרבע שעה. כל הדיירים בהוסטל שבו אני עובדת, לאנשים על הרצף האוטיסטי, והמדריכה שהחליפה אותי במשמרת האחרונה – שליליים. הם פטורים מבידוד בגלל הקלות למוסדות תחת משרד הרווחה, וחוזרים לשגרת חייהם. אני מכינה לי בקבוק חם, עוד פעילות מרשימה שאני עסוקה בה בימים אלה, חוזרת אל המיטה, מתחילה איזו סדרה, לא מגיעה אל אמצעה, גם אחת החברות הטובות שלי, מארוחת הערב הממושכת, שלילית. היא צריכה להישאר עד שבוע הבא בבידוד. אני מתעוררת לעוד יום, נשארו בגמר שלושה: אמא שלי, חבר שלי, והבת שלו. אני יוצאת מהמיטה לאסוף ארוחה, מקשיבה להודעות קוליות, מסיימת סיפור בקובץ של נעמה צאל, עוד יום עובר, אותו יום כלומר. אני מסתברת להיות חולה מנומסת, כולם שליליים. איש מסביבי לא נדבק, איש מסביבי לא התגלה כחולה. אולי לא רק חולה מנומסת, אולי גם חולה ללא-רבב. הסדרה הסתיימה בלי תפניות עלילה זולות, עכשיו נשארה רק החולשה.